בפסוק וידבר ה' אל משה לאמור זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו' (יד, ב). עיין לעיל בפ' צו וגו', יעו"ש.
עוד י"ל, דכתבתי במקום אחר דכת' בכתבים מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת (מגילה ג:, כט., כתובות יז.), תחילה להוציא הרע הקליפות הנקרא מת, ואחר כך ילמוד להכנסת כלה וכו'. ומזה יובן זאת [תהיה] תורת המצורע ביום טהרתו, ר"ל זאת תורת אחר שהוציא הרע, דהיינו ביום טהרתו, שנטהר מטומאתו, אז ילמוד תורה, ותורתו רצוייה לפניו יתברך, שנקרא הכנסת כלה, יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, והבן.
•
עוד נראה לי, דביאר במדרש שמואל במשנה דאבות (פ"ג מ"ד) הניעור בלילה, שניע[ו]ר משינת אולת[ו], בלילה לעת זקנותו וכו'. והמהלך בדרך יחידי, ולא לזכות הרבים עמו וכו'. ובזה ביאר מזמור תהילים סימן קכ"ה (ג-ד) כי לא ינוח שבט הרשע גו', והמטים וגו', כי יש ג' סוגי צדיקים, א' כשהוא בפני עצמו הוא צדיק, מה שאין כן בין רשעים. ב' גם בין רשעים הוא צדיק, אבל אינו יכול להכניען. ג' שגברה כחו להכניען. וז"ש והמטים עקלקלותם וכו', יעו"ש.
ול"נ לפרש והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון וגו', דשמעתי ממורי, כל שיש בידו למחות וכו', כי כללות העולם הם אחדות אחת קומה שלימה, זה ראש וזה עין וזה רגל, וכאשר אדם חוטא [חטא] אחד יש בשלומי ישראל גם כן שמץ מנהו, וכאשר יהי' מוחק ומוחה מה שבידו לשוב אליו, אז בעל כרחו ישוב האדם ההוא גם כן וכו', ודברי פי חכם חן. וז"ש והמטים עקלקלותם של עצמם, על ידי זה יוליכם ה' את פועלי און להכניען אל הצדיקים, וזהו שלום על ישראל, שיהי' שלימים אמוני ישראל ראשי הדור, אז ממילא יוכנעו המוני עם גם כן, וק"ל.
ובזה יובן זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, ר"ל שמוציא רע מן המוני עם, ביום טהרתו של עצמו. וז"ש והובא אל הכהן, בעל כרחו וכו'. אך דבר הכרחי חוזר לסורו, לכך ויצא הכהן מחוץ למחנה, להשיבו בתשובה רצונית, שיהי' קיים לעד, וק"ל.
וצוה הכהן ולקח למטהר שתי וגו' עץ ארז ואזוב וכו' (יד, ד). ודרשו חז"ל ישפיל דעתו כאזוב וכו'. ויש להקשות, למה ליקח ארז ביום טהרתו, אדרבה וכו', עיין ביאור זה בדף במקום אחר, יעו"ש, וק"ל.
•
עוד י"ל ביאור זאת [תהיה] תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו' ולקח עץ ארז וגו' (יד, ב-ד). וזכרתי קושיא הנ"ל, למה יקח ארז אחר שנטהר וכו'. וי"ל דכתבתי במקום אחר ביאור מדרש (בר"ר ח, ה) כשאמר הקב"ה נעשה אדם (בראשית א, כו), חסד אמר יברא וכו' עד ותשלך אמת ארצה (דניאל ח, יב). וי"ל וכו', יעו"ש. וכתבתי על פי מה שכתבתי במקום אחר ביאור משנה (ר"ה פ"ג מ"ח) וכי נחש ממית ומחי' וכו', דכ' ביעבץ במשנה (אבות פ"א מי"ב) הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו', וזה הוא על ידי שקר, לשקר בחותם של הקב"ה, וכי רשאי וכו', ומשני דבר הנושך וממית אם רוצה להחיות בו נפשות רשאי וכו'. ובזה יובן וכי נחש הממית איך נחש מחיה, ומשני לשם שמים שרי, וק"ל. ובזה יובן מדרש הנ"ל, על ידי ותשלך אמת ארצה אז נסתר טענת כח המערער, וק"ל, יעו"ש.
ובזה יובן זאת תורת המצורע, מוציא רע לדבר שקר וכזב לשם שמים, ביום טהרתו, והיינו והובא אל הכהן, שיעלה ויבוא למדרגות אהרן הכהן לעשות שלום על ידי שקר דשרי, וכנ"ל. ומעתה יקח לפעמים גם כן מדת ארז להגיס דעתו לשם שמים, כמו שכתבתי בשם מורי במקום אחר ומה בין תלמידי אברהם וכו' (אבות פ"ה מי"ט), וק"ל.
•
עוד י"ל, על פי שכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר משנה (אבות פ"ג מט"ז) הוי קל לראש וכו'. ובזה יובן, זאת תורת המוציא רע וגו', ר"ל זאת - למעט עצמו, כדי להתחבר עם המוני עם והרשעים להעלותן ולהוציא רע מהקליפות, בסוד וא"ו כורע לגבי ה' להעלותה וכו', והיינו ביום טהרתו - אם הם רוצין לטהר עצמן ולהקל עצמן מכבדות העונות שבידם אז והביא אל אהרן הכהן, שיוכל להעלותה, מה שאין כן אם אומר בשרירות לבי אלך (דברים כט, יח), וכנזכר שם, וק"ל.
•
עוד י"ל, כי זאת הוא מיעוט ותורת הוא רבוי. ונ"ל, כי היצר הרע נקרא רע, כמ"ש (בראשית ו, ה) רק רע כל היום, והבא לטהר וללחום נגד היצר הרע להוציא רע, צריך שיהי' לו עזר מן כנגדו, לשים לב להבין בעיון השכל והמשקל, או יטה לכאן להשפיל ולמעט נגד היצר הרע, או לרבות ולהגבי' עצמו נגד היצר הרע.
ונבאר מדרש*הגה"ה ונ"ל ביא[ו]ר מדרש הנ"ל, על פי מה שכתבתי במקום אחר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וכו' (אסתר ג, ח). ובזה יובן מאדם יהא - חיבור צורה וחומר, וזה ממך להסיר יצר הרע הגורם פירוד וכו', והבן. ועיין מעבר לדף זה באריכות, עיין מזה בדף הקודם. פ' מצורע (ויק"ר טז, ח), וזה לשונו: מאדם יהא שלא יבואו חלאים עליו, מאי טעמא, דאמר רבי אחא והסיר ה' ממך כל חולי (דברים ז, טו), ממך היא שלא יבואו עליך חלאים. רבי אבין אמר זה יצר הרע, שתחילתו מתוק וסופו מר וכו', יעו"ש. והוא תמוה. וביפה תואר פירש, מאדם יהא, שביד האדם להנצל מיצר הרע לכבשו, וז"ש והסיר ה' ממך כל חולי, היינו שיעז[ו]ר לו לכבוש את יצרו, כמ"ש (תהלים קיט, לו) הט לבי אל עדותיך וכו'. אמנם, מה ענינו לכאן הכא, אי לאו דנימא דקאי אעץ ארז ואזוב, במגבי' עצמו נלקה, ובמשפיל עצמו ניצל מהם, כמ"ש בסנהדרין (יד.) הוי קבל וקיים וכו', יעו"ש.
ול"נ, דאיתא בפ"ק דסוטה (ה.) בשר כתיב בי' ונרפא, אדם לא כתיב בי' ונרפא וכו'. ופי' מהרש"א שהכוונה שיזכור האדם שפלותו שיסודו מעפר וכו', וראשי תיבות בשר - בושה רימה סרוחה וכו', יעו"ש. אמנם במדרש הנ"ל, שהוא תלמוד ירושלמי, סבירא לי' כי לפעמים צריך שיהא מתואר אדם ולא בשר, וז"ש ר' אחא מאדם יהא וכו'.
והענין, דכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר ש"ס דחולין (פט.) האמנם אלם (תהלים נח, ב) וכו', יכול יגיס דעתו וכו'. שהוא בניחותא, כי נגד היצר הרע צריך שיעשה בהיפוך, ואם יגיס דעתו אזי יראה שפלות חומרו כו', ואם משפילו אזי יראה מעלת נשמתו שהיא נקרא אדם, כמ"ש בזהר (ח"א כ:) הגוף נקרא בשר, ואדם מלגאו וכו', ואז יגיס דעתו נגד היצר הרע וכו', יעו"ש. ובמקום אחר ביא[ו]ר בנך המת ובני החי (מלכים א ד, כג), יעו"ש.
ובזה יובן מדרש הנ"ל, דהוה קשיא ליה ולקח ארז, קשה, אדרבה הא עבור זה נלקה, שנתגאה, ועכשיו שנתרפא וצריך להשפיל עצמו למה יקח ארז, הא אמרינן בש"ס בשר כתיב בי' ונרפא, אחר שמשפיל עצמו, מה שאין כן אדם המגיס דעתו וכו'. ומשני ר' אחא, אדרבה, כוונת התורה להודיענו לפעמים מאדם יהא וכו', שיהא תואר אדם להגיס רוחו נגד היצר הרע ויקח ארז וכו', כי כוונת הש"ס הוא בגשמי צריך שיהא בשר ולא אדם, מה שאין כן ברוחני צריך שיהא מתואר אדם, ואז לא יבואו חלאים עליו. ומפרש טעמא דאמר ר' אחא, דעיקר החולי נמשך מחולי היצר הרע, כדמפרש ר' אבין וכו', וז"ש והסיר ה' ממך כל [חולי], ממך הוה, רוצה לומר ממך*הגה"ה או י"ל, על דרך שכתב האלשיך (במדבר לא, מח-נא) שיש ב' מלחמות, א' בגשמי, לה' הישועה. מלחמה ב' רוחני עם היצר הרע, הבחירה לאדם וכו'. ומכל מקום בנצוח מלחמה הרוחני אז גם המלחמה הגשמי (נצוח) [נוצח]. והנה יש ב' מיני חולי וב' מיני רפואה, א' הגשמי וב' הרוחני, כי חולי היצר הרע ורפואתו הוא בחירי, ביד האדם, משא"כ חולי הגשמי ורפואתו הוא ביד ה', ומכל מקום בהסיר ממך חולי הרוחני שבידך, ורפואתו בידך גם כן, אז והסיר ה' ממך גם חולי הגשמי, וכמו שכתב הר"ן בדרשותיו (דרוש השישי). מיצר הרע שהוא החולי שבך, עם היצר הרע תסיר חולי היצר הרע ממך, כי הגאוה הוא היצר הרע שהוא שורש לכל עבירות, כמו שכתב היעבץ (אבות פ"ג מ"א), ועם מדות הגאוה תסיר ממך חולי היצר הרע להלחם נגדו, ולכך צותה התורה שיקח לרפואה עץ ארז, והיינו לשם שמים, כי הרשע ותלמידי בלעם לקחו מדה זו בגשמי ותלמידי אברהם ברוחני, והבן.
ועל פי זה נבאר ש"ס פרק ו' דסוטה: אמר רבי יהושע בן לוי, כל הזובח יצרו וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו כבדו להקב"ה בב' עולמים, שנאמר (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדנני וכו'. וכתב מהרש"א ר"ל הכובש, כמו שיסד רבינו אפרים גבור[ו]ת הזובחים אשר יצרם טובחים ומודים ומשבחים המה הגבורים וכו', יעו"ש. ויש להבין לשון הזובח יצרו וכו', שהקרבן נקרא זבח. ועוד בב' עולמים בעולם הזה ובעולם הבא, למה.
ונ"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור איזה גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד מ"א), ולא אמר הדוחה את יצרו, כי כאשר יאחז צדיק דרכו להתלבש ביצר הרע לכובשו לעבודת ה' אז העולם הזה שהוא של יצר הרע, עלמא דשקרא, נעשה גם כן כסא לה' יתברך, כמו שכבודו בעולם הזה. וזהו ענין קרבן, שהוא מקרב מן דומם צומח חי מדבר לה' יתברך, והכא נמי כך.
וז"ש כל הזובח יצרו, לקרבו לה' יתברך, כמו אברהם אבינו, שנאמר (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן, עם היצר הרע, והיינו כמו שעשו תלמידי אברהם אבינו, שהי' להם עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה שהיא מדת היצר הרע, רק שנתכוונו לשם שמים וברוחני, מה שאין כן תלמידי בלעם וכו'. ואז נקרא זובח יצרו וקרבן, שמקריב היצר הרע והעולם הזה שהוא שקר, לה' יתברך, לעשות שלום עם היצר הרע, ושפיר כבדו להקב"ה בב' עולמים, והבן.
וזהו שיסד רבינו אפרים ע"ד חז"ל שנקרא גבור הכובש יצרו דייקא, והכי נמי קאמר גבורת הזובחים - ר"ל שנקרא זובח המקרבו קרבן על ידי גבורה, שכובש וטובח יצרו, שממתקו, כמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה סוד שחיטת הכפרות בערב יום כפור, סוד המתקת הדינים וכו', יעו"ש. וז"ש ומודים ומשבחים לה' יתברך, ר"ל היצר הרע לעשות נחת רוח לה' יתברך, רוצה לומר לעשות שלום על ידי שקר וכו', להתלבש בגאוה לשם שמים וכנ"ל, אז ודאי המה הגבורים, כי לא נתן זה לכל אחד רק לגבורים אשר בארץ, כמו שכתבתי במקום אחר, יעו"ש.
ובזה יובן זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן, ר"ל כי אדם הבא לטהר את עצמו ולהוציא רע, היצר הרע, ממנו, לפעמים צריך למעט עצמו ולהשפיל עצמו, נגד היצר הרע, וז"ש זא"ת מיעוט. תור"ת שהוא רבוי, שצריך להגדיל עצמו ולהגיס דעתו לשם שמים נגד היצר הרע. אך שזה ההכרעה לא ניתן לכ"א פן חס וחלילה ישתבש לכל מי שאינו תואר צדיק וחסיד, לכך והובא אל הכהן, כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו' (מלאכי ב, ז), ולו ניתן הכרעה זו. וז"ש וראה הכהן וגו' ולקח למטהר עץ ארז ואזוב, דהיינו לפעמים יגבי' עצמו נגד יצר הרע כארז, ולפעמים ישפיל כאזוב, וכנ"ל והבן.
אמנם מ"ש ולקח למטהר שתי צפרים וגו' (יד, ד), י"ל על דרך הלצה, דאיתא בספר יצירה (ב, ד) אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, ר"ל בחינה זו שנקרא ענג חי שהוא למעלה בקדושה, דהיינו תורה ותפלה ומעשים טובים, זהו עצמו נחשב לנגע מי שהוא למטה בקליפה, כמ"ש חז"ל בש"ס דעבודה זרה (ג:) לעתיד מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתעדנין בה ורשעים נידונין בה, כי אין לרשע יותר גיהנם ממה שמכניסין אותו לגן עדן, ששם מאריכין בתורה ובתפלה וכו'.
ובזה יובן זאת תהיה תורת המצורע, המוציא רע, ביום טהרתו, ר"ל אחר שנטהר הרשע בגיהנם ורוצין להוציא הרע מגיהנם להכניסו בגן עדן, רק שחוששין שמא אין הגן עדן עונג לו, רק עדיין בטבעו עומד שהי' זו נחשב לו לנגע, לכך והובא אל הכהן של מעלה, והוא מיכאל כהן גדול, ויצא וראה והנה נרפא נגע הצרעת וגו', ר"ל מה שהי' נחשב לו נגע, עתה נרפא ונעשה לו עונג אז אחר שהובא אל הכהן, וצוה הכהן ולקח למטהר ב' ציפרים, דבר שבקול, והוא קול של יעקב, א' לתורה וב' לתפלה, וז"ש חיות טהורות, כי חיות לשון זריזות, לזה נקרא הצדיק חי (ברכות יח.), כי המשמש באבר מת אינו מוליד, והרשע נקרא מת עבור זה שתורתו ותפילתו בעצבות ועצלות, מה שאין כן הצדיק. וגם טהור[ו]ת, כי מה לרשע לספר חוקי, כי אם אחר שנטהר, וכמ"ש (מגילה ג:). מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת וכו'.
ולקח למטהר עץ ארז ואזוב, כאמור. ושני תולעת, שאין כוחו אלא בפיו. ושחט את הציפור האחת וגו' והצפור החיה וגו', כי אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה וכו'. ונגד בחינת התורה א' ושחט את הצפור האחת (או יש לומר, על ידי התורה שוחט היצר הרע שנקרא צפור שנמתק ונשאר טהור. ועל ידי תפלה מפריד הטומאה בסוד הקטורת, ושלח את הצפור על פני השדה, אז נעשה יחוד, והבן). וצפור ב' ושלח אותו על פני השדה וגו', הוא נגד בחינת התפלה, שישתתף את עצמו עם אנשי החומר שמלאכתם בשדה, וכמ"ש בש"ס דברכות פרק ב' (יז.) אני מלאכתי בעיר והם מלאכתם בשדה וכו', והיינו על דרך שכתבתי במקום אחר ביאור רבי אלכסנדרי בתר צלותא מסיים הכי וכו', יעו"ש, וז"ש ושלח על פני השדה וכו'.
כמו שהוא בעולם העליון כך הוא בשנה ונפש האדם בעולם הזה, וכמ"ש, ויובן ממילא, וק"ל, וקצת יש לפרש, ואנכי כתבתי שיש דוגמתן בעולם הזה, וז"ש חז"ל (ר"ה פ"ג מ"ח) כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא רבים ידי חובתם, ע"י משל השר ששינה לבושו וכו', היינו ע"י לבוש מידות רעות וכו', וז"ש (שבת קיט:) כל המבזה תלמיד חכם וכו', וק"ל.
ובזה יובן, זאת מיעט - בלבוש מדות רעות, בשביל תורת המוציא רע, ביום טהרתו של הצדיק בתורה ותפלה להתחבר עם המוני עם להעלותן, והיינו בתנאי והובא אל הכהן, שלא יהא ד"ו פרצופים, כמו שכתבתי במקום אחר, יעו"ש. עיין עוד בפ' השייך לפרשה זו.
אמנם יש דרך פנימי לבאר זאת תהיה תורת המצורע וגו'. וגם תואר מדרש מאדם יהא וכו', יעו"ש. דכתבתי ביא[ו]ר ש"ס דיבמות אמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו אשה לא נקרא אדם וכו', והא דאמרינן בש"ס דעירובין אדם הראשון דו פרצופין נברא, שנאמר (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני וכו', בעוללות אפרים ד"ו פרצופין זכר ונקבה, זה לפנים וזה לאחור, הוא החומר והצורה שהם הפכיים עבודת ה' וכו', יעו"ש. וכמו שיש חומר וצורה בפרטות אדם כאמור, כך יש בכללות העולם אנשי החומר והצורה, וכאשר הם הפכיים ונגדיים גורמין ח"ו כך למעלה.
ובזה כתבתי ביאור פסוק (אסתר ג, ח) ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים וכו', דאיתא בכתבי האר"י זלה"ה בדרוש למורנו הרב חיים ויטאל וכו', ונ"ל דזהו מ"ע כלל גדול בתורה ואהבת לרעך כמוך אני ה' (ויקרא יט, יח). ועל פי זה שמעתי ביא[ו]ר ש"ס דשבת (לא.) העמידני על רגל אחת וכו', ואמר מה דעלך סני לחברך לא תעביד. דקשה, איך נכלל בזה כל התורה. ולפי הענין הנ"ל דאי אפשר לקיים תרי"ג מצות כי אם על ידי אחדות וכו', ודברי פי חכם חן. וז"ש (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, וק"ל. ובזה יובן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים וכו', וק"ל.
ובזה יובן מדרש הנ"ל, מאדם יהא, דקשה ליה קושיא הנ"ל, ולקח למטהר עץ ארז ואזוב וכו', בשלמא איזוב שישפיל את עצמו אתי שפיר, מה שאין כן ארז, אדרבא, לכך בא ר' אחא לפרש בזה שבא הכתוב ללמדינו - מאדם יהא וכו', ר"ל שיהי' מן תואר אדם, חיבור חומר וצורה פנים בפנים ולא ד"ו פרצוף, שאז נקרא אדם, כאמור רבי אלעזר הנ"ל אדם שיש לו אשה דייקא, ונקרא אדם, בזה לא יבואו עליו חלאים.
ומפרש בה טעמא וביאור, דאמר רב אחא והסיר ה' ממך כל חולי, ממך היא שלא יבואו חלאים עליך, וכדמפרש ר' אבין זה יצר הרע וכו'. כי יש ב' מיני חלאים, אחד חולי יצר הרע, שעיקר מקום דירתו מקום פירוד ומחלוקת, וחולי זה הוא ביד האדם להסירו, שהבחירה ביד אדם נתונה לדחות היצר הרע מביתו, וכמאמר הש"ס (גיטין נב:, חולין קה:) דשמע ליצר הרע דאמר ווי דאפיק רבי מאיר מביתו וכו', וגם יש שאר מיני חולאים שהוא ביד הקב"ה להסירו, כמו חולי מצרים וכיוצא. אמנם בהסיר האדם חולי שבידו ובחירתו להסירו, הוא היצר הרע שגורם פירוד, ויקוים מצות עשה כללית ואהבת לרעך כמוך, שיהי' אחדות למטה, ועל ידי זה גורם אחדות למעלה אני ידו"ד, גורם רחמים, ואז והסיר ידו"ד דייקא, שזהו ממך וכנ"ל, ולכך גם כל מדוה מצרים שאינם בידך יסירם גם כן ממך, כי שם ידו"ד גורם רחמים (גמורים) בעולם ולהסיר כל מיני חולאים, ושפיר אמר מאדם יהא - תואר חיבור חומר וצורה, שהוא אחדות, ולא יבואו חולאים עליך. וז"ש ולקח עץ ארז, הגבוה, אנשי הצורה, ויחבר עמו אזוב הנמוך, הם אנשי החומר, כמו שאמר הכתוב (עי' מל"א ה, יג) מארז אשר בלבנון עד אזוב וכו', בחיבור ב' סוגים הנ"ל אז לא יבואו חולאים עליך, וק"ל.
ובזה יובן זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו', ר"ל זאת שהיא השכינה, ה' אחרונה שבשם, תהי' מחובר אל תורת, הוא זעיר אנפין ו' שבשם שנקרא תורה כנודע. על ידי מוציא רע, שמוציא היצר הרע הנקרא רע, הגורם פירוד ומחלוקת, ואחר שהוציא רע למטה ונעשה אחדות למטה, גורם אחדות למעלה להסיר הקליפות עמלק הגורם פירוד. וז"ש ביום טהרתו, שעשה טהרה בעולם העליון שנקרא יום כנודע, אחר שהפריד הטומאה והקליפה המפרדת וכנ"ל. ועל ידי זה והוב"א אל הכהן, שעשה התחברות ו"ה, שבאו אל הכהן העליון חסד עלאה שהיא חכמה הנקרא י"ה כנודע, ונתחבר ו"ה עם י"ה ועשה יחוד עליון, והבן, וה' יתברך יכפר.
ואפשר שרמזו חכמינו זכרונם לברכה במשנה דאבות (פ"ד מ"ג) אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר וכו'. ר"ל אל תהי בז לתואר אדם, שהוא התחברות אנשי החומר והצורה שנקרא אז אדם. ושמא תאמר מה בכך, לכך אמר כי גורם שהוא בז לאדם עליון, שהוא כולל כל אדם, לכך אל תהי מפליג לכל דבר, רק שיתחברו ויהא בתואר אדם, והבן.
ועל פי זה נבאר המשך פסוק פ' בשלח (שמות טו, כו) אם שמע תשמע וגו' ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. וקשה, אם לא ישים, רפואה למה.
ולפי הנ"ל אתי שפיר, דאמר ושמרת כל חוקיו, דהיינו תרי"ג מצות. וכי אפשר לכ"א לקיים כל התרי"ג מצות, וכמו שכתבתי במקום אחר. ור"ל על ידי שהסיר חולי יצר הרע ממך, שתלוי בך, הגורם פירוד, והסירו על ידי שלום ואחדות, ואז שפיר מקיים כל חוקיו, כי זה עושה מצוה וזה עושה וכו'. ובאחדות של מטה גורם יחוד שם ידו"ד למעלה, ועל ידי זה כל המחלה אשר שמתי במצרים, מה שבידי להשיב גם כן לא אשים עליך, כי אני ידו"ד רופאך, ר"ל כי על ידי רפואתיך מחולי היצר הרע שגרמת שיש יחוד אני ידו"ד, שנמשך מרפואתך שבידך, זה גורם גם לחולי ורפואה שאינו בידך גם כן לא אשים עליך כלל, והבן, ועיין במקום אחר בזה בדף הקודם מזה.
•
עוד י"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (מלאכי ב, ז) שפתי כהן ישמרו דעת וכו'. ור"ל ישמרו אזהרת משה שנקרא דעת וכו' מה שהזכיר לכהנים הזריזין (שבת כ.) שלא יפלו בגדר השכחה רק ישמרו דעת והזכרון, ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וכו' (ויקרא ח, לג), יעו"ש.
ובזה יובן זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו', רוצה לומר מי שחשקה נפשו להשיב רבים מעון ולהוציא רע מרשעתו, צריך לקשט עצמו תחלה. וז"ש ביום טהרתו של עצמו תחלה יתעסק, ואחר כך והובא אל הכהן, ר"ל ראוי(') אחר כך לבא למדרגת הכהן להשיב רבים מעון, אחר שקישט עצמו תחלה ראוי לקשט אחרים להשיב רבים מעון.
אמנם להשיב רבים מעון צריך לירד למדרגתן כדי להעלותן, בסוד ו' כורע לגבי ה' שכתבתי במקום אחר, לכך אמר ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, שיצא חוץ למחנה שכינה ומחנה קדושה אל בחינת וגדר המצורע, ואז יוכל להתחבר עמו.
וראה הכהן והנה נרפא הנגע וגו', ר"ל מיד שמתחבר עמו וידבר על לבו איך יתרחק מתענוגי אביו המלך, שהעונג בתורה ועבודת ה' נראה לו כנגע ויסורין, שאין לך מנוגע ומצורע מזה, ואז אחר שקישט עצמו נקרא ירא שמים שדבריו נשמעים (ברכות ו:), וז"ש וראה הכהן בחוש כי ונרפא הנגע לעונג, והבן.
•
עוד י"ל, דכתב במדרש פרק ב' דאבות משנה ט"ו: אל תהי רשע בפני עצמך, שלא יאמר שהוא רשע לו לעצמו ולא לאחרים, דזה אינו כי אם איש אחד יחטא יקצוף על כל העדה, כמו בעכן, שנאמר (יהושע ז, יא) חטא ישראל. וזש"ה (תהלים קיט, קל) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתיך, שראוי להצטער על רעת אחרים כמו על עצמו. או י"ל, שלא יאמר שהוא לבדו רשע בפני עצמו וכל העולם צדיקים ומוכרעין לכף זכות, ונכלל הוא עמהם ואינו צריך לתשובה, וי"ל לכך הזהיר התנא (קידושין מ.:) שראוי שיחשוב שחצי העולם זכאי וחצי העולם חייב ואם יעשה מצוה אחת יכריע כל העולם לזכות, וח"ו בהיפוך וכו', יעו"ש.
ובזה נראה לי לבאר פסוק נצבים (דברים כט, יח) בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה - הרשע, עם הצמאה - הצדיק וכו', שיכרעו לזכות הרוב וכו', דכתבתי במקום אחר והי' בשמעו את דברי האלה וכו' והבדילו ה' וכו' (דברים שם), וק"ל.
עוד י"ל, דכתבתי במקום אחר יען כי נגש העם הזה וכו' והפלה ה' את מכותיך וכו' (עי' ישעיה כט, יג-יד), ועל פי זה כתבתי במקום אחר אל תהי רשע בפני עצמך (אבות פ"ב מי"ג). וז"ש והי' בשמעו את דברי האלה וכו', דהיינו קללה שזכר הנביא כי נגש העם הזה וגו' והפלא את מכותיך וגו', למען ספות הרוה את הצמאה וכו', והבדילו ה' לרעה כנ"ל, ואז הוא רשע בפני עצמו, והבן.
העולה מזה, כי ובערת הרעה מישראל כולן, על ידי ביעור רשע אחד וכו'.
ובזה יובן, התורה לימד דעת לכ"א מישראל שישוב, כי זאת תורת המוציא רע מהכלל על ידי טהרתו של אדם אחד, וז"ש ביום טהרתו של אדם אחד. לכך כהני השם יראו שיבואו אל הכהן אפילו בעל כרחם, כמ"ש זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו', והיינו והובא אל הכהן גם כן בעל כרחו. ויצא (אל) הכהן אל מחוץ למחנה וגו', רוצה לומר שגדול מעלת המזכה לחייבא שראוי שיקח פנאי וליצא חוץ ממחיצתו קודש, ולטפל ברפואת חולי הנפשות שהם המצורעים והמנוגעים, שנחש(ו)ב לו תורה ועבודת ה' העונג לנגע, והחכמים שנקראים כהן עובד ה' הם רפואת הנפשות כמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב) וכו'.
וראה הכהן והנה נרפא הנגע, רוצה לומר ששוב אין נחשב לו תורה ועבודה לנגע, אז ולקח למטהר ב' צפרים חיות טהור[ו]ת, טורח התורה והתפלה וכו', והבן.
•
עוד י"ל, ונבאר משנה (קידושין פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וכו'. דכתבתי במקום אחר ביאור לנפש לא יטמא בעמיו (ויקרא כא, א), ודרשו חז"ל (יבמות קיד., רש"י עה"פ) להזהיר גדולים על הקטנים וכו'. דכתב הרמב"ם (הל' מקוואות פי"א הי"ב) כשם שטהרת הגוף וכו' כך טהרת הנפשות שהיא המחשבה וכו'. אמנם דכתב הרמב"ן (דברים יא, כב) שיש בטהרת המחשבה לדבק בו ית' ב' בחינות, א' המתבודד ולא בין העם, ב' גם בין העם וכו'. ועל פי זה שמעתי פירוש הפסוק (תהלים לב, ב) אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון וכו', ודברי פי חכם חן. ואני כת' במ"א, יעו"ש. ובזה יובן לנפש לא יטמא בעמיו, להזהיר גדולים כשהן סמוכים על הקטנים וכו', וק"ל.
ונודע מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פנ"א, פנ"ב), ורמ"א מביאו באורח חיים סימן א': שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) כלל גדול בתורה ובמעל[ו]ת הצדיקים אשר הולכים כו', כי אין ישיבת האדם ותנועות[י]ו וכו', יעו"ש.
עוד י"ל מעלת שויתי י'ד'ו'ד' לנגדי תמיד וגו', הוא זה, דכתבתי לעיל במקום אחר, שכתב מורנו הרב ר' חיים ויטאל ששני אותיות ראשונות מהשם אין מתפרשין, רק ב' אותיות אחרונות מהשם לפעמים מתפרשין לפי מעשי בני אדם וכו'. לכך ראוי לאדם שיעשה לאהבת השכינה ליחדה אל דודה ולהפריד ממנה הקליפות, על ידי שמפריד ממחשבתו מחשבות זרות וכו', וכמו שכתבתי במקום אחר, יעו"ש. וז"ש שויתי י'ד'ו'ד' לנגדי תמיד, ר"ל שהוא נזהר בטהרת המחשבה להפריד ממחשבתו מחשבה זרה, כדי להפריד מהשכינה הקליפות וליחד ד' אותיות השם קודשא בריך הוא ושכינתיה. וזהו כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, ר"ל מעלת הצדיקים - לייחד צדיק וצדיק, לכך הם מפרידים הקליפות ממחשבתם והולכים לפני האלהים, גימטריא הוי"ה אדנ"י, והבן.
ובזה יובן משנה דקדושין הנ"ל, מתיחד אדם עם אמו ועם בתו וכו'. ר"ל ראוי להתייחד עם אמו בינה עולם המחשבה, על ידי טהרת מחשבתו, גם כשהיא עם בתו, שהם עמי הארץ המוני עם שנקראים בתו וכו', לנפש לא יטמא גם שהיא בעמיו, וק"ל.
ובזה יובן זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן, ר"ל זאת השכינה, מגיע לה תועלת מן זה המוציא רע, להפריד ולהוציא מחשבות רעות ממחשבתו ביום טהרתו, כי והובא אל הכהן, שגם השכינה על ידי שיפריד הקליפות ממנה על ידי זה שהפריד ממחשבתו הקליפה, גרם זה שנעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, והובא אל הכהן. עיין עוד במקום אחר השייך לפרשה זו.
•
עוד י"ל, דכתבתי פ' תזריע (ויקרא יג, ט) נגע צרעת כי תהי' באדם והובא אל הכהן, וביאור פסוק (שם יג, יח) בעור בשרו ונרפא, בש"ס פרק קמא דסוטה (ה.) אמר רבי זירא בשר כתיב בי' ונרפא, אדם לא כתיב בי' ונרפא.
והענין מפורש יותר, דכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב) כמו שיש חולי הגוף הטועמים מר למתוק וכו', כך חולי הנפשות האומרים לרע טוב וכו', ורפואתן שילכו לרופאי הנפשות הם החכמים וכו'.
ובזה יובן זאת תורת המצורע וגו', ר"ל שידע האדם בעצמו שהוא מצורע ומנוגע, שצריך לבקש טהרה, על ידי שילך לחכמים רופאי הנפשות, וזה יהי' יום טהרתו על ידי סימן זה - והובא אל הכהן, ר"ל אז עבודת ה' שנתקרב בתורה ועבודת ה' נחשב לו למשא, שהוא נגע הנקרא שאת, ובעל כרחו הובא לה' יתברך, שאין לו עונג מעבודת ה', אז ידע שיש לו נגע צרעת וצריך רפואה. מה שאין כן כשלא ידע שהוא חולי לא יבקש רפואה לעולם, לכך עצה היעוצה כנ"ל, וק"ל.
•
עוד יש לומר, שכתבתי במקום אחר על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא (תהלים לב, ו), משל הטובע בנהר ובא אחר להוציאו, והוא מושכו עמו, וצריך זהירות וכו', כמו שכתבתי במקום אחר. ועצה היעוצה, להצילו מרחוק, וז"ש (שמות לח, כא) המשכן המשכן ב' פעמים וכו', יעו"ש.
ובזה יובן זאת תורת המוציא רע, להציל איש רע הטובע בנהר של היצר הרע בתאוות וחמדת העולם הזה, וכמ"ש זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא, להצילו ביום טהרתו ולהביאו לכהן לה' יתברך, מכל מקום יזהר הוא עצמו פן שטף מים רבים אליו יגיעו גם כן, על כן ויצא הכהן מחוץ למחנה הנ"ל, שלא יהא עמו במחנה משכן אחד, פן יבלבל אותו עמו בכל הקליפות המסבבין אותו, לכך משכן ב' פעמים, ואז וראה הכהן אם נרפא נגע הצרעת, ולקח למטהר ב' צפרים וכו', עיין במקום אחר ביאור פסוק הנ"ל, עוד יעו"ש, וק"ל.
דרוש לשבת פרשת מצורע (שנת תקכ"א)
בפסוק זאת תהיה תורת המצורע וגו' (יד, ב). במדרש (ויק"ר טז, א) הדא הוא דכתיב וכו' לפיכך משה מזהיר וכו'. עיין בדף שאחרי זה ביאור זה.
ועל פי זה נבאר ספרי פ' בהעלותך בפסוק (במדבר ט, ו-י) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא, ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל וגו' וידבר ה' אל משה איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם וגו'. ודרשו בספרי, ויאמרו האנשים אליו מגיד שהיו אנשים כשרים וצדיקים וחרידים על המצות וכו'. ויאמרו האנשים, בעלי שמות היו וכו'. ההמה אליו, הם עצמם דברו ולא הוצרכו לשלוח שליח. אנחנו, יחידים אנחנו וכו'.
והספיקות, א' מאי טמאים לנפש אדם, שאינו רק טומאת הגוף ולא טומאת הנפש. ב' ל"ל ביום ההוא, ובש"ס דרשו (סוכה כה:) ביום ההוא לא יכלו אבל למחר יכלו, אם כן מה טעם נדחו לפסח ב' וכו'. ג' אנשים, דרשו שהיו בעלי שמות, הוא פלאי, כי אם לומר על דרך אנשי שם וכו', ד' ההמה אליו, שלא שלחו שליח, מהיכא תיתי שישלחו שליח. ה' אנחנו, דרשו יחידים אנחנו, הוא תמוה, הלא עיני משה ראו אותן אם הם יחידים או רבים. ו' ששאלו למה נגרע וגו', וכי לא ידעו דטמא מת אסור בעשיות פסח, דכבר נאמר פרשת טמאין וישלחו מן המחנה (במדבר ה, ב) בראש חודש ניסן, וכמו שכתב רש"י במסכת גיטין (ס: ד"ה ופרשת). ז' קשה, דדרשו חז"ל שאמרו יזרוק עלינו את הדם וכו', ולא היה מענה בפי משה עד שאמר עמדו ואשמעה וגו', הא הוי שלא לאוכליו וכו' (פסחים ס.). ח' במועדו שאמרו, לשפת יתר יחשב. ט' מה שאמרו בתוך בני ישראל מיותר. יו"ד למה נכתב פרשה זו בתורה שהוא לדורות, כי מה דהוי הוי, ואי משום דין דפסח שני, הלא יכול לכתבו בקצרה.
והנה קושיא ד', שלא שלחו וכו'. וקושיא שאמרו יחידים אנחנו. הי' אפשר לתרץ בקצרה, דאמרינן בש"ס דפסחים דף צ' (ע"א-ע"ב), אמר רב יהודא אמר רב שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים, ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ועולא אמר שוחטין וכו'. וסלקא דעתך אמינא לומר דסבירא לי' לרב מדאורייתא חזי ורבנן הוא דגזרו ביה, ופריך מדרב סבירא לי' מטמאין אחד מהם בשרץ וכו', ופירש רש"י כשהיה ישראל מחצה טה[ו]רין ומחצה טמאים מטמאין אחד מהן בשרץ להכריע רוב ציבור לטומאה, ואי סלקא דעתך וכו', אלא לרב מדאורייתא נמי לא חזי, דכת[י]ב איש איש כי יהי' טמא לנפש וכו', סבור לה כרבי יצחק דאמר מישאל ואלצפן טמאין מת מצוה שחל ז' שלהן בערב פסח, שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, יעו"ש, אבל למחר יכולין לעשות, ואמר רחמנא ידחו.
וכתבו התוספות בדבור המתחיל שחל שביעי שלו וכו': אבל [ששי שלו] ליכא למימר, מדכתיב [ולא יכלו לעשות הפסח] ביום [ההוא], אבל למחר יכולין לעשות הפסח ולשחוט הן עצמן בלא שליחות, מדלא כתיב ולא יכלו לאכול וכו', יעו"ש.
ובזה יובן ספרי הנ"ל, ב' קושיות הנ"ל, דאמרו יחידים אנחנו, דאם הי' רוב ציבור היו עושין בטומאה, מדכתיב במועדו (במדבר ט, ב) אפילו בטומאה (פסחים עז.), ובזה אין צריך שאלה, רק לפי שהן יחידים הוצרכו לשאלה. וגם שלא שלחו, ר"ל דאם רצו לשחוט פסחיהם על ידי שליח גם כן לא הי' צריכין שאלה, רק לפי שרצו לשחוט הפסח הם עצמן בלא שליח, כמ"ש התוספות הנ"ל, לכך הוצרכו שאלה, וק"ל.
אמנם כדי לבאר שאר ספיקות, כתבתי על פי הפשט, עיין בכתבי, יעו"ש. וכעת נראה לי לבאר משנה פרק ט' דפסחים (מ"א) מי שהי' טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח ראשון יעשה פסח שני וכו'. משנה (שם מ"ב) איזה דרך רחוקה, מן המודיעים ולחוץ דברי רבי עקיבא, רבי אליעזר [אומר] מאסקופת העזרה ולחוץ. אמר רבי יוסי לפיכך נקוד על ה' לומר לא מפני שרחוק ודאי אלא מאסקופת העזרה ולחוץ. משנה (שם מ"ג), מה בין פסח ראשון לשני, הראשון אסור בבל יראה ובבל ימצא, השני חמץ ומצה עמו בבית וכו'.
לבאר ג' משניות א(י)לו, נראה לי להפליא מה שכתב הרב אני שמעתי לדרוש רחוק ה' אמות מן העזרה וכו'. שהוא פלאי. ובירושלמי (פסחים פ"ט ה"ב) איש רחוק ואין דרך רחוקה.
לבאר זה, נראה לי לבאר ש"ס דעירובין דף ס"ה פרק ו' אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה, יכולני לפטור את כל העולם מן הדין מיום שחרב בית המקדש עד עכשיו, שנאמר (ישעיה נא, כא) לכן שמעי נא זאת עני' ושכורת ולא מיין, מית[י]בי וכו', ומסיק מאי יכולני לפטור, מדין תפלה קאמר. ופירש רש"י (ד"ה מדין תפילה), מכוונת התפלה קאמר דפטור.
ויש לתמוה על הרמב"ם דכתב בהלכות תפלה (פ"ד ה"א, הט"ו) וזה לשונו: ה' דברים מעכבין את התפלה, כוונת הלב וכו', כיצד היא כוונה, שיפנה לבו מכל המחשבות וכו', יעו"ש. והוא סותר ש"ס הנ"ל דקאמר יכולני לפטור מכוונת התפלה וכו', ואיך כתב דהכוונה מעכב התפלה. ועוד קשה מה שמקשה בלחם משנה (הל' תפילה פ"ד הט"ו), דמוכח בש"ס דלעכובא לא בעי לחזור ולהתפלל מחמת חסרון כוונה, דאמרינן (ברכות לד:) ואם אינו יכול לכוון בכולו יכוון באחת וכו', ולא ידעתי למה לא הזכירו רבינו, עכ"ל. ואם כן יש לתת לב לתרץ ב' קושיות אלו על הרמב"ם.
וכתבתי, דסמך הרמב"ם על מימרא דש"ס שאחרי זה (עירובין סה.) אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל, שנאמר בצר אל יורה. אם כן י"ל דסמך הרמב"ם על מימרא זו דרב, דכוונת הלב מעכב את התפלה. אם כן קשה על רב עצמו, איך פליג על רבי אלעזר בן עזרי' שהוא תנא. ואם נפשך לומר דרב תנא ופליג, מכל מקום קשה על הרמב"ם, איך הכריע סברתו לפסוק כרב ולא כרבי אלעזר בן עזריה. מלבד מה דקשה מהש"ס הנ"ל, וכמו שהקשה בלחם משנה הנ"ל.
וכדי לתרץ זה, נראה לי לבאר הפלוגתא שבין גדולי הפוסקים ראשונים במנין המצות (דכתב הרב בעל הלכות גדולות את ה' אלדיך תירא) בפסוק פרש' עקב (דברים י, כ) את ה' אלדיך תירא ובו תדבק ובשמו תשבע. וכתב הרב בעל הלכות גדולות, את ה' אלדיך תירא היא מצות עשה, שהוא יראת חכמים, כמו שדרשו בש"ס (ב"ק מא:) את ה' אלדיך תירא לרבות תלמידי חכמים. והרמב"ם דחה סברתו, וסבירא לי' שאינה מצוה [מ]מנין תרי"ג מצות. והרמב"ן החזיק סברת הרב בעל הלכות גדולות. והגאון מהר"י דילאן החזיק סברת הרמב"ם וכו'.
ואותו תעבוד, ודרשו חז"ל (ספרי דברים יא יג, תענית ב.) איזהו עבודה שהיא בלב, זו תפלה. ופסק הרמב"ם (סה"מ מצוה ה) במצות תפלה היא מצוה מדאורייתא, והרמב"ן השיג עליו וסבירא ליה דתפלה היא דרבנן, וראייתו מש"ס דברכות (כא.) בעל קרי קורא קריאת שמע, שהיא דאורייתא, ואינו מתפלל, שהיא מדרבנן. וכן מוכח מש"ס דסוכה וכו'.
ובו תדבק, הדבק בתלמידי חכמים, והוא מצות עשה דאורייתא. ובשמו תשבע, פסק הרמב"ם בהלכות שבועות פרק א', שהיא מצות עשה, והראב"ד השיגו, וסבירא לי' דאינו מצות עשה, רק בא להזהיר שלא ישבע בשם אל אחר וכו'. וגם הרמב"ן השיגו בזה. וכתבתי ביאור זה במקום אחר, יעו"ש בארוכה.
וכעת נ"ל דלא פליגי, רק מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ואגב נראה לי לבאר מה ענין חיבור ד' מצות א(י)לו בפסוק אחד, מה ענין זה לזה.
ונ"ל, דכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר ש"ס דעירובין פרק ה' (נד.) (רק שם כתב[תי] שלא כסדר האמור כאן, וגם קצת באופן אחר, ומה שחסר כאן יעו"ש, ומה שחסר שם עיין כאן, ויובן לך), אמר רבי אסי, מאי דכתיב (משלי כב, יח) כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדו על שפ(תו)תיך, אימתי דברי תורה נעימים וכו' בשעה שיכונו יחד על שפ(תו)תיך כו'. רבא אמר מהכא (תהלים כא, ג) תאות לבו נתת[ה] לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה. רבא רמי כתיב תאות לבו נתת[ה] לו, זכה וכו', ופירש רש"י (עירובין שם) זכה - שיש לו (מע"ט) [מזל טוב]. תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק לעולם וכו'. והקשה הרי"ף, א' דרבא סותר וכו', ב' מנלן לרבא וכו'. ג' קשה לרש"י דפירש זכה וכו', יעו"ש. ד' מה ענין רבי אליעזר בן יעקב לכאן - סלה הוא לעולם.
כדי לתרץ זה, נ"ל לבאר זה קושית התוספות בפרק ט' דשבת (פח. ד"ה כפה) מכאן מודעא (ל)רבא לאורייתא, והא אמרו נעשה ונשמע. ומשני, שמא מתוך האש הגדולה וכו'.
ונראה, דיש לפרש הפסוק תאות לבו [נתת[ה] לו] וארשת וגו', בג' פנים, א' בתורה, ב' בתפלה, ג' בתורה ובתפלה, והכריע רבא, דאם נפרש כפירוש א' בתורה, ע"כ הוא בבא אחת. ואם נפרש כפירוש ב' בתפלה הוא ב' בבות, ומכל שכן לפירוש ג', וזהו דרמי רבא וכו', ומשני זכה וכו'.
דאיתא בש"ס כל המאריך בתפלתו וכו'. ובזה יובן, רבא רמי וכו', ומשני זכה וכו', ופירש רש"י זכה, דאם לא כן ק' לא זכה וכו'.
ול"נ, דהקשה הר"ן ומגיד משנה, להרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ג) דפסק כפאו עכו"ם ואכל מצה יצא, והיינו כרבא (ר"ה כח., לג:) דאמר התוקע לשיר יצא, דמצות אין צריך כוונה, וגבי שופר פסק כרבי זירא דאמר איכוון ותקע לי להוציאני ידי חובתי, והיינו כרבי יוסי דסבירא לי' מצות (צריכה) [צריכות] כוונה (ר"ה כט.), דסתרא אהדדי. ומתרץ הבית יוסף באורח חיים סימן תקפ"ט בשם הרב רבינו יונה, שהביא דעת רבינו שמואל, וזה לשונו: אפילו למאן דאמר מצות א"צ כוונה, הני מילי בדבר שיש בו מעשה, מה שאין כן בלי מעשה צריך כונה, דא"כ לא עשה כלום, לכך במצה דאכילה היא מעשה אין צריך כוונה, מה שאין כן בשופר וכו', יעו"ש.
והנה אמרו בש"ס עקימת שפתיו הוי מעשה, אין צריך כוונה. ובזה יובן תאות לבו וכו', ואם לאו על כל פנים וארשת שפתיו - דיבור נחשב מעשה וכו', וק"ל.
עוד י"ל, דכתיב (תהלים י, יז) תכין לבם וגו'. ובזה יובן רבא רמי וכו', ומשני זכה וכו' יקבל תפלתו, ואם לאו וארשת שפתיו וכו', וז"ש סלה, דאם אחר כך יתפלל בכוונה וכו', וזהו (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני וכו', וק"ל.
וכל זה שייך בתפלה, שצריך עת רצון, מה שאין כן בתורה, לכך כפה עליהן הר כגיגית וכו' (שבת פח.). ובזה יובן קושית התוספות ותירוצם דמשני שמא מתוך שלהבת אש [י]חזרו, דשאלו להרמב"ן איזה עבודת ה' וכו', מה שאין כן בתורה תמיד הוא לרצון. וזה נ"ל פירוש הפסוק (תהלים א, ב) בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה וכו', וק"ל.
והעולה מזה מדרשת חז"ל הנ"ל, דין חדש, אם תכין לבם, שמתפללין בכוונת הלב, אז תקשיב אזניך, ליתן לו משאלותיו, וז"ש תאוות לבו נתת[ה] לו. ואם הוא ארשת שפתיו לבד, בלי כוונת הלב, בל מנעת סלה, כי יוצא ידי תפלה, כפסק הרמב"ם במעשה אין צריך כוונה, ודיבור התפלה נחשב מעשה, אבל שיתן לו משאלותיו אי אפשר עם שפעם אחת יכוון בתפילתו נתעכב כל תפלותיו*הגה"ה ובזה י"ל דאיתא בש"ס דברכות (ו:), כרום זולת (תהלים יב, ט) - דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם [כו'], ר"ל שנשארו עומדים ולא עולין שיתקבלו, לפי שהן בלי כוונת הלב, לכך בני אדם מבזין אותן, שרואים שאין בהם ממש, שלא ניתן משאלותיו, והבן., ואז יעלו על ידי שיתעטפו בתפלה זו עם תפלה לעני כי יעטוף שכתב בזוהר (ח"ב פו:) שכל התפלות מתעטף בתפלת העני, והכא נמי כך, וז"ש בל מנעת, גם שאין בו תועלת לעת עתה, אפשר שלאחרי זה יהי' תועלת, וזה שנאמר סלה שהוא לעולם, והבן.
ובזה יובן צחות לשון הרמב"ם (הל' תפלה פ"ד ה"א), שכתב דין חדש שלא זכרו הפוסקים, והוא האמת, וזה לשונו: ה' דברים מעכבים התפלה, ואחד מהם כוונת התפלה, שיפנה לבו מכל המחשבות. וסבר הרב לחם משנה דהרמב"ם לענין חזרה קאמר, דמעכב בתפלה לחזור ולהתפלל, ולכך הקשה עליו מש"ס הנ"ל. ובאמת דכוונת הרמב"ם הוא דבר חדש, המתפלל בלא כוונה גם שיוצא ידי מצות תפלה, כי ארשת שפתיו בל מנעת סלה, דנחשב הדיבור מעשה ויוצא גם בלא כוונה, כמו במצה שאכל בלי כוונה יצא, אבל שיקובל תפלתו, ליתן לו משאלותיו, זה אי אפשר עד שאחר זמן יתפלל תפלה אחת בכונה, אז תכין לבם תקשיב אזניך, ועד זמן ההוא נתעכב כל התפילות, וז"ש סלה וכנ"ל, ושפיר כתב הרמב"ם כוונת הלב מעכב התפלה דווקא, והבן.
ומעתה מבואר, דאין הרמב"ם הנ"ל סותר ש"ס, מימרא דרבי אלעזר בן עזריה הנ"ל, וגם דברי רב אינו סותר דברי רבי אלעזר בן עזרי' הנ"ל. ובזה יובן, אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה יכולני לפטור וכו', והוא מאחר דמצות התפלה נלמד מפסוק (דברים י, כ) ואותו תעבוד, ופירש רש"י איזה עבודה שבלב זו תפלה, אם כן עיקר עבודה צריך שיהיה בכוונת הלב, וכמו שכתב הרשב"א במימרא פרק קמא דברכות, אמר הקב"ה, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאוני לי ולבני מבין האומות. וכתב הרשב"א, שהוא מחשבה ודיבור ומעשה, כמו שאמר הכתוב (דברים ל, יד) בפיך ובלבבך לעשותו, התורה דיבור בפיך, גמילות חסד הוא מעשה לעשותו, והתפלה היא המחשבה, כמ"ש בספרי (דברים יא, יג) ולעבדו בכל לבבכם, איזה עבודה שבלב זו תפלה וכו', יעו"ש, אם כן אם התפלה אינו בכוונת הלב שיפנה כל מחשבותיו מכל, אינה עבודה שבלב, והוא הסברא שלא קיים מצות עשה ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה, וח"ו ראוי לעונש על שביטל מצות עשה תפלה, לכך בא רבי אלעזר בן עזרי' ללמד זכות על בני עולם ואמר יכולני לפטור כל העולם מדין ועונש ביטול תפלה שהיא בלי כוונה, שנק' שכורת ולא מיין, ואינם יכולין לכוון, לכך יוצא ידי מצות התפלה גם בלי כוונת הלב, כמ"ש וארשת שפתיו, בלי כוונה, גם כן בל מנעת וגו'. והטעם, כי הדיבור חשוב מעשה וכפסק הרמב"ם עצמו.
ומכל מקום גם שיוצא ידי מצות תפלה ואינו נענש על ביטול תפלה, מכל מקום אינו מקובל שיתן לו משאלותיו עד שיכוון תפלה אחת, וזה שכתב הרמב"ם כוונת הלב מעכב התפלה וכנ"ל.
ואחר שזכינו לדין זה, בא רב וחידש עוד לומר אחר המצאה הנ"ל, כשאין דעתו מיושבת עליו, שאינו יכול לטהר מחשבתו ולפנות לבו שיהי' תפלה בכוונת הלב, מוטב יותר שאל יתפלל כלל, ומצא סמך מפסוק בצר אל יורה, מאחר שאינה מקובלת עד שמכוון, גם שהדיבור חשוב מעשה, מכל מקום מוטב יותר שאל יתפלל כלל. והוא, דכתבתי במקום אחר ביאור מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו' שבכל [הלילות] אנו אוכלין חמץ ומצה וכו' (הגש"פ), שהיא שאלה ותירוצה, [ו]הוא דכתבתי ביאור פסוק (ויקרא ד, כב) אשר נשיא יחטא - אשרי לדור וכו' (הוריות י:), וכל זה דיודע שיחטא, מה שאין כן וכו', וק"ל יעו"ש. והנה כך, דבני עולם סוברין שהמתפללין ואינן נותנין לב להתכוון דעתם, סבירא להו דיוצא ידי תפלה, ובאמת זה אינו, כאמור שצריך שיהא עבודה, והראיה שאינו מקובל עד שיכוון תפלה אחד, לכך מוטב שלא יתפלל כלל כשאין דעתו מיושבת עליו, ואז יודע שלא התפלל ומצטער ונותן לב שיוכל לכוון ולטהר שיהי' בכוונת הלב, וכל זמן שלא יוכל לטהר מחשבתו אין להתפלל. ואין לחוש לעונש ביטול מצות תפלה, דאונס רחמנא פטריה - מאחר דכתיב ואותו תעבוד, שיהא עבודה שבלב, וכשאינו יוכל לכוון אינו עבודה ואל יתפלל כלל, כמו שאמר הכתוב בצר אל יורה.
ובזה מתורץ קושית הרי"ף (עירובין סה.), דהקשה לרבי אלעזר בן עזרי' דאמר יכולני לפטור וכו', שנקרא שיכור, הא שיכור אם מתפלל תפלתו תועבה, אם כן אל יתפלל כלל בגלות. וחילוק בין שיכרות לשעה וכו', יעו"ש. ולדברינו באמת סבירא לי' לרב כך, כשהוא טרוד כשיכור שאין דעתו מיושבת עליו, אל יתפלל כלל, ואז יתן לב לכוון דעתו וכו', והבן.
ובזה מבואר פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן גם כן, דלא פליגי, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהרמב"ם דכתב ואותו תעבוד עבודה שבלב זו תפלה, הוא מצוה מדאורייתא, מה שאין כן בגלות שנקרא שכורת, שאין יכולין לכוון ואינה עבודה שבלב אינו יוצא בתפלה זו מדאורייתא, רק מדרבנן - חכמי התלמוד, שהוא רבי אלעזר בן עזרי' דאמר יכולני לפטור מכוונת התפלה, ואז היא מדרבנן, מה שאין כן הרמב"ם כתב ואותו תעבוד שיהא עבודה שבלב, אז באמת דאורייתא. ומה שלא כתב הרמב"ם סיים הרמב"ן, כשהתפלה בלא כוונה, אז יוצא מדרבנן ידי תפילה, דאמירה חשוב מעשה כסברת הרמב"ם עצמו. ובזה איירי ש"ס דברכות בעל קרי אינו מתפלל, וכן ש"ס דסוכה, והבן.
עוד י"ל ביאור הנ"ל, דכתבתי במקום אחר דהקשה הרב הרמב"ן, איך מהני תפלה לשנות מרעה לטובה, וכי יש שינוי רצון, בשלמא עבור עצמו וכו' מה שאין כן עבור אחרים וכו', יעו"ש. וכן כתבתי במקום אחר, שהקשה המוהרש"א (ברכות י.) וכו', וכתב ויש ליישב. ואני כתבתי שיש לתרץ וכו'. וכעת ארחיב ביאורו, דכתבתי במקום אחר מ"ש (ו)[ב]ליקוטי תורה כל המצוה ולא כל המצות, וביאור, כל הדברים יש להם גוף ונשמה, התורה וכו', וכן המצוה - המעשה נקרא גוף, והכוונה הוא הנשמה, וכשהוא בלא כוונה אז הוא כגוף בלא נשמה, ולכך אמר כל המצוה תעשה בשלימות וכו', יעו"ש.
והנה, כמו שיש בתורה ב' בחינות הגוף ונשמה, כך בני אדם שנבראו על ידי התורה, יש גם כן בחינת אנשים הנקרא גוף, ובחינת אנשים הנקרא נשמה שהיא השם תואר האדם מלגאו, והגוף נקרא בשר אדם, כמ"ש בזהר (ח"א כ:) מזה, וכמו שכתבתי במקום אחר מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינים (שבת קמה:) וכו', יעו"ש. וכך יש ב' בחינות התפלה, והדיבור נקרא גוף לבחינת אנשים הנקרא גוף, וכוונת התפלה שהיא נשמה, היא לבחינת אנשים הנקרא נשמה, והם בעלי שמות כאמור, וכשם שאין חיות לגוף בלא נשמה רק בחיבור גוף ונשמה יש חיות לשניהם, כך בחיבור אנשי החומר והגוף עם אנשי הצורה והנשמה אז נתחברו ב' בחינות התפלה יחד הגוף והנשמה, שהיא הדיבור והכוונה, אז יש חיות לשניהם, שהם אדם אחד.
ובזה יובן קושית הרמב"ן י"ל כי נחשב המתפלל על זולתו כאילו מתפלל על עצמו בחיבור ב' בחינות הנ"ל יחד, והבן.
אמנם כל זה כשיש התחברות ב' בחינות אנשים יחד, אנשי החומר עם אנשי הצורה אתי שפיר, מה שאין כן בפירודן, שכל אחד אומר שהוא הצורה וחיבורו טפל אז הדרא קושית הרמב"ן לדוכתא, איך מהני תפלה על זולתו, וכמו שכתב במד"ש משלי בתהלים סימן א' (ד) כמוץ אשר תדפנו רוח, שפעם אחת נתקוטטה החטה עם המוץ, החטה אמר אני עיקר, והמוץ אמר אני עיקר וכו', יעו"ש.
ובזה נראה לי לבאר משנה דאבות פרק ב' (מי"ג) רבי שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה, וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום וכו' ואל תהי רשע בפני עצמך. שהוא תמוה, מה ענין זה לזה. ולדברינו אתי שפיר, כי קריאת שמע דאורייתא, ותפלה פלוגתא הרמב"ם והרמב"ן בזה, דזה סבירא לי' דאורייתא, וזה סבירא לי' דרבנן ולכך בעל קרי אינו מתפלל. ואני כתבתי דלא פליגי, אם היא עבודה שהיא בלב הוי דאורייתא, ואם לאו דרבנן. אמנם בחיבור ב' בחינות, אנשי הגוף עם אנשי הנשמה הוי אדם אחד, שנתחבר גוף התפלה עם הכוונה יחד, לכך הוי תפלה דאורייתא כמו קריאת שמע.
ובזה יובן הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה, ר"ל כמו שאתה זהיר בקריאת שמע דהוי לכולא עלמא דאורייתא, כמו כך הוי זהיר בתפלה לצאת מדאורייתא גם כן, והיינו שתהא עבודה שבלב בכוונה. ואם אינך מבחינת אנשי הנשמה שיוכל לכוון, עצה היעוצה להתחבר תפלה בחינת גוף התפלה, עם אנשי הנשמה כוונת התפלה, וז"ש אל תעש תפלתך קבע - שאתה עיקר ואינו צריך להתפלל בחיבור אנשי הצורה וכו'.
וז"ש ואל תהי' רשע בפני עצמך, ר"ל כי רשע בחייו נקרא מת (ברכות יח:), ומי נקרא מת כשהוא גוף בלי נשמה, וז"ש ואל תהי רשע בפני עצמך - על ידי שאתה בפני עצמך, ואינו רוצה להתחבר עם אנשי הצורה והנשמה, נשאר גוף בלא נשמה שנקרא מת, דהוא בחינת רשע. לכך עצה יעוצה להתחבר ב' בחינות יחד, ויוצא מצות תפלה מדאורייתא, והבן. (גם נראה לי דכתבתי במקום אחר, על ידי שנתחבר דן עם א"י נמתק הדין).
ובזה יובן ב' מאמרי הש"ס, רבי אלעזר בן עזרי' אמר יכולני לפטור מכוונת התפלה וכו', ורב אמר בצר אל יורה. דנראין דסתרי אהדדי. אבל באמת מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, שיש ב' סוגי אנשים, א' בחינת כללות העולם אנשי החומר והגוף, בחינה ב' אנשי הצורה והנשמה, בני עלי' שהן מועטין (סוכה מה:), ורבי אלעזר בן עזרי' אמר יכולני לפטור את כל העולם שהם כללות העולם, המוני עם אנשי החומר והגוף, פטורין מכוונת התפלה שבינם בבחינת הכוונה שהיא הנשמה (וכן מפורש בזהר אחרי מות דף ע"ב עמוד ב: אורייתא סתים וגליא, בגיני כך סתימי דאורייתא קדישי עליונין ירתין לה, וגליא לשאר בני עלמא וכו', יעו"ש). ורב אמר נגד ב' בחי', אנשי הצורה והנשמה בחינת הדעת, וז"ש כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל, שהיא מבחינת הנשמה והכונה, וז"ש אל יורה - לחכמי' הוראות, בחינת הנשמה והכונה, והבן.
ובזה יובן הפסוק תאות לבו נתת[ה] לו, לבחינת אנשי הצורה. וארשת שפתיו בלי כוונה, לאנשי החומר והגוף, בל מנעת סלה, והטעם, גם שאינו מקובל למעלה בלי כוונה כנ"ל, מכל מקום בהתחבר ב' בחינות יחד שניהם עולין, לכך בל מנעת סלה, והבן.
ועל פי זה נבאר משנה (קידושין פ"ד מי"ב) מתיחד אדם עם אמו, שהיא התפלה, שהיא השכינה אם כל חי. וגם עם בתו, המוני עם. בקירוב בשר, בלי שום מסך מבדיל. בתפלה בלי מחשבות זרות, ועם בתו גם כן בקירוב בשר - שלא יהי' פירוד לבבות, והבן. וכתבתי מזה גם כן במקום אחר, יעו"ש.
ובזה יובן חיבור ד' מצות א(י)לו בפסוק את ה' אלדיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע, גם דפליגי בעל הלכות גדולות והרמב"ם במצות יראת חכמים וכו', כתבתי במקום אחר. ובאמת מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דיש מצוה במורא תלמידי חכמים כמו שכתב בעל הלכות גדולות, רק דמפרש הרמב"ם באיזה תלמיד חכם היא מצוה לירא מפניו, כשיש לתלמיד חכם עצמו יראת ה', מה שאין כן וכו', ואז נכלל מצוה זו במצות מורא מה' יתברך מעצמו, ואין צריך למנותו למצוה בפני עצמה, וגם בעל הלכות גדולות מודה בזה, והבן. והוא הדין במצות אותו תעבוד זו תפלה, שהוא עבודה שבלב, אך שאין זה בחינת כללות העולם, לכך עצה היעוצה ובו תדבק - מצוה לדבק בתלמיד חכם שהוא דבוק בו יתברך, דאם לא כן איך הוציא מפשוטו, כמ"ש בחינת מורא תלמיד חכם כנ"ל, ואז מתחבר ב' סוגי תפלה על ידי חיבור ב' סוגי אנשים וכנ"ל, ואתי שפיר. ואז בשמו תשבע מצוה, ואף על גב דהראב"ד משיגו, יבואר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. דמבואר בכתבי הרמ"א זללה"ה ס' חזקוני עונות: שבועת אמת היא מצוה, להמשיך ז' הבלים מפה זעיר אנפין על ז' תחתונות דמלכות דאצילות וכו', יעו"ש. אמנם דאין זה רק באדם ששורש נשמתו משם אז יוכל להמשיך משם, וכמו שכתב בפרי עץ חיים הלכות קריאת שמע פרק י"ב, יעו"ש. אך יש תקנה לזה, מצד שכולל עצמו ונשמתו עם תלמידי חכמים השלימים אשר שורש נשמתן למעלה באצילות ויכול לפע[ו]ל פעולה הנ"ל. והוא כלל גדול לכל הכוונות, שיכלל נשמתו עם שלומי אמוני ישראל. וז"ש ובו תדבק - הדבק בתלמיד חכמים שהם דבקים בו יתברך, ואז בשמו תשבע מצוה, שיוכל לפעול כנ"ל. והראב"ד איירי במי שאינו בחינה זו, והבן, ופן יהי' ח"ו קוצץ בנטיעות. ובזה שפיר נכללו ב' מצות אלו בפסוק אחד, שזה נמשך מזה, ואתי שפיר.
עוד י"ל, דאיתא בפרק קמא [דברכות] (ז:-ח.) אמר לי' רבי יצחק לרב נחמן, מה טעם לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי, אמר לו לא יכילנא. וליכנף מר עשרה, א"ל טריחא לי מילתא, א"ל ולימא מר לשלוחא דציבורא דלודע למר בעידנא דמצלי ציבורא, א"ל מה כולה האי, א"ל דאמר רבי יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב (תהלים סט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימת עת רצון בשעה שהציבור מתפללין וכו'. רבי אחא ברבי חנינא אמר מהכא (איוב לו, ה) הן אל כביר לא ימאס וכו'.
והקשה הרי"ף מנלן דיחיד המתפלל בעת שהציבור מתפללין דהוא עת רצון, דלמא דווקא במתפללין עם הציבור, וכי תימא מדקאמר ואני תפילתי משמע שהוא יחיד, דלמא הכי קאמר שתפלתו הוא בציבור תמיד שהוא עת רצון וכו', יעו"ש. ולי נראה להקשות עוד, למה באמת המתפלל ביחיד בעת שהציבור מתפללין ולא בציבור ממש, דטוב יותר.
ואני אבאר רישא דפסוק זה (תהלים סט, יג) ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר ואני תפלתי לך ה' עת רצון. שהוא תמוה מה ענין זה לזה. ונ"ל, דאיתא שם אח"ז (ברכות ח.) אמר רב חסדא לעולם יכנס אדם ב' פתחים בבית הכנסת, ב' פתחים סלקא דעתך, אלא שיעור ב' פתחים, ואחר כך יתפלל. ופירש רש"י שם, שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשאוי עיכוב בית הכנסת, ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת. והתוספות (פי' הרא"ש בע"י) דחו זה, ופירשו שלא למהר להתפלל מיד כשיבוא לבית הכנסת וכו', וכמו שכתב הרשב"א וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, שהתנצל דוד עצמו במה שהתפלל ביחיד בעת שהציבור מתפללין שהוא עת רצון, ואינו מתפלל בציבור ממש עמהם. ומפרש כי זהו הטעם ישיחו בי יושבי שער, ששואלין זה עלי, ותשובתן בצדן, וזה צחות לשונו - ישיחו בי, לשאול כנ"ל, וזה אינו שאלה כי הם יושבי שער, מאחר שאני רואה שהם יושבי שער, שיושבין סמוך לשער ופתח בית הכנסת, ואינן נכנסין שיעור ב' פתחים לשהות שיעור זה כפירוש התוספות, אלא מיד חוטפין להתפלל, כדי למהר לצאת מבית הכנסת. וגם ונגינות שותי שכר, ר"ל בניגון מנגנין ומאריכין, ובגוף התפלה אומרים בחטיפה ובהבלעה ובמרוצה, שאין פנאי לכוון כוונת התפלה אף כפשוטו, והם חכמים לטעון מפסק הגמרא חכמי התלמוד, שהם שותי שכר, והוא שכרות הגלות, שפטורין מכוונת התפלה, כמו שאמר רבי אלעזר בן עזרי' הנ"ל (עירובין סד:-סה.), לכך ואני תפלתי ביחיד לך ה' עת רצון בשעה שהציבור מתפללין, ולא בציבור ממש, מחמת מניעות הנ"ל, שאין יכולין לכוון, וצריך שיעבוד בלב, והבן.
ובזה יובן דלא סתרי ב' מאמרי הש"ס, דמה שאמר רבי אלעזר בן עזרי' יכולני לפטור את כל העולם מדין כוונת התפלה, היינו כללות העולם כשמתפללין יחד בציבור, או יחיד המתפלל בשעה שהציבור מתפללין, כמ"ש הן אל כביר לא ימאס. אבל יחיד המתפלל בשעה שאין הציבור מתפללין, בזה אמר רב אם דעתו מיושבת עליו יתפלל ואם לאו לא יתפלל, שנאמר בצר אל יורה. וכ"כ בזוהר (ח"א לד.) פנה אל תפלת הערער (תהלים קב, יח), כי תפלת היחיד בודקין מאוד וכו'.
ובזה יובן משנה הנ"ל, מי שהוא טמא, ר"ל שאינו יכול לטהר מחשבתו שיוכל לעשות הפ"ה ס"ח, שהיא התפלה, שיהא עבודה שבלב שהיא מצוה דאורייתא. או בדרך רחוקה, ר"ל וכי תימא יש תקנה לזה, שיתחבר אל אנשי הצורה והנשמה וכנ"ל, ומשני כי דרך רחוקה ביניהם, דכתבתי במקום אחר איך צוה הקדוש ברוך הוא לקיים התורה שנקרא דרך ה', כמו שכתוב (בראשית יח, יט) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו', וכן כתב (דברים י, כ) ובו תדבק, ודרשו הדבק במידותיו, מה הוא רחום וכו', וז"ש כי דרך רחוקה, וכאשר נשתווה למידתו יתברך לילך בדרכיו ממילא יתנוצצו האהבה לה' יתברך, כמ"ש בש"ס דבבא קמא פרק ח' (צב:) כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו וכו', וז"ש כי דרך רחוקה ביניהם ואי אפשר להתחבר. וז"ש איש רחוק ואין דרך רחוקה, והבן. וז"ש הניקוד רחוק ה', ר"ל מאות ה' שהיא השכינה. רחוק מן המודיעים ולחוץ, מן אנשי הדעת שלימי הדעת, שנקרא מבקש ואסקופת העזרה, הוא לחוץ, שאינו מתחבר עמהם, ואז נדחה לפסח שני.
ומפרש מה בין פסח ראשון לשני, ומפרש, הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, שנזהר שיהא תפלתו עבודה שבלב לפנות מחשבתו מכל מיני גשמי וחומר מפני חיצוני', שיעשה לשמה, שהם בחינת תאוות לבו נתת[ה] לו. מה שאין כן פסח שני, של בחינת אנשי החומר, חמץ ומצה בבית - כשעושה מצוה היא עם יצר הרע שנקרא חמץ. וכשעושה עבירה שנקרא חמץ, יש שם מצה, בלבוש מצוה עושה העבירה, שסובר שעושה מצוה, כאשר כתבתי במקום אחר הלילה הזה כולו מצה (הגש"פ), והבן.
ובזה יובן ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום [ההוא], ר"ל שלא היו טמאים טומאת הגוף, ולא שלחו שליח, ונכנסו בפנים בעזרה בעצמ', רק היו טמאים לנפש אדם - בפנימיות טומאת נפשם רוחם ונשמתם שנקרא אדם, שלא יכלו לטהר נפשם ומחשבתם מטומאת הפני', שי[ו]כלו לעשות הפ"ה ס"ח שהיא התפלה בטהרת המחשבה שנקרא יום ההוא, כמ"ש במקום אחר זקן בא בימים וכו' (בראשית כד, א), שיהי' עבודה שהיא בלב, לקיום מצות עשה דאורייתא, והי' מקום לומר כסברת רב, כשאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל כלל מאחר שאינו עבודה שבלב, או כרבי אלעזר בן עזריה, או דשניהם אמת וזה לכללות העולם וזה ליחידי סגולה, וז"ש יחידין אנחנו.
ומה ששאלו למה נגרע וכו' במועדו וכו', הוא כך, שהוצרכו לשאול ממשה (וכי תימא מה מקום לשאלה זו, כבר אמר רבי אלעזר בן עזרי' שאין כוונת התפלה מעכב, שאמר יכולני לפטור כל העולם מכוונת התפלה כשאינו יוכל לטהר מחשבתו, ולמה תפשו סברת רב ולא סברת רבי אלעזר בן עזריה, לכך אמרו יחידין אנחנו, כי רבי אלעזר בן עזרי' אמר לכללות העולם, מה שאין כן ליחידי סגולה אמר רב וכנ"ל. וז"ש בספרי האנשים ההמה מגיד שהיו כשרים וצדיקים, והיינו בעלי שמות, בחינת אנשי הצורה והנשמה, שהיא שמות האנשים ולא הגוף וכו', וכנ"ל, אם כן שהיו בעלי הצורה והנשמה ע"כ צריך טהרת המחשבה ואם לאו לא יתפללו, ומה שאלו), לכך מפרש דשאלתן הי' באופן זה, אנחנו היו טמאין לנפש אדם דייקא, כנ"ל, למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ה', היא התפלה, שנקרא פ"ה ס"ח, והיא (המתפלל בעת רצון כשהציבור) במקום קרבן, להתפלל במועדו - להתפלל ביחיד במועד וזמן שהציבור מתפללין שנקרא עת רצון, כמ"ש ואני תפלתי לך ה' עת רצון, שהיא ביחיד המתפלל בעת(ו) רצון כשהציבור מתפללין, או דווקא בעינן עם הציבור ממש וכקושית הרי"ף, וצריך בתוך בני ישראל ממש, וזה ששאלו אי סגי במועדו או בתוך בני ישראל ממש. והשיב עמדו ואשמעה וכו', והשיב הקב"ה וכו', והבן, עיין מזה עוד (מזה) במקום אחר.
דרוש לשבת פרשת מצורע (שנת תקכ"א לפ"ק)
במדרש (ויק"ר טז, א) זאת תהי' תורת המצורע וגו' (ויקרא יד, ב), הדא הוא דכתיב שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו (משלי ו, טז) וכו' לפיכך משה מזהיר את ישראל, זאת תורת המצורע, המוציא [שם] רע וכו', עד כאן. והספיקות עם ביאורן כתבתי לעיל, יעו"ש.
וכעת נראה לי קצת בענין אחר, והספיקות, מאי הדא הוא דכתיב וכו', דמשמע שיש איזה קושיא ומתרץ בזה. ב' דהל"ל הצרוע, מאי המצורע, וכי תימא כדרשת חז"ל המוציא רע, אם כן הל"ל זאת תורת מצורע, מאי המצורע בה' הידיעה.
ונראה לי דקושיא חדא יתורץ באידך, דאיכא פלוגתא דתנאי בש"ס פרק ג' דעירוכין (ערכין טו:), אמר רב חמא בר חנינא, מאי תקנתא של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם יעסוק בתורה, שנאמר (משלי טו, ד) מרפא לשון עץ חיים וכו'. רב אחא בר (חנניא) [חנינא] אומר סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד, שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' וגו', אלא מאי תקנתו שלא יבוא לידי לשון הרע וכו'. ויש להבין במאי פליגי. ועוד, איך סבירא לי' לרב אחא סיפר אין לו תקנה רק שלא יבוא לידי לשון הרע, והא מפסוק מרפא לשון וגו' משמע שיש רפואה אחר שיש חולי, דכבר סיפר ובא הנגע, ויש רפואה על ידי התורה.
וי"ל דקושיא חדא יבואר באידך, דכתבתי במקום אחר מה שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ז ה"ב) אבל בעל לשון הרע שיושב ואומר וכו' עליו נאמר יכרת ה' וגו'. ופירש הכסף משנה דהיינו הרגיל וכו', יעו"ש. ויש להבין מנין לו להרמב"ם דין זה מהש"ס. וי"ל דיצא לו להרמב"ם דין זה מהש"ס הנ"ל דפליגי, וזה דאמר רב חמא בר חנינא מאי תקנתם של מספרי לשון הרע, דלשון מספרי לשון הרע משמע הרגילין בכך, ומכל מקום סבירא לי' דיש תקנתא, ובזה פליג רב אחא ואמר סיפר, דהיינו הרגיל, אין לו תקנה, דכבר כרתו דוד, שנאמר יכרת ה' וכו', ומה דכתיב מרפא לשון וגו', היינו במקרה ולא ברגיל, אז מרפא לשון עץ חיים, דאין אדם ניצל מלשון הרע או מאבק לשון הרע בכל יום, ולכך כתב הרמב"ם שפיר אבל בעל לשון הרע עליו נאמר יכרת ה' וגו', כרב אחא הנ"ל, ואתי שפיר.
והנה להכריע נ"ל, דעל כרחך מוכח כרבי חמא, דיש תקנתא למספרי לשון הרע אפילו ברגיל, מדכתיב זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו, דמשמע דמהני תורה למוציא רע המפורס(י)ם, שהוא ידוע לכל, דהיינו רגיל, דהיא ה' המצורע הידוע ורגיל, ומכל מקום יזכה לטהרה, שיש תקנה על ידי עסק התורה. וזה דמשיג הראב"ד על הרמב"ם וסבירא ליה הראשון חמור ויש תקנה, ומכל שכן בזה שהוא תנינן וכו', והבן.
ובזה יובן זאת תורת המצורע, קשה ל"ל ה' של המצורע. ועוד, הל"ל הצרוע, וצריך לומר מוציא רע, אכתי ל"ל ה'. וצריך לומר דיש תקנה אפילו הרגיל וכו', וזש"ה שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו, דהיינו כהראב"ד, שהורג רק את עצמו, כמו שכתב[תי] במקום אחר, יעו"ש, ובא להודיענו שגם בעל לשון הרע הרגיל יש תקנה, וא"כ שפיר אמר זאת תורת המצורע ביום טהרתו, שתקנה יש בעסק התורה גם למוציא רע, וז"ש תורת המצורע, הרגיל וידוע, שיש לו טהרה ותקנה, לפיכך משה מזהיר שיעשה תקנה זו, מאחר דמהני תקנה, דבלא זה סלקא דעתך אמינא דלא מהני, ואזהרה למה, מה שאין כן עתה, והבן.
ונבאר (במדבר ט, ו) ויהי אנשים אשר וגו', עיין דף הקודם. ובסיום הדרוש ביאור פסוק (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, עיין במקום אחר, יעו"ש, עד כאן הדרוש.
עוד י"ל ביאור רש"י זכה וכו', דפירש רש"י אם זכה מצד המזל (עירובין נד.), ומכל מקום לא תקשי, בלא זכה שהוא רשע, גם (תהלים כא, ג) וארשת שפתיו לא יקובל וכו', דזה אינו, דכתב בעל עקדה (שער כו) דיש ג' סוגי אנשים מצד המעשה, א' צדיק, ב' בינוני, ג' רשע, ויש ג' סוגי אנשים מצד המזל, א' שמזלו טוב, ב' בינוני, ג' שמזלו רע. והנה, אם הוא מסוג א', בין במעשה שהוא צדיק בין במזל שמזלו טוב, אז זכה. ובזה יובן דרש"י קאי על בחינה א' במעשה שהוא צדיק, ואם זכה גם כן מצד המזל שמזלו טוב אז תאות לבו נתת[ה] לו. לא זכה מצד המזל, גם שהוא צדיק מכל מקום אינו בבחינת תאות לבו נתת[ה] לו. רק צריך טרחא לפרש שיחתו ודאגתו, ואז וארשת שפתיו בל מנעת סלה, והבן.
ועל פי זה נבאר המשך הפסוקים בפ' קדושים (ויקרא יט, ב-ד) קדושים תהיו כי קדוש אני ה', איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו וגו' אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם וגו'. והספיקות עם ביאורן כתבתי במקום אחר, א' קדושים תהיו כי קדוש אני, שזהו טעם הפכי. ב' מה טעם בכיבוד הקדים אב ובמורא הקדים אם, ודרשת רז"ל ידוע (קידושין ל:-לא.). ג' מה טעם בכיבוד כתב את אביך ואת אמך, דאתי את והפסיק, כמפורש בש"ס דמגילה (ב:) את יום י"ד ואת יום ט"ו (אסתר ט, כא), דאתי את והפסיק וכו', וכאן במורא לא כתב את להפסיק, רק שניהם יחד אמו ואביו תיראו, מה שאין כן כל אחד לבדו אינו צריך מורא, והוא תמוה. ד' מאי ענין שבתותי למורא אב ואם, ודרשת חז"ל (עי' יבמות ה:) ידוע. ה' מאי טעמא כתב שבתותי לשון רבים. ו' מה ענין אל תפנו לדלעיל.
ונראה, דכתבתי לעיל ביא[ו]ר משנה (אבות פ"ב מי"ג) הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה וכו', דפליגי הרמב"ם והרמב"ן אי תפלה דאורייתא או דרבנן, והעולה משם שניהם מודים דצריך בתפלה דיבור שנקרא גוף, וגם כוונת הלב שנקרא נשמה. וזהו ביאור משנה (קדושין פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו, וק"ל.
ובזה יובן דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו, וכתב איך אפשר שיהיו כולם בגדר קדושה, וכקושית המפרשים ועל כי קדוש אני ה', שהוא לבדו בבחינה זו, איך אפשר שכולם ידמו ויושוו ליוצרם. לכך ביאר איש אמו ואביו תיראו, ר"ל שניהם יחד, כי אמו היינו תפלה, ויש בו גוף ונשמה כנ"ל, והגוף הוא הדיבור, שהשכינה נקרא דיבור, שהי' הדיבור בגלות מצרים כמ"ש בזוהר, וטהרת המחשבה שהיא חכמה נקרא אבא, הוא הנשמה, והזהיר הכתוב על שניהם יחד איש אמו ואביו תיראו, שיהי' התפלה בב' בחינות, שהוא גוף ונשמה, ואז יוצא ידי תפלה דאורייתא, ובזה נק' קדושים, כי קדוש הוא חכמה, כנודע.
אך שמא תאמר, שאין זה בחינת כללות העולם שיהי' כל עדת בני ישראל קדושים בבחינה זו, שהיא בחינת אנשי הצורה והנשמה ולא בחינת אנשי החומר והגוף וכנ"ל, לכך אמר ואת שבתותי תשמרו, שהם התלמידי חכמים שנקראים שבת כמ"ש בזוהר, והיינו ובו תדבק בתלמיד חכם שהוא הנשמה, ובחינת אנשי החומר שהוא הגוף, ובחיבור ב' סוגי אנשים הנ"ל אז שפיר כל עדת בני ישראל יוכלו להיות קדושים.
אך שיש מסך המבדיל, והוא הגאוה, שהוא אינו בחיבור אנשים, כמו שכתבתי במקום אחר, ועל פי זה כתבתי במקום אחר אל תהי' רשע בפני עצמך וכו' (אבות פ"ב מ"ג), יעו"ש. לכך הזהיר כאן אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם, שהוא הגאוה שנקרא עבודה זרה, ובהסיר הגאוה יוכל להתחבר אל הת"ח ויהיו כולם קדושים, והבן.
אמנם לבאר קושיא ה' הנ"ל, מאי שבתותי ל[שון] רבים, נ"ל לבאר ש"ס דשבת פרק כל כתבי (קיח:) אמר רב יהודה אמר רב אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה וכו', אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין וכו'. והקשה המוהרש"א הא שבת ראשונה היה במרה ושם שמרו וכו', יעו"ש. והקשה הרי"ף, דסתרי, וביאר וכו', יעו"ש.
ונ"ל, דכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב) כמו שיש חולי הגוף הטועם מר למתוק, כך יש חולי הנפשות וכו' ותקנתו שילך לחכמים שהם רופאי הנפשות וכו' וכשאינו הולך עליהם נאמר (משלי א, ז) חכמה ומוסר אוילים בזו וכו', יעו"ש. ויש להבין, מ"ט באמת אינו הולך לחכמים רופאי הנשמה, הלא אם חולה חולי הגוף כמה הולך ומחזיר אחר רופאי חולי הגוף, ואיך לא יחוש לבקש רפואת הנשמה שהוא מעולה יותר מהגוף, כמו שנתנו חכמי מוסר ראיות ומופתים כמה מעלות טובות אל הנשמה מהגוף. ומזה נמשך עוד קושיא תמוה, מ"ט רופאי הגוף הם חשובים, ורופאי הנשמה שהם חכמים, הם מבוזים ואינם חשובין. וכי תימא דחולי הגוף הוא מרגיש ומבקש רפואה, מה שאין כן חולי הנשמה אינו מרגיש, ולכך אינו מבקש רפואה. קשה באמת, מה טעם אינו מרגיש חולי הנשמה שהוא כאב יותר מחולי הגוף.
ונראה דקושיא א' יבואר על ידי קושיא ב', דכתבתי במקום אחר דכתב בספר פרי עץ חיים הלכות פסח (ש' חג המצות פ"א), בגלות מצרים נסתלקה הדעת שהוא הנשמה, עד שבא משה בא הדעת, וכן בגלות אחרון הוא הסתלקות הדעת, ובביאת משיחנו אי"ה יבוא הדעת וכו'. א"כ אם הנשמה נסתלקה אין צריך רופאי הנשמה. והנה יש ב' בחינות שבת, דכתבתי במקום אחר ביאור אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה (פסחים ד.), מה שאין כן כשהנשמה בגלות היצר הרע ומטריד האדם בטרדת עולם הזה, ועוסק בצרכי הגוף, ואינו חושש לתועלת הנשמה. לכך גם רופאי הנשמה הם מבוזין, שאין חשש לבקש מהם תועלת הנשמה ורפואתה.
ונודע, כמו שהתלמידי חכמים הם בעלי צורה והנשמה, בכללות העולם נקראת שבת כנ"ל, כך בפרט נשמתו של אדם פרטי נקראת שבת גם כן, נוסף לזה שהיא ראשונה, שחיי נשמתו קודמים לחיי חבירו.
ובזה יובן אילו שמרו ישראל שבת ראשונה, שהיא נשמתו, לשמור אותו מכל חולי ולבקש רפואה, אז בהכרח הי' צריך גם כן לשמור שבת ב' גם כן, שהם חכמים רופאי הנשמה. מה שאין כן כשלא שמרו שבת ראשונה, נמשך מזה שלא שמרו שבת ב'. וזה שסיים אילו שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין, כי כאשר (תהלים סט, יט) קרבה אל נפשי גאלה - גאולת הנשמה מיצר הרע, אז גאולה גם בגשמי, כמו שכתבתי במקום אחר, יעו"ש. ואתי שפיר מה שהזהירה התורה את שבתותי תשמרו, שהוא שמירת ב' שבתות הנ"ל, והבן.
ועל פי זה נבאר ש"ס פרק קמא דברכות (ג:), נכנסו חכמי ישראל ואמרו עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם, ילכו ויתפרנסו זה מזה. אמרו לו, אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו. אמר להם, פשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצין באחיתופל וכו'. וכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש.
וכעת נראה לי, שזכרתי ביאור חיבור ב' מצות (דברים י, כ) אותו תעבוד זו תפלה, ובו תדבק - הדבק בתלמידי חכמים, כי יש ב' בחינות באומה ישראלית, אחת הנקראת עם בחינת אנשי החומר, ב' בחינת אנשי הצורה הנק' ישראל, בסוד ישראל עלה במחשבה, ובתפלה צריך לחבר ב' בחינות אלו, שהוא חיב[ו]ר גוף ונשמה, כי תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה וכו'. וזהו (אבות פ"ב מי"ג) אל תהי רשע בפני עצמך, על ידי הגאוה שהוא בפני עצמו שלא להתחבר נקרא רשע וכו'.
עוד י"ל, דאיתא במדרש ששאל דוד המלך (תהלים סא, ח) ישב עולם לפני אלהים, והשיב חסד ואמת מן ינצרוהו. וקשה, ל"ל ואמת. וצ"ל שצריך שניהם זה לזה, זה בגשמי וזה ברוחני, עיין מזה במקום אחר.
ובזה יובן, שנכנסו חכמי ישראל ופתחו בחכמה, ואמרו עמ"ך ישראל צריכין פרנסה, זה בגשמי וזה ברוחני, כי בחינת אנשי החומר תפלה שלהם גוף בלא נשמה, וצריכין פרנסת נשמה, ובחינת אנשי צורה צריכין פרנסת הגוף, שיהי' תמכין לאורייתא המחזיקים בידי העוסקים בעסקי הנשמה. ולזה השיב שפיר, ילכו ויתפרנסו זה על ידי שיתחברו ב' סוגי אנשים יחד אז יתפרנסו זה מזה, אנשי החומר ברוחני ואנשי הצורה בגשמי.
ואמרו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו*הגה"ה ובמקום אחר כתבתי עשירים קמצנים, לכך אין הקומץ משביע, שהם עשירים משביעין את הארי שבחבורה, כי אם לעשות נדבה מעניים לצורך תלמידי חכמים. וגם אין הבור וכו', כי כלי ריקם אין מחזיק וכו' (ברכות מ.), כתבתי מזה במקום אחר., ופירש רש"י לשון ונהי בעינינו כחגבים (במדבר יג, לג), ותרגומו כקמצין. והנכון דתרגם אונקלוס ותמן חזינא ית גובריא בני ענק והוינא בעיני נפשנא כקמצין [ו]כן הוינא בעיניהון. ור"ל אחר שאנשי הצורה אוחזין במדות השפלות שהיא עיקר וכלל כל התורה, כמו שכתב היעבץ (אבות פ"ד מ"ד) וכו', יעו"ש. ואמרו אנשי הצורה נגד אנשי החומר שמחזיק עצמו לגבריא בני ענק, מה שאין כן אנחנו אנשי הצורה הוינא בעיני נפשנא כקמצין - נבזה בעיניו נמאס ושפל בעיני עצמו. וזה גורם שגם כן הוינא בעיניהון, שפלין ונבזים בעיני אנשי החומר, כי מי שמגיס דעתו ורוחו גבוה הוא חשוב בעיני העולם, ומי שמשפיל עצמו הוא שפל בעיני העולם גם כן. וזהו שאמרו, איך אפשר שיתפרנסו זה מזה ויתחברו זה עם זה, דאין הקומץ משביע הארי, ואחר שזה נחשב לקומץ ושפל, וזה נחשב לארי דבי עילאה אשר רוחו גבוה מאד, ואם כן אין הבור מתמלא מחולייתו - דכתבו התוספות (ברכות שם ד"ה ואין הבור) מחולייתו מנביעותו, אלא אם כן נמשכין לו מים מצד אחר וכו', יעו"ש. ואם כן צריך שיהא הבור נמוך מנביעות המים, כדי שיוכל המים לירד לבור, מה שאין כן אם הבור גבוה מנביעת מים אינו יכול המים לירד לבור וכו', שהוא גבוה ממנו, וכמו שאמרו חז"ל (תענית ז.) למה נמשלה התורה למים, מה המים מניח מקום גבוה ויורד למקום נמוך, כך תורה וכו', ואם כן אנשי החומר שהם בור ריק ואין בו מים, אין מתמלא מחולייתו, אלא אם כן מושכין לו מים מאנשי הצורה, וכשהבור דעתו גבוה איך יקבל מאנשי הצורה שהם נמוכים ושפלים, ואינם רוצים להתחבר יחד ונשארו בלא פרנסה, זה בגשמי וזה ברוחני.
והשיב פשטו ידיכם בגדוד, והענין דכתבתי במקום אחר ביאור זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו', וביאור ו' כורע לגבי ה' בסוד שבע יפול צדיק וקם, כי אות ד' נקרא שבע רמז לבחינת אנשי החומר, וכאשר ירד הצדיק אות ו' רומז לאנשי הצורה, נעשה ה', ובזה וקם וכו', יעו"ש, ונתחבר ג"ד בסוד ויגד מלאה דחכמה שנאמר בזוהר (ח"א רלד:), יעו"ש, שהם ב' בחינות הנ"ל, ג' סוד צדיק רמז לאנשי הצורה, ואות ד' רומז לאנשי החומר, והבן.
ובזה יובן פשטו ידיכם בגדוד ר"ל גם שאינם חפצים להתחבר מ"מ אתם פשטו ידיכם להם לקרבם אצליכם, ויהי' גדו"ד, כי חיב[ו]ר ג"ד הוא שירד ו' אל ד', וקם - שיש תקומה לשניהם, וז"ש פשטו ידיכם בגדוד (ואם אינם רוצים להתחבר, מכל מקום זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא, ושמעתי על ידי מוסר להעלותו וכו', ודברי פי חכם חן, וז"ש שירד ו' אל ד' ובזה וקם, והבן. ובזה כתבתי ויקהל עד לעשותו, יעו"ש).
מיד יועצים באחיתופל, שהוא היצר הרע, דהיינו למצוא בעצמו איזה חטא שחטאו על פי עצת אחיתופל, ובזה יכלו להתחבר עם אנשי החומר להעלותן, שהוא מה שנאמר בירושלמי (תענית פ"ב ה"ז) לבש שמואל חלוקן של ישראל ואמר חטאתי וכו'.
רק שיש בזה סכנה לירד למטה כדי להתחבר עמהן, וכמ"ש במקום אחר ויפול אברהם על פניו (בראשית יז, ג) סוד נפילת אפים וכו', לכן נמלכין בסנהדרין שיתפללו עליהן [כ]פירוש רש"י.
ואח"כ נשאלין באורים ותומים, סוד ג"ד, שנתחברו ג' בסוד אורים שמאירים דבריהם, ד' בסוד תומים שמשלימים דבריהם, וז"ס (דה"י א יח, יז) כריתי ופליתי וכו', וכאשר נתחבר, אז גם למטה נתחבר ב' סוגי אנשים הנ"ל להתפרנס זה מזה, והבן.
ועל פי זה נבאר בפ' (ויקרא כא, א) אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קיד.), דהיינו לחבר ב' בחינות הנ"ל, והבן. (והחסר כאן, עיין לקמן השייך בפ' קדושים הנ"ל).
•
(זה שייך לפרשת מצורע גם שייך לפרשת תזריע)
עוד י"ל ביאור פסוק אשה כי תזריע וילדה זכר (יב, ב). במדרש רבה (ויק"ר יד, א) הדא הוא דכתיב אחור וקדם צרתני וכו' (תהלים קלט, ה), והוא תמוה. ובפרש' מצורע (ויקרא יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן.
ונבאר תחלה ש"ס דפסחים בסופו (קכא:) רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן, בעו מיניה, פשיטא על פדיון הבן - אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, אבי הבן מברך. ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה, כהן מברך או אבי הבן מברך, כהן מברך דקמטי הנאה לידו, או אבי הבן מברך דקעביד מצוה. לא הוה בידיה, אתי שאיל לבית המדרש, א"ל אבי הבן מברך שתים, והלכתא אבי הבן מברך שתים.
והספיקות, א' מאחר דברכה ראשונה פשיטא דמברך אבי הבן, מה לו להזכיר, ובסוגיא דמקשין העולם בשלמא וכו'. והנה מאחר דבעי רק על ברכה ב' מי מברך וכו'. ב' לשון פדיון הבן קשה, דהל"ל פדיון הבכור. ג' דפסק אבי הבן מברך שתים, הא אין הספק רק על שהחיינו ברכה ב', ול"ל להזכיר ברכה ראשונה ולומר מברך שתים.
ונ"ל דקושיא חדא מתורץ באידך על ידי קושיא ג' הנ"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (בראשית כד, א) וה' ברך את אברהם בכל, ופירש רש"י, בכ"ל בגימטריא ב"ן, ומאחר שהי' לו בן הי' צריך להשיאו אשה. ודעת רבי יהודא בש"ס דבבא בתרא (טז:) בכל שהי' לו בת ובכל שמה וכו'. והקשה בג"א, דהל"ל במפורש בן, בשלמא בת ובכל שמה אתי שפיר וכו'. ועוד קשה, וכי פליגי במציאות וכו'.
וכתבתי, כי הלבנה יש לה ירידה ועליה, בחסרון ועליה, וכשהיא בעליה בסוד שני מאורות הגדולים (בראשית א, טז), מחובר לדכורא, ה' אחרונה מחובר לשלשה אותיות ראשונות, נקרא דכורא בן. וכשהיא בפני עצמה, אז (הוא) [היא] נקרא בת ובכל שמה, גימטריא שם [ב"ן] של ד' שמות, ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ונודע כי שם ב"ן הוא בנוקבא, כמ"ש בספר מבוא שערים שער ג' פרק א' וזה לשונו: כי תחלה יצאו י' נקודים מאור העין והם מבחי' שם ב"ן ונתבטלו, אחר כך יצא אור החדש שם מ"ה, ובחיבור [שניהם] נעשה עולם האצילות, כי כל בחינת הדכורים שבאצילות נעשה משם מ"ה החדש, וכל הנוקבין נעשה משם ב"ן שהם הנקודים הנ"ל, (וזה סוד נקבה תסובב גבר וכו' (ירמיה לא, כא), יעו"ש).
וא"כ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, מאן דסבירא לי' בן או בת שניהם אמת, זה בעלי' וזה בירידה וכו', יעו"ש.
ונודע כי כוונת ברכות על פדיון הב"ן, לפדות על ידי מ"ה החדש להב"ן, כי על ידי בחינת חסד עילאה בחינת כהן נתבסמו ונתקיימו וכו', יעו"ש.
אמנם נבאר מה טעם שהאב פודה להבן (עי' קדושין כט.). ונראה, דמבואר בסוף תקונים בדר[ו]ש למורנו הרב ר' חיים ויטאל, טעם קידוש ליל שבת, כי בחול דרכי' דרכי נועם, מבינה דדינין מתערין מינה, ולכך (משלי ה, ה) רגליה יורדות מות, מה שאין כן בשבת דרכי' מקודש שהוא חכמה, ושם אין שופ"ר. וז"ש הכתוב (תהילים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, על ידי החכמה שהוא מחשבה שנקרא אבא, אשיבה רגלי הכלה אל עדותיך, נצח והוד דז"א שהי' ב' סמכי קשוט, עדותיך וכו', יעו"ש, כתבתי מזה במקום אחר.
וכן כתב בתקונים (תס"ט) סוד ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא), כי בחכמה י', יסד ארץ ה' זעירא וכו', יעו"ש דף ק"ה עמוד ב'. ולפי הנ"ל מבואר, כי אבא חכמה שמר את הדבר מלכות, כשהי' דרכי הכלה מבינה אז רגליה יורדות מות, מה שאין כן על ידי אבא שמורה מחיצונים, והבן.
וא"כ אתי שפיר, כי האב דייקא פודה הבן, כי על ידי המחשבה שנקרא אביו פודה הב"ן, הוא מלכות בסוד נוקבא שם ב"ן, שהי' רגלי' יורדות מות, ואבא פודה הב"ן כאמור.
ועכשיו כשתדע טעם ברכה זו על פדיון הבן, מבואר ברכה שני' גם כן שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, כי מלכות כשהיא בפירוד משם ב"ן, סוד נוקבא, הוא סוד ביטול מלכין קדמאין, וזה סוד רגלי' יורדות מות גם כן, מה שאין כן אחר כך על ידי מ"ה [ה]חדש סוד דכורא, שנתחברה מלכות בדכורא ויצאה מבחינת נוקבא לבחינת דכורא, תואר ב"ן ולא בת, כמפורש בזוהר זה, אז שהחיינו וקיימנו - שנשארו חיים וקיימים ולא נתבטלה, והוא לזמן הזה שהיא (מלכין) [מלכות], כנודע.
ובזה יובן ש"ס הנ"ל, רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן, בעו מיניה ובאופן זה, מאחר דפשיטא לן על פדיון הבן אבי הבן מברך, כי על ידי האב נעשה פדיון להבן, כי בחכמה יסד ארץ, ואביו שמר את הדבר, על ידי המחשבה שנקרא אבא פודה הבן מעלמא דנוקבא אשר רגלי' יורדות מות, לקשר ולהעלותן לעלמא דדכורא על ידי בחינת ממוצע, שהוא כהן חסד עילאין, ושם לא נתבטלה רק נשארה חיי חיים וקיימים. אם כן מאחר שזה פשיטא, לכך נולד הספק בברכה שניה שהחיינו וקיימנו וגו', מי מברך, אם הכהן, שהוא בחינת שם מ"ה הוא מברך, שכל הנאה שלו, כי הקב"ה נקרא כהן, ושכינה בת כהן בסוד ותהי לו לבת - לבית, וכל הנאה זיווג קב"ה הוא שלו, כמ"ש (בראשית ב, כד) על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, אם כן הכהן מברך. או דלמא אבא מברך, דקעביד מצוה, כי מה שהוא בפירוד כנ"ל, עכשיו על ידי אבא נתחברה בדכורא בסוד את בתי נתתי לאיש הזה (דברים כב, טז), והוא ה' אחרונה נוקבא נתחברה אל ג' אותיות ראשונות דכורא, ונעשה שם ידו"ד, אותיות מצוה בחילוף מ"צ בא"ת ב"ש כנודע, ואם כן אבא דקעביד מצוה, הוא מברך. ופשוט שפיר אבי הבן מברך שתים, כי ברכה שני' נמשך מברכה ראשונה, מאחר שזה הפדיון נעשה על ידי אבא, אבי הבן כנ"ל, וזה גורם גם כן שהחיינו וקיימנו שלא נתבטלה, לכך מברך שתים, והבן.
ובזה תבין (הדרך עלן) [הדרן עלך] מסכת פסחים וכו', שהוא לקשר סוף מסכת פסחים לתחלת מסכת פסחים (ב.) אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר וכו'. והספיקות, מאי אור, שמכח זה יש פילפול בש"ס אי אור יממא או אורתא וכו', ויותר הוי לי' למימר מפורש וכו'. ושאר ספיקות יבוארו ממילא.
והוא דנודע מה שכתב בעץ חיים ובפרי עץ חיים ס' יחודים, שיש אור מים רקיע וכו', אור הוא מים וכו' והוא סוד אבא חכמה, ונמשך זה על ידי ז"א למלכות שהיא בחינת ד', [ו]ע"י אבא מחשבה, עולה מלכות עד הראש מאתר דאתנטילת, כי ה' בחכמה בחינת י' יסד ארץ וגו' (משלי ג, יט), ונעשה בחינת נר, שהוא ג' יחודים שיש בזו"נ גימטריא נר, כמ"ש בהלכות חנוכה יעו"ש. ושם המלכות שמורה מחיצונים שהיא חמ"ץ ומחמצ"ת - סוד חמץ מ"ת, כמ"ש בפרי עץ חיים הנ"ל (ש' חג המצות פ"ד), וזה סוד ציור מצה [ד"י], ד' מצד מלכות, י' מצד החכמה וכו', יעוין פרק ד' מזה.
ובזה יובן לקשר סוף בראש, בסוד (ישעיה מד, ו) אני ראשון ואני אחרון, ולקשר אני מלכות אל המחשבה שנקרא אי"ן, ועל ידי זה נתבטל כל גזירות רעות, ששמעתי ממורי.
וז"ש בסוף מסכת, והלכתא אבי הבן מברך שתים, כי מה שלא נתבטלה מלכות שנק' זמן, רק נשארה חיים וקיימים, שזהו ברכות שהחיינו וקיימנו, נעשה זה על ידי האב מחשבה, שפודה מלכות סוד בכל גימטריא שם ב"ן, שהי' רגליה יורדות מות, וזה גורם ביטול מלכין שהיו בסוד נוקבין, עד שעל ידי אבי הבן נפדה הבת מבחינת נוקבא לבחינת דכורא, ואז נק' בן. וז"ש על פדיון הבן אבי הבן מברך, שזה גורם לברכה שני' שהחיינו וקיימנו וגו'. וזהו (הדרך עלן) [הדרן עלך] מסכת פסחים, שהוא אור לארבעה עשר, ר"ל על ידי אור שהוא סוד מוח דאבא הנמשך למלכות שנקרא ד', ואחר כך על ידי אור דמוח אבא עולה עד הראש בחינת עשר, אות י' דחכמה, ונקראת ארבע[ה] עשר, אז היא שמורה מחיצונים חמץ ומחמצת, לכך בודקין את החמץ לאור הנר, ר"ל שהבדיקה היא לאור המלכות - על ידי מוח של מחשבתו שנקרא אור, מקשר מלכות מן סוף עד הראש ונעשה בחינת נר, ג' יחודים שעולים גימטריא נר, וזה בדיקות חמץ, ששוב אין חמץ ומחמצת אוחזין ויונקין [מ]מלכות, כי עלתה בקודש כמו בשבת, ואין שו"פר, והבן.
ובזה יובן המדרש פ' תזריע: אשה כי תזריע וילדה זכר, הדא הוא דכתיב אחור וקדם צרתני וגו'. ר"ל כי אחור הוא מלכות, וקדם הוא אבא, צרתני - לקשרן ולחברן יחד, ואז מבחינת אשה נוקבא נעשה זכר, שהוא ממש על פדיון הבן אבי הבן מברך, והבן (עיין במקום אחר עוד).
ובזה יובן זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן, ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וגו'. כי זא"ת שהיא הכלה, אשר דרכי' דרכי נעם, רגלי' יורדות מות שנקרא מצורע החשוב כמת, כמבואר בש"ס (ע"ז ה.) ד' חשובים כמתים. אמנם כאשר ביום טהרתו, שרוצין לטהרה מצרעתה. והובא אל הכהן, שהוא מ"ה החדש, בחינת חסד עילאה, לזוגה בדכורא להעלותה ולקשרה אל המחשבה בדכורא, ששם קודש וטהרה. ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, בסוד אקים את סוכת דוד הנופלת (עמוס ט, יא), שהיא מחוץ, ולהכניסה לפני ולפנים בקודש, ואז אין שופ"ר, וה' יתברך יכפר.
•
עוד י"ל, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן ויצא אל מחוץ למחנה וראה והנה נרפא הנגע צרעת מן הצרוע וכו' (יד, ב-ג). וכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש.
וכעת נראה לי לבאר משנה בפרק ג' דאבות (מי"ב) רבי ישמעאל אומר הוי קל לראש ונוח לתשחורת והוי מקבל את כל אדם בשמחה. רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה וכו'. ויש לתמוה, אם כן מאחר שקלות ראש מרגיל, איך צוה רבי ישמעאל הוי קל לראש וכו', כי הוא משנת חסידים, כי מילי דאבות הוא מילי דחסידות (ב"ק ל.).
ונ"ל, דכתבתי במקום אחר הסב לאחריהם וגו' (עי' שמ"ב ה, כג), וביא[ו]ר משנה (אבות פ"ד מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר (תהילים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי, ר"ל מה ללמוד ממנו מיצר הרע, כמו רבי מאיר שהי' תואר חכם, ולמד מאלישע אחר, כי ידע לזרוק הקליפה ותוכו אכל (עי' חגיגה טו:), כך מיצר הרע ילמוד תוכו, וקליפתו יזרוק וכו'. וזה סוד הסב לאחריהם - מיצר הרע שהוא לאחור ולא לפנים, וללמוד תוכו ממנו שהוא מכוין לשם שמים, ובזה שלום היצר הרע עמך ותוכל לעשות צורך גבוה בלי שום צר ואויב ומקטרג. וז"ש (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו - זה יצר הרע (בר"ר נד, א). וכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש.
ובזה יובן, כי רבי ישמעאל עם איש חסיד ידבר בפרקי אבות שהם מילי דחסידות, וז"ש הוי קל לראש וכו', ר"ל גם ששחוק וקלות ראש הוא מיצר הרע המרגיל לערוה לאיש המוני, מכל מקום לאיש חסיד שהוא חכם (כמו שכתוב בזהר מן חכמה נמשך לחסד קו החכמה, ונקרא חסיד) הלומד מכל אדם, גם מיצר הרע, יוכל לנהוג קלות ראש לשם שמים, כמו דוד המלך עליו השלום שהי' מפזז ומכרכר וכו' (עי' שמ"ב ו, יד), וכיוצא רבי יוחנן ישב אשערי טבילת נשים (ב"מ פד.), וכן מי שהיה מרקד עם הכלה (כתובות יז.) מנהג עמה קלות ראש, וכמו שכתב הרמב"ם בענין שמחת בית השואבה (הל' לולב פ"ח הי"א) מ"ש במשנה דסוכה (סוכה פ"ה מ"ד) חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם, ר"ל לפני הנשים והמוני עם, ודווקא חסידים עשו זאת ולא שאר בני אדם וכו'. ושפיר אמר לשון ציווי הוי קל לראש ונוח לתשחורת, שהוא היצר הרע המשחיר פני הבריות, הוי נוח לו, כי ג' שמאל דוחה וימין מקרבן, והם יצר הרע ותינ[ו]ק ואשה וכו' (סוטה מז.), ר"ל השמאל של יצר הרע ידחה, דהיינו קליפתו יזרוק, והימין של יצר הרע דהיינו תוכו, מקרב ויאכל, והבן זה. והוי מקבל את כל האדם בשמחה, גם ליצר הרע כאמור, והבן.
ובזה יובן זאת תורת המצורע, דהל"ל הצרוע, ודרשו בש"ס (עי' ערכין טו:) המוציא רע וכו', כי השטן הוא היצר הרע עולה ומקטרג ומלשין, וכאשר האדם הוא חכם ומוציא רע הקליפה וזורקו מיצר הרע, ועושה הטוב שבתוכו ואוכל, אז הוא יום טהרתו של יצר הרע, שעושה[ו] טהור מטמא שבו. והובא אל הכהן, הוא החסד שנקרא חסיד, ולכך ויצא הכהן, איש חסיד גם מחוץ למחנה, מקום היצר הרע שהוא מחוץ למחנה, קלות ראש ושאר מדות של יצר הרע, לשם שמים. ובזה נראה כי נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, ר"ל מה שהי' יצר הרע הצרוע נגע בני אדם וצרעת, עכשיו משלים אתו ונרפא נגע הצרעת, שיכנס בקדושה, שיעשה על ידו מיצר הרע יצר טוב, והבן.
ועל פי זה נבאר ש"ס דראש השנה (טז:) אמר רבי יצחק כל שנה שרשה מתחילתה מתעשרת בסופה, מה טעם, משום דכתיב (דברים יא, יב) מראשית השנה ועד אחרית שנה, מרשית כתיב, ועד אחרית מכלל דאית לה אחרית וכו'. ופירש רש"י וכו', כתבתי במקום אחר.
ולדברינו הנ"ל, הסב לאחריהם, שהוא חכם הלומד מכל אדם גם מיצר הרע, אז משלים היצר הרע אתו, שגורם לו טהרה. ולכך במתחיל סדר אותיות א' ב' ג' ד' מתחלתם הצירוף הוא כלם ח"ו, מה שאין כן כשמתחיל מסופה הוא מלך, ויצר טוב הוא בפנים ויצר הרע הוא לאחור, בסוד הדין והגבורה שבשמאלה, שהיצר הרע נקרא צפוני. וז"ש הכתוב (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, כאשר מתחיל משמאל, היצר הרע, אז ישלים אתו ויכנוס בימין, ואז וימינו תחבקני.
ובזה יובן כל שנה שרשה בתחלה מתעשרת בסופה, ר"ל מה שהשנה רשה בתחלה, לפי שהתחיל מתחלה, מה שאין כן כשמתחיל מסופה נעשה מלך, וז"ש מתעשרת בסופה, וק"ל.
ובזה נבאר פסוקי פ' אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו וגו' לה יטמא (ויקרא כא, א-ד). והספיקות עם ביאורן כתבתי במקום אחר, יעו"ש. וכעת נראה לי לבאר עוד מדרש (ויק"ר כו, א) אמור אל הכהנים בני אהרן, רבי תנחום בר חנילאי פתח, אמרות ה' אמרות טהורות (תהלים יב, ז), אבל אמרות בשר ודם אינו טהורות וכו' היכן הוא היכן אמרותיו, אבל הקב"ה וכו' אמרות טהורות. רבי יודן אמר בשם ריב"ל, מצינו שעיקם חית אותיות, הבהמה אשר איננה טהורה וכו' (בראשית ז, ח) כדי שלא להוציא דבר טומאה מתוך פיו. אמר רבי יודן (בשם) בן מנשה, אף כשפתח בסימני בהמה טמאה לא פתח אלא בטהרה, את הגמל כי מעלה גרה הוא וכו' (ויקרא יא, ד), יעו"ש. והוא תמוה, מה ענין פתיחה זו לפ' אמור.
ונבאר מה שכתב הרב בעל הטורים, אמור אל הכהנים בני אהרן וגו', ואמרת וגו', ואמרת - אותיות אמרות טהורות. אמור ואמרת, אמירה ראשונה שלא לטמא למת, אמירה שני' לטמא למת מצוה וכו', יעו"ש. והוא תמוה.
לבאר זה, נבאר ש"ס פרק ג' דהוריות (י:) תנו רבנן, אשר נשיא יחטא (ויקרא ד, כב), אמר רבי יוחנן בן זכאי, אשרי הדור שנשיא מביא קרבן על שגגתו, כל שכן הדיוט וכו'.
ונבאר פסוקי פ' קדושים (ויקרא יט, לה) לא תעשו עול במשפט במדה (ו)במשקל ובמשורה. ויש להבין, איך שייך מצוה זו בכל אדם שאינו דיין ואינו חנוני וכו'.
וי"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (ברכות סא.) צדיקים יצר הטוב שופטן ורשעים יצר הרע שופטן וכו', על פי ששמעתי פסוק (תהלים קמא, ד) אל תט לבי לדבר רע וכו', ודברי פי חכם חן. ובזה יובן צדיקים יצר טוב שופטן וכו', וק"ל. וז"ש חז"ל אין לך אלא שופט שבימיך וכו', יעו"ש. ובזה כתבתי במקום אחר ביא[ו]ר פסוק שיר השירים (א, ח) אם לא תדעי לך, שאינו יודע ומכיר את עצמו ומדריגתו, צאי לך בעקבי הצאן וכו', יעו"ש. וז"ש (שמות יג, ז) לא יראה לך וגו'.
עוד י"ל צדיקים יצר הטוב שופטן וכו', דאמרו חז"ל (אבות פ"ד מ"א) איזה חכם הלומד מכל אדם. כי חכם מכיר את עצמו וחסרונו, מה שאין כן השוטה מכיר אחרים ליתן בהם דופי, ואינו מכיר את עצמו לידע חסרונו. אמנם יוכל כל אדם לידע את עצמו כשירצה, וכמו שכתב רבינו תם בספר הישר שלו, שזה יסוד ועיקר וכלל גדול, יעו"ש. והוא דכתב בזוהר פקודי (ח"ב רנא.:) בשער היכלות, כי יש בקדושה היכל זכות, ולעומת זה יש בקליפה חובה, וההפרש שיש בין זה לזה, כי בהיכל זכות כשדנים את האדם שם הכל פותחין ומהפכין לזכות, אפילו בדין הרשע, אבל בהיפך בהיכל חובה הכל פותחין בחובה וכו', יעו"ש. אם כן, בזה יוכל כל אדם לידע את עצמו ומדריגתו, אם דן כל אדם לזכות אזי הוא בקדושה ששם היכל זכות, על שום כך שפותחין בזכות כל אדם, ואם דן כל אדם לחוב אזי הוא בקליפה, ששם היכל החוב שדנין האדם לחוב. ובזה כתבתי במקום אחר אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו וכו' (אבות פ"ב מ"ד), יעו"ש.
ובזה יובן, כי נודע כי יצר טוב הוא בקדושה ויצר הרע הוא בקליפה, וז"ש צדיקים יצר טוב שופטן, ונראה לכל שהוא בקדושה, שדן כל אדם לזכות. ורשעים יצר הרע שופטן, שמודיע לכל שהוא בקליפה שהם רשעים, על שום שדנין כל אדם לחובה, לכך הזהיר התנא (אבות פ"א מ"ו) הוי דן כל אדם לזכות, והבן.
ובזה יובן אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו, דוקא הכהנים, שמכהן לה' יתברך תמיד בתורתו ועבודתו, זה צריך אזהרה זה שלא יטמא ויחייב לנפש אדם בעמיו, כשרואה אותו שאינו עוסק בתורה ועבודת ה' יתברך רק עוסק תמיד בעסק העולם הזה, ומניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, ויאמר עליו שהוא רשע וטמא, כמו רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר כשיצאו מהמערה בראשונה (שבת לג:), וכמעשה דרבי אלעזר במשנה פרק ג' דתענית (תענית כ.:) שלמד תורה הרבה וגסה דעתו, ופגע באדם אחד מכוער וכו', יעו"ש, לכך הזהיר לכהנים לנפש לא יטמא בעמיו, כנ"ל.
אמנם כי שפתי כהן ישמרו דעת ויבקשו מפיהו (מלאכי ב, ז) להשיב רבים מעון לקרבו לשארו הקרוב אליו, כי הקב"ה נקרא קרוב לישראל, שנאמר (תהלים קמח, יד) לבני ישראל עם קרובו, ואומר תוכחת מוסר, אז לה יטמא - דיפרש להן טומאתן, וכמו שכתב הר"ן (הדרוש התשיעי) כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים וגו' (הושע ז, א), וכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש. וכן כתבתי במקום אחר לא תכירו פנים במשפט וכו' (דברים א, יז), יעו"ש. וז"ש כי אם לשארו הקרוב אליו, זה הקב"ה, ולאמו, זה כנסת ישראל, כמ"ש (משלי א, ח) אל תטוש תורת אמך, ולפעמים נק' אחיו כמ"ש (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי וכו', ונק' אחותו כמו שאמר הכתוב (משלי ז, ד) אמור לחכמה אחותי את, ועל ידי שמגלה עונו יוכל לרפאותן, אז לה יטמא מצוה, כמו אחי' השילוני שקילל ובזה לישראל, נאמנים פצעי אוהב וכו' (משלי כז, ו), וק"ל.
עוד, אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא בעמיו וגו' (כא, א-ד). דכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר ש"ס (סוכה נב:, קידושין ל.) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו', וביאור פסוקי משלי (כד, ה) גבר חכם בעוז וגו', יעו"ש.
וכעת נראה לי בקיצור על דרך הנזכר שם, כי לשון פגיעה הוא כשהלכו בדרך ופגעו זה בזה, כמ"ש בש"ס (אבות פ"ו מ"ט) פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד וכו', מה שאין כן כשבא לביתו אין שייך פגיעה רק תואר ביאה. ובזה יובן אם פגע בך מנוול זה, מדרך, כשאינו בביתו להתבודד ולהתיישב בדבר איזה הוא קליפה לזרוק ואיזה תוכו לאכול, ופן ילכד במצודת היצר הרע פתאום לנוולו ולהכשילו בעבירה, לכך תיכף ומיד משכהו לבית המדרש, אז יתבודד ויעסוק בתורה וביראה, אם הוא אבן תכשול נמוח, ואם ברזל וכו', כאשר זכרתי שם.
ובזה יובן אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא, ודרש בתורת כהנים: בעוד שהמת בתוך עמיו וכו'. ר"ל שהיצר הרע הוא מלאך המות (ב"ב טז.), כשהוא בתוך עמיו - ברחובות העיר, ששם החנות של יצר הרע פתוח, והחנוני היצר הרע מקיף ומסבב למצוא סוחרים כמ"ש במדרש שמואל במשנה זו (אבות פ"ג מכ"ב), יעו"ש, ר"ל אם פגע בך מנוול זה שנקרא מת כשהוא בתוך עמיו, אז לא ילמוד מיצר הרע, שלא יטמא נפש בעמיו, שאין פנאי שם להתישב בדבר לידע איזה קליפה ואיזה תוכו.
כי אם לשארו הקרוב אליו וגו', שיתקשר עצמו להקב"ה שנקרא שארו הקרוב אליו כנ"ל, על ידי שיתבודד, במקום שאין אנשים השתדל להיות איש גבור ולכבוש יצרו ולומר שכבי עד הבקר (רות ג, יג), כמש"נ שם. וזה נ"ל פירוש המשנה (אבות פ"ב מ"ה) במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, מה שאין כן כשהוא בעמיו וכו'. ואחר שיתבודד אז לה יטמא, שילמוד מיצר הרע, ולזרוק הקליפה ותוכו יאכל, דהיינו מחשק הטומאה איך יחשוב בטהרה, ואז יתן מטמא טהור כמ"ש שם, יעו"ש, והבן.
עוד י"ל אמור אל הכהנים וכו' (כא, א-ד), דכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו וגו' (במדבר לא, מט), על פי מה שכתב ראה פנחס מעשה זמרי - שמסר עצמו למיתה עבור תענוג עבירה, מזה לקח פנחס מוסר לעצמו למסור עצמו למיתה על קדושת שמו יתברך, לולי י"ב נסים שנעשה לו וכו'. וז"ש עבדיך נשאו את ראש עד אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו (שבת סד.) - ליקח מתענוג העבירה, יעו"ש.
ובזה יובן לנפש לא יטמא, היינו המחשבה והרהור, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' מקוואות פי"א הי"ב) כתבתי במקום אחר מזה. כי אם לשארו הקרוב אליו, ר"ל אם מתוך תענוג העבירה ילמוד תענוג המצוה איך יתקרב לשארו הקרוב אליו, להקב"ה שהוא תענוג התענוגים, אז גם שאמרו מידי הרהור לא יצאנו, וצריך קרבן, מכל מקום לה יטמא מצוה, שבזה אמרו (נזיר כג:) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, וכמ"ש (שם, פסחים נ:) לעולם יעסוק בתורה ובמצוה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש, והבן.
ובזה יובן מדרש, רבי תנחום אמר, אמור אל הכהנים, ר"ל שכהנים עובדי ה' ראוין לקיים (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו יתברך, מה הוא יתברך אמרתו טהורה, שעיקם ח' אותיות שלא להוציא דבר טומאה בפיו, כך ראוי להם שיהא אמרות טהורות, שלא לדבר בגנות וטומאת שום נברא, אפילו בגמל ושאר בהמות טמאות פתח בסימני טהרה, כך ראוי להם לפתוח בזכות וטהרה לכל אדם, שידין כל אדם לכף (ל)זכות כמו בהיכל זכות שפותחין בזכות כל אחד, אז נק' (שמות יט, ו) ממלכת כהנים וגוי קדוש - מצד הקדושה והטהרה, והבן.
ובזה יובן מה שכתב הרב בעל הטורים ואמר"ת - גימטריא לדור[ו]ת, ואמרת אותיות אמרות טהור[ו]ת, אמור [ואמרת] - אמירה ראשונה שלא לטמא למת, ר"ל גם הרשעים שנקראים מתים (ברכות יח:) לא יטמא, שלא לבזותן ולגנותן לטמאן, שיהי' אמרותיו טהור[ו]ת כמו אמר[ו]ת ה' אמרות טהור[ו]ת, וראוי לזהר בזה לדורות. אמירה שני' לטמא למת מצוה, דהיינו תוכחת מוסר, אז כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים, שזה רפואתן וכו', והבן.
ובזה יובן ש"ס הנ"ל, אשר נשיא יחטא, שנותן חסרון ודופי בבני אדם, כמ"ש (מל"א א, כא) אני ושלמה בני חטאים וגו', ונותן להם לב להביא כפרה על חטאו זה, מזה לומד ההדיוט קל וחומר לנפשו להביא כפרה על חטאו זה גם כן, שנותן חסרון ודופי באנשי הצורה שלומי אמוני ישראל עובדי ה', מהו הנשיא שאין ראוי להיות נשיא כי אם שיכול להשמיע כל תהלתו, כמ"ש בש"ס פרק ג' דהוריות (עי' הוריות יג:) מי ראוי להלל גבורתו יתברך, מי שיכול להשמיע כל תהלתו, שבקי בכל התורה כולה וכו', ומכל מקום נותן לב להביא כפרה על שחטא שנתן חסרון ודופי בהמוני עם, מכל שכן ההדיוט, ושפיר דריש ריב"ז אשר נשיא יחטא, אשרי הדור שהנשיא מביא קרבן על חטאו ועל שגגתו, כל שכן ההדיוט וכו', והבן.
ובזה נבאר מצוה לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה וכו'. והוא, דזכרתי לעיל כי אם לשארו הקרוב אליו וגו', דכתבתי במקום אחר לא תכירו פנים במשפט (דברים א, יז), דיש ב' סוגי מוכיחים, א' אחי' השילוני, ב' בלעם, ועליו נאמר (עי' משלי ל, י) אל תלשין עבד אל אדוניו וגו', ששבח את ישראל בפניהם, ובפני הקב"ה הלשין עליהם, וראוי להיפך הסדר וכו', יעו"ש. והנה תוכחת מוסר נקרא משפט כנודע, ובזה יובן לא תעשו עול במשפט, להפך הסדר, וק"ל.
במדה, דכתב מהר"י יעבץ באבות פרק ב' במשנה (מ"ה) ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, וזה לשונו: כלל גדול להתמדת השלום, כי סבות הקטטות הוא עבור שפוט האדם משפט אחד לעצמו ומשפט אחר לזולתו, ולכן הזהיר אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, ויהא דעתך ונפשך תחת נפשו. המשל, חרפת בני אדם וכו', תחשוב אם היית מחרפיני הייתי רוצה וכו', וכן כראות חבירו עושה שלא כהוגן לא יתגאה, כי שמא אם הי' במקומו היה עושה כמוהו וכו', יעו"ש. וז"ש לא תעשו עול במשפט, כי במדה שמודד את עצמו ואת זולתו במדה אחת, אז יהא שלום בינו לחבירו, מה שאין כן אם ימדוד את עצמו במדה אחת חשובה, ואת חבירו במדה אחרת הגרועה, אז גורם קטטה ומריבות, והתורה דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום (משלי ג, יז).
במשקל, דכתבתי במקום אחר לא תקים לך מצבה וכו' (דברים טז, כב), רק יהא שוקל בשכלו הקודש לכאן ולכאן, כמו ששאל על פי הגורל אם הוא לה' או לעזאזל, ולזה צריך מאזני שקל בצדק ובמישור, שלא יהא נוטה לשמאל על פי המשובש, כמו שכתב הרמב"ם בתשובה, וכתבתי מזה במקום אחר בדף, יעו"ש. וז"ש במשקל, שלא יהי' בו עול, כאמור.
ובמשורה, ותרגומו מכילתא, דמבואר בפרי עץ חיים הלכות שופר (פ"ב) דלכך נקרא מכילין דרחמי, כי בעבור שהי' דינין נותנין רחמים במדה ולא בריווח וכו', יעו"ש. ובאמת זהו עולם התיקון, כמו שכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר ש"ס דמנחות (צט:) אמר ריש לקיש לפעמים ביטולה של תורה זהו יסודה וכו', והטעם, כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), יעו"ש, ואתי שפיר שיהי' במשורה, ולא יותר מדאי, שזהו סוד העולם התוהו ובחינת קברות התאוה, רק יהא מכילתא, שלא יתפשט יותר מדאי, ואז הוא עולם התיקון, והבן.
ועל פי זה יש לבאר פסוק (תהלים קה, יט-כ) אמרת ה' צרפתהו שלח מלך ויתירהו וכו'. וכתבתי במקום אחר שהפך מן מארת שהיא קללה ונעשה אמרות טהורות וכו', יעו"ש. ולפי הנ"ל אתי שפיר, שלא פתח פיו בטומאה שהיא קליפה וקללה שנקרא מארת, רק פתח פיו בטהרה לדין לכל אדם זכות, כמו שאמר אחר כך לאחיו (בראשית נ, כ) אתם חשבתם עלי לרעה ואלהים חשבה לטובה וכו', אם כן על ידו נתהפך ציר[ו]ף מארת לציר[ו]ף אמרות טהורות, וכל הדן את חבירו לכף זכות נידון הוא לכף זכות (שבת קכז:), לכך שלח מלך ויתירהו, שנתהפך מקללה כלם ונעשה מלך, וז"ש שלח מלך ויתירהו, והבן.
ועל פי זה נבאר פסוק בהר סיני כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' וגו' (ויקרא כה, ב). והספיקות עם ביאורן כתבתי במקום אחר.
וכעת נראה לי, דזכרתי לעיל ביא[ו]ר פסוק (ויקרא יט, לה) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה וגו'. עוד י"ל דכתבתי במקום אחר והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) יש בו ג' בחינות וכו', יעו"ש. ובזה יובן לא תעשו עול במשפט וגו', דכתב הרב אברבנאל (נחלת אבות) והדין דין אמת והכל מתוקן כו' (אבות פ"ג מט"ז) אם נראה לך עוות הדין ח"ו במה שהרשעים גבורי חיל ובהיפוך לצדיקים, הכל מתורץ ומתוקן לעתיד בסעודת עולם הבא, ששם כל אחד אוכל הסעודה שהכין לעצמו במעשיו אם מר או מתוק וכו', וזה (תהלים יט, י) משפטי ה' אמת צדקו יחדו, יעוין במדרש שמואל. וזה"ש לא תעשו עול במשפט עליון, כי הכל במדה שמודדין מודדין לו שם במשקל ובמשורה, וק"ל.
או י"ל לא תעשו עול במשפט וחק ששם (ל)הקב"ה בבריאת אדם, שהחיות רצוא ושוב לה' יתברך, בחינה א' הנ"ל. ב' במשקל, שאם ביטל מהתורה יותר מהמדה והשיעור הנ"ל, והלך בחושך עסקי העולם הזה, מכל מקום כשחזר אחר כך לתורתו ועבודת ה' ישקול תענוג האור של עתה שנמשך מהחושך העבר בחינה ב' הנ"ל, וזהו במשקל. ואם הוא תלמיד חכם שפירש מהתורה לגמרי, שנחשב הכל אצלו למשורה, מכל מקום על ידי שיהי' לך יתרון האור מהחושך של זולתו, שכתבתי במקום אחר, יעו"ש, בחינה ג', ואז לא תעשו עול במשפט, והבן.
ובזה יובן כי תבואו אל הארץ, עולם הזה, בעסק פרנסה אכילה ושתי' וכיוצא, שיהי' הכוונה לפי שאני נותן לכם לעסוק, כדי שיהי' החיות רצוא ושוב, שיוכל לחזור לעסוק בתורה ועבודת ה', אז קונה הגשמי חיות הרוחני, כי הכל הולך אחר הכוונה והתכלית, כמו שכתב היעבץ במשנה דאבות (פ"ב מי"ב) וכל מעשיך יהיה לשם שמים, יעו"ש. וז"ש ושבתה הארץ הגשמי, קונה חיות הרוחני - שבת לה', והבן.
עוד י"ל, דכתבתי במקום אחר כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וכו' (קהלת ט, י). ובזה יובן, כי תבואו, אותיות אבות, שהוא המוחין שנק' בכח"ך, ר"ל עם המוחין תבוא אל הארץ - לעסוק בארצ[י]ות העולם הזה, ובזה ושבתה הארץ שבת לה', והבן.
ועל פי זה נבאר בפ' בחוקותי, ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וגו' (ויקרא כו, ג-ד). וכתב הרב בעל הטורים אם בחוקותי תלכו, ראשי תבות אב"ת וכו'. ור"ל עם המוחין שנקרא בכחך. ועשיתם אתם, קרי אִתָּם - ועשיתם בגשמי, אתם דהיינו עמהן, והבן. ונתתי גשמיכם בעתם, הוא בחינת החיות רצוא ושוב הנ"ל, ר"ל הגשמיות שלכם אכילה ושתי' ומשגל ועסק פרנסה יהא בעתם, ר"ל בעת שצריך להניח מעבודת ה', בחינת רצוא ושוב, ואז גם הגשמי יקנה החיות הרוחני, וז"ש ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה אילן סרק יתן פריו, והבן, עיין מזה במקום אחר, יעו"ש.