Siman 110ק״י
1 א

קי. דין אותו ואת בנו

2 ב

אותו ואת בנו אסור לשחוט ביום אחד מן התורה וכן בנו ואותו.

3 ג

ואין חייבין אלא על שחיטת השני ואם שחט האחד ובא חברו ושחט השני השני חיה.

4 ד

ושני׳ שלקחו שתי בהמות זה האם וזה הבת הלוקח ראשון שוחט ראשון והשני ימתין עד למחר.

5 ה

ובארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיע האם מכרתי לשחוט הבת מכרתי לשחוט ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ר״ה והטעם לפי שהדב׳ ידוע בזמני׳ אלו שהלוקח דעתו לשחוט ואם לא יודיעהו שכבר מכר האחד מתחלה לשחוט זה השני לא ירגיש כלל וישחוט ונמצא שזה המוכר לא הודיעו ועובר משום ולפני עור לא תתן מכשול כי באמת בד׳ פרקים אלו דרך העם להרבות בסעודות. ערב יום טוב האחרון של חג להראו׳ שהוא רגל חביב בפני עצמו ועוד משום דאמרינן מי שלא חג ביום טוב האחרון של חג שוב אינו חוגג והיה דרכן להרבות בשמחה. ועי״ט הראשון של פסח משום חגיגת ארבעה עשר שיהיה הפסח נאכל על השובע. וערב עצרת משום כבוד יום מתן תור׳. וערב ר״ה לסימן טוב לכל השנה כדאמרי׳ סימנא מלתא היא.

6 ו

ואם ימכור יום או יומים לפני אלו הימים אינו צריך להודיע אפילו ימכור שתיהן ביום אחד. והרמב״ם ז״ל כתב שאם יש ריוח ביום שאינו צריך להודיעו וז״ל בד״א כשראה זה שלקח אחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהוא שוחט עתה אבל אם היה ריוח ביו׳ אינו צריך להודיעו שמא לא ישחוט עד למחר. והגיה עליו הראב״ד על זה. ודעת ה״ר יצחק ז״ל כמו הרמב״ם ז״ל וכן דעת הר״ף ז״ל אלא שכתב וצ״ע בחולין. כתב ה״ר יצחק ז״ל אבל המוכר האם לחתן והבת לכלה אף על פי שיש ריוח ביום צריך להודיעו כי בידוע ששניהם שוחטין ביום אחד.

7 ז

יום אח׳ האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה כיצד הרי ששחט האחד בתחלת ליל ראשון לא ישחוט השני עד תחלת ליל יום שני. שחט בסוף יום ראשון קודם בין השמשות שוחט השני בתחלת יום שני. שחט בין השמשות של יום שני לא ישחוט השני עד ליל שלישי ואם שחט ביום שני אינו לוקה. וכל אסורי אותו ואת בנו אינן אלא לחייב השוחט אבל הבשר מותר לעולם באכילה אחר שנשחטה כראוי.

8 ח

ואין האסו׳ אלא לשחטן אבל אם שחט האחד ונחר השני או שנחר האחד ושחט השני או ששחט האחד ונתנבלה בידו ואחר כך שחט השני פטור ומן הדין אם שחט גוי האם שמותר לישראל לשחוט הבת לאלתר. כן דעת כל החכמים ז״ל.

9 ט

ואין אסור זה נוהג אלא בבהמה טהורה ובשור ושה שהוא פרה ובנה או כבשה ובנה או עז ובנה. ונוהג בכלאים אם הנקבה מן המינין האלה ואפילו היה הזכר משאר המינין הטהורין.

10 י

ומותר לשחוט המעוברת עובר ירך אמו הוא ואם יצא העובר חי אחר השחיטה והפריס על גבי קרקע אין שוחטי׳ אותו ביום אח׳ ואם שחט אינו לוקה.

11 יא

ואינו נוהג אלא בנקבו׳ שודאי היא אם הבן אבל לא בזכרים לפי שאין הדבר ידוע אם הוא אביו. ואפילו ידע בודאי ספק אם נוהג בזכרים. וה״ר יצחק ז״ל כתב ומספקא לן אם חוששין לזרע האב ואם אנו מכירי׳ אותו האב אסור לשחטו אחר הבן ולא הבן אחר האב אבל אינו לוקה.

12 יב

והשוחט את הפרה ואח״כ שחט שני בניה לוקה שתי׳. שחט שני בניה ואח״כ שחט את הפרה אינו לוקה אלא אחת. שחט את בתה ובן בתה לוקה שתי׳. שחטה ובן בתה ואחר כך שחט את בתה אינו לוקה אלא אחת: חזק