Kol Bo 25

כה. דין הלכות ברכת המזון

שנים שאכלו כאחד מצוה לחלק. ופר״ש ז״ל בין ברכת המוציא בין ברכת המזון. אמנם אין המנהג רק בברכת המזון והטעם בברכת המזון משום דאסמכו רבנן אקרא דגדלו לה׳ אתי ואין אחד יכול לומ׳ לאחד גדלו ולפיכך אין יכולין לזמן אם לא בשלשה. אבל ברכת המוציא האחד יוציא את חברו. ורבינו שמואל כתב דטעם הדבר שברכת המוציא שאינה מן התור׳ הקלו בה להיות האחד פוטר את חברו אבל ברכת המזון שהיא מן התור׳ החמירו להיות כל אחד מברך לעצמו וסמכוה רבנן אקרא דואכלת וברכת מי שאכל יברך.

ורב יצחק הזקן ז״ל כתב טעם אחר כי לפיכך אמרו בברכת המזון שמצוה לחלק לפי שסיימו האכילה ונסתלק הקביעו׳ מהן ודומה כאלו אכלו כל אחד לעצמו אבל ברכת המוציא שמתחילין לאכול ולקבוע עצמן דין הוא שיפטור זה את זה.

והמברך לעצמו אומר ברוך משביע רעבים ברוך משקה צמאים. ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם הזן את העולם. ויש מתחילין בא״י אמ״ה הזן את העולם וכו׳ וכל הג׳ ברכות. ואם היו שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן.

ואחד מברך ופוטר את כלן. ואומר נברך שאכלנו משלו. והן עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. והוא גם כן חוזר ואומר ברוך שאכלנו וכו׳ ואומר אחר כך בא״י אמ״ה הזן את העולם וכו׳. וכתב הר״ף ז״ל שיש לכל אחד ואחד לברך ברכת המזון בלחש אף כשיזמנו לפי שאינן יכולין לכוין כל תיבה ותיב׳ מפי המברך ומכל מקום לא יתחיל לברך עד שתכלה ברכת הזן מפי המברך שעד כאן היא ברכת המזון אבל הר״ם נ״ע לא היה מברך בלחש.

ועל הסדר הזה מברך מג׳ עד עשרה ומעשרה ולמעלה חייבין לזמן בשם ואומר נברך אלהינו וכו׳ והן עונין ברוך אלהינו וכו׳ והוא גם כן חוזר ואומר ברוך אלהינו.

ואין לומר נברך לאלהינו ברוך לאלהינו לפי שלא מצינו השם הנכבד סמוך בברכה בל׳ שנאמר במקהלות ברכו אלהים. ברכו עמים אלהים.

ובסעודת הנשואין אומר נברך אלהינו שהשמחה במעונו. והמסובין עונין כמו כן והוא גם כן עונה אחר כן ברוך אלהינו שהשמחה במעונו. אבל בסעודת ברית מילה אין אומרים שהשמחה במעונו. והטעם שאין מזכירין שמחה משום צערא דינוקא.

ומצוה בגדול לברך משום כבודו. ואם יש שם אורח הוא מברך כדי שיברך בעל הבית. ויש מי שאומרים שאם אמר בעל הבית איני חושש לברכת האורח וטוב לי שאברך אני בעצמי ואודה השם המספיק על ידי הרשות בידו. ומדרך המוסר לכל מי שיברך שיטול רשות מן הגדולי׳ המסובין שם ואומ׳ ברשות רבותי נברך וכו׳. ואם לא ירצה לטול רשות רק מאחד אומר ברשות מרי.

ומברך הג׳ ברכות וברכת הטוב והמטיב והרחמן ואחר כך מברך על הכוס. ומצאתי כתוב בשם רבינו יחיאל מפרי״ש שברכת המזון טעונה כוס אפילו ליחיד כ״מ. והרמב״ם ז״ל כתב בחבורו ברכת המזון אינה טעונה כוס.

והר״ם נ״ע כתב שברכת המזון טעונה כוס אפי׳ ליחיד הלכך כששנים אוכלין יחד צריך כל אחד לקחת כוסו לברכת המזון. ואם יש שם גדול או גדולים אומר סבר מרי או סברי מורי בא״י אמ״ה בפ״ה.

ולפיכך סוברין על היין של ברכת המזון לפי שיש דעות חלוקין בענין ברכת המזון אם טעונה כוס אם לא ור״ל סברי מורי כלומר יש בדעתכם שנברך על הכוס והן עונין לחיים כלומר דעתנו שנברך עליו לחיים לא בברכת כוס יין של הרוגי ב״ד שהיו משקין אותו שתטרף דעתו שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש.

ויש אומרי׳ טעם אחר לפי שבשביל היין קלל נח את כנען בנו ולכך שואל המברך יש בדעתכם לברך על היין והם אומרים לחיים כלומר זכה לשתותו לחיים. ויש אומרי׳ שבכל יין סברין והטעם כי ברוב שותין בתוך המזון וכדי שיפנו אוכלין שבבית הבליעה אומר להם סברי מורי כלומ׳ כוונו דעתכם ופנו בית הבליעה כדי שתוכלו לענות אמן בפה מלא ותצאו בברכה זו. וגם באותו שקודם סעודה סוברין לפי שאין אדם קובע סעודתו על היין לישאל להם אם דעתם בברכה זו.

ואחר ברכת היין שותה כל אחד מהם מכוס של ברכה מלא לוגמיו או מהכוס שמזגו לפני כל אחד בשביל ברכת המזון. ואין לחוש להמתין שישתה זה שברך תחלה אם לא מדרך המוסר אחר שישתו משאר כוסות שלא ברכו עליהן. וגם אין לחוש לתת מכוס של ברכה לתוך שאר כוסות כמו שנהגו קצת אנשים.

וראיה לשני דברים מה שמצינו בערבי פסחים במעשה ההוא סבא דקא גחין ושתי ולא המתין לשתית המברך ולא שיחנו בכוסו מיין כוס הקדוש. ומה שאמרו רז״ל אין המסובין רשאים לטעום קודם המברך או המקדש לא אמרו אלא מאותו הככר שבצע או מאותו הכוס שברך או שקדש עליו.

והאי דאמרינן המברך או המקדש אם טעם מלא לגמיו יצא ואם לאו לא יצא. יש אומרים דלאו דוקא שיטעום הוא בעצמו שאפילו בטעימת אחר יצא ומוכחינן האי סברא מהא דאמר אין אומ׳ זמן על הכוס של קדוש יום הכפורי׳ בשבתות וי״ט משום דלא אפשר בגדול וכי תימא לטעמיה לינוקא אתי למסרך משמע דאי לא אתי למסרך מקדשינן על הכוס ויוצאין בטעימת התנוקות.

ואחר כך מברכין לאחריו בא״י אמ״ה על הגפן ועל פרי הגפן ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית ושהנחלת לאבותינו רחם ה׳ אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלם עירך ועל מקדשך ועל מלכות בית דוד משיחך ובנה ירושלם עיר קדשך והעלנו בתוכה במהרה בימינו ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברך עליה בקדוש׳ ובטהר׳ בא״י על הגפן ועל פרי הגפן.

והר״ם מקוצי ז״ל כתב ושאר הגאוני׳ שחותם על הארץ ועל הפרות.

ואין חייב לברך ברכה זו אם לא שתה מלא לוגמיו ואם ברך יהיה ברכה לבטלה כי בודאי בברכה שלאחריו צריך שישתה כשעור ביין או במים מלא לוגמיו ובפרות כזית. ואמרינן בירושלמי שעל דבר שהוא בריה צריך ברכה לפניו ולאחריו כגון פרדה של ענב אף על פי שאין בה כזית כאשר כתבנו למעלה.

וענין הזמון הוא רבוי שבח וגדולה אל הש״י שמזמנין ומתרין זה את זה ומתועדין יחד להודות לו ולשבחו על שפע טובתו כדכתיב ונרוממה שמו יחדו.

ומי שבא עליהן ומצאן כשהן מברכין אם בא כשאומר המברך נברך והם עונין ברוך שאכלנו משלו זה שבא עליהן אומר ברוך הוא ומבורך ואם בא כשאומר ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם הזן או בשאר הברכות כשיגיע לסוף הברכה עונה אמן עמהן ואף על פי שלא אכל עמהן כדאמרינן עונין אמן אחר ישראל מברך. ואמרי רבוותא דהוא הדין אם היו עשרה. או יותר שמברכין בשם עונה זה שבא עליהם גם כן בשם ואומ׳ ברוך אלהינו ומבורך ויש אומרי׳ ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד.

שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק קורין לו ומזמנין עליו כלומר מודיעין לו שיתכון להצטרף עמהם ויענה ממקומו שהוא שם והוא שישמע משם דברי המברך בבאור וכשיגמור מלאכתו יבא הביתה במקום שאכל ויברך ברכת המזון לעצמו שלא יצא אלא מן הזמון. מיהו אם נשתהה שם עד גמר הברכה. וכיון לבו יצא ידי הכל ואין צריך לברך. והני מילי לשלשה אבל לעשרה אחר שמזכירין השם צריך לבא ולישב במקומו עם המברכים יחדיו כדכתיב במקהלות ברכו אלהים.

שנים שאכלו כאחד אחד בקי לברך ואחד בור יברך הבקי בקול רם והבור יכוין דעתו וישמע ויוצא. והבקי נקרא בלשונם סופר. ובעל הבית עם בניו ואשתו הוי כסופר מברך ובור יוצא ולפיכך צריך לברך בעל הבית בקול רם כדי שישמעו בניו ואשתו ויצאו בברכתו. ומי שברך בלחש טועה אם יש שם אשה ובני׳.

שלשה שאכלו כאחת אין רשאים ליחלק לפי שכבר נתחייבו בזמון ואינן רשאים לפטור עצמן ממנו ולברך כל אחד לעצמו. וכן ד׳ או ה׳ אין רשאין ליחלק שיזמינו הג׳ והשנים יברכו לעצמן לפי שכלם נתחייבו בזמון וצריך שיזמנו כלם ביחד אבל ו׳ נחלקים ג׳ ג׳. ועשרה אין נחלקים עד עשרים לפי שכבר נתחייבו לזמן בשם. אבל עשרים רשאין ליחלק עשרה עשרה.

ומצינו בתלמוד לשון אחר שלשה שישבו לאכול אין רשאין ליחלק. וכתב ר״ח ז״ל והרי״ף ז״ל שפירוש הלשון כך הוא שלשה שישבו לאכול אף על פי שכל אחד אוכל ככרו אין רשאין ליחלק כיון ששלשתן אוכלין יחד.

וכן כתב הרמב״ם ז״ל פרק ה׳ להלכות ברכות. וקצת רבני צרפת מפרשין בענין אחר שלשה שישבו לאכול וברכו המוציא אין רשאין ליחלק לפי שבשעה שברכו המוציא ביחד חל עליהן תורת זמון.

וכן נמי דעת הרבי יצחק ז״ל וזה לשונו ושלשה שאכלו ובתתלה ברכו ברכת המוציא יחד אינן רשאין ליחלק אלא ממתינין זה את זה ואם ברכו המוציא כל אחד ואחד לעצמו רשאין ליחלק. אבל אם גמרו סעודתם יחד חייבין לזמן.

והר׳ יונה ז״ל פירש שלשה שישבו מתחלה בהזמנה אחת וגמרו לאכול יחד אבל לא ברכו יחד המוציא אף על פי שאכלו כל אחד אחד בפני עצמו אין רשאין ליחלק לפי שכבר הסכימו וגמרו בדעתן לעשות מצות זמון וכיון שכן אי אפשר לפטר בלא זימון. אמרו ז״ל שתי חבורות שאוכלות בבית אחד בזמן שרואות זו את זו מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין ואלו מזמנין לעצמן ואלו לעצמן. ואם יש שמש ביניהן השמש מצרפ׳ ואף על פי שאין רואין אלו את אלו. והוסיף על זה הרמב״ם ז״ל שצריך שישמעו כלם דברי המברך בבאור.

וכתב הבה״ג שאפי׳ אוכלין בשתי בתים השמש מצרפן. ומפרש כי מה שאמרו ז״ל שאוכלין בבית אחד לאו דוק׳ דהוא הדין לשני בתים אם מקצתן רואין אלו את אלו או שמש אחד ביניהן והאי דנקט בית אחד אורחא דמילתא נקט.

וכן מצינו בירושלמי ר׳ ברכיה מוקים ליה לאמוריה על תרעיה מציעה דבי מדרש׳ ומזמצנין אלין לאלין.

ואם רשות הרבים מפסקת ביניהם נראה לכאורה שאין מצטרפין בשום ענין.

שלשה בני אדם שבאו מג׳ חבורות אין רשאין לחלק. והוא שבאו מג׳ חבורות של ג׳ ג׳ בני אדם כלומר שכל אחד חייב בזמון במקומו וכיון שכן לא נסתלק חיוב הזמון מהן וכשפגעו עכשו זה בזה אינן רשאין לחלק ומזמנין כלן יחד כדי שיפטרו מן הזמון.

והתלמוד מדקדק על זה ואומר אמר רבא לא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמינו עליהו אבל אקדימו הנך ואזמינו עליהו פרח זמון מהני. יש מפרשים שכן פי׳ של ממרא זו לא אמרן שאין רשאין ליחלק אלא כשלא זמנו עם בני חבורתן שלא נסתלק הזמון. אבל אם כבר זמנו עם בני חבורתם נסתלק מהם הזמון ושוב אין מזמנין.

ואין זה הפירוש נכון שאם זמנו עם חבורתן מה זה בא ללמדנו שאין מזמנין עוד פעם אחרת פשיטא שאין לאכילה אחת רק זמון אחד. לפיכך פירש רבינו יהודה ז״ל כגון שבאו אלו הג׳ ונפטרו שנים ובא אחד ואכל כזית ונצטרף עם השנים וזמנו עמו אף על פי שעדין לא זמנו אלו אלא שהלכו לדרכם כיון שזמנו בני חבורתם נסתלק מהם הזמון שהרי אינן יכולין לזמן עם בני חבורתם שכבר זמנו ואין לזמן על אכילה אחת ב׳ פעמים וכיון שכן גם הן אינן מזמנין ולשון עליהו אינו רוצה לומר עמהם אלא שחבריהם זמנו במקומן על עצמן ובא ללמד שאף על פי שאלו הג׳ לא זמנו נסתלק הזמון מהן כיון שזמנו בני החבורה.

והרבי יונה ז״ל פירש כגון בשלשה בני אדם שנפטרו מג׳ חבורות ג׳ בני אדם ויצא אחד לשוק אחד מכל חבורה והשנים הנשארים קראו השלישי שיצא לשוק וזמנו עליו והוא ענה ממקומו כמו שכתבנו למעלה נמצאו שאלו השנים שישבו במקומן יצאו ידי זמון אבל לא השלישי אף על פי שענה ממקומו כיון שלא בא אצל חבריו. ובא ללמד שאף על פי שאלו הג׳ לא יצאו ידי זמון אם פגע זה את זה אחר כן אין יכולין לזמן שהרי נסתלק הזמון מהן כשזמנו עליהן בני חבורתן כי בהפרדם נסתלק מהם שם שלשה וע״י שזמנו עליהן הראשונים נסתלק מהם שם זמון ואף על פי שחוזרין אחר כן לכלל שלשה אין יכולין לחזור לכלל זמון.

עוד כתב הרבי יונה כי לכאורה משמע שאפי׳ אכלו אחר שזמנו עליהן כל אחד ואחד ואח׳ שאכל פגעו שלשתן זה את זה שאין מזמנין אחר שלא נועדו יחד לאכול ואף על פי שהדבר פשוט הוא שאם אכלו שנים בהזמנה אחת ולבסוף בא שלישי ואכל כזית שמצטרף לזמון זהו מפני שכבר נועדו השנים מתחלה ולפיכך זה נגרר עמהם אבל כאן שלא נועדו כלל לא השנים ולא השלשה אין נגררין זה עם זה לומ׳ אף על פי שלא יצאו ידי זמון מהאכילה הראשונה שאכלו עם חבריהן כי פרח מהן הזמון אחר שנפטרו חבריהן מהזמון על ידם.

ואמרו ז״ל שלשה שאכלו כאחת אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד. פירוש אם אכלו שלשה כאחד ויש לשנים נחץ לצאת חוץ ועדין לא גמר האחד מלאכול חייב אותו האחד להיות מפסיק בשביל השנים ויענה לזמון ואחר כך יחזור ויאכל אבל אם האחד רוצה לצאת והשנים לא גמרו עדין לאכול אינן חייבין להפסיק אכילתן לזמן עם האחד אם לא ירצו. ופסק הרי״ף ז״ל שכשאחד מפסיק לשני׳ מפסיק עד שיענה ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ודי לו בזה שעד כאן הוא עיקר הזמון ואחר כך יחזור ויאכל.

ובה״ג כתוב שצריך להפסיק עד סוף ברכת הזן ואח׳ כך יחזור ויאכל ואינו צריך לברך ברכת המוציא ולא נטילת ידים אלא אוכל והולך ואחר כך יברך ברכת המזון ואפילו אם נמלך אחר כן שלא יאכל מאחר שהיתה כונתו בשעה שהפסיק לחזור לאכול לא יצא בברכה זו שברכו חבריו.

והראב״ד ז״ל כתב דלכל הברכה צריך להפסיק ויוצא ידי ברכה על מה שאכל ואם ירצה לאכול עוד צריך נטילת ידים והמוציא שכיון שנתחייב בזמון על כרחו הפסיק אכילתו בזמון דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ואיך יתכן שיאכל באמצע הברכה כי הזמון אחת מהברכות של ברכת המזון הוא ואיך יברך ברכה אחת ואחר כך ישלי׳ ברכתו.

והר׳ משולם ז״ל כתב דכבוד הרב מונח במקומו דנהגו העם להיות אחד מפסיק עד נברך וחוזר ואוכל בלי נטילת ידים ובלי המוציא. וטעמא דמלתא משום דהא דאמרינן אחד מפסיק לשנים מדעתו קאמרינן ולא בעל כרחו שדרך ארץ הוא שיפסיק מדעתו ולא הוי הפסק אותו הזמן שיהיה מדעתו ולא גרע מיצא לשוק שאין צריך לעמד עמהן אלא עד נברך לרב נחמן ועד הזן לרב ששת הכא נמי לא שנא אבל שני׳ אין מפסיקי׳ לאחד שעל כרחו צריך להמתין אותן שאינו רשאי להפקיע הזמון לא ממנו ולא מהם.

ועוד אמרו ז״ל שלשה שאכלו כאחד וקדם אחד מהם וברך הן יוצאי׳ בזמון שלו והוא אינו יוצא בזמון שלהן כלל ואף על פי שברך הוא נגרר להצטרף עמהם אחר שהם רבי׳ ממנו ופוטר אותן מזמון כיון שלא ברכו עדין אבל הוא אינו נפטר בזמון שלהם כיון שברך לפי שאין זמון למפרע.

וכתב הר׳ יונה ז״ל שנשים חייבות לזמן לעצמן כשהן שלש. וכן נראה מלשון התלמוד שאומר נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. ויש לדקדק שאין מזמנין עליהן עם האנשים משום חשש פריצות אבל לעצמן מזמנות אם הן שלש. ועוד שהרי אמרו ז״ל בפי׳ נשים מזמנות לעצמן.

ועוד כתב הר׳ יונה ז״ל שהנשים שאין מבינות בלשון הקדש צריכות לברך ברכת המזון לעצמן שאינן נפטרות בברכה ששומעין מן האנשים כי מה שאמרו ז״ל סופר מברך ובור יוצא היה בזמנם שהכל היו מדברין בלשון הקדש ומבינים אותו ובור שאמרו ז״ל שאינו יודע נוסח ברכת המזון אבל מבין הוא בלשון הקדש ואם אינו מברך בלשון הקדש לדברי הכל יצא. וכן הדין נותן בנשים שגם הנה חייבות בברכת המזון. ואף על פי שאמרו ז״ל גבי מקרא מגלה הלועז ששמע אשורית יצא שאני התם שאין הדבר רק בפרסום הנס וכל זמן שיודע שזהו מקרא מגלה יש בו פירסום. אבל בברכ׳ המזון הדבר תלוי לתת שבח והודאה אל השם יתברך על שפע טובתו ומזונו ודאי נראה שצריך שיבין השומע ויצא. והר׳ דוד ברבי לוי ז״ל כתב בשם הרב רבי שמואל שקילי ז״ל מה שכתוב למעלה כענין בעל הבית ואשתו ובניו. וכן פשט המנהג.

ואמרו ז״ל קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. ודעת הרמב״ם ז״ל על זה שיהיה כבן עשר או כבן תשע. ודעת הרי״ף ז״ל כתב בתשובת שאלות וז״ל ראיתי רבים וגדולים טועים בענין זמון שסומכין על הקטן כשהוא דברן ויודע לומ׳ מה שמלמדין אותו וכששואלין אותו למי מברכין שהוא עונה לאל היושב בשמים ואין זה דעת גאון.

ודעת הרי״ף ז״ל דבעי בן ט׳ או בן י׳. ועל כלם אני אומר שלא התירו צרוף של קטן אלא לזמון של עשרה שמקילין גם כן באכילת ירק או בשתיית יין אבל לזמון של ג׳ לא הקלו. וצריך שיביא שתי שערות. וכל הנוטה מזה עובר על משנתינו דתנן בהדיא נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן והלא הנשים ועבדים יודעין למי מברכין יותר מן הקטנים ואף על פי כן אין מזמנין עליהן לפי שאינן בני קביעו׳ וכל שכן קטן ואפילו שיודע למי מברכין וכן בירושלמי מתמה ואומ׳ אם תמן שמזכירין שם שמים עושין אותו סניף. כאן שאין מזכיר שם שמים לא כל שכן אמר ליה והיינו כלומר היא הנותנת תמן על ידי שמזכיר עושים אותו סניף כלומר לעשרה דוחקין עצמן לעשות סניף כדי להרבות בשבחו של מקום אבל לשלשה לא איכפת לן. אמר רבי נסא זמנין סגיאין אכלית עם אבא ועם רבי ענני בר סיסי חביבי ולא זמינו על עד דאייתיתי שתי שערות. מכל זה משמע שאין שום קטן נעשה סניף אלא לעשרה אבל לג׳ עד שיביא שתי שערות בסתמא דמתני׳. עכ״ל.

והרמב״ם ז״ל כתב קטן היודע למי מברכין מצרפין אותו בין לזמון ג׳ בין לעשרה. ולדעת אלו שמצרפין אותו לג׳ דוקא אחד אבל שנים לא דרובא בגדולים בעינן אבל לעשרה יש מצרפין אפילו ג׳ קטנים כמו שמצטרפין ג׳ אוכלי ירק.

ויש להביא ראיה לאלה מצרפין לג׳ ממה שמצינו בתלמוד אביי ורבה בר בר חנא הוו יתבי קמיה דרבה במטללתא בסעודתא אמר להו רבה למי מברכין אמרו ליה לרחמנא אמר להו ורחמנא היכא יתיב אביי נפק לברה ואחוי כלפי רקיעא רבה בר בר חנא אחוי כלפי טללא אמר להו רבה תרויכו רבנן תהוון כדאמרי אנשי בוצין בוצין מקטפייהו ידיעי. נרא׳ מכלן שאין לדקדק כל כך בקטן ובלבד שידע למי מברכין. אמנם אין להביא ראיה מזה שנוכל לצרף שנים שהרי אלו שנים היו לפי שאפשר שהיו בעשרה או היו שם שנים גדולים.

ויש מן הגאונים שכותבין שאין מזמנין עם הקטנים אלא אם כן הביאו ב׳ שערות או היו בני י״ג שנה ואומר כי מעשה זה דאביי ורבה בר בר חנה לא היה כדי לזמן עמהן אלא שהיה מנסה אותם לראות חדודם ופלפולם ומה ששנינו נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן ר״ל קטנים שלא הגיעו לי״ג שנה או שלא הביאו שתי שערות שכל זמן שלא הגיעו לכלל זה אינן בכלל המצוה וקורא אותן קטנים. והרבה מן החכמים מדקדקין על עצמן ועושין על פי דעת זה ואין מזמנין על קטן שאינו בן י״ג שנה או עד שיביא ב׳ שערות וסומכין על הירושלמי שכתבנו בדברי הראב״ד ז״ל וכן נמי דעת הר׳ יצחק והר״ף ז״ל.

ועוד כתב הר׳ יצחק ומה שנהגו למסור חומש לקטן זהו מנהג טעות. ובירושלמי יש רב שאומר דשכור מברך ואפילו מדומדם. עכ״ל. והר׳ יונה ז״ל וכן נמי דעת הר׳ יצחק שיותר נראין דברי הרי״ף ז״ל כיון שמצינו בתלמוד קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. ואם כדברי שאר הגאוני׳ שמעמידין הדבר בקטן שהגיע לי״ג לא היה צריך לומר היודע למי מברכין אלא ודאי יש לנו לומ׳ שמדבר בקטן בן ח׳ או בן ט׳ ולפיכך הוצרך לומ׳ היודע למי מברכין לפי שיש מהם שלפי קטנם אינם פקחים כל כך להכיר בוראם ב״ה.

וכתב הר״ז ז״ל דקטן ואשה כיון דאפילו אכלו ושבעו לא מחייבי מדאוריתא לא מפקי אחריני דאכלו ושבעו. וכן כתב הרמב״ם ז״ל דאשה וקטן אין מוציאין אלא הגדול שלא אכל אלא כזית אבל גדול שאכל ושבע אין מוציאין.

ועד כמה מברכין כתב הרי״ף ז״ל דאם אכל כזית חייב לברך מדרבנן דקרא אסמכתא בעלמא הוא. ואית דאמרי דלענין זמון שלשה הוא דקא אמר דבעינן כזית לדעת המצריכין לשלשה שיאכלו פת אבל לזמון עשרה דסגי בירק או בשתים לא בעינן כזית לאותן שהן שם יתרים על השבעה אבל לאותן שבעה לא מצטרף אלא בכזית פת.

ואיכא נמי למימרא דהתם נמי דכזית פת לא בעינן מיהו כזית ירק או רביעית יין בעינן. וכתב הרי״ף ז״ל דכי לא בעי שיאכל כזית דגן ה״מ לענין אצטרופי לבי עשרה אבל להוציא אחרים ידי חובתן בעינן שיאכל כזית דגן.

וכן נמי אמרינן גבי עובדא דינאי רבי שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. ודעת הר״ש ז״ל שמוצי׳ אף מי שאכל ושבע וחייב מן התורה כיון דהוה גדול דבר חיובא הוא. וכן דעת הר״ש ז״ל דגדול שאכל כזית דאי אכל ושבע מפיק אחרים הכא נמי אפילו לא אכל אלא כזית מפיק אחרים דאכלו ושבעו. וכתב הרי״ף ז״ל דדוקא לגבי עשרה הוא דמצטרפי אוכלי ירק או שותי יין אבל לגבי שלשה לא מצטרפי אלא אם כן אכל כזית דגן.

ואפשר לומר שאם אכל תבשיל של דייסא או שאר מעשה קדרה יהיה נחשב כזית דגן. אך הרמב״ם ז״ל כתב בפירו׳ שיהיו שלשתן אוכלי פת. ובספר האשכול מביא הירושלמי שאומר שנים שאכלו דגן ואחד ירק מצטרף.

ויש מן הגאונים שאמרו דלאפוקי אחרים שאכלו ושבעו בעינן שיאכל וישבע גם כן ולא יוציאם באכילת כזית דלא אתי דרבנן ומפיק דאוריתא.

כתב בספר היראים אדם שאכל ולא שתה אינו חייב לברך אלא מדרבנן דמן התורה אינו חייב עד שיאכל וישתה כדכ׳ ואכלת ושבעת וברכת ושביעה זו היא שתיה. ודוקא אם צריך לו לשתות אבל אם אינו צריך לשתיה לא אמרה תורה עד שישתה שלא לתאבון וחייב לברך הלכך אם אכל ולא שתה והוא צריך לשתיה וחבריו אכלו ושתו אינו יכול להוציאן ידי חובתן דאיהו מחייב דרבנן ואינהו מחייבי מדאורית׳ ולא אתי מדרבנן ומפיק מדאוריתא עכ״ל.

כיצד הוא צרוף לעשרה שבעה שאכלו דגן ושלשה שאכלו ירק מצטרפין ומזמנין בשם אחר שיש בהם רובא דמנכר אוכלי דגן. אבל ו׳ שאכלו דגן וד׳ שאכלו ירק אין מצטרפין לפי שאין באוכלי דגן רובא דמנכר ומכל מקום להוציא את אחרים צריך שיברך מאוכלי דגן.

ויש תמהין לפי מה שכתב הרי״ף והרמב״ם ז״ל לענין שלשה שצריך שיהיו שלשתן אוכלי דגן ובעשרה לא החמירו כל כך שג׳ אוכלי ירק מצטרפין. וגבי יצא אחד מהם לשוק הקלו בג׳ שקורין לו ועונה ממקומו ודי. ובעשר׳ צריך שיבא אצלם ואין די לענות ממקומו נמצא שעשר׳ חמורי׳ משלשה.

ויש להשיב לענין יצא אחד לשוק ראוי להחמיר בעשרה לפי שהדבר תלוי בישיבה שהשכינה שורה עמהם כשהם עדה ואז יברכו בשם לפי׳ ראוי להחמיר שיבא אצל חבריו אבל לענין צרוף שכולם יושבין שם והם עדה באותו מעמד נראה שמספיק בדבר מועט שירא׳ הצרוף והו׳ אכילת ירק ובלבד שיהיה העיקר רוב הנכר אבל לזמון שלשה שהן מועטין צריך שיהיו כלם אוכלי דגן.

והרב רבי יונה ז״ל פסק כמו הירושלמי שמצטרף אוכל ירק עם השנים ולעולם צריך שיברך מאוכלי הדגן כמו שבארנו. ואפילו אוכל כזית פת לא יוציא אלא אחרים שלא אכלו רק כזית כמותו. ולפי דעת קצת הגאוני׳ כמו שכתבנו.

ורבי יצחק ז״ל אומר שאפילו אחרים אכלו כדי שבעה מוציא לפי שמן הדין היה שאפילו מי שלא אכל כלל יוציא הרבים ידי חובתן שכל ישראל ערבין זה לזה אלא שברכת הנהנין אינו יכול לברך עד שיהנה וכאן כיון שנהנה ונתחייב ברכה מדרבנן פוטר האחרי׳ ואפילו אותן שאכלו ושבעו לפי שכל ישראל ערבין זה לזה.

ואמרו ז״ל אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנין עליו. וכתבו הגאונים ז״ל מכאן אנו למדין שמי שאכל דבר של אסור אינו מצטרף עם האחרים לזמן וכן אכלו כלן דבר של אסור אין מזמנין כלל אבל ודאי חייב כל אחד לברך תחלה כיון שיהנה בו.

והרמב״ם ז״ל כתב בהלכות ברכות פ״א שאינו מברך כלל לא בתחלה ולא בסוף. והראב״ד ז״ל הגיה עליו וז״ל טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין עליו לפי שאין להם קבע מזון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו.

ורבינו שמואל איש רומי כתב שאם היו אוכלין שלשה בני אדם יחד והאחד אוכל פת של גוים והשנים נזהרי׳ מלאכלו שמצטרף לזמון אף על פי שהשני׳ אין אוכלי׳ מפתו של שלישי דהא שויוה לנפשיה חתיכה דאסורא כיון שהשלישי יכול לאכול מפתן מצטרפין.

ועוד כתב שאם היו שלשה בני אדם שהיו אוכלין והדירו הנאה שלשתן כיון שאין אחד מהן רשאי לאכול מפת חברו אין מצטרפי לזמון ואף על פי שיכול כל אחד להיות נשאל על נדרו ויהיו מותרין זה בזה מכל מקום כל זמן שלא נשאלו אסורין ולפיכך אין מצטרפין. אבל כל זמן שהאחד יכול לאכול מן השנים מצטרפין.

והביא ראיה לדבריו ממה ששנינו במסכת ערכי׳ דתכן הכל חייבין בזמון כהנים ולוים וישראלים. ומקשה בגמרא פשיטא ומשני לא צריכא דכהני אכלי תרומה וקדשים. וחד אמר אפילו חולין מהו דתימא כיון דזר לא מצי אכיל קדשים לא מצטרף קא משמע לן כיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי. ומכאן אנו למדין שכל זמן שאחד יכול לאכול משל חברו מצטרפין אבל אם אין אחד כהן שיוכל לאכול משל חבריו אין ספק שאין מצטרפי׳ וכן הורה רבינו יצחק הכהן ז״ל.

ואז״ל אכל כשהוא מסב יושב ומברך פי׳ שלא יהיה מברך והוא מסב דרך גאוה אלא יברך בלא הסבה דרך כבוד ואימה.

כתב הר״ש ז״ל שנוי מקום צריך לא לברך בין בדברים שטעוני׳ ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן בין בדברים שאינן טעונים ברכה לאחריהן במקומן כגון פרות ויין צרי׳ לברך דהלכה כרב ששת.

והיכא דקא אכיל נהמא וצריך לאפנויי ואזל ואפני והדר אתא שרי המוציא ברישא והדי אכיל והר״ף ז״ל פסק דשנוי מקום אין צריך לחזור ולברך המוצי׳ אפי׳ יצא ודבר עם חברו והפליג שעה אחת אין צריך לברך המוציא אך צריך ליטול ידיו לפי שהסיח דעתו מהם.

וה״ר אשר ז״ל כתב בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליה׳ היום שיפרסו מפה ויקדשו ואחר כך יברכו המוציא ולא ברכת המזון אם לא יצאו חוץ או לא עקרו מאכילתן והכי קבע הרי״ף זכרונו לברכה.

והרב רבי יצחק זכרונו לברכה כתב בני חבורה שהיו מסובים ועקרו רגליהם ללכת לקראת חתן או לקראת כלה והניחו מקצתן אינן טעונים ברכה לפניהן פי׳ ברכת המוציא ולא לאחריהם פי׳ למפרע ברכת המזון.

והר״ף כתב ומה שהזכיר ברכה למפרע לאו דוקא בשביל שהניחו שם מקצת החברים דהא הסח הדעת אינו גורם ברכה דלמפרע דהיינו ברכ׳ דלאחריו כי אם ברכה דלכתחלה כדמפרש בתוס׳ גבי הב לן ונבריך והא דקתני בבריתא דאי לא הניחו מקצת חברי׳ דטעוני׳ ברכה למפרע עצה טובה קא משמע לן דשמא ישתהו קודם חזרה עד שיהיו רעבי׳ מאותה אכילה ותו לא מצו לברך ברכת המזון. וכתב ה״ר יצחק ז״ל אכל פת במקום אחד וחזר ואכל פת במקום אחר צריך לחזור ולברך במקומו הראשון ברכת המזון ואין צריך לברך במקו׳ שני לפניו דאמרי׳ לקבעיה הדר.

והגיה עליו ר״ף ז״ל מיהו לעיל פירש דאדם שהוא אוכל כשהוא מהלך יושב ומברך ופוק חזי מאי עמא דבר. במהלכין בדרך ואוכלין דרך הלוכן עד פרסה או יותר יושבין ומברכין במקו׳ סיום אכילתן ואין חוזרי׳ ומברכי למקום שאכלו בראשונה וכן פסק בספר הגדול. ומאי טעמא לא הוי שנוי מקום הסח הדעת משום דלקביעה קמא הדר. וכמדומה שראיתי בפירוש רבינו יחיאל ז״ל שנסתפק אם יברך פעמי׳ במקום ראשון ובמקום שני. ומיהו בפר״ש ז״ל בפרק ערבי פסחים משמע דאינו מברך כי אם ברכה אחת על שתיהם במקום שני. ובכל שנוי מקום צריך לברך אחריהן במקום שני שגמר סעודתו בין שנוי מקום דהולכי דרכים בין שנוי מקום דסעוד׳ קבועה אפי׳ מבית לבית לפניהם אין צריך לברך וכן נראה עקר עכ״ל הר״ף ז״ל. ואמרו ז״ל אכל כשהוא מהלך יושב ומברך. וכתב בתוס׳ דכי אמרי׳ אכל כשהוא מהלך דיושב ומברך ה״מ מהלך בבית אבל מהלך בדרך אינו צריך לישב אלא עומד ומברך דישוב הדעת עדיף כדאמרינן ברוכב בתפלה דאין צריך לירד משום ישוב הדעת ואפילו בתפלה נמי יש שאמרו מהלך בדרך דאין צריך לעמוד אלא ג׳ ראשונות וג׳ אחרונו׳ והשאר מתפלל והוא מהלך אם הוא נחוץ.

ויש מן הגאונים שהחמירו בזה ואמרו שאין לברך ברכת המזון לעולם אם לא מיושב לפי שהיא מן התורה החמירו בה שצריך לישב במקומו כמו שאמרו בפסוק ראשון של קרית שמע. אם יאכל והוא רוכב צריך להעמיד הבהמה עד שיברך שלשה ברכות לפי שרוכב כמהלך דמי. כך פסקו מקצת הגאונים ז״ל.

ברכת המזון היא ג׳ ברכות. ראשונה ברכת הזן ומשה רבינו תקן אותה ולכך י״א שאין לומר בה כאמור פותח את ידך רק חותמין בא״י הזן את הכל בלי שום פסוק וטעמ׳ דמסתברא היא כי איך נביא פסוק שאמרו דוד לדברי משה רבינו ע״ה. שניה ברכת הארץ ויהושע תקן אותה.

ובחנוכה ופורים מוסיפין בה על הנסים כשיגיע בכל עת ובכל שעה.

שכח ולא אמרו כאן אין מחזירין אותו. ויש אומרים כשסיים אבל אם לא סיים כשיגיע להרחמן יאמר הרחמן עשה לנו נסים ונפלאות כמו שעשית לאבותי׳ בימים ההם בזמן הזה בימי מתתיה וכו׳ ואחר כך משלים וכן נמי יעשה בפורים.

שלישית בונה ירושלם ודוד ושלמה תקנוה וחותמין בא״י בונה ירושלם ויש אומרים בונה ברחמיו ירושלם. ואין הנוסחא דוקא לפי שלא תבנה ירושלם כי אם במשפט שנ׳ ציון במשפט תפדה. ובשבתות וימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד מזכירין בה מעין המאורע.

בשבת דכתיב זכור וזכרת מלמד שטעון זכירה בין בקדוש בין בברכת המזון. ובשבתות אומר בלשון זה כשיגיע ולא נבוש לעולם ועד יאמר רצה והחליצנו וכו׳.

וחותם בא״י מנחם עמו ישראל בבנין ירושלם. ואין נוסח זה שתי חתימות. דאין חותמין בשתים שהכל אחד כי נחמת ישראל בבנין ירושלם. והר״י ז״ל כתב שאין לחתום כן משום דהוי כחותם בשתי׳ והראיה שכן בתפלת הביננו תקנו וישמחו צדיקים בבנין עירך במקום שתי ברכות לפיכך כתב שחותמין בא״י בונה ירושלם.

וכתב הרי״ף ז״ל שצריך בשבת לשנו׳ מטבע החול בברכת רחם ומתחיל אותה בלשון זה נחמנו ה׳ אלהינו בציון עירך ושמחנו מלכנו בבנין בית בחירתך ומלכות בית דוד משיחך מהרה תחזירנה למקומה רצה והחליצנו וכו׳ והטעם לפי שאמרו ז״ל בשבת מתחיל בנחמה. ומסיים בנחמה. ור״ש ז״ל כתב שאין לשנות מטבע החול רק שיכלול ענין שבת באמצע כמו שהסדר. כי כשמזכיר רחמים תחלה ובנין ירושלם בסוף זו היא נחמה שזאת היא נחמת ישראל ברחמי שמים ובבנין ירושלם ולא אמרו מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה רק לומר שאומר קדושת היום בין שתי נחמות.

ולסברא זו נוטה הרז״ל ומביא ראיה מן הירושלמי שאמר אל ישאל אדם צרכיו בשבת ופריך והא אמרי׳ זוננו פרסנו וכלכלנו ומשני נוסח הברכה כך היא ש״מ שאין משנין נוסח הברכה אפי׳ בשבת.

ביום טוב ובחולו של מועד ובראשי חדשים אומר יעלה ויבא. וחותם ובנה ירושלם עירך וכו׳.

שכח ולא הזכיר בשבתות וימים טובי׳ קדושת היום אם נזכר קודם שיתחיל ברכ׳ רביעית. בשבת אומר ברוך אשר נתן מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קדש בא״י מקדש השבת.

וביום טוב אומר ברוך אשר נתן מנוחה לעמו ישראל לששון בא״י מקדש ישראל והזמנים. ובשבת ויום טוב יחד אומר ברוך אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל וימים טובים לאות ולמופת ולשמחה ולזכרון בא״י מקדש השבת ישראל והזמנים. והראב״ד ז״ל כתב שאין צריך לחזור כי אם לראש בונה ירושלם.

שלשה שאכלו בשבתות ויום טוב וזמנו ושכחו להזכי׳ מעין המאורע ולא נזכרו עד אחר שפתח בהטוב והמטיב והם צריכין לחזור לראש ברכת המזון יברכו כל אחד לעצמו כי מידי זמון יצאו ואין רשאין לחזור ולברך כ״מ.

בראש חדש שכח ולא אמ׳ יעלה ויבא אם נזכר קודם שיתחיל בברכה רביעית אומר ברוך אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לאות ולזכרון בא״י מקדש ישראל וראשי חדשים כן כתב בה״ג.

והרמב״ם ז״ל כתב שאינו חותם בה לפי שהוא מטבע קצר ומתחיל בברכה רביעית ואם נזכר אחר שהתחיל ברכה רביעית גומר אותה ואינו חוזר. וכן בחולו של מועד ואף על פי שמחזירין אותו בתפלה. הטעם לפי שתפלה חובה על כל איש ואי אפשר שלא יתפלל אבל ברכת המזון אינה חובה כי אפשר שלא יאכל דברים הטעונין ברכת שלש ובלבד שלא יתענה. ואפשר בפרות או בדברים אחרים.

ויום טוב או ר״ח שחלו בשבת אומר רצה והחליצנו תחלה ואחר כך יעלה ויבא ומזכיר קדושת שבת בפני עצמו ומעין המאורע בפני עצמו ושבת תחלה לפי שהוא תדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ואינו מזכיר ביעלה ויבא שבת שכבר הזכירו ברצה והחליצנו. וכן ברצה והחליצנו לא יזכיר שום דבר רק ענין שבת.

ור״ח טבת שחל להיות בשבת מזכיר על הנסים בברכת הארץ ורצה והחליצנו ויעלה ויבא ברחם ואע״פ ששבת ור״ח תדירי מחנוכה מזכיר של חנוכה תחלה בברכת הארץ שהיא ברכת הודא׳ דכיון דתקנוה בברכת הודאה מעין תפלה שקבעוה בברכת הודאה מזכירין אותה בה ואין חוששין להקדים ראש חדש דתדיר.

וכל אחת מאלו הג׳ ברכות היתה ראויה להיות פותחת בברוך ובהזכרת השם ומלכות כדין כל ברכה שאינה סמוכה אבל כיון שסדרום יחד תקנום כדין כל ברכות הסמוכות שאין פותחות בברוך ואין בהן מלכות לפיכך הצריכו להשלים המלכות הראוי לומר בהם וקבעוהו בהטוב והמטיב. כדאמרינן בגמרא אמר רב פפא צריכה הטוב והמטיב שתי מלכיות לבר מדידיה. וכן המנהג דמלך העולם הוא מלכות דידיה. ועוד אבינו מלכנו והמלך הטוב והמטיב הרי שתים לבר מדידיה.

ויש שואלין למה הצריכו להשלים המלכיות שחסרו באלו יותר משאר ברכות הסמוכות כגון שמנה עשרה וכיוצא בהן.

ואומר הראב״ד ז״ל משום דכולה תוספת היא עשו בה כדי שתראה תשלום לחסרון האחרות דהטוב והמטיב אינה מברכת המזון כדאמרי׳ בגמרא הטוב והמטיב ביבנה תקנוה על הרוגי בתר כדאמרינן התם באיכה רבתי חמש מאות בתי מדרשות היו בבתר ובכל בית מדרש היו ה׳ מאות מלמדי תנוקו׳ ואנשי העיר בעלי אומנות ששים רבוא ובמלכות אדריאנוס לקחו אותה הרומיים וישפכו דם לרוב מאד ויהרגו עד תום כל העיר טף ונשים ויצו המלך לבלתי קברם ויהי שם מחוץ לעיר כרם גדלה רחבה שנים עשר מילים ויקיפו את הכרם סביב סביב ממתי ישראל זה על זה ויעמדו שם כ״ה שנים כל ימי אותו המלך ולא הסריחו ויהי אחרי מות אותו המלך ויעמד מלך אחר ויצו לקברם וילכו כל העם מן העיר לקברם ויקברום במקומם בכרם. בו ביום תקנו הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה וזה שקבעוה כאן י״א משום דאמרינן בירושלמי על חורבן בתר באותה שעה נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור עד שיבא בן דוד ולפיכך קבעוה אחר בונה ירושלם.

ופותחת בברוך לפי שאינה סמוכה לאחרות ויש בה הזכרת השם ומלכות מזה הטעם כי מאחר שהראשונות מן התורה וזו מדרבנן ודאי אין לדון אותה לסמוכה להן.

ואמרו ז״ל כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחב׳ לא יצא ידי חיוב ששבח זה הוזכר למשה רבנו ע״ה כשנגלה לו השם בסנה כמו שכתוב אעלה אתכם מעני מצרים וגו׳.

והוסיפו לומר חמדה שעל ידי שהיא זבת חלב ודבש היא ארץ חמדה ונמצא שבזה הלשון נכללו כל שבחיה אשר בכתוב. ועוד אמרו ז״ל כל שלא אמר ברית ותורה לא יצא ידי חובתו וצריך להקדי׳ ברית לתורה שהברית הוא ברית המילה שנכרתו עליה שלש עשר בריתות ועל התורה כלה לא נכרתו רק ג׳ וזה להורות שבזכו׳ ברית המילה והתורה זכינו לארץ. וכתב הראב״ד ז״ל דנשים ועבדים לא אמרי להו דנשים לאו בני ברית ועבדי׳ לאו בני תורה.

ואמרו ז״ל כל שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלם לא יצא ידי חובתו. ולפיכך צריך להזכיר מלכות שמים בהטוב והמטיב כנגד מלכות בית דוד שבבונה ירושלם משום דלאו אורח ארעא שלא יזכור מלכות שמים כיון שהזכיר מלכות בית דוד ובברכת בונה ירושלם עצמה לא רצו להזכירה שלא לשתף מלכות שמים למלכו׳ בית דוד אי נמי שלא לשנות מטבע הברכות לפי שהן סמוכות כמו שכתבנו.

והראב״ד ז״ל כתב דמהא שמעינן שאין בברכת בונה ירושלם מלכות שמים ואלו שאומ׳ ומלכותך ומלכו׳ בית דוד טועים הם שאין בה אלא מלכות בית דוד בלבד והדין נותן שאם היה צריך להזכיר מלכות שמים בבונה ירושלם למה הצריכו להשלים אותו בהטוב והמטיב שכתבנו.

ומלכו׳ שני של הטוב והמטיב משום ברכת הארץ צריכה מלכות ולא היתה צריכה מלכות לפי שהיא סמוכה לחברתה אבל לפי שצריך להזכיר מלכות של בונה ירושלם כמו שכתבנו יזכיר גם כן מלכו׳ של ברכת הארץ וכן מצינו במדרש שצריך להזכיר בהטוב והמטיב ג׳ מלכיות ושלשה הטבות ושלשה גמלות.

שלשה מלכיות כמו שכתבנו.

שלשה הטבות הטוב והמטיב לכל הוא ייטיב לנו. ויש אומרים הוא מטיב לנו הוא הטיב לנו הוא ייטיב לנו תחלה בלשון הווה ואחד לשעבר ואחד להבא על דרך ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך.

ג׳ גמולות הוא גומלנו הוא גמלנו הוא יגמלנו.

וכשמברכין בבית האבלים מוסיף בברכה זו ככה המלך החי והטוב והמטיב לכל אל אמת דיין אמת שופט בצדק ואמת שליט בעולמו לעשות כרצונו שאנחנו עבדיו ועמו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו. ומאריך ברצונו לבקש רחמים על האבל ולנחמו.

ויש שואלין אחר שצריך לומר בברכה זו כל אלה הענינים למה אין חומתין בה בברוך שהרי מטבע ארוך הוא. ורבני צרפת מתרצין ואומרי׳ שכל אלו הענינים ענין אחד הם לפי שאלו השמות הם שמות התואר אצל הבורא ית׳ הכל ענין אחד והלכך לא הוי מטבע ארוך.

והרב ר׳ יונה ז״ל תרץ כי מתחלה כשנתקנה הטוב והמטיב היה מטבע קצר שלא תקנו בה רק הטוב והמטיב בלבד ואחר כך הוסיפו בה כל הדברים האלה ולפיכך כשנתקנה לא תקנו בה חתימה. ומה שאמרו במדרש שצריך לומ׳ בה אחר התוספת היה.

ואחר זאת הברכה אומר הרחמן ומאריך כרצונו. ואם יש שם אורח מברך ברכת המזון כדי שיברך בעל הבית כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלהיך. ואמרו ז״ל את לרבות בעל הבית מכאן סמכו ז״ל לתקן ברכה בפני עצמה לברך בעל הבית ואומר הכי.

הרחמן הוא יברך מורי בעל הבית הזה אותו ואת ביתו ואת כל אשר לו כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל כן יתברך ונתברך כלנו יחד בברכה שלמה ונאמר אמן.

יהי רצון מלפני אלהי השמים שלא יבוש מורי בעל הבית הזה בעולם הזה ואל יכלם לעולם הבא ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר ואל יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור ועברה ועון ואל ישלוט שטן במעשי ידיו ממרום ילמדו עליו זכות שתהא משומרת לשלום ישא ברכה מאת ה׳ וצדקה מאלהי ישעו וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

ובסעודת הנשואין אומ׳ ברכה זו הרחמן הוא יתמוך ויסעוד ויכלכל וירומם מעלה מעלה החמוד החתן והכלה הנעימ׳ וכל רבותי המסובין כאן כמו שנתברכו אבותינו וכו׳.

ויש מוסיפין בסעודת נשואין ובכל סעודה של שמחה בכל ברכה וברכה. זה התוספת בברכת הזן שמגיע ומשביע לכל חי רצון מוסיף. יחיד ונשגב ואין מלבדו המעדיף לכל יצורי חלדו ומכין לכל חי מזונו וצידו דשני ארץ בפתיח׳ ידו מפארי׳ כי לעולם חסדו חסדו ימשך לכל כאב שלח אבימלך ופיכול ונודה על פרי האשכול בא״י הזן את הכל:

נודה לך על הארץ הטובה אשר נתן לך ומוסיף זה. יה כי הוציאני ממאסר כבלי הכה בעשר רועה אוילי בריתו ודתו הודיעני להועילי דגן שמי׳ הכין מאכלי אשר עשה עמי נס להפליא ולא יבושו עמי לעולם לעולם אל יהי עמנו בחפזון וננצל בטובך מרעב ורזון ונברך על ישיבת הפרזון ברוך אתה ה׳ על הארץ ועל המזון.

רחם וכו׳ עד נדחי ישראל יכנס ואחר מוסיף זה. ימינך הופיע נורא ועליון והושע בעזך פלטת כליון ונחם ה׳ את ציון ובחר עוד בירושלם ברוך אתה ה׳ בונה ירושלם אמן ויכלכל וירומם מעלה אבי הבן והבן והמוהל והסנדקני׳ וכל רבותי המסובין כאן כמו שנתברכו אבותינו וכו׳.

הרחמן הוא ידרשנו לטוב וכו׳ ויברך אותנו כל אחד ואחד בשמו וכו׳.

ואם יש שם נכרי אומר כל אחד ואחד ממנו בני ברית בשמו לפי שאסור לברך הנכרי כדכתיב לא תחנם לא תתן להם חן. וכתב הרב רבינו אשר ז״ל ונהגו לרחוץ כוס של ברכה אחר שתיתו ומעביר אותן המים על עיניו שלא לשפוך יין של ברכה לארץ למקום בזיון ע״כ.

ומה שאמרו ז״ל העונה אמן אחר בונה ירושלם הרי זה משובח יש אומרים כי הטעם כדי לחלוק בין הג׳ ברכות שהן של תורה וברכה רביעית שהיא מדברי סופרים. ואין זה נכון כי סוף כל ברכות שבעולם יש לו לענות אמן כגון אחר סיום התפלה כשיגיע אל המברך עמו ישראל בשלום. וכן בסוף ברכות של קריאת שמע שחרית וערבית ואין בזה הפסק כיון שצריך לאומרו. וכן כתב הר״ש ז״ל.

ועוד כתבו הגאוני׳ רב יהודאי ורב האיי ז״ל שאחר אכילת פרות צריך ג״כ לענות אמן בסוף הברכה שאחר אכילתן שכיון שזהו סוף הענין ראוי לענות אמן ומה שאמר בתוספת העונה אמן אחר ברכת הפרות ואחר ברכת המצות הרי זה דרך בורות לא אמרו אלא ברכה ראשונה שאם יענה אמן קודם עשית המצוה נראה כמפסיק ולכך אמרו שהוא דרך בורות שאין זה נקרא סוף הברכה אבל אחר ברכה אחרונה ודאי צריך לענות אמן שהרי סוף הענין הוא.

והרמב״ם זכרונו לברכה חולק על זה ואומ׳ כי מה שאמרו ז״ל העונה אמן אחר ברכות הרי זה משובח כשאומר שתי ברכות או יות׳ מחברו אבל בברכה אחת בלבד אין לענות אמן אחריה. ולפי דבריו נראה שאחר ברכות קריאת שמע של ערבית עונין לפי שהן שתי ברכות. אמת ואמונה והשכיבנו. אבל בשחרית שאין אחר ק״ש רק ברכה אחת שהיא אמת ויציב אין לענות אמן אחריה.

וה״ר יונה כתב שיותר נכונים דברי הגאונים רב יהודאי ורבנו האי ז״ל שאחר כל ברכה אחרונה צריך לענות אמן שסוף ברכה נקרא ובשחרית עונין אמן אחר גאל ישראל. וכן אחר ברכה אחרונ׳ של אכילת פירות אף על פי שאינה אלא ברכה אחת.

ואחר הבוחר בעמו ישראל באהבה שהיא ברכה שלפני קריאת שמע שחרית ואחר אוהב עמו ישראל שהיא לפני קריאת שמע ערבית כתב הרמב״ם ז״ל שאין לענות אמן אחר שהברכות באות על קריאת שמע אין להפסיק בין הברכה והמצוה. וכן דעת ה״ר מאיר והרמב״ם ז״ל.

וגם כתב הרמב״ם ז״ל שאין לומר אל מלך נאמן אחר אלו הברכות שהזכרנו לפני קריאת שמע לפי שאל מלך נאמן הוא נוטריקון של אמן והוא במקו׳ אמן וכתב שאין להפסיק בין הברכו׳ לקריאת שמע באמן.

וכתב רב אחא גאון ז״ל לענין מים אחרוני׳ שהמברך ברכת מזון נוטל ידיו או קודם שיברך או אחרי כן שאין נוטלין אלא מפני הסכנה ואחר נטילת ידים לברכת המזון אין לשתות כלל אפילו בברכת הנהנין עד אחר ברכת המזון משום דנטילת ידים הוי הפסק לגמרי. ויש שכתבו שאפילו הב ונבריך הוי הפסק ואפילו לשתות אפילו בברכת הנהנין עד אחר ברכת המזון.

ולדברי הכל כיון שאמ׳ הב ונבריך אסור לשתות אם לא יברך ברכת הנהנין דהיינו בורא פרי הגפן.

ובהגהות הראב״ד ז״ל כת׳ דלענין אכילה לא הוי הפסק אלא במים אחרונים או בשינה.

ובפרק כיצד מברכין כת׳ דכיון דאמר הב ונבריך אסיר לאכול ולשתות אפילו בברכה. והביא ראיה ברורה לדבריו ודוק.

ולענין לברך על הנטילה נראה שהמברך ברכת המזון כיון שיש לו לעשות המצוה צרין לברך אבל המנהג ברוב שלא לברך. ורבני צרפת נותנין טעם לדבר לפי שבימי חכמי התלמו׳ שהיה מנהג להביא שמן אחר הנטילה להעביר הזוהמה מן הידים היו מברכין אבל עכשו שאין אנחנו עושין המצוה כתקנה שאין לנו שמן ערב נראה שאין צריך לברך אפילו המברך ברכת המזון וכן כתב הרמב״ם ז״ל שאין מים אחרונים טעונים ברכה. וכן כתב הרב עמרם ז״ל. והראב״ד ז״ל כתב שמברכין עליהן על רחיצת ידים. ובהלכות נטילת ידים כתבנו דעת הראב״ד ז״ל.

אמנם לדברי הכל צריך המברך ליטול ידיו קודם שיברך ועוד היום נוהגין בו חכמי קטלוניי״א ואנשי מעשה שבהם ומנהג יפה הוא וראוי להתנהג בו. ואמרו ז״ל אין משיחין על כוס של ברכה. ופירש ז״ל שאחר שלקח המברך את הכוס אין לנו לשיח אלא שיברך מיד.

ורבני צרפת ז״ל אומרים שאם עומדין שם אחריה ויוצאין עמו גם הם אסורים לשיח. ולדברי הכל אחר שהתחיל לברך אין להם לשיח באמצע הברכה אלא צריך שיכונו לבם אל הברכה ולצאת ידי חובתן.

ואין אומרים הבא כוס של ברכה לברך ברכת המזון על השכר אם לא יהיה קובע סעודתו עליו אבל על כוס של מים אין מברכין ברכת המזון ואפילו יהיה קובע סעודתו עליו כגון שהיה חולה או מי שאינו שותה יין או בערב ט׳ באב בסעודה המפסיק בה.

ואמרו ז״ל עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ואלו הן הדחה שטיפה חי מלא עטור עטוף ומנטלו בשתי ידיו ומניחו בימין ומגביהו מן הקרקע טפח ונותן עיניו בו ומשגרו לאנשי ביתו במתנה. ואנו אין לנו אלא ארבעה וסימן חמש״ה חי מלא שטיפה הדחה ופי׳ הדחה מבפנים. ושטיפה מבחוץ.

ופי רבינו יצחק הזקן ז״ל שלא הצריכו שטיפה והדחה אלא משום שיורי כוס אבל אם הכוס נקי מבית ומחוץ אינו צריך אך נהגו העם לעשות הדחה ושטיפה. והרב רבי יונה ז״ל כתב שאם לא שתו באותו הכוס באותה סעודה והוא נקי שאינו צריך.

חי מלא י״מ חי שיהיה היין בלי מים כלל. ומה שאמרו ז״ל שאין מברכין ברכת המזון על היין עד שיתן לתוכו מים כל מברכת הארץ ואילך וכן כתב הרמב״ם ז״ל שנותן לתוכו מים כשמגיע לברכת הארץ. והטעם לפי שבא להזכיר שבח הארץ ובנתינת המים ביין נכר השבח שמראה שהיינות חזקים וצריך ליתן בהם מים לפיכך צריך שיהיה חי עד שיתחיל ברכה זו.

וה״ר יונה ז״ל כתב שאין זה הפי׳ נכון כי באמת אין הלשון מוכיח שלא יתן בו מים עד ברכת הארץ שהרי אומ׳ שאין מברכי׳ על היין עד שיתן לתוכו מים נרא׳ שאין לברך עליו כל עקר עד שיתן לתוכו מים. על כן נרא׳ כמו שפי׳ ה״ר שחי ר״ל מזוג ואינו מזוג וסיוע לדבריו מה שמצינו בירושלמי בן סורר ומורה אינו חייב עד שיאכל טרתימר בשר וישתה חצי לוג יין ופי׳ שם מזוג ואינו מזוג. פי׳ שלא ימזגנו כל צרכו עד ברכת הארץ וכשיגיע לברכת הארץ ישלי׳ המזג ועכשו מיושב הלשון שאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים שהרי נותן בו המים מיד.

ואין להקשות מה שאנו מצריכי׳ להיות מלא איך יוכל לתת בו מים שלא ישפך כיון שאינו חסר כל כך בברכה ראשונה וממלא אותו לגמרי כשמגיע לברכת הארץ די לנו בכך ור״ש ז״ל פי׳ שימזוג אותו אחר שנתנו בכוס חי אבל לברך עליו כשהוא חי אין לומר שהרי אמרנו אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים.

עוד פי׳ ז״ל פירוש אחר שחי ר״ל פריש״ק כלומר שיביאנו מן החבית לאלתר לשם ברכה. ויש מפרשים חי על הכלי שיהיה שלם ולא פגום ולא נשבר כההיא דאמרינן יצאו כלים ששבירתן זו היא מיתתן אלמא שלמותן היא חייהם.

ופירוש רבינו תם ז״ל הוא הנכון. וכן פירש הרב רבינו יונה ז״ל.

כתב הר״ם אפילו בלא זמון צריך לכוס של ברכה שטיפה הדחה חי מלא ונטילת ידים. ואמרו ז״ל כל המברך על כוס מלא זוכה ונוחל שני עולמות שנאמר ים ודרום ירשה. ויש שואלין היאך נלמוד מזה הפסוק העולם הבא שהרי אינו מדבר רק מהעולם הזה והוא אמרו ים ורמס ירשה.

ותרצו רבני צרפת ז״ל דשכר העולם הבא לא צרי׳ קרא לפי ששכר רוב המצות לעולם הבא אבל להודיע שכרו בעולם הזה הוצרך הכתוב לפי שאין רוב שכר מצות בזה. וכתב הר״ם ז״ל בבית חתנים מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו בכל סעודה שעושין שם.

ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים. על כמה מברכין אותה אם היה אלמון שנשא אלמנה מברכין אותה ביום ראשון בלבד ואם היה בחור שנשא אלמנה או אלמון שנשא בתולה מברכין אותה כל שבעת ימי המשתה. וברכה זו שמוסיפין בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבעה ברכות של נשואין.

במה דברים אמורים שהיו האוכלין שעמדו בברכת הנשואין ושמעו הברכות אבל אם היו האוכלים אחרים שלא שמעו ברכת הנשואין מברכין בשבילן אחר ברכת המזון שבע ברכות כדרך שמברכין בשעת הנשואין והוא שיהיו עשרה וחתן מן המנין עכ״ל. ומה שאמרו ז״ל ברכת חתנים בעשרה וחתני׳ מן המנין. פירוש לא שנא כלהו שבע ולא שנא אשר ברא בשאר יומי בעינן עשרה.

וכן נמי כתב ה״ר יצחק מאורביי״ל. בעל המנהל בשם רבו וז״ל כי לאשר ברא דשבעת ימי המשתה נמי צריך עשרה דברכת חתנים נקראת וכן אמר המיימון ומחזור ויטרי עכ״ל.

ואומ׳ השר השמשי׳ האוכלין אחר סעודה של נשואין אין מברכין שבע ברכות. וה״ר טוביה אומר שמברכין. ועכשו נהגו לברך שבע ברכות אחר ברכת המזון יום ראשון של חופה.

והמנהג לברך הכל על כוס אחר מאחר שהסעודה היא מפני השמחה הכל עולה למנין אחד כמו שתקנו קדוש והבדלה ענין אחד שהכל נקבע לקדוש היום. אך גדולי צרפת לא נהגו כן. ונראה כי הטעם שמברכין אותן יום ראשון לפי שאי אפשר שלא יהיה שם מי שלא שמען בשעת נשואין.

מיום ראשון ואילך אין אומ׳ רק אשר ברא אם אין שם פנים חדשות שלא שמעו עדין שבע ברכות והוא שיהיה אדם גדול ונכבד שיש לו להרבות בשבילו שאם לא כן לא יברך בשבילו שבע ברכו׳. וכל זה תוך שבעת ימי חופה.

ונהגו ג״כ לברך שבע ברכות בשבת תוך ז׳ ימי חופה לפי שאין לך פנים חדשות גדולות ונכבדות משבת. ור״ש ז״ל פי׳ פנים חדשות שלא היה שם מאתמול. ויש מפרשים שלא אכל בסעודת הנשואין ואותן האנשים שאוכלין בחדר סביבות החופה אין מברכין ברכת חתנים שאין שמחה אלא בחופה אמנם אם שמש אחד לכלן השמש מצרפן.

אבל שהשמחה במעונו ליכא מאן דפליג דאומ׳ כל שבעת ימי המשתה לבחור שנשא אלמנה. ולאלמון שנשא אלמנה יום ראשון בלבד. כדאמרינן אלמון שנשא אלמנה יום ראשון לברכה וג׳ לשמחה. ואית דבעו למימר דג׳ של אלמון שנשא אלמנה אומ׳ שהשמחה במעונו כיון דאמרי׳ וג׳ לשמחה.

והראב״ד כתב דלענין שהשמחה במעונו ליכא חלוק בין אלמנה לבחורה. ובדין הוא לומ׳ שהשמחה במעונו כל שלשי׳ יום אבל נמנעו עכשו לברך אותה אחר שבעה לפי שעברו השמחות עד כי יבא שילה ונבא לציון ברנה.

ומה שאמרו ז״ל שאומ׳ שהשמח׳ במעונו מכי רמו שערי באסינת׳ ה״מ לדידהו דהוו מקדשי מעיקרא וכבר התחילה השמחה אבל אנן דלא מקדשי׳ עד יום הנשואין לא מברכין שהשמחה במעונו עד יום הנשואי׳ ואפי׳ בסעוד׳ שעושה שושבין החתן ליל חמישי.

והוא הדין שאומ׳ שהשמח׳ במעונו לכל סעודה של שמחה כגון סעודת פדיון הבן וכיוצא בה מדאמר גבי סעודת ברית מילה שאין אומרין אותה משו׳ צערא דינוקא מכלל דאי לאו הכי אמרי ליה בכל סעודת שמחה ולעולם אומ׳ אותו כל זמן שיש זמון אפילו בלא עשרה מה שאין כן בברכת חתנים. ופי׳ שהשמחה במעונו שהשמחה השלמה במעונו של ה׳ ית׳ לפי שהיכולת בידו לחדש לו תמיד פנים חדשות. שהרי הרקיע שבו מלאכי השרת נקרא מעון ובו אומרים שירה בכל יום ושמחי׳ ועלזים לפניו. ובכל יום ויום נבראים המלאכים אבל השמחה החסרה והשפלה אצלנו היא שאין אנו יכולין להביא פנים חדשות לרצוננו. נשלמו משפטי ברכת המזון ת״ל.