Iggerot HaRambam
Khiddushei HaRambam חידושי הרמב"ם
1 א

חדושי הרמב"ם

2 ב

חדושים מרבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שחבר החסיד הרב אברהם בנו ז"ל ומשאר גאונים קדמונים נעתקו מספר מעשה רקח וז"ל זימן השי"ת לידי בספר כתיבת יד קדמון אחר שהתחלתי להדפיס אשר קצתם כבר באו במקומם הראוי וכדי לזכות את הרבים אשימם דוברות במקום זה למופת ולאות והיו למאורות מפנינים הם יקרות:

3 ג

בח"א מהחלק הג' העתיקו מפי אבא מארי דבר שלא כתב בחבורו והוא שהסבה באמרם ז"ל באלו המדות המגונות שהעושה אותם אין לו חלק לעה"ב הוא שהנפש שיהיו מדותיה אחת מאלו המדות המגונות לא תקוה שיגיע לה דבר שתזכה בו לחיי העה"ב ולא תבטח שתנצל מעבירות יטרידוה מחיי העה"ב ותפול בענשו יתעלה המותמד לעה"ב ע"כ:

4 ד

ע"ש בח"א מהמאמר הב' וז"ל מועתק ונשות בני ישראל גם כי רובם נצולות מזה העון ר"ל לאו לא יהיה כלי גבר וגו' הנה קצתם הם נכשלות בו מצד פתיותם וזה שבחופותהם יתדמו לגוים ותצנוף האשה מצנפת או כובע ותקח בידה סייף ותצא במחול לפני האנשים והנשים בתועבה הזו ולא יעלה בדעת שמפני היותה כלה הותר לה איסור תורה אא''כ יתנצלו בזה בהיותם סומכים על המנהג לאמר כך נהגו כמו שיתנצלו בזולתו וכבר היה זה נעשה במצרים והיו נכשלים בו גדולים עד שבטלנו אותו ומחינו זכרו וכן היה החתן יוצא לאשה המקשטת תקשט אותו וזה מכלל עדי האשה ואסור לעשותו וראוי להזהר מזה ולא יסמכו בו על הנשים שאין להם דעת ולא תבונה ומי שיש בו יראת שמים ידקדק הוא בעצמו בפרטים הללו כדי שלא יכשלו בעון זה ויהיה הוא נתפס בעונם וכן התינוקות לפעמים יקשטו אותם בקישוטי הנשים ויצבעו ידיהם בצבע שצובעות בו הנשים ידיהם וזה בהפך ממה שצוו עליו מעתיקי השמועה ז"ל וממה שצוה עליו הנביא שהחכמים הזהירו לאדם שידריך בניו בדרך ישרה והנביא אמר למען תלך בדרך טובים וזו הדרך עקומה ודרך חטאים תעשה בפרהסיא בבית כנסיות בתוך קהל ועדה מישראל במועדי ה' ואין איש שם על לב ואולי יתנצלו בזה שהם סומכים על מאמרם ז"ל קטן אוכל נבלות און ב''ד מצווין להפרישו ואין הראיה דומה לנדון שזהו באוכל לתאות נפשו אמנם זה העני הם מאכילים אותו וגם הם אמרו אין בית דין מצווין וזה אביו מחנכו עכ''ל ז"ל:

5 ה

ע"ש שהנשים הצובעות ידיהם במין צבע הנקרא בערבי חנ"ה אינו חוצץ בטבילה אמנם המין הנקרא בערבי כצא''ב להיות שיש לו גשם ועביו נשאר על העור לכן הוא חוצץ ע"כ:

6 ו

ע"ש הרבה מן החכמים חשבו שקדושת היוצר וקדושת סדר יומא הוא דבר מיוחד לצבור ואינם ראוים ליחיד לאמרם ז"ל כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה ואבא מארי ז"ל פי' זה בקדושת היוצר ואמר בספר אהבה ומדלג היחיד הקדושה וחזר בו מזה הלכה למעשה ושמעתי מפיו וראיתי תשובה בכתב ידו למי ששאל אותו כזה הענין שבקדושה יוצר היא ספור איך מקדישין המלאכים וקדושת סדר יומא היא קריאת פסוקים כמי שקורא בספר ישעיה וס' יחזקאל ואין הכוונה באמרם שהקדושה לא תהא בפחות מעשרה אלא אם נקדיש אנחנו בקדושת התפלה שאנו אומרים בה נקדישך ונעריצך כקדושת המלאכים ואחר כך אנו מזכירין קדושת המלאכים ואומרים ככתוב וכו' לא שנהיה מספרים איך יקדישו המלאכים כך הורה ז"ל ועליו אנו סומכין ע"כ:

7 ז

ע"ש בענין הקדיש וזה השבח פירשו הגאונים ז"ל שיש בו עשרה מיני שבח שבתחלה הוא אומר יתגדל ויתקדש ובאמצע הוא אומר יתברך ובסוף הוא אומר ישתבח יתפאר יתרומם יתנשא יתעלה יתהדר ויתהלל שמיה דקב''ה הרי כאן עשר ומנין זה השבח מועיל לפי שאין ראוי להוסיף בשבחו יתברך במה שנכתב ולא במה שנתקן ע"כ ראוי לזכור המנין כדי שלא יבא כל אחר להוסיף מה שאינו ראוי כמו שהוסיפו החזנים ויתקלס והוא טעות שמעתי אבא מארי ז"ל מונע אותו לשתי סבות הא' מפני התוספת עצמו שראוי למנוע אותו והדומה לו והב' שהיא מלה משותפת בין העלוי והפכו אמר הכתוב והוא במלכים יתקלס וזה יובן ממנו העלוי ואמר ויתקלסו בו נערים וזה הפך העלוי ואפשר לפרש והוא במלכים יתקלס שחוזר אליו ויהיה פירשו יתעלה או יתפאר או יהיה חוזר אל המלכים ויהיה פירושו והוא ישחק במלכים דומה לכוונת סוף הפסוק ורוזנים משחק לו ולפארו ית' בזה הלשון הוא טעות ולסבה זו ודומה לה כעס רבי חנינא על מי שהרבה בתארים ותארי גדולתו יתעלה אין תכלית להם אמר הנביא מי ימלל וגו' ואמרו ז"ל למי נאה למלל גבורות ה' למי שיוכל להשמיע כל תהלתו ע"כ:

8 ח

ע"ש בחלק התפלות וכבר נודע ונתפרסם מה שתקן אבא מארי ז"ל והסכימו עמו חכמי דורו העומדים עמו וזה שהוא ראה שכשיחזור הש''צ התפלה בקול רם אחר הלחש לא יתנו אזן כל העם לשמוע ממנו באימה ולעמוד במוסר כעמידתם בתפלה אלא יעמדו כעומד בעל כרחו ויתעסקו להשיח זה עם זה שיחה בטלה וכיוצא בה אלא שהם כשיגיעו לקדושה יענו קדוש ושאר הפרקים וכשיגיע למודים יאמרו התלמידים המדקדקים מודים דרבנן וראה ז"ל שיש בזה מכשול עון גדול לפי ששיחת האנשים בעוד שש''צ מתפלל והם אינן מכוונין לשמוע מבלי היות להם מוסר בעמדם יש בו מן הזלזול בכבוד שמים מה שהוא גלוי ואין הסבה בזה כ"א להיות שהם כבר יצאו י"ח בתפלת הלחש ובלתי עסוקים באמירת תפלה ולפיכך תיקן ז"ל שיגביה קולו ש"צ מתחלה וינהוג המנהג בתפלה כמו שנוהג בפריסה על שמע שש''צ יגביה קולו מבראשונה להוציא מי שאינו יודע והנמשכים אחריו יתפללו בלחש או בקול נמוך מקולו להוציא עצמן ויאמר הקדושה בברכה שלישית והעם יענו הפרקים שראוי לענותם ויברכו הכהנים ב"כ אחר ההודאה והעם יענו אמן אחר כל ברכה וברכה ויסיים ש''צ והצבור תפלתם כאחד ויפסעו כולן ג"פ בבת אחת ונתפרסם זה התיקון בארץ מצרים כל ימי חייו ואחר פטירתו ז"ל וניצולו העם מהמכשול שהיו נכשלים בו ולא חלק עליו אחד מחכמי דורו בזה ולא יחסו אותו לחולק על דברי חז"ל בדבר זה עם היותו הפך סדר התלמוד להיות שלא היה ביניהם אז מחלקת ולא קנטור ולא היה אז מי שיקשה על המורים מקצרי הידיעה ובעלי דמיונות כמו שקרה בזמנינו זה מהחולקים על מה שסדרנו אותו מהתועלות הגדולות ומהחיובים העצומים אבל צריך אתה לדעת שראינו רוב האנשים בזה התיקון האחרון סומכין על ענין יש לדקדק בו והם מדמין שהם מדקקקים בו וזה שכשמגיע ש"צ לעבודה ויעלו הכהנים לדוכן ימהרו כולם בתפלה עד שישלימו תפלתן קודם ברכת כהנים כדי שלא ימנעו מעניית אמן על ברכת כהנים או שמא יענו ותהיה הפסקה ואמרו בעיונם התלמודי כפי מחשבתם שהתלמוד ביאר שאין המתפלל יכול להפסיק תפלתו בעניית אמן וכיוצא בה לא בקדיש ולא בקדושה ולא בכיוצא בהן וקצת מהם ממהר יותר עד שישלים תפלתו קודם שיגיע ש''צ למודים כדי שלא יגרע ממודים דרבנן וזה הדקדוק עזיבתו דקדוק להיותו בעצמו טעות ואין בו דקדוק תוריי כ''א הפכו והוא מביא לידי עון גדול אמנם היותו מביא לידי עון גדול זה להיותו מחייב המהירות באמירת התפלה ושבוש הכוונה ותליית המחשבה כדי להקדים לש''צ ותהיה אז צורת התפלה קבע ולא תחנונים ואמנם היותו טעות בעצמו ואין בו דקדוק תוריי הוא מפני שהתפלה תהיה בזו הצורה לא תפלת צבור ולא תפלת יחיד לפי שתפלת יחיד כל אחד וא' מתפלל לעצמו ותפלת צבור כלם אחר ש''צ וזו הצורה תחלתה תפלת צבור וסופה תפלת יחיד וזה בלבול ורוע סדר ומה שנתלה הנתלה בזה במודים דרבנן הוא טעות שטעה בעיקר הדין לפי שמודים דרבנן אין באמירתו חובה עכ"פ אבל מי ששמע ש''צ אומר מודים והוא כבר התפלל לא ישתוק אצל שבחו ית' מלשבחו אבל יאמר מודים דרבנן כמו שביארו בתלמוד בזמן שש''צ אומר מודים העם מה הם עונים אחריו מודים אנחנו לך וכו' כמו שתמצא מפורש בהלכות הר"ר יצחק ז''ל אבל אם היה מתפלל ואומר מודים העיקרי עם ש''צ קם ליה בדרבה מיניה ועניית אמן בברכת כהנים אינם הפסקה לפי שההפסקה באמן וכיוצא בה שהזהירו ממנה היא בשיהיה עונה אמן או קדוש וכיוצא בהן בלתי היותו מתפלל עם ש''צ וכבר העתיק זה הענין האמתי ר' יצחק ז"ל משם ר' האיי ז"ל וקיים אותו בהלכות דמנהגא דרבנן כד עייל איניש לבי כנישתא ואשכח צבורא דמצלו בלחשא דמעכב עד דמסיימי וכדפתח שליחא דצבורא ומתחיל ה' שפתי תפתח אומר בהדי שליחא דצבורא מלתא מלתא ועני קדושתא בהדי צבורא ושפיר דמי למעבד הכי דלית בה הפסקה והא דאמור רבנן אם יכול להתחיל ולגמור היכא דאתחיל מקמי ש"צ אבל בדאתחיל בהדי ש"צ שפיר דמי וכמו שיענה קדושה בברכה שלישית ואין זו הפסקה כמ"ש זה הגאון ז"ל כך יענה אמן בברכת כהנים בין הודאה ושים שלום ואין זו הפסקה ההקש אחד והנכון בזה הסגנון המתוקן שהוא גדול התיקון באלו הזמנים שיתפללו כל העם עם ש''צ מלה במלה מתחלת התפלה ועד סופה ואמרם ז"ל אסור למתפלל בצבור להקדים תפלתו להם ואף על פי שאינו בזו הכוונה יש בו חיזוק לזה המנהג עכ''ל:

9 ט

פ"ב מה' תפלה דברי רבינו והמחבר בתשובה בל' ערבי וז"ל מועתק נוסח הברכה האחת עשרה בא"י אוהב צדקה ומשפט ואמנם יתחייב זכירת מלך בי' ימי תשובה ע"כ:

10 י

שייך להלכות תפלה פ''ו רבינו המחבר כתב בתשובה וז"ל מועתק מלשון ערבי (* התשובה נעתק לעיל סי' קל"ט ע"ש:)

11 יא

פ"ג בא''י נותן התורה ז"ל רבינו המחבר בתשובה היות החתימה נותן התורה הוא כוונת הברכה שר''ל מי שציונו בקריאתה וזו היא כוונת נתינתה והיא כוונת הברכה בקשת העזר על לימודה אמנם החותם המלמד תורה טועה לפי שאין השי"ת מלמדה לנו אלא צוה אותנו ללומדה וללמדה וזה נמשך על עקר דתנו והוא שמעשה המצות הם בידינו לא בהכרח מאתו ית' על עשייתן גם לא על עזיבתם ע"כ:(*עיין לעיל סימן צ"ז:)

12 יב

שייך לפ''ט רבינו המחבר כתב בתשובה וז"ל מועתק מלשון ערבי לא יאמר קדיש בשום אופן כי אם במקומות ידועות מהתפלות שהם חובה או אחר קריאת דבר מדברי תורה כלומר דיני התורה או ביאורה ואפי' דרש פסוק אחד יאמר אחריו קדיש דרבנן אמנם אלו התפלות שיסדם ר' סעדיא הגאון ז"ל וכן אלו העניינים הנקראים רחמים הנאמרים בימי התשובה לא אדע טעם לאמירת קדוש אחריהם ע"כ: (* עיין לעיל סימן קכ"ח:)

13 יג

ע"ש רבינו המחבר נשאל במי שהגיע משנותיו למעלה מעשרים קרוב לארבעים ולא צמחה בזקנו אפילו שערה אחת אבל לחייו עד תשלום הזקן כבן עשר או פחות אם ראוי למנותו ש"צ אם לאו וז"ל מועתק מלשון ערבי: (* התשובה נעתק לעיל סימן קי"ב ע"ש:)

14 יד

שייך לדין ב"ה רבינו המחבר ז"ל נשאל במי שקנה מן השוללין ספר קדש: (* התשובה נעתק לעיל סימן קכ"ט ע"ש:)

15 טו

ע"ש בענין ברכת כהנים והשמר פן תטעה במה ששמענו בשם חכמי צרפת שקצתם מחייבים לכהן העומד בתפלה ליטול ידיו בשעת עליותו לדוכן עד ששמענו שקצתם אומרים שצריך שיהיו המים מוכנים אצל פתח הדוכן וירחצו הכהנים את ידיהם בשעה שעולים לדוכן עם היות שכבר נטלו ידיהם לתפלה וזה יורה אם על מיעוט ידיעה אם על היותם מזלזלים בנ"י לתפלה והעיקר שמי שנטל ידיו לתפלה א''צ נטילה אחרת לב''כ לפי שבשעת התפלה אינו עושה צרכיו ולא יגע בערותו וכזה ראיתי הלכה למעשה במעמד אבא מארי ז"ל וזולתו ממורי הוראה שכל כהן שנמצא בשעת התפלה יברך ב"כ וסומך על נטילת ידיו לק''ש ולתפלה ולפי דעתם יתחייב ליטול ידיו לק''ש וכשיגיע לגאל ישראל יטול ידיו לתפלה לפי שהוא כבר הסיח דעתו בק''ש וזה טעות ואין הכוונה בהיותם ז"ל מחייבים כהן הנושא את כפיו בנ"י קודם שישא את כפיו שלא יברך בלתי נ''י כלל אלא המשל אם נמצא בין צבור המתפלל והוא כבר התפלל קודם להם והלך לעסקיו או הסיח דעתו אחר תפלתו קודם שבא לפני הצבור או שאיחר תפלתו לאחר תפלתם לאיזו כוונה או הכרח וע''כ לא נטל ידיו לתפלה שאז אין ראוי לו לישא את כפיו עד שיטול ידיו וביארתי זה עם היותו פשוט לפי שטעו בו עכ"ל:

16 טז

ע"ש ויגביהו ידיהם נגד כתפיהם ויפשטו כפיהם באופן יהיו כפיהם נגד הקרקע וגבי ידיהם נגד השמים הפך פרישת הכפים בשעת התפלה זו היא הצורה המדוייקת בנשיאות כפים מקצת כהנים ישאו כפיהם באופנים שונים ויסמכו בזה למאמרים יעתיקו אותם אין להם שורש וענף ע"כ:

17 יז

ע"ש ונראה מכוונת אבא מארי ז"ל בהלכות תפלה שג' ברכות של גוי ועבד ואשה ראוי לברך אותם בכל יום עכ''פ בין ראה אותם בין לא ראה וכ''נ מהלכות הר''ר יצחק ז"ל בעל ההלכות ואמר לי מי שראה נוסחא ישנה מהתלמוד והיה כתוב בה כד חזי אניש גוי מברך וכן בעבד ואשה ונראה שזו הנסחא מדוייקת שההקש יאמת אותה וכן נמצא בסדור לרבינו עמרם בן ששנא ז''ל ע"כ:

18 יח

ע"ש בענין ברכת הגומל ואומר משה אבא מארי ז"ל שראוי שיהיו השומעים יושבים והמברך עומד לפי שאמר הכתוב ובמושב זקנים וגו' והלכה למעשה נושיב התלמידים כשנברך זאת הברכה כמו שהיה הוא ז"ל סובר ועושה:

19 יט

ע"ש ולפי שהקידושין הן עיקר הנישואים ע"כ חייבו על הקודושין ברכה כמו כל מ"ע וזה שיברך המקדש או שלוחו בא"י אק''ב והבדילנו מן העריות וכך עד בא"י מקדש ישראל יברך זאת הברכה ואח"כ יתן הקידושין ואם קידש ולא בירך הרי היא מקודשת ולא תאמר זאת הברכה אחר הקדושין לפי שאז היא ברכה לבטלה ואין ראוי שיברך אותה כי אם המקדש או שלוחו שמקדש לו לא דיין ולא זולתו וקצת מהמונים טועים ומברכים אותה על צד ההקש מז' ברכות של נישואין והוא טעות לפי שז' ברכות הם שבח לשי"ת ותפלה בעד החתן והכלה וישראל ולכן הראוי שיברך אותה הגדול שבנמצאים שם אמנם זאת הברכה היא ברכה על המצוה ואין ראוי שיברך אותה אלא עושה המצוה ע"כ:

20 כ

ע"ש בענין ז' ברכות וכבר פשט המנהג שאחר שיטעום המברך היין ישקה לחתן מאותו הכוס מעט גם ישתה החתן לכלה מעט ממנו ואין זה אלא מנהג נאות ואין ראוי לצאת ממנו עם היות שהתלמוד לא יחייבנו והמנהג הפשוט שיברך אלו הז' ברכות הגדול שבנמצאים שם כמו שזכרנו ואין ראוי שיברך אותם החתן לפי שהם ברכה לו ואין ראוי שיברך אדם ברכה כזו לעצמו וכזה הועתק משם אבא מארי ז"ל שכעס על החתן שבירך ברכות אלו לעצמו וזכר סיבת כעסו מה שזכרתי ע"כ:

21 כא

ע"ש בח''א וז"ל מועתק ואעתיק משם אבא מארי ז"ל שהיה מונע מלכתוב תורה נביאים וכתובים בקובץ אחד כמו שכותבים עתה קצת אנשים והיה אומר ז"ל שאם היו מחברין אותה בכרך א' על הגויל כמו שהיו כותבים בזמן הקדום לא היה בזה איסור אבל בקובץ א' כאלו הספרים שכותבים בזמנינו זה ממה שראוי למונעו לפי שכשפותחים הספר הכולל תנ"ך לקרות בו בנביאים או בכתובים יהיו הנביאים והכתובים למעלה מה' חומשי תורה ואין ראוי לעשות כן וזה דקדוק גדול ממנו ז"ל וכן היה מונע מלכתוב התרגום או הפי' עם התורה בקובץ א' לסבה זו לפי שהתרגום או הפי' אינו ל' התורה ע"כ:

22 כב

ע"ש שהבדנג''אן מברך עליו בפה"א ע"כ:

23 כג

ע"ש וי"א שברכת להכניסו ראוי לברך אותה לאחר המילה וישען בזה על המנהג בטענות גלויי הסתירה למי שיש לו קצת ידיעה ואיני רואה להאריך בזכירתם ולר' האיי גאון ז"ל תשובה שאין בזה קפידה בין שתהיה קודם המילה בין שתהיה לאחר המילה ואבא מארי ז"ל דעתו שתהיה קודם המילה וכזה הורה ונעשה הלכה למעשה לפניו וראייתו על זה גלויה ממובן לשונם ז"ל ומלשון הברכה עצמה ומההקש והנה מובן לשונם ז"ל הוא שמאמרם ז"ל המל מברך על המילה אבי הבן מברך להכניסו יובן שהב' ברכות הם קודם המילה מחולקות בין המל ובין אבי הבן ואין ספק שברכת המל היא קודם המילה ואמנם הראיה מלשון הברכה עצמה הוא באמת להכניסו שכוונתן על פועל מעשה להבא לא על מעשה שכבר נעשה ולשונם ז"ל בתלמוד בלבער כ"ע ל''פ דלהבא משמע וכו' ואמנם ההקש הוא מפני שזו הברכה היא על המצות ונוסחתה אק''ב וכלל גדול כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן חוץ מטבילת הגר ומי שלא יודה בזה וירצה להעמיד מנהגו ומביא ראיה שמורה על חסרון ידיעתו אין משגיחין בו ע"כ:

24 כד

ע"ש בנוסח ברכה ראשונה שלאחר ק''ש של ערבית כי שמרנו ומצילנו אתה ובצל כנפיך תסתירנו כדבר שנא' הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל והיה זה סוף הברכה ולזה אמר שומר את עמו ישראל לעד ואין ראוי שיהיה זה בשם ומלכות כמו שאומרים קצת אנשים טועים כדי שלא תהיה חתימה ושאריתה ברכה אחרת ויהיה מברך בערב שלש ברכות אחריה וזה בהפך ממ''ש המשנה בערב שתים לפניה ושתים לאחריה ומה שביארתי פה לבלתי חתום בברכה זו הוא מועתק מאבא מארי ז"ל ע"כ:

25 כה

פ"י דה' ס''ת ז"ל רבינו המחבר בתשובה על ס''ת שנמצא בו השם כתוב קצתו בסוף השטה וקצתו חוץ לשטה וז"ל מועתק מלשון ערבי (* הובאה לעיל סי' ע"ז ע"ש):

26 כו

גליון רבינו המחבר ז"ל השיב בתשובה בל' ערבי שאין ראוי לפתוח חומש על דרך גורלות לגויים וש"צ שעשה כן אין לבטל אותו ממינויו גם לא להכותו על זה:

27 כז

פ"א דהלכות שבת ההפרש שיש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישיה ולא ימות הוא דגבי פסיק רישיה אינו מתכוין למלאכה כל עיקר אלא שהיא תעשה בהכרח כגון מי שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כיון לצידת צבי אלא שהצידה נעשית בהכרח אבל מלאכה שאצ''ל הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מתכוין לתכליתה (מיסוד הר"א החסיד ז"ל בשם אביו הרמב"ם ז"ל):

28 כח

ע"ש בהלכות שבת וראיתי לעורר אותך על מה שיכשלו בו תמיד וזה שנתפרסם איסור סחיטת הכלי השרוי פרסום לא יפלא משום אדם והרבה מהפתאים כשיפול על מלבוש וכיוצא בו טינוף ירחצו אותו באופן יעברו עליו המים או ינענעו אותו במים עד שיסור אותו טינוף ולא יסחטו אותו אבל יניחו אותו עד שייבש וידמו שאין בזה איסור הואיל ולא יסחט אותו המלבוש או אותו הבגד וזה כמו שיאמרו בדומה לו הקדמונים יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא הסחיטה לבגד השרוי נאסרה להיותה חלק מהכבוס ואיך יצוייר שיותר עצם הכבוס מפני שלא יסחט הכלי או הבגד המכובס וזה טעות מפורסם ועשיית מלאכה אלא שהעושים הדבר הזה שוגגים וראוי להשמר מזה ע"כ:

29 כט

ע"ש בענין שביתת העבדים ומי שיבין כוונת התורה וירדוף אותה לא ירבה לשעבד אותם ואפילו בדבר שהוא מותר כשאיבת המים הרבים והעבודה הגדולה שבה טורח וקושי או לעורר אותם משנתם וכיוצא בזה לפי שהוא יתברך אמר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך והבן מלת כמוך שהיא בענין המנוחה אמנם הכאת העבד או האמה ולייסרם בשבת הוא מעשה הפתאים שלא יבינו מכוונת התורה אלא מה שהוא גלוי ממנה מאד והוא איסור גדול אצל מי שמבין כוונת התורה:

30 ל

פ"י דה' שבת והפותח בית הצואר וכו' כתב הר' אברהם בנו של רבינו המחבר ז"ל וז"ל האי מלתא פירשה אבא מארי ז"ל פי' דמסתבר והדין הוא פירושא דשמעית מיניה בה מסתברא דהאי פותח צואר אינו שיחתוך מן הבגד מקום שיכנס בו הצואר במספרים או בסכין כדרך שעושים החייטין דהא משנה ערוכה היא כל המקלקל ע"מ לתקן שיעורו כמתקן וחייב ומאי אתא רב ללמדנו אלא ודאי פי' הדבר כך הוא שהיה דרך החייטין כשגומרין הבגד ומתקנין בית הצואר שלו עד שיהיה ראוי ללבישה היה משיב המטלית שחתכה ממקום בית הצואר על בית הצואר ותופרה תפירה עראי כדי שיהא היכר שזה הבגד חדש ובעת שירצה בעל הבגד ללבוש אותו מסיר אותן החוטין שתפר בהן אותה המטלית ולובשו סד"א שאותה התפירה שהיא עראי יהא פטור עליה קמ"ל וע"ז הקשה רב כהנא מה בין זה למגופת החבית פי' מסיר כסוי פי החבית שהיא מחוברת לה בטיט או בגבסיס שמותר ופריק רבא זה חיבור וכו' כלומר תפירת מטלית זו עם בית הצואר חבור יפה הוא שכן דרך כל החייטין ואפילו היתה אותה התפירה דרך עראי ואינה מתוקנת כ''כ שלא תתן דבריך לשיעורין אבל חיבור המגופה לחבית אינו חיבור כלל שאין חיבור החרס חיבור אלא א''כ נשרף ונהיה כולו גוף שוה ע''כ (מפי' מסכת שבת להר"ר פרחיה בר נסים ז"ל שחבר שנת ה' ז' ליצירה):

31 לא

פ"י עוד כתב הרב הנ"ל וז"ל ואומר הרמב"ם ז"ל בפי' למסכת שבת יש להקשות אמאי המסתת את האבן אינו חייב משום מחתך ותירץ משם רבו הרא''ם ז"ל דלא מחייב משום מחתך אלא היכא דלא קעביד מלאכה בגוף אותו דבר שצריך לו כגון מחתך בעור דלא קעביד מלאכה בגוף העור שצריך לו אלא קוצץ ממנו חתיכות ומרחיקן מעל העור שצרך לו אבל בגוף העור שהוא צריך לו לא קעביד מעשה לאפוקי מסתת באבן שהוא עושה מלאכה בגוף האבן וחופר בה ומשוה פניה כדי שתהא נכונה לעשות עליה אבנים אחרות בבנין שאינו חייב אלא משום מכה בפטיש ונ''מ שאם היתה האבן נכונה ופניה שוות ויש לה קרנות יוצאה לכאן ולכאן וסיתת אותה בשבת שהוא חייב משום מחתך דדמי למחתך העור כמו שאמרנו ועל דרך זה מפרש המגרד ראשי כלונסאות של ארז שחתך ראשיהן והרחיקן ולא עשה מלאכה בכלונסאות גופן ע"כ:

32 לב

פי"ב עוד כתב הרב הנ"ל משה הרמב"ם ז"ל והטעם דחייב על כבוי גחלת של עץ ופטור על של מתכת עיקר טעם דבר זה כי כל דבר שתחלתו אש וכשיכבה ישתנה להעשות פחם זהו הכבוי האסור מדאורייתא אבל גחלת של מתכת שתחלתה מתכת וכשתכבה עוד היא מתכת אין כבויה מן התורה לפי שאין זה כבוי שאין גוף האש נתלית בברזל אלא הברזל חם היה ועכשיו אחר הכבוי הוא ברזל צונן ע"כ:

33 לג

ע"ש וזה הקידוש שאומרים בבית הכנסת על היין בשלא יהיה שם אורחים שאוכלים בליל שבת בב"ה ואין שם אדם אוכל בב''ה אז היא ברכה לבטלה ע''כ:

34 לד

הל' ש''ע פ"ב היה שבע וכו' גליון בגמרא האוכל אכילה גסה בי"ה פטור ופי' רש''י ז"ל כגון שאכל בליל י"ה סמוך לתחלת הלילה שעדין היה שבע וכו' ופי' כן שאילו בי"ה עצמו אכל אותה אכילה גסה ליחייב משום ככותבת קמייתא והרמב''ם ז"ל פי' אפילו ביום וכגון שאכל תחלה הרבה מאוכלים שאינן ראוין ולא היה לו חיוב עליהם דתנן האוכל אוכלים שאינן ראוין לאכילה פטור וקאמר דאם אכל אחריהן מאוכלים הראוין לאכילה אותה אכילה היא גסה מפני שהיה שבע מאותם אוכלים שאינן ראוין ואינו נהנה באכילה זו כלל ולפיכך פטור אפי' מאכילת אותם המאכלים הראוין כיון שהם לו אכילה גסה ואין בה הנאה כלל וזה הוא לשון הרמב"ם ז"ל היה שבע מאכילה גסה שאכל אוכלין שאינן ראוין ואח''כ אכל אוכלים ראוין פטור שאעפ''י שזה היה ראוי לרעב לא היה ראוי למי ששבע כזה וזאת השמועה היא בטעות סופר ברוב ספרי הזמנים ואני כך קבלתי אותה מרבינו ז''ל ע"כ (משיטה ליומא) וכ''כ הר"ם המאירי ז"ל בספר משיב נפש שחבר שזו היא גירסתו בספרי רבינו ככתוב לעיל:

35 לה

הל' שי"ט פ''ז אבל שחל שביעי שלו וכו' רבינו ז"ל חזר וצוה לתקן ולכתוב שמיני שלו להיות בי"ט (כך מצאתי בחידושי משקין להר''ר חיים בר דוד ז"ל תלמיד הרשב''א ז"ל) (* כאן חסר תשובה אחת ותמצאנה לעיל סי' רמ"ט ע"ש):

36 לו

עוד כתב ז''ל בח''ב מן הספר הב' ואמנם הכוסמת אינה אותה שקורן בערבי אל כרסנ"ה והיא אותה שאובסין בה הבקר אבל הוא גרגיר דומה לחטה זכרוהו הרופאים ואמרו שהוא למטה ממדרגת החטה ולמעלה מהשעורים ואמרו ששמו בלשון בבלי כני"ת וכן תרגם אונקלוס ע"ה והחטה והכסמת וחטיא וכנתיא ושמו בערבי אל על"ס ושיפון הוא המקרא בערבי אל דוס''ר זכרוהו הרופאים ואמרו שהוא דומה לשעורים ושבולת שועל נקרא בערבי סנב"ל אל תעל''ב איני זוכר מי זכרו מהרופאים ממה שהגיע לידי אך זולתם יזכור זה המין ויאמר שראה אותו עד כאן לשונו:

37 לז

עוד כתב בהלכות פסח שהתק"ך דרהם שאמר אביו זלה"ה בפ''ו מהלכות חלה שהוא שיעור חלה ושיעור עיסת הפסח שהוא קד"ח וחצי מצרי בקירוב מהמדות של מצרים שבכל ויב''ה מהם י"ו קד"ח ע"כ:

38 לח

ע"ש העיד על אביו ז"ל שהיה מעמיד עצמו מלהתיר התענית ביום ר''ה לפי שהוא יום טוב ממ''ש עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו':

39 לט

פ"ו מהלכות סוכה ואם הוסיף או גרע פסול גליון הר"ר אברהם החסיד בן המחבר ז''ל כתב בתשובה בלשון הזה תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו ז"ל ותקן הספר שלו בידו כך ואם הוסיף או גרע לא פסל ושמענו מפיו ז"ל ראיה חזקה להאי סברא בתרא מגמרא דסנהדרין פ' הנחנקין דגרסינן התם הא איכא לולב שעקרו מדברי תורה ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף וכו' ואין מפרשין לחכם עכ"ל:

40 מ

פ"ד דהלכות ת''ת או בשתי תשובות וכו' הרב לא הזכיר בתחלה תשובות ויראה לי שחסר מן הספרים ולשון ההלכה א' שואל ואחד אומר שלא לשאול נזקקין לשואל והשואל מעשה צריך שיאמר מעשה אני שואל ויראה לי שזה שאומר שלא לשאול [אין] רצונו שלא ישאלו אלא רצונו להשיב במה שהם עסוקים ועל זה כתב הרב שתי תשובות: ספר הבתים

41 מא

פ''ו ועמ"ש הר''מ ז"ל המנדה מי שאינו חייב נדוי כתב הראב"ד ז"ל שזה איננו כשאר דברים שמנדין עליהם שאין ב''ד מנדין על דבר זה אלא זה שנדוהו שלא הדין יכול לנדות מכבודו ושלו נדוי נראה דעת הרב שנדוי זה מפני כבוד המנודה שלא כדין וכ"כ א' מן הגדולים שאם לא היה המנודה שנדוהו שלא כדין ת''ח אין נדויו נדוי אבל חכם מנדה מפני כבודו משא"כ באחר ויש מי שאמר שאעפ"י שאינו ת"ח והוא שלא יהיה ע"ה ויראה לי שאין נדוי זה מפני כבוד המנודה אלא מפני שזה המנדה עושה דבר שלא כהוגן שמעניש מי שאינו בן עונש והרי הוא כשאר הדברים שמודה עליהם אפי' קטן מישראל ומפני זה מנה אותו הרמב''ם ז"ל בכלל שאר הדברים: ספר הבתים

42 מב

פ''ו דהלכות ע"ז ועליהם צורת חמה רבינו כתב בפי' המשנה שלא אסרו צורת חמה ולבנה אלא כשעושיה בצורות ידועות לעובדיה אבל אם נמצא עניהם צורת חמה בעיגול ולבנה בחצי עיגול אינו אסור ובהלכותיו לא ביאר מזה דבר ויראה לי הואיל והקשו בתלמוד מר"ג שעשה צורת לבנה וודאי לא עשה אותה כדמות עובדיה אלא כדרך שמציירים אותה על הלוח שמענו שאפילו בדרך זה אסור ואפשר שכן דעת הרב ז"ל בהלכותיו:ספר הבתים

43 מג

ע"ש בלשון ושאר הככרות מותרים לפי המובן מלשון הרב נראה שמותרים כולם אפי' באכילה אחר שהוליך הנאת אותו הפת לים המלח: ספר הבתים

44 מד

פ"י דהלכות ס''ת אעפ''י שהוא כרוך במטפחת ראיה לדבר שהרי במלך אמרו שלא יכנס עמה לבית המרחץ ולא לב''ה וודאי כשהמלך היה מביאה כרוכה במטפחת ותיק הוה מביאה: הר' המאירי בקרית ספר

45 מה

הל' ציצית פ''א מתחיל מזוית של טלית גליון מלשון הר''ם שמענו שא''צ להרחיק אלא לאורך הבגד לא לרחבו ויש מי שכתב שצריך להרחיק מלא גודל ברוחב הבגד ובאורכו וכן המנהג ע"כ: מספר הבתים

46 מו

ע"ש היה החוט כפול מח' חוטין וכו' גליון שמעתי מפי' ר' עודד התמני שדקדק רבינו בלשונו לומר כפול מח' חוטין שכן המצוה מן המובחר כדי שיהיו כל חוטי הד' כנפות רנ"ו רמז לכנפי החיות וכשר הדבר לעשות כן הואיל ויצא מפיו ז"ל:

47 מז

שייך ללשון הראב''ד ואני אומר מה שזכרתי וכו' גליון וז"ל הראב"ד ז"ל בתשובה דע כי הגאונים פרשוה וסדרוה על ה' קשרים וג' חוליות ושיעור חוליא ז' כריכות בין הלבן והתכלת שמאריכין החוט הא' כשיעור ג' הקפות של גודל וממנו כורכין ועושין ד' כריכות ומניחין חלק בין כריכה לכריכה ואותו חלק הוא מקום התכלת בזמן שהיה נמצאו ד' כריכות וג' חלקים ביניהם וזהו שיעור חוליא וע"כ אמרו במנחות כמה שיעור חוליא כדי שיכרוך וישנה פי' בתכלת וכשמתחיל לכרוך מתחיל בלבן ומסיים בלבן נמצאו ז' כריכות ד' בלבן וג' בתכלת וע"ז אמרו הפוחת לא יפחות מז' והמוסיף לא יוסיף על י"ג ומאי ז' ומאי י"ג כריכות והם חוליא א' ועושין ה' קשרים ג' למעלה וב' למטה ובין הג' לב' כורך דק דק ואין מניח חלק בין הכריכות ההם לפי שאינן בחשבון חוליא ואין חוליא אלא מה שכורך בין קשר לקשר הנה סדרתי לך מה שראיתי לגאון ז"ל ועשיתי לפני הרב אדוני חמי ז"ל ושמח מאד עליו וחורי הארץ אשר אמרת בני חורין יצאו מן השמועה ולא ידעו תוכן אופנה עכ''ל (והרב חמיו ז"ל שזכר הוא הר' אברהם אב בית דין ז"ל):

48 מח

ע"ש המשתחוה לבהמה וכו' נראה דעת רבינו שהמשתחוה לבהמה צמרה פסול בין ללבן בין לתכלת ויש מי שפסק שלתכלת כשר שהרי נשתנה בצבעו ויש מי שפי' שאפילו ללבן כשר שהרי נשתנה בטוייה ופסק הרב נראה לנו עיקר: מספר הבתים

49 מט

שייך להלכות מילה פ''א מי שנולד בחדש הח' וכו' עד אינו נפל פסק בבן ח' בשהה ונגמרו סימניו כר' ורשב''ג דהוי ולד גמור ובשלא שהה ולא גמרו סימניו שהוא נפל ואסור לטלטלו אף לר' ורשב''ג ואין מלין אותו בשבת כדכתיבנא לעיל מיהו לא מיבריר לן מדבריו אם סובר דרבי ורשב''ג פליגי ופוסק כר' או אם סובר דלא פליגי כלל ומודו אהדדיה מיהו הא ליכא למימר דודאי ר' ורשב''ג פליגי בשלא שהה וגמרו סימניו וכדכתיבנא לעיל דאילו רשב"ג ודאי בשנגמרו סימניו אמר דהוי ספקא ולאו בשלא שהה ולא גמרו סימניו ור' מתיר בנגמרו סימניו בהדיא והיינו סברא בתרייתא דכתיבנא לעיל מיהו משמע מסוגיא דשמעתא דפ' מילה דרשב''ג כללא קאמר דכל ששהה ל' יום הוא דאינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי אף על פי שגמרו סימניו ואפילו לא נולד לח' ודאי אלא שהוא ספק בן שמונה או בן שבעה או בן תשעה: הריטב"א ביבמות

50 נ

שבת פ''ב מכה בחלל גופו וכו' גליון חולי השינים נסתפק לחכמים אם הוא כמכה של חלל ויש מי שפוסק בזה להקל מפני שספק נפשות להקל ויש מי שמחמיר בזה והראשון נראה וכן דעת הרמב"ם ז"ל במ"ש בין בפיו: מספר הבתים

51 נא

ע"ש וכן כל חולי שהרופאים וכו' גליון מכת חרב בכל מקום שהיא מחללים עליה את השבת ויש מן הגדולים שכתב שכן הדין בכל פצע מכת אבן או דבר אחר שהדם יוצא ממנו שהסכנה היא מפני הדם וכן אבעבועות כמין ענבה אדומה או שחורה שליח המת הוא ומחללין עליו את השבת וכן שחין הנקרא סמט''א הכל בע"ז פ''ב ורבינו לא ביאר מאלו כלום ויראה לי שלא ביאר אלא הדברים שנאמר בהם בביאור שא''צ אומד ושאר הדברים כלל במ''ש וכן כל חולי שהרופאים וכו' ע"כ: מספר הבתים

52 נב

פ"ב דשבת לאכול ממנו בשר חי וכו' הוא אומצא הנאמר בגמרא ויש מי שביאר בלא מליחה ואומר שכן דעת רבינו שאם ימלחנו הרי הוא כמתקן ומכאן הם מוכיחין שאין בשר לצלי צריך מליחה: ספר הבתים

53 נג

אין עושין מדורה לחולה וכו' מדברי רבינו נראה שאין עושין מדורה לחולה אפילו יש בו סכנה ויראה לי שדעתו כי שאני להחם לו חמין שהוא לצורך גוף החולה להשקותו או להרחיצו ודברים אלו הם רפואה לחולה אבל המדורה אינה רפואה אלא לחיה או למקיז דם וכן נראה מן הגמרא מ''מ יראה לי שאם יאמר רופא שצריך לעשות לו מדורה כדי לרפאותו עושין לו: ספר הבתים

54 נד

פ"ג מותר להתחיל וכו' לא ביאר רבינו אם מותר לתת החטים לתוך הריחים של מים מע''ש וי"א שמותר שאין לנו איסור שביתת כלים ויש אוסרים מפני שהריחים משמיעים קול בשבת ואעפ''י שלא נאסר השמעת קול אלא בקול של שיר דבר זה הוא אסור מפני שהוא פרסום גדול והשומע סובר שהתחיל בשבת ויש מחכמי הדור שאומרים שרבינו מתיר דבר זה והכל נכלל במ"ש מותר להתחיל ונ"ל כדעת האוסרים: ספר הבתים

55 נה

פ"ג אין נותנין את הפת לתנור עם חשיכה יש מי שכתב שלא התירו מזון ג' סעודות אא''כ קרמו פניה מבע"י אבל לא קרמו פניה הרי הוא כתבשיל שלא בשל כל צרכו שאם שכחו אסור עד מ''ש וי''א אעפ"י שלא קרמן פניה מבע"י מותר לרדות למזון ג"ס מפני כבוד השבת ושאני תבשיל שאפשר לו בלא תבשיל וא''א לו בלא פת אבל אם קרמו פניה מותר לרדות כולו שאין ברדיית הפת איסור שהרי אינה מלאכה ובאפיית הפת לא נעשה איסור אחר שקרמו פניה מבע"י והאומרים זה דעתם שכן דעת רבינו ולא מצאתי מבואר בדברו רבינו שיהיה מותר לרדות אם קרמו פניה כי מ"ש מותר בא להשמיענו שהפת מותר מפני שלא נעשה בו איסור בישול ויש מי שכתב שברדיית הפת יש בו קצת איסור אף על פי שאינה מלאכה ולא מצינו להתירו אלא למזון ג"ס לפיכך אפילו קרמו פניה אין מתירין לרדות אלא למזון ג"ס וטוב להחמיר: ספר הבתים

56 נו

פ"ה אבל שמש קבוע וכו' גליון רבינו לא הביא מ"ש בגמרא ואם היה אדם חשוב מותר ולא ירדנו לסוף דעתו ונראה מפני שמצאנו בא' מן החכמים שאמר אני אקרא ולא אטה וקרא והטה מפני זה לא כתב אדם חשוב מותר: ספר הבתים

57 נז

שייך למ"מ פ''ו בל' ועוד אני מוסיף להקשות ע"ד רבינו וכו' גליון ויראה לי לפי שיטתו בשני הפסקים האלו כי מ"ש בה' שי''ט הוא כשהוציאן אחר חוץ לתחום של בעל הפירות אבל אם הוציאם בעל הפירות חוץ לתחום אם הוציאן במזיד וחזרו אסורים לו עד מוצאי י"ט שהרי עשה בהן עבירה: ספר הבתים

58 נח

פ"ה המקבץ דבלה וכו' עד וכן כל כיוצא בזה יש מן הגדולים שכתבו שאין עמור אלא בשדה אבל מעמר עומרים בבית פטור וי"א כשאין מכוון לעמר כדרך המעמרים אלא שמעמר ערמה בלא כיוון פטור ורבינו לא ביאר דבר מזה ויראה לי שדעתו שכל מעמר ערמה בשבת חייב וכן נראה: ספר הבתים

59 נט

פ"י יוני שובך וכו' ומן ההלכה נראה דהצד יוני שובך ויוני עליה וכו' חייב ואפשר שמ''ש רבינו ביוני שובך ויוני עליה באותם שברשותו ומ''ש בהלכה ביוני שובך ויוני עליה באותן שמחוסרין צידה: ספר הבתים

60 ס

פ"י הצד צבי וכו' גליון מן ההלכה נראה שאם היה חולה מחמת עייפות חייב רבינו לא ביאר זה ואפשר שדעתו שאין זה נקרא חולה אלא יגע: ספר הבתים

61 סא

פי"ד וכן חצר ודיר וסהר שהוקפו לדירה וכו' גליון לפי שאם לא הוקפו לדירה אעפ''י שדינן כרה"י לענין חיוב שבת אין דינן כרה"י לענין טלטול כמו שיתבאר: ספר הבתים

62 סב

פט"ו מפני שלא נחו המים גליון וכתב הרשב"א ז''ל ע"ד רבינו ויפה כתב דגרסינן בפ''ק דשבת הכניס ידו לחצר וקבל מי גשמים והוציא חייב ואסיקנא אימא קלט ואקשינן והא בעינן עקירה וכו' עד מיא מי עבידי דנייחי ולא אשכח לה פטורי אלא בקולט מן הגומא דמים ע"ג מים היינו הנחתן עכ"ל:

63 סג

ע"ש אם נשאר מצד הפרצה פס וכו' גליון מלשון רבינו נראה שהוא מבאר גדודי הנאמר בהלכה פס מכאן ופס מכאן ופס ד' שאמר מפני שבלשון ים לא הצריכו אלא פס א' ומה שיש מן התימה בפסק הרב ז"ל כי לפי לשונו נראה שהגדודין מתירין אפילו בפרצה יותר מי' וגדודין הם משהו מכאן ומשהו מכאן ומה יועיל משהו מכאן ומשהו מכאן לפרצה יותר מי' גם פס ד' לא יועיל אם לא תתמעט הפרצה עד י' ואין לומר שבחצר אפי' בפרצה יותר מי' די בזה שא"כ מצינו פרצת חצר יותר מי' ובכמה מקומות אמרו שאין פרצת חצר אלא בי' ואם דעתך לומר שפרצת חצר היא עד י' כשאין בו לחיים אבל בלחיים משהו מכאן ומשהו מכאן אפילו ביותר מי' אינו אוסר א"ל כן לפי עניין ההלכה סוף דבר לא מצאנו בזה דבר שתתיישב בו דעתנו: ספר הבתים

64 סד

ע"ש כצוצרה שהיא למעלה מן הים וכו' גליון כתב הרשב''א ז"ל והרב משה פסק בכצוצרה דלא בעינן למעלה מן המים אלא אפילו למעלה ממש סמוך לכצוצרה אע"פ שבפ''ג דהל' עירובין פסק בבור שבין ב' חצירות כר''י דצריך לתקע ראשי הקנים טפח במים ויש לי לומר לפי דבריו דלא הצריך ר''י שקוע אלא בבור וכיוצא בו שמן המחיצה ולהלן לאיש א' ומן המחיצה ולכאן לאיש אחר וכדי שלא ידלה משל חברו ממש להדיא אבל כצוצרה שעל הים שאפילו חוץ לכצוצרה יש לבעל הכצוצרה רשות בו כל היכא דאיכא היכר מחיצה שרי ואפילו לר''י: בת"ה ושם האריך

65 סה

ע"ש במ"מ ורבינו ז"ל כבר ביאר זה וכו' גליון אבל בס' הבתים כתב שנראה מדברי רבינו שא''צ חקק בזיז ולא מחיצה ונ''ל שאין זה דומה לגזוזטרא שהגזוזטרא היא רה"י וכל מה שתחת הגזוזטרא עד י"ט התחתונים הוא רה"י וי"ט התחתונים הוא כרמלית ונמצא מוציא מכרמלית לרה"י לפיכך צריך לעשות מחיצה י' שיראה כאילו המחיצות מגיעות עד המים וכאילו המים מובדלים מן הים והן תוך רה"י אבל בספינה כל מה שבאויר הים עד שפת דופן הספינה הוא כרמלית ואסור להכניס מן האור ההוא תוך הספינה לפיכך צריך לעשות דף ד' יוצא מן הספינה ופחות מד' בחודי הספינה אבל כשהוא ד' חולק רשות לעצמו ונבדל מן הספינה ואינו רה"י שהרי אין לו מחיצות ולא כרמלית ג''כ שאין לו מחיצות אלא מקום שמבדיל בין הספינה והים וכשהוא מוציא מאויר הספינה על הדף אינו מוציא מכרמלית לרה"י אלא למקום נבדל מן הספינה שהוא תוך אויר כרמלית וכשמכניס מן הדף לספינה אינו מכניס מכרמלית לרה"י שאין הדף כרמלית וצא מאויר כרמלית שהדף מבדיל האויר ע"כ:

66 סו

פי''ו נתמלא מים אפילו וכו' גליון דרש הרב הוא על מה שנאמר בגמ' אפי' יש בעמקו יותר מב"ס ונר' לפי דעת הרב ז"ל שאפי' כלו מלא מים והם עמוקים הרבה אם ראוים לתשמיש מותר לטלטל בכלו והראב"ד ז"ל ביאר יש בעמקן במקומן ולפי שאין המים עומדים אלא בעומק קרא עמקן שם מקומן ונתמלא מים שאמר לא שיהא כלו מלא מים אלא שרובו מים וראוים לתשמיש שאמרו ביאר הר''ש שראויין לשתיה שאין לך דירה מעולה מזו וכתב הרשב''א ז"ל ביש בעמקן י"ט וכל ככתוב במגיד ויראה לי שאין הנדון דומה לראיה שאם אמרו בר"ה שתשמישו בהילוך וכשהוא פחות מי' מהלכין בו ואעפ"י שמהלכין בו ע''י הדחק שמו הילוך לא נאמר כן בקרפף שתשמישו לדירה אם יש בו רקק מים אפי' אינן עמוקין י' אם אינן ראויין לתשמיש נתבטל שם דירה ממנו: ספר הבתים

67 סז

ע"ש על לשון מ''מ בל' וצורת פתח שאמרו וכו' גליון ז"ל הרשב"א והרב משה פסק כר''ח דלא בעי אלא בריאה לקבל דלת של קשין סבור הרב ז"ל דרב אויא בריה דרבא ציר שאל ופשט מברייתא דא''צ היכר ציר ע"כ:

68 סח

ע"ש בל' אבל הרשב''א ז"ל וכו' גליון ז"ל הרשב"א בת''ה והריא"ף ז"ל פי' מן הצד שעשה הפתח לצד הכותל ממש ולא באמצע המחיצה ומשום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי וכן פי' הר' משה ז"ל ואין פירושם מחוור מכמה טעמים דכי דייקת התם בפ''ק דערובין גבי נעץ ד' קונדיסין ומתח זמורה ע''ג לא אזלא כהאי פירושא כלל ועוד דאם איתא עשה צורת פתח בקרן זוית הו"לל כלישנא דאמרי בכלא מכילתין דערובין ועוד דפתח מצד הכותל עבדי ועבדי אינשי ועוד דהו"לל בה טעמא משום דלא עבדי לה אינשי כדאמרינן לעולם בכל מקום שהזכירו פתח בקרן זוית אלא הנכון ודאי מ"ש רש"י ז"ל ע''כ וגם דחה שם פר"ח ז"ל ע''ש:

69 סט

ומבוי שאין בתים וכו' גי' כ' הרשב''א בת"ה הארוך וז''ל והתימה מהרמב"ם שכתב מבוי שאין בתים וחצרות וכו' עד או חצר א' ומשמע מדבריו שהוא מפרש בתים או חצרות וליתא דשמואל הוא דאמר הכין בפ' הדר דאפילו בית א' וחצר א' ולית הלכתא כוותיה במקום רב ועוד דהא אסיקנא התם דהדר ביה וגם הוא ז"ל כתב בהפך מזה בפ"ה מה' ערובין גבי מבוי שלא נשתתפו בו אם ערבו חצרות עם הבתים עכ"ל: בס' א' מב' נתיבות:

70 ע

ע"ש במ"ש בסוף ל' ב' כותלים בר''ה וכו' גליון וז"ל הרשב''א בת"ה הארוך וכ''פ הרב משה ז"ל כחנניה דמצריך ראויות לינעל אעפ''י שאינן ננעלות אלא שאני תמה במקצת דבריו שכתב שצריך ב' דלתות וז"ל שכתב וכו' ודלתות מכאן ודלתות מכאן נ''ל כשגגה דדלת מכאן ודלת מכאן חנניה אליבא דב''ש היא אבל לב"ה בדלת מכאן וצ"פ מכאן סגי מ"מ שמענו מדבריו שהלכה כחנניה וזה נ"ל עיקר עוד כתב וז"ל עוד יש לדקדק מדבריו במקום זה שהוא פסק כר' יוחנן במחיצות דבקיעת הרבים מבטלתן ואין מדינה נעשית רה"י אא"כ יש לה דלתות וננעלות בלילה וכמ"ש בפ''א מהלכות ערובין ובהלכות שבת כתב דאין בקיעת הרבים מבטלת שכך כתב הזורק לבין הפסים חייב ואפילו היו הרבים בוקעים ועוברים לבין הפסים לא בטלו המחיצות והרי כן כחצר שהרבים בוקעים בו וזה תימה שזה כר"א דאמר כאן הודיעוך וס''ל והרי הרב ז"ל מזכה שטרא לבי תרי לר' יוחנן דירושלים ולר''א דהזורק לבין הפסים ואולי הרב ז"ל סגור דר''י ור''א תרווייהו בחדא שיטתא קיימי ותרוייהו כאן הודיעוך וס''ל גם קצת ספרים מצאתי כתוב בהם גרסא זו כאן הודיעוך ולא ס"ל והא' ר"י ירושלם וכו' אלא כאן הודיעוך וס''ל וא''א להלום גירסא זו ע"כ:

71 עא

פי"ז כתב הרב המאירי ז"ל בחדושיו וז"ל ועיקר הדברים כפסק הרמב"ם ז"ל דלחי של אשרה כשר וקורה של אשרה לא וטעם הדבר ומה שהכל תלוי עליו הוא בפי' כתותי מכתת שאינו כמו שהבין הראב''ד ז"ל ושאר המפרשים שיהא כמו שאינו אלא כנפרך ולא דבר שלם וא''כ בלחי הגע עצמך שיהא תל עפר הואיל וגבוה י''ט ה"ז מועיל אבל בקורה דבעינן שתהא חזקה לקבל אריח אילו חשבת ליה כנפרכת לא הויא חזקה ופי' נכון הוא וכן באתרוג ולולב אילו נחשבים כנפרכים היו חסרים ודאי נפסלים ומזה הפי' הוציא הרב שמואל שמותר לסכך הסוכה באיסורי הנאה דאע"ג דהוי הסיכוך כאילו נפרך מעלים דקים מ''מ צילתה מרובה מחמתה היא ולא משוינן ביה חילוק אי הוי מדבר שלם או נפרך לחתיכות דקות כעפר הואיל וממין הראוי לסכך הוא ואין לחוש במה שנהנה מאיסורי הנאה בסוכה דמצות לאו ליהנות ניתנו והמ' יצ''ו הק' שהרי מצות לאו ליהנות ניתנו פירושו שאנו מחוייבים לעשותם בע''כ ולא להנאת עצמנו הלכך בסכה בשעת עשיית המצוה שהיא הישיבה יש הנאה לגוף מאיסורי הנאה דהיינו צל וכדאמרינן במס' ע''ז שלא ישב תחת צל האשרה מפני שגופו הוא מתהנה ומיהו יש פי' אחר במצות לאו ליהנות ניתנו שאעפ''י שבשעת קיום המצוה איכא הנאה לגוף אין בכך כלום ובלבד שלא יהנה אחר עשיית המצוה כגון המודר הנאה ממעיין א' בימות החמה אסור לטבול בו מפני שאחר שנטהר הוא נהנה אחר עשיית המצוה ולפ''ז מותר לסכך באיסורי הנאה אבל לאחר החג אסור ודברים אלו נכונים ומחודשים עכ''ל:

72 עב

פי"ח קולמוס המגיע לראשי אצבעותיו גליון מ''ש הרב לראשי אצבעותיו הוא קשר העליון הסמוך ליד ומן ההלכה נר' שהמוציא קולמוס המגיע לקשר התחתון והוא קשר ראשון שבראשי אצבעותיו שהוא בספק חיוב חטאת ע''כ: מספר הבתים

73 עג

ע"ש היה בקסת וכו' רוב ספרי היד כתוב בהן כך היה בקסת כדי אות א' ובקולמוס כדי אות א' ובדיו הנשאר כדי אות א' ה''ז ספק ע''כ וכן היא גירסת בעל ספר הבתים בספרי רבינו גם כתב עוד נראה מדברי רבינו שאם הוציא על הקולמוס ועל הקסת פחות מכשיעור פטור אף על הקולמוס ועל הקסת כדרך שאמרנו המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי מפני שעיקר הוצאתו מפני האוכלין ע"כ:

74 עד

פכ"א שאין טחינה בפירות גליון י"ל שדעתו לומר שאין טחינה בדבר הנפרד אוכל מאוכל לשון זה נגזר מאוכלא דאפרת ואינו דומה למחתך ירק שזה צריך לו כדי לבשל ולא לרסוק השבת והחרובין מפני שאינן נאכלין בלא ריסוק אבל הדלועין והנבלה נאכלין בלא חיתוך ובלא ריסוק: ספר הבתים

75 עה

פכ"ה אבל כלי המוקצה מחמת מיאוס וכו' עד אם הוצרך להם מלשון הרב שמענו שאינו ניתר אלא לצורך גופו ולצורך מקומו אבל לא לצורך עצמו של כלי וכ"כ הרב בעל השלמה: מספר הבתים

76 עו

פכ"ה שאין עושין גרף ש"ר לכתחילה גליון מ"ש שאין עושין וכו' שב עמ"ש למעלה אבל אין ראוי לרחיצה אין נותנין: ספר הבתים

77 עז

ע"ש וכופין את הסל וכו' גליון לפי דעת רבינו נראה שאעפ''י שעודן עליו בין השמשות מותר לטלטלו כשירדו מעליו ורוב הפוסקים כתבו שאם היו התרנגולים על הסל ע''ש ב"ה אעפ"י שאינן עליו עתה אסור לטלטל הסל שהרי הוקצה לב''ה ופסק רבינו נראה לנו עיקר: ספר הבתים

78 עח

ע"ש היו בה חדקין וכו' גליון דברי רבינו סתומים במ"ש אסור לטלטלה מפני כבדה כי אם האיסור הוא מפני הכובד מה לנו ולחדקין ומה שי"ל בזה כי עיקר האיסור בגדולה מפני הכובד ולא נקט חדקין אלא להשמיענו שקטנה אעפ''י שיש בה חדקין מותר והר''ב השלמה פסק שמנורה שיש לה חדקין אפי' היא קטנה אסור לטלטלה ואם אין לה חדקין אפילו ניטלת בי' בני אדם מותר לטלטלה ופסק רבינו נ''ל: מספר הבתים

79 עט

פכ"ט יש לו לאדם לקדש על הכוס וכו' גליון נר' מדברי הרב שזה יהיה סמוך לחשכה וי"א שמאחר י"א שעות חסר רביע ולמעלה יכול לקדש ולהבדיל אבל לא קודם לכן: ספר הבתים

80 פ

פכ"ט אור של בה"מ וכו' גליון בגמרא ת"ר היו יושבין בבה"מ והביאו אור לפניהם בש"א כל א' וא' מברך לעצמו ובה''א א' מברך לכולן רבינו לא הביא זה הפסק ואפשר שדעתו הואיל ונהגו להדר הכל על הכוס אין מברכי' על האור לבדו בבה"מ: ספר הבתים

81 פא

הל' ערובין פ''א וחומץ ומורייס וכו' גליון לשון הרב קצר בענין חומץ כי מן ההלכה נר' ששיעורו כדי לטבל בו ירק הנאכל בשתי סעודות אלא שהדבר מובן מעצמן שכן דרך לטבל ירק בחומץ: ספר הבתים

82 פב

במ"מ בל' וראיתי לרשב''א ז''ל שהביא הגירסא וכו' גליון וז''ל הרשב"א ז"ל והרב משה ז''ל פסק בנותן את הערוב בבית שער דיחיד דאינו ערוב כרב ובההיא די' בתים פסק כר''י ולכאורה נראין דבריו כסותרין זה את זה אלא שאפשר דההיא דנותן את ערובו בבית שער מיירי בבית שער שבחצר ומ"מ היה לו לר' ז"ל לפרש ולא לסתום דבריו ע''ש:

83 פג

פ"ג היו זו בצד זו וכו' גליון לפי ביאור הרב ז"ל נר' שכל שתי גזוזטראות שהן זו למעלה מזו אין נסר ד' מועיל בהן שיהיו מערבין א' עד שיהיה בין זו לזו פחות מג' וכתב זה הרב בב' גזוזטראות שהן זו בצד זו וה"ה בב' גזוזטראות שהן זו כנגד זו אלא שאינן בשוה שאין נסר מועיל בהן: ספר הבתים

84 פד

במ"מ בל' וכן היא הנסחא האמתית וכו' גליון וכ"כ בעל ס' הבתיס וז"ל ויר' לי שראוי להיות שם אם יש באורך המיעוט ד"ט כי כשמעט גובה הכותל מי' ויש באותו מיעוט רחב ד' הרי הוא כסולם ע"כ:

85 פה

ע"ש פ''ג באר שבאמצע השביל וכו' מלשון הרב לא נתברר שביל זה אם הוא רה"י או הוא כמבוי או הוא כר''ה ונר' ששביל זה הוא כעין מבוי קטן ואילו היו החצרות פתוחות לתוכו היה אוסר זה על זה אבל כאן שאין תשמישן אלא ע"י אויר אין אוסרים זה על זה: ספר הבתים

86 פו

במ"מ אבל ראיתי לרש''י וכו' גליון וז''ל הרשב''א ז"ל והרב רבינו משה ז"ל כתב דלטלטל מספינה לספינה אסור אם חזרו וקשרום במזיד ואינו מותר אלא כשחזרו ונקשרו בשוגג ודברי תימה הם דא''כ מאי חזרו להתירן הראשון דקתני בברייתא ע"כ:

87 פז

פ"ד חמשה שגבו וכו' גליון לא נתברר לנו מ"ש הרב א"צ להוליך ע"י חמשתן אלא ככר א' אם ר''ל שה' שערבו יחד בחצר א' ורצו לערב עם חצר אחרת א''צ להוליך ע"י חמשתן אלא א' ובא להשמיענו שא' נעשה שליח לכלן: ספר הבתים

88 פח

פ"ה א' מבני מבוי שרגיל להשתתף וכו' גליון לפי מ''ש רבינו בזאת הפסקא ומ''ש להלן בענין אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו נר' שזאת היא שיטתו שמי שרגיל לערב עם בני המבוי כבר הכניס עצמו בשיתוף עמהן ושוב אינו יכול לערב על ידן אלא נוטלין אותו בע"כ וא''צ ליטול רשות מב''ד כאדם שנוטל נכסיו כשמוצאן ברשות אחר וא"צ רשות אבל אם אינו רגיל אין כח בידם ליטלו ע"כ בלא ב''ד אלא כופין אותו בב"ד כדרך שעושין בשאר תביעות שבין אדם לחברו ואין אשתו של אדם מערבת לו בדרך זה כיון שגלה בדעתו שאינו רוצה לערב עמהן אבל בסתם אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו אעפ"י שאינו רגיל וברגיל אין ספק שאשתו מערבת לו אעפ"י שאמר איני מערב עמכם הר הן עצמן יכולין ליכולו ע"כ: ספר הבתים

89 פט

ע"ש במ''מ בל' אבל רש''י ז"ל פי' וכו' גליון וז"ל הרשב"א ז"ל זמנין דבעו לה ולא אפשר למיתבא ניהלייהו וי"ג זמנין דבעו לה מאתמול ולא אפשר וכו' וכן נראה גירסתו של ה"ר משה ז''ל ואינו מחוור דאפילו מקפידין על ערובו הוי ערוב וכדר''י ב"ח ועוד דאין לך לעולם ערוב ושתוף דכמה פעמים מבקשים איש מחברו בחול יין ושמן ואין נותן לו ועוד דמה לנו אם בחול מקפידין כיון שעכשיו ערבו ולא הקפידו והר''א ז"ל גורס בעו לה מינאי מאתמול אלא שפי' כיון דאי בעו לה מינאי מאתמול ולא יהבי להו השתא נמי אין הזכוי זכוי גמור עכ"ל בת"ה והוא ז"ל פי' זמנין דבעו לה לומר פעמים תירצו ממני שהפת שאקנה להם שיאכלוה ולא אפשר לי ליתנה להם מפני שאין היד משגת ליתן להם משלי וכיון שכן אין הזכוי זכוי גמור ולא הוי שתוף:

90 צ

ע"ש חצר שיש לה שני פתחים וכו' גליון נר' שדעת רבינו שמפני זה צריך להודיע בחצר של ב' מבואות שחובה הוא לו שאינו רוצה לגלות דעתו להן שאינו חפץ בשיתוף שנשתתפו בשבילו שמא מתוך כך יבאו לידי תגר והתורה כלה דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום: ספר הבתים

91 צא

הל' פ''ג לא ימלא וכו' גליון מ''ש הרב לא ימלא וכו' אינו נראה כן לפי ההלכה וכו' ואולי מ"ש ימלא אינו מילוי דוקא אלא כל נתינת מים בכלי כל מקום המים נקרא מילוי ע''כ:

92 צב

הל' שי''ט פ''א בני החיל וכו' במ"מ וכ''פ רש''י ז"ל ועל כן הק' ע"ד רבינו וכו' גליון יש מתרצין אליביה דההיא דעיסת כלבים קאי דבזמן שהרועים אוכלין ממנה נאפית בי"ט והתם ודאי אדעתא דכלבים קא אפי לה ומותר כיון דחזו לרועים והכלבים אפשר לפייסם בנבלה כ''ש הכא גבי הזמנה לגוי שיהא מותר דודאי מה שיבשל לגוי חזי ליה ולא קאי שפיר מתרי אנשי חדא דאי קאי אעיסת כלבים הל"ל האי ופליגא מקמי הך מלתא דבני בגא ועוד דהא חזינן ליה לר"מ ז"ל שהוא פסק ג"כ ההיא דעיסת כלבים ואי קאי האי ופליגא עלה היכי פסיק לתרוייהו והפירוש הנכון מ"ש הרב ההשלמה דהאי ופליגא קאי אהא דשמעון התימני דחזינן דשחט העגל לבולשת ולמה שחט אותו להם ויתנוהו להם במתנה כשהוא חי והם ימיתוהו נמצא שעשו מלאכה בשביל הגוים והיינו ופליגא דריב"ל דאמר אסור להזמין גזרה שמא ירבה בשבילו לפי שאסור לעשות מלאכה בשביל גוי ומדגרסינן ת''ר קאי שפיר האי ופליגא אההיא דשמעון התימני דאי קאי אההיא דבני בגא הל"ל האי ופליגא מקמי הך ברייתא דשמעון התימני גם אפילו כי גרסי' מתיבי אית לן לפרש האי ופליגי אהא דשמעון המימני אך לגירסא אחרת הוא יותר מבואר ע''כ: ממפרש

93 צג

ע"ש השוחט את התרנגולת וכו' גליון הא דתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות מותרים לאכלם בי"ט פירשה רבינו אפרים בי"ט דעלמא אבל בי"ט דאחר השבת אסורות דדילמא מאתמול גמרו ואין שבת מכינה לי''ט ומאי דאקשי' ואם אית' נגזור משום הנך דמתילדן ביומיה פי' הכי כלומר כי היכי דגזרינן בביצה שנולדה בי"ט שהיה לנו לומר שהיא מותרת דמאתמול נגמרה שהוא חול וחול מכין לי"ט ואפ''ה אסרינן לה משום שבת אחר י"ט ה"נ בבצים במעי אמן בי"ט דעלמא נגזר אטו י''ט שאחר השבת שהן אסורים שמאתמל נגמרה וכן דעת בעל ההשלמה כי כן קיבל מהרב אביו והב''ה כתב דאפי' אחר השבת שרי דהו"ל כאחד מאיבריה ופי' הכי ואם איתא וכו' כלומר סתמא קתני ואפי' בי''ט אחר השבת ואם איתא בי"ט אחר השבת ביצים גמורות במעי אמן אמאי הם מותרות נגזור במעי אמן אטו דמתילדן ביומיה והשתא ליכא גזרה לגזרה דאי לא מפרשינן הכי הוי גזרה לגזרה והרמב''ם ז"ל כתבה סתם משמע דס"ל שאפי' בי''ט אחר השבת מותרות וכ"כ דליכא למימר דאית בהו משום הכנה כיון שלא נולדה שהלידה היא ההכנה ולא גרעא מגוף התרנגולת שהיא מותרת וראיה לזה מאי דאמרינן בגמרא ע"כ ל"פ אלא בנולדה אבל במעי אמן ד''ה מותרות משמע דכל זמן שהיא במעי התרנגולת מותרת וליכא למגזר משום הנך דמתילדן ביומיה דמלתא דלא שכיחא היא ע"כ: ממפרש

94 צד

ע"ש במ"מ וכשם שאסור לאכלה וכו' בסופ' בל' וכ''נ מדברי רבינו וכו' גליון מל' רבינו משמע דאוודאה קאי שכתב ואפי' נתערבה באלף ור''ל ההיא שנולדה בי"ט שהרב לא הזכיר ספקא כלל וכ"נ מהירושלמי דאוודאה קאי דקתני אפילו למ''ד ספק הכן מותר מודה בנתערבה שאסור דספק הכן הוא כגון ספק היום נשרו ספק מאתמול ברם הכא שאחת אסורה והיא מוכחת על כלן משמע שיש שם אחת שהיא אסורה בודאי גם משמע מהירושלמי דספקה הוא ספק הכן ע''כ: ממפרש

95 צה

ע"ש יתעסקו בקבורתו הגוים וכו' גליון כתב הר' אשר דדוקא בקבורתו וכל דבר שיש בו מלאכה אבל לטלטלו ולהוציאו מן הבית עושים ע"י ישראל מפני כבוד הבריות שדוחה ל''ת וי"א שכן דעת רבינו שכתב בקבורתו ולא מצאתי לזה ראיה מבוארת שהטלטול וההוצאה הכל מצורך קבורה הם והראב''ד ז"ל כתב שאסור לישראל לטלטלו ולהוציאו וכ''ד הרמב"ן וכתב שאין כבוד הבריות הואיל וסופו להקבר ע"י עממין ואפי' ע"י ככר ותינוק אסור לטלטלו שלא התירו זה אלא במוטל בחמה: ספר הבתים

96 צו

פ"א שני י''ט אלו של גליות וכו' גליון וא''ת נימא ג''כ בכל מוקצה שאסור בראשון שיהא מותר בשני כגון תמרי דעסקא וי"ל שר' יהודה לא אמר אלא גבי ביצה שא''צ הכנה לפי שהלידה היא ההכנה שבתחלה קודם שתלד אית בה מוקצה ועכשיו כשתלד הוכנה ואסורה בא' שנולד אסור בראשון וה"נ בכל מוקצה אם הוכן בראשון מותר בשני וכן דעת רבינו שכתב לפיכך דבר שהיה מוקצה וכו' אם הכין אותו לב' ה''ז מותר ומ"ש אם הכין אותו שב אל המוקצה לפי שהלידה היא ההכנה כמו שכתבנו וזהו שכתב אח"כ מצה שנולדה בראשון תאכל בשני ולא אמר שיכין אותה למחר משמע שא''צ הכנה עוד כתב חיה או עוף וכו' דבר המחובר וכו' גם בזה לא הצריך הכנה משמע שהרב ז"ל הפריש בין מוקצה למוקצה דכל מוקצה שלא נודע לאיש הקצאתו עד י"ט מדמה ליה לנולד וא''צ הכנה כגון חיה או עוף שניצודו בי"ט שזה המוקצה נולד בי"ט כגון ביצה והצידה היא ההכנה וכן דבר מחובר הקרקע שנעקר בראשון א''צ הכנה כיון שמאמש לא אתקצאי והיום נולד לו המוקצה והוא כשנעקר כי בתחלת לא היה אסור קודם עקירה משום מוקצה כגון תמרי דעסקא אלא מפני שאסור לעקור דבר המחובר ועכשיו כשנעקר אסור משום נולד שהעקירה היא הלידה והלידה היא ההכנה וא"צ הכנה אחרת לאכול למחר אבל תמרי דעסקא שמעי"ט צריך הכנה אם ירצה לאכול יום א' כיון שעומדים לסחורה ולא לאכילה צריך נמי הכנה יום א' אם ירצה לאכול מהם יום ב' ובלא הכנה אסור וכגון זה המוקצה אמר הרב אם הכין אותו לב' מותר אבל ביצה וחיה ועוף שניצודו בא' או דבר שנעקר מן הקרקע א''צ הכנה כמ"ש דכל אלו נולדו בי"ט וגבי נולד לא בעינן הכנה כך נר' דעת הרב ז"ל וכך אנו נוהגים בביצה ובדורון מן הגר בדבר שנעקר ביום א' מן המחובר שאנו אוכלים אותו ביום ב' בלא הכנה ע"כ:

97 צז

ע"ש וכן כל כיוצא בביצה פי' כגון עצים שנשרו בשבת דאילו נשרו בי"ט אסורים הלכך אם נשרו בשבת אסורים נמי בי"ט אבל עגל שנולד בשבת מותר בי"ט דשבת וי"ט ב' קדושות הם שאילו היו קדושה א' דין הוא שיהיה אסור בי"ט שלא יתכן שיהא מקצת היום אסור ומקצתו מותר ומשום הכנה ליכא למשרי דבשלמא ביצה שנולדה בשבת אסורה בי"ט שאילו לא נולדה בשבת ונולדה בי"ט אסורה עכשיו מי גרם לה שתהא מותרת לידת שבת ואין שבת מכינה לי"ט אבל עגל שאם נולד בי"ט מותר אין כאן הכנה כלל ע"כ:

98 צח

פ"ב אלו ואלו אני נוטל וכו' גליון במשנה ובה"א עומד מעי"ט ואומר זה וזה אני נוטל ופירשו עופות של חלון זה ושל חלון זה ואין כן דעת רבינו אלא זה וזה אאפרוחין קאי שאם כפרושם מזה ומזה הוי ליה למימר: הרב ישמעאל בן חכמון ז"ל

99 צט

פ"ב ממפרש בכ''י וז"ל ע''ש בר' הריא''ף ז"ל הא דאמר רב מרי בריה דרב כהנא בדק בקינה של תרנגולת מעי"ט ולמחר השכים וכו' והשמועה ההיא דעד כמה וכו' והרמב"ם ז"ל לא הביא מזה כלום נראה שהוא סומך על הכלל הידוע לפסוק הלכה כאיכא דאמרי ועל הא דר' יוחנן אמרינן אליבא דרב א''ד מאי עם יציאתה נגמרה עם יציאת כולה אין עם יציאת רובה לא לאפוקי מדר''י וכו' משמע דהא דרב מרי ליתא והך ברייתא דכל שתשמישו ביום וכו' כיון דלא אישתכח אלא כדאוקמא רב מרי לדעת ר''י נראה דלא דייקא היא והויא דלא כהלכתא ואולי הרב ז"ל ידע זה מדרך הטבע ע"כ:

100 ק

והבא בשביל ישראל זה וכו' י"א שבתחום ג' פרסאות שהוא מן התורה כיון שהוא מוקצה מחמת איסור תורה אסור אפילו לישראל אחר ואחר שהרב לא חילק נראה שאפילו בתחום של ג' פרסאות והטעם שאין מוקצה אלא כשהאיסור בגוף הדבר עצמו אבל כאן כיון שאילו היה שם הישראל היה מותר לאכול מאותם פירות אינו אסור אלא משום שמא יאמר לו לך והבא לי לפיכך מותר לישראל אחר: ספר הבתים

101 קא

ע"ש מי שהיה לו דקר נעוץ וכו' דע שדקר נעוץ מותר לנתקו לכתחלה בי"ט ואע"ג דלגבי שבת אסור לכתחלה כדאמר רבא וכו' שאני הכא דאי לא שרית ליה אתי לאמטעי משמחת י"ט והיינו דאמרינן בגמרא גבי כוי ולכסיי בדקר נעוץ אלמא דבדקר נעוץ שוחטין לכתחלה וכ''נ דעת הרמב''ם ז"ל שכתב ה"ז מכסה בו ומטלטלו מדקאמר ומטלטלו משמע לעשות בו כל צרכיו וכ"ש כיסוי שמותר לכתחלה לשחוט ולכסות בו ומ"ש הרב ז"ל ונתקו משמע בדיעבד ל''ד דאפילו לכתחלה נמי מותר שהרי הוא ז''ל כתב בפ''א כל שאסור בשבת בין שהוא דומה וכו' עד אא''כ היה בו צורך אכילה ואין לך צורך אכילה גדול מזה שהוא אינו יכול לשחוט אא''כ כסה את דמו וכיון דבשבת פטור וכדאמרן בי"ט מותר לכתחלה לצורך אכילה ואין

102 קב

הכרח מלשון ונתקו דקאמר רבינו דה"נ כתב למעלה וכן אפר שהוסק דמשמע בדיעבד וכן המכניס עפר מבע"י שכתב רבינו וגרסינן בגמרא אמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור דם צפור אסור לכסות בו צואה נהרבלאי אמרי אפי' לכסות בו ד"צ מותר לכסות בו צואה והר"ב ההשלמה פסק כרבא ואע"ג דבמסקנא לא אסרי כוי אלא משום התרת חלבו דמשמע דאפר כירה מוכן לספק התם ה"ק אעפ"י שהכניס עפר לכוי אסור לכסות את דמו משום התרת חלבו אבל לעולם מסתמא בין עפר בין אפר כירה דעתו לודאי ולא לספק ולפיכך אסור לכסות בו צואה מסתמא משום דהרי ספק אם תארע במקום המיאוס לו או לא והרמב"ם ז"ל נראה שפסק כנהרבלאי אעפ"י שלא הביא זה בביאור שהוא ז"ל [וכתב] בפ"ב גבי המכניס עפר ה"ז מוכן וכו' משמע דלכל דבר הוי מוכן ואפילו לכסות בו צואה שהוא ספק וכ''נ מההיא דרמי בר חמא דאסיק דאיסורא דכוי לא הוי אלא משום התרת חלבו דמשמע דמוכן הוא אפי' לספק והאיסור לא הוי אלא משום התרת תלבו ורבא הוא דס"ל דאיכא איסורא אחרינא בכוי והוא שאינו מוכן לספק ולית הלכתא כותיה ע"כ:

103 קג

פ"ג וכן אין גוזזין וכו' גליון הרב משה כתב שמתקנין אותן בתספורת ולפי דבריו הכי קתני אין גוזזין את הירק בתספורת שלו אבל מתקנין את הקורנס וכו' בתספורצ ואינו מחוור בעיני שאילו כן היה לו לשנות אבל מתקנין את הקורנס ואת העכביות כלו' בירק אסור אבל בקורנס מותר ועוד דהו"ל למתני וגוזזין את הקורנס ודברי ר''ש ז"ל נ''ל עיקר:

104 קד

פ"ג אין מלבנין האבנים וכו' הי"ל לרבינו ז"ל לכתוב החדשים כי הישנים מותר ללבון ואין מי שיחלוק בזה ואפשר שזה נקשר עם תנור וכירים חדשים שהזכיר למעלה ור"ל וכן נמי אין מלבנין את האבנים החדשים ור"ל האבנים הרעפים שהם כמו אבנים ע"כ עוד שם גליון שנינו שם אין מלבנים את הרעפים וכו' ואוקימ' בחדשים ואר"י מפנו שצריך לבדקן וא"נ מפני שצריך לחסמן כלומר שצריכים היסק ראשון כדי שיתקשו ובזה הם נעשים כלי ואסור לעשות כלי בי"ט ואפילו לצורך אוכל נפש שהרי אפשר לו מעי"ט והרב משה ז"ל פסק כלשון זה האחרון ונראה שפסק כן מפני ששאל ר"י מר"ז הא דתנן דרסה או טרפה לכותל וכו' אפילו שהתה מע"ל צריכה בדיקה מהו לשחטה בי"ט וכו' והדר ליה תנינא וכו' וא"ל ר"י אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה ושתיק ליה ר"ז אלמא קבלה מיניה ויש מי שפסק כל"ק ומחזיקינן ריעותא בין ברעפים בין בבהמה שדרסה או טרפה בכותל ומסתברא לי כדברי הרב ז"ל דהא משמע דר"ל נסיב ההוא טעמא דגרסינן התם ת"ר א' מביא את האור וכו' עד אר"ל הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה אלמא ליבון רעפים מפני שמחסמן הוא דאי משום טורח שלא לצורך בשבת לא שייך ההוא טעמא כלל דאין הפרש בין מטלטל הבדוקות למטלטל שאינן בדוקות ואי משום שבודקן באור אין כאן חיוב חטאת וכל המנויים כאן חייבים חטאת ואדרבא כל שלא יכלה לקבל ליבונה פטור עליה וכל שקבלה ליבונה חייב עליה משום מכה בפטיש שהרי גמרה להיות כלי אלמא ליבון רעפים משום שצריך לחסמן הוא כן נראה לי וכפי' רש"י ז"ל: הרשב"א ז"ל בת"ה

105 קה

פ"ג אבל דכין את התבלין וכו' אבל מלח וכו' גרסינן בגמרא דכ"ע מיהת מלח בעי שינוי מ''ט וכו' איכא בינייהו וכו' א"נ במוריקא ע"כ הב''ה פסק לחומרא ואם ידע מאתמול מאי קדרה בעי בשולי אפי' לתבלין בעי נמי שינוי ובמוריקא אפי' לא ידע צריך שינוי והרמב"ם פסק כמ''ד כל התבלין כולן מפיגין טעמן ומשמע אפי' מוריקא נראה שהרב ז"ל דייק מהא דרב שהיה מצוה להטות למלח ולא לתבלין משמע משום דתבלין לא בעי אצלויי ואפי' מוריקא וכן משמע מהריא"ף ז"ל הריא''ף ז"ל משמע דלא גריס בההיא דשמואל ואפילו מלח עמהם אלא אפילו מלח דמשמע דמלח לא בעי שינוי שאפילו במדוך של אבן נידוך כדרכו מיהו הטייה בעי ותבלין נידוכין בלא הטייה והרמב''ם ז"ל לא הביא הא דשמואל משמע דס''ל דפליג אדרב דכל היכא דאיכא מלח אפילו עם תבלין בעי הטייה או נוכל לומר שהרב ז"ל כתב דין מלח כשהוא בפ''ע אבל אם היה עם תבלין שא"צ שינוי ולא הטייה גם בשביל המלח שהוא עמהם לא בעינן הטייה והוא הנכון עוד כתב הר' הנזכר וז"ל קי"ל כרבינא דאמר דשפוד שצלו בו בשר מותר לטלטו טלטול גמור מידי דהוי אקוץ בר"ה וכ''פ הריא''ף ז''ל והרמב"ם ז"ל לא ביאר ואולי סמך כיון שהביא ההיא דקוץ בר''ה בה' שבת בפט''ו ע''כ

106 קו

פ"ד אין מוציאין את האש וכו' גליון וז''ל הרשב''א ז''ל אין מוציאין את האור וכך בגמרא פירש משום דקא מוליד והרב משה ז"ל כתב בו טעם אחר מפני שאפשר לו להוציאו מעי''ט ואפילו לר"י לא התיר מכשירין שאפשר לעשות מעי''ט ואפשר שדעת הרב ז''ל לומר שכל עצמן לא אסרו מוליד כזה אלא שאפשר לו מעי''ט הא לאו הכי הוו שרו דלא עדיף מוליד ממבעיר ואופה דמלאכות גמורות נינהו דאורייתא ומותרות משום אוכל נפש ע''כ:

107 קז

ע"ש אין משחיזין וכו' עד שמא יבא וכו' כתב הרשב''א ז"ל אין דבר זה מחוור בעיני דא''כ אין לך מקום שנדרוש כר"י דאמר לכם לכל צרככם וכדאמר בגמ' מאן תנא בהשחזה אסור דלא כר"י וכו' ור''ח אמר דמילי מעלייתא נינהו למדרשינהו בפרקא ורב יוסף נמי דאמר סכין שעמדה וכו' משמע דהוה דרש להו מדלא אמרי' התם ופליגא דר"ח וכתב סברתו להתיר בשנפגמה בי"ט ובסוף דבריו כתב שראוי להחמיר למעשה כדברי רבינו ז''ל: עיין בת''ה

108 קח

ע"ש ז"ל הר''י בן חכמון ז''ל בחדושיו כתב הרמב''ם ז"ל אסור להראות סכין לע''ה בי"ט שמא תהיה פגומה וכו' יצא לרבינו זה מסוף השמועה שאמרו ת"ח רואה סכין לעצמו ומשאילה לאחרים כלומר לע''ה שאין לחוש שמא ילך ויחדדנה שכבר היא מושחזת וכיון שיודע הל' שחיטה אעפ"י שאינו חכם ילך וישחוט ע"כ:

109 קט

ע"ש כלי שנטמא בי''ט גליון כלי טמא וכו' מלשון הרב שמענו שהכלים שנאסרו משום גיעולי גוים בי"ט מותר להטבילן בי"ט כדרך שאמרו בכלי שנטמא בי"ט ואעפ''י שצריך מלאכה להגעלה הבערה הותרה לכל דבר שיש בו צורך י"ט שהרי מותר להחם חמין להדיח כלים הצרכים לו וכן שמענו מלשון הרב ז"ל שמי שלקח כלים מן הגוים מעי"ט וצריך להטבילן מטבילין אותן בי"ט שאין הטבילה בהם מן התורה לפי פסק הרב והגאונים: ספר הבתים

110 קי

ע"ש הלוואת י"ט וכו' גליון הרב משה ז"ל פסק כרבה דניתנה ליתבע ונראה טעמו משום דהלכה כרבה בר משדה קנין ומחצה ואעפ''י שי"ל שאין אותו כלל אלא במה שנחלקו בבבא בתרא מ''מ כל היכא דליכא ראיה טפי לחד מחבריה מסתמא כרבה נקטינן וי"ס שגורסים רבא ואפ"ה יש פוסקים כרבא משום דבתרא הוא עכ''ל הרשב''א ז"ל:

111 קיא

פ''ה וכן משואות וכו' גליון מדברי רבינו נראה שגורס הני דדרו בדוהקא בה''א ולא דוחקא וכמ''ש בעל הערוך ויראה שהוא מין ממיני המוטות שהרי לא תלה השינוי במנהגו של נושא אלא בדרכו של משא: הר"י ז' חכמון ז"ל

112 קיב

פ"ה בד"א בנושא על האדם וכו' אבל ע"ג בהמה וכו' עד כדרך שהוא עושה בחול תימא דהא שרינן לאדם היכא דלא אפשר שיעשה כדרך שהוא עושה בחול ומ''ש בהמה מאדם אם לא מפני חשש שמא יחתוך זמורה ושמא ינהיגוה במקל ונוכל לומר דגזרה שמא יחתוך זמורה לא הוי אלא ברוכב ואם יש עליה משאוי חייב משום מחמר וזה רצה לומר רבינו שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שיהיה מחמר ומש''ה שרי באדם כי לא אפשר בשינוי ובבהמה אסור ע"כ:

113 קיג

פ"ה ואין יוצאים בכסא וכו' הרב ז''ל לא הזכיר משום דבעיתי דס"ל דשנויא דחיקא הוא ור''ן פליג עם ר' אמי דאמר ובלבד שלא יכתף דר''ן התיר לכתף אם רבים צריכין לו וכן התיר לאשתו מחמת שרבים צריכים לה והא דמרי ומר זוטרא שהיו מכתפים ומפרש טעמא משום דבעיתי או משום דוחקא דצבורא למאן דס''ל שאסור לכתף קאמר אבל אנן כר''ן קי"ל שמתיר לכתף כשרבים צ"ל ומלת יוצאין בכסא שב אל הנושאים ר"ל יוצאים בכסא לצאת עליו איש הצריך לרבים כ"נ מלשון הרב ז"ל ע''כ:

114 קיד

פ"ה אין מוליכין את הסולם וכו' רבינו פסק כב''ה וכלישנא בתרא וכתב גבי שבת אבל לא גבי י''ט משום שמחת י"ט ויש תמהין עליו איך פסק כן וכפי מה שראיתי מפירושו בפירוש המשנה אין לתמוה עליו לפי שהוא ז"ל פסק כא"ד דברה"י מותר דקי"ל בכל דוכתא כא''ד וס"ל כרב גבי שבת אבל לא גבי י"ט דהך ל"ב נמי לא ס"ל כרב גבי י"ט משום שמחת י"ט והיינו דקשקיל וטרי האי ל''ב דמשמע דב"ה סברי כהאי תנא דאמר שוטחן בחמה ומשום שמחת י"ט שדבר מועט הוא להתיר ברה"י גבי שמחת י"ט אבל בר''ה אסור מפני מראית העין שהרואה אומר להטיח גגו הוא צריך וראיה לזה דברה"י לא חיישינן למראית העין משום שמחת י''ט מדאקשינן בגמ' גבי ב"ה מתירין אלמא גבי שמחת י''ט ב''ש לחומרא וב''ה לקולא וכו' משמע דב"ה מקילין בדבר שיש בו איסור משום שמחת י''ט וזה ודאי כהאי לישנא דאסר בר"ה מפני הרואים והתיר ברה"י דלא חיישינן לזה משום שמחת י''ט ולזה אמר אלמא גבי שמחת י''ט ב''ה לקולא דאי ס''ל כל''ק דשרו אפילו בר"ה איך הק' דמשום שמחת י''ט ב''ה לקולא דאנא אמינא דלא שרו ב"ה בר''ה משום שמחת י"ט אך מפני דאמרינן טעמא דמסתבר והוא דשובכו מוכיח עליו אלא לאו ש''מ מדקאמר דמשום שמחת י"ט ב''ה מקילין ר''ל דאפי' בדבר שיש לחוש כגון ברה''י כרב אפ''ה מותר משום שמחת י''ט וכיון דקי''ל דב"ה מקילין משום שמחת י''ט דהכי אסיקנא דמוחלפת השיטה ור''ל הא דדקר נעוץ ש''מ האי לישנא דא''ד הוי הלכה דבר"ה חיישינן להא דרב שהרואה אומר להטית גגו הוא צריך אבל ברה"י לא חיישינן להא דרב משום שי''ט ועיין בדברי רבינו בפירוש המשנה ותמצא שהלך בזה הדרך רבינו לא ביאר אם חזרת הסולם מותרת או לאו ולפי ההלכה משמע שאסור וכיון שהביא דין הולכה לבד משמע ולהחזירה אסור כדין ההולכה ע"כ:

115 קטו

פ''ה מי שהיו לו פירות על גגו וכו' בגמרא שקלי וטרו אי דוקא ד' וה' קופות או לאו ולא אסיקו בה כלום רבינו ז"ל לא חילק וכן עיקר להקל בשל דבריהם ובעו בגמרא בי"ט מי הוי מותר לפנות כל האוצר כיון דקיל או לא כמו שבת תו בעי התם אם בשבת מותר להעתיקם מגג אל גג ואפילו בשגגותיהם שוים א''נ לשלשלם בחבל דרך חלונות וכו' או אם הוא אסור כמו גבי י"ט ועלו בתיקו ומשמע דפשיטא להו דכשם שמותר להשיל פירות דרך ארובה מפני גשמים בי"ט כך מותר בשבת מפני האורחים או מפני ביטול בה"מ והאי דקתני במתניתין אבל לא בשבת דוקא מפני גשמים אבל לדבר מצוה אחרת מפנין ופסק בעל ההשלמה בשתיהם לחומרא דמה שמותר בי"ט לבד מותר בשבת גם מאי דבעי אם מותר לפנות כל האוצר בי"ט פסק לחומרא כיון דלא איפשיטו ויראה לי שהרמב"ם ז"ל ס"ל דמאי דבעו גבי י"ט אם מותר או לאו דמקילינן לפנות הכל מפני הפסד ממונו ולא אמרינן דילמא אתי לאשוויי גומות דדבר שאין מתכוין הוא הואיל ולא אפשיטא ונראה זה ממ''ש וצריך לפנותן כלו' הכל ומאי דבעו גבי שבת אם יהיה מותר בו מה שאסור בי''ט דהיינו מגג אל גג ואפילו בשגגותיהם שוים א''נ הא דלא ישלשל בחבל וכו' כיון דלא אפשיטא אזלינן לחומרא שלא יהיה שבת קל מי''ט ע"כ:

116 קטז

פ"ה אבל משילן דרך ארובה וכו' גליון ממ''ש הרב נראה שאסור להורידן בחבל דרך ארובה שבגג או דרך סולמות אלא שמשילן מן הגג למטה בלא חבל ובלא סולם: ספר הבתים

117 קיז

פ"ה כל שנאותין בו אפילו בחול וכו' בגמרא אמר אביי סנדל המסומר אסור לנעלו ומותר לטלטלו וכו' לדעת אביי משמע שמותר לשלחו בי"ט דהא קי"ל כרב ששת וכל וא''כ פליג אמתניתין שאסרה לשלוח סנדל המסומר ולא הוי הלכה כוותיה וכי גזרו על סנדל מסומר אפילו אטלטול גזרו וי"א דהלכה כוותיה שמותר לטלטלו ומש"ה אין שולחין אותו בי''ט שלא התירו אלא דבר שנאותים בו בחול למצוה אבל דבר שאין בו מצוה בהנאתו לא התירו והראשון נראה עיקר לפי דעת הרמב''ם ז"ל שהוא לא כתב בהלכות שבת פי"ט גבי דין סנדל המסומר שיהיה מותר לטלטלו ולגבי תבואה כתב לפי שאין נאותין בה בחול משמע שאין איסורה מפני שנאותין בה בחול שלא לשם מצוה וכתב הר''ב ההשלמה ז"ל דהא דהתירו לשלוח תפילין דוקא להתלמד קשר של תפילין ואין נראה כן דעת רבינו שכתב אעפ''י שאין נאותין בו בי"ט כגון תפילין וכו' משמע דתפילין שולחים אעפ''י שאינן להתלמד דאי להתלמד אין לך הנאה גדולה מזו ע"כ:

118 קיח

ע"ש אבל משלחין קטניות וכו' גליון וראיתי להר''ר משה ז"ל שהתיר בעדשים שכך כתב אבל משלחין קטניות וכו' וא''כ למה לא פסק בהם לאיסור אם נחלקו ב"ה בכל אותם המנויים בברייתא דתניא ר''ש מותיר וכו' עד עדשים לעשות מהם רסיסין ואולי דעתו ז"ל דכיון דלא קתני במתניתין אלא תבואה סתם ש"מ דלא נחלקו ב"ה אלא בתבואה בלבד ואין בכלל תבואה אלא חמשת המינין בלבד וכדאסיקנא בנדרים בר"פ הנודר מן הדגן: הרשב"א ז"ל בת"ה

119 קיט

פ''ו א' שכר תמרים וכו' להשגת הראב"ד יש לתרץ לדעת רבינו שבפרק תולין אקשי' ההיא דמטילין שכר לרב אשי דקתני אעפ"י וכו' ולא שני ליה רב אשי ההיא אליבא דיחידאה היא אבל שני התם לא מונחא מלתא וכו' כלומר התם אינה נכרת ההערמה אבל הכא נכרת משמע דר"א ס"ל כר''י כיון שאינה נכרת ההערמה ונראה דהכי ס''ל לרבינו ממ''ש שאין הערמה זו נכרת וכו' וזה הל' ודאי הוציא מההוא שינויא דרב אשי ע"כ:

120 קכ

שייך לפ"ז גרסי' בגמרא בעי ר"א אבדה לו אבדה ערב הרגל מהו וכו' מר בר ר''א מתני הכי וכו' ורבינו לא הביא מזה כלום ואם דעתו בכל תיקו דרבנן לקולא ומותר לגלח היה מבאר זה עם הנך דמתניתין שהביא וכתב הר''י לדעת הרב ז"ל אעפ''י שברוב המקומות בעיא דלא אפשיטא בדרבנן לקולא הנא פסקינן לחומרא אחר שבמשנה ביאר המותרים ממילא נתמעטו כל האחרים ע"כ:

121 קכא

פ"ח ומושכין את המים וכו' גליון לא נתברר מדברי רבינו אם שדה זו של בית הבעל היא או בית השלחין וכן לא נתברר מלשונו מ"ש מאילן לאילן באי זה מטה אמרו ולפי מה שדקדקו בירושלמי בענין שביעית נראה שאם הם רצופין שיש בבית סאה יותר מעשר אילנות מותר להשקות את כל השדה ואולי דעתו שלא התירו להשקות את כל השדה אפי' ברצופין מפני שיש טורח יותר וכן מ''ש בשדה לחה אין נראה כן לפי הנוסחאות שלנו כי לא נאמר זה אלא בזרעים שלא שתו מלפני המועד: ספר הבתים

122 קכב

שייך לפ''ח עכברים שהם מפסידין את האילנות כתב הר' חיים בר' דוד ז"ל בחידושיו למסכת משקין וז"ל וקי"ל כת''ק הלכך צדין את האישות ואת העכברין בשדה האילן ובשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן כדרכו ובשדה הלבן לחודיה שלא כדרכו כך פשטן של דברים והרמב"ם ז"ל כתב עכברין שהם מפסידין וכו' עד ויחריבוה אלו דבריו ז"ל אלמא דבשדה לבן הסמוכה לאילנות נמי שלא כדרכו וכתב הרמב"ם ז"ל וכן מצאתי במקצת ספרים במשנתינו צדין את האישות ואת העכברים בשדה האילן ובשדה הלבן כדרכו דברי ר"מ רי"א וכו' ולא כמו שכתבתי במשנה דאית ספרים דגרסי ברישא סתמא ובסיפא וחכמים וכו' ורשב''א פירש בברייתא כשאמר ר''מ במשנה בשדה הלבן כדרכו לא אמר אלא בשדה הסמוכה לאילנות אבל בשדה לבן שאינה סמונה לאילנות אין צדין אלא שלא כדרכו ומדר"מ נשמע לר"י דכשאמר ר''י במשנה בשדה הלבן שלא כדרכו לא אמר אלא בשדה לבן הסמוכה לאילנות במאי דאיירי ר''מ אבל בשאינה סמוכה לאילנות אין צדין כלל וקי''ל ר''מ ור''י הלכה כר''י ובזה סמך הרמב''ם ז''ל עכ"ל

123 קכג

זה שייך למג''ע שם בל' כתב הראב''ד ז''ל וכו' גליון מצאתי בפי' בתרא להר' יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש שעל ההלכות בפרק לא יחפור שכתב וז"ל מחמצן פי' מקום יש לכובסים כמו בקיע ששם שורין את היריעות במים כדי שיתלבנו ופי' מנדיאן האבן שחובטין עליה את היריעות ואת הבגדים בשעה שכובסין אותן וגם בפרק משקין בית השלחין בענין ועושין נברכת במועד אמרינן מאי נברכת אמר רב בקיע והתניא והנברכת והבקיע אמר אביי ואיתימא רב כהנא גוריא ובר גוריא והן הן המחמצן והמנדיאן ע"כ:

124 קכד

הל' חו"מ פ"ו אין אדם יוצא י"ח באכילת מצה וכו' או שגזלה וכו' גליון קשה דמצה לעסה קנאה והוי כזוזי ועשאן נסכא ואפשר שחברו תחבה לו בבית הבליעה ע"ק דהא לא כתיב מצתכם כדאמרינן בגמרא בשלמא גבי אתרוג כתיב לכם וכו' ואע"ג דאמרינן בגמרא אתיא לחם לחם ההיא דחייה בעלמא היא ומצאתי ראיה לדעת רבינו בירושלמי דשבת פר''א גבי הקורע בחמתו בשבת אעפ''י שחלל את השבת יצא ידי קריעה ואקשי' בעון קומי רבי יוסי לא כן א"ר יוחנן בשם ר''ש בן יוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה י''ח בפסח פירוש משום מצוה הבאה בעבירה הנה משמע דאפילו דיעבד לא יצא: תלמיד הרשב"א ז"ל

125 קכה

ע"ש ומי שאכל מצה בע''פ מכין אותו מ''מ עד שתצא נפשו גליון כך היא הנוסחא האמתית בדברי רבינו עד שתצא נפשו ועיין בהר"ן על ההלכות בכתובות דף תפ"ה בפ' נערה וכן מצאתי בספרי כתיבת יד וז"ל הריטב"א ז''ל בחידושין בכתובות פ' נערה פירוש בעל הערוך דמכת מרדות מכין אותו עד שתצא נפשו וכ''כ הרמב''ם ז"ל בה' פסחים ובפירוש המשנה למסכת נזיר פירוש שמכין אותו לפי אומר ב''ד וכ''כ הרמ''ה ז"ל שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה ונראה דבכל מ"מ שהיא על עבירה נמשכת ויש בו לחוש להבא מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו כראוי דברי חכמים וכל שהיא על עבירה שאינה נמשכת אלא לייסרו לשעבר דנין אותו לפי אומד ב''ד ולפחות ממלקות של תורה ובמפרש א' ע''ד רבינו מצאתי וז"ל ודוקא כשאומרים לו שלא יאכל מצה והוא אוכל שאינו שומע לדברי חכמים אבל כל זמן שמקיים מצות חכמים ונמנע מלאכול מכין אותו מ''מ לבד פחות מ"מ לפום מאי דחזי בי דינא ע"כ:

126 קכו

הל' שופר פ''א התוקע בתוך הבור וכו' וכן התוקע לתוך החבית וכו' יש תמהים ע"ד רבינו למה חלקן בשתי בבות דנראה מדבריו דבפטס אין חילוק אלא אפילו אותם העומדים בתוכו אם קול הברה שמעו לא יצאו וי"א לדעתו ז"ל דשאני פטם דהברתו גדולה ונראה דרבינו דבר בהוה שבור ודות הם גדולים ופיהם רחב ודרך התוקע ליכנס לתוכן ולפיכך חלק בהם אבל פטם אעפ''י שהיא חבית גדולה אין דרך התוקע ליכנס לתוכה אלא עומד בחוץ ומכניס ראש השופר ותוקע ולפי שהוא עומד בחוץ ודאי יש לו דין העומדים בחוץ תדע דגבי בור ודות כתב ז"ל התוקע בתוך הבור או בתוך וכו' בבי"ת דמשמע שהתוקע נכנס בתוכם ובתוקע בפטם כתב התוקע לתוך החבית הגדולה בלמ"ד דמשמע שהתוקע הוא בחוץ ותוקע לתוכה כנ''ל (משטה לא נודע שם מחברה) ואין זה דבר של טעם בעיני שהרי גם בבור אין דרך ליכנס שאמרו הגאונים ז"ל דבשעת שמד נשנו אלו המשניות שהיו מחביאים עצמן לתקוע וכך היו מחביאים עצמן בחבית ויותר הוא מצוי שהיו יוצאים בקל מבבור ויש סוברין עוד דעת הרב ז"ל כי בחבית מתוך שהברתה מרובה אפילו העומדים בתוכה שומעים קול הברה לא יצאו ואלו דברים בטלים שהרי השוום בגמרא ואפשר שכן מצא גירסת הספרים הרב ז"ל שחלקן כמ"ש בספרים שלנו וכן היה עובר אחורי בית הכנסת ומה שלא הזכיר בפטם עומדים בפנים ובחוץ הזכירן כדרך שהזכירו בגמרא לרב הונא בבור לבד וה"ה אשארא וזה נ"ל לדעתו כדי שלא נעשה הרב ז"ל חולק עם התלמוד ערוך שלנו שעשאן שוין: תלמיד הרשב"א ז"ל

127 קכז

פ"ג אבל היחיד בין ששמע וכו' נראה מדברי רבינו שהיחיד שהיה מתפלל ואחד משמיע לו התקיעות על סדר הברכות שמותר וי"א שהיחיד אפילו היה שופר בידו אסור לתקוע באמצע תפלתו וגם ע"י אחר אינו שומע שמא יטעה בתפלתו ונ''ל שהיחיד שיש בידו שופר ורצה לתקוע על סדר הברכות שתוקע ואין חוששין שמא יטעה כיון שאין שם דיבור כלל כי אם השמעת קול ובפירוש אמרו כהן שהוא ש''צ אם הבטחתו וכו' ואעפ''י שיש שם דיבור כ''ש כשאין שם דיבור וכ''ש שרשאי לשמוע התקיעות ע"י אחר: הרב ישמעאל בן חכמון ז"ל בחדושיו

128 קכח

פ''ד ובלבד שיהיו הדפנות וכו' אפשר לומר שדעתו שאם לא היו מכוונות כנגד שפת הגג אפילו לא היו רחוקות מכנגדו אלא פחות מג"ט פסולה משום דהשתא צריכינן למימר בה גוד אסיק ולבוד דכיון שאין שם דופן ממש כנגד שפת הגג אין לומר שם לבוד ע"כ:ממפרש

129 קכט

פ"ה וצריך ליזהר שלא יהיו הוצין וכו' גליון מלשון רבינו נראה שאין זה פיסול אלא שאין ראוי לישב בה לכתחלה ורבים מגדולי הפוסקים פסקו שאם הוצין יורדין לתוך עשרה אף על פי שחמתן מרובה מצלתן פסולה לפי שהיא דירה סרוחה: ספר הבתים

130 קל

מביאור על הרמב"ם נמצא במצרים מהלכות שבת

131 קלא

פ"א אם עשה ברצונו בזדון וכו' שאפשר שיהיה ברצונו ולא יהיה בזדון כגון שיעשה מלאכה ברצונו אבל לא ידע שהיום שבת או ידע שהוא שבת ולא ידע שזו המלאכה אסורה ואפשר שיהיה בזדון ולא יהיה ברצונו כגון שידע שהיום שבת ושזו המלאכה אסורה ואנס אותו מלך גוי או אנס לעשות זו המלאכה בשבת:

132 קלב

ושיעור א' לשניהם כגון שנכנס לבית צבי ואין א' לבדו יכול לנעול הדלת כדי לצוד אותו ונעלוהו שניהם חייבים ואין אומרים לא יתחייבו עד שיצוד כל א' צבי לבדו אלא אעפ''י שלא צדו אלא צבי אחד הואיל ואין א' מהם יכול לצודו שניהם חייבים וזהו ענין שיעור א' לכולן:

133 קלג

פ"ג במדורת בית המוקד לשכה היתה בב"ה נקראת לשכת בה"מ שהיתה בה מדורה דולקת תמיד כדי שיתחממו בה הכהנים כשיעלו מן הטבילה ומ''ש בפירוש המשנה שאותה מדורה היתה לקיום האש כבר חור בו וביאר זה היטב בפירוש התלמוד ואמר שזו היתה דעת רבותיו ז''ל:

134 קלד

פ"ד מה שלא זכר רבינו תבן האמור במשנה אפשר שלא רצה לזכור הכל וע''כ אמר כגון הגפת וכו' ואפשר שלא זכר התבן הלח מחמת עצמו מפני שהוא עשב וכו' נכלל תחת מאמרו עשבים בזמן שהן לחים מחמת עצמן:

135 קלה

פ"ה והעושה מלאכה בין השמשות בע''ש ובמ"ש וכו' כגון שיעשה מלאכה גמורה ב"ה ע"ש ויחזור ויעשה מלאכה אחרת גמורה ב''ה של מ''ש חייב חטאת מ"מ שאם נאמר שהמלאכה הראשונה נעשית מקצתה ביום ומקצתה בלילה הנה המלאכה השניה נעשית מקצתה ביום ומקצתה בלילה והרי נעשית מלאכה גמורה ביום השבת מ"מ אבל אם עשה חצי מלאכה בזו וחצי מלאכה בזו לא יתחייב מפני שלא נעשית מלאכה גמורה בשבת ומ"ש חייב חטאת ולא אמר חייב התם כשאר המקומות מפני שא''א שיתחייב זה מיתה מפני שאין מיתה בלא התראה והיא התראת ספק שזמן ב"ה עצמו ספק הילכך לא יהיה זה המעשה אלא בשוגג ואין בו אלא חיוב חטאת וכן אמר בגמרא חייב חטאת ממ''נ:

136 קלו

פ"ו המשתתף עם הגוי במלאכה וכו' כל דבר שהריוח שלו ידוע יועיל בו התנאי כגון סחורה ידועה שמוכרים אותה במשקל או במדה אבל דבר שאין הריוח שלו ניכר הנראה שלא יועיל בו התנאי כגון שהיו משתתפים בחנות של רוכלים או של צבעין מפני שהרוכל מוכר מחפץ זה בפרוטה יש בה ריוח כך וכך עד שיטול אותו לעצמו וכן הצובע כל מי שיביא לו בגד צובע אותו איך ישער הצבע שנכנס בזה הבגד עד שידע הריוח שיש בו וכן זה שאמר הרב ז"ל וכן אם קבלו שדה בשותפות דין א' הוא ק' היאך ידע אדם הריוח שהיה בשבתות במה שתוציא השדה עד שיתנה לגוי לבדו או יתנו בתחלה והנראה מדברי רז''ל שלא נאמר זה אלא בדבר שיוכל האדם לעמוד על בוריו כדגרסינן ספ"ק דע"ז הנהו מוריאקי דגוי לקיט וכו' וזה המוריאקי שהוא עצפ''ר או זעפר''ן הוא נלקט בכל יום כגון זה יועיל בו התנאי שיהיה הגוי לוקח מה שילקוט בשבת בין מועט בין הרבה והישראלי יום ראשון אבל בשאר זרעים ואילנות היאך יתכן זה אלא אם כן יתנו כשיבואו לקצור השדה או ללקוט פירות האילן כל מה שיקצור הגוי בשבת יהיה לו לבדו:

137 קלז

פ"ו כלל המלאכות י"א במלאכת הפת והם מן החרישה עד האפיה וי"ג בבגד עד שילבש וזכר ממיני המלבוש הצמר לפי שהוא הלבוש המצוי ברוב המקומות דכתיב כבשים ללבושך ועוד שרוב הבגדים ויריעות שהיו במשכן היו מן הצמר וכו' וט' בכתיבה שגם ברוב המקומות אין כותבים אלא ע"ג עורות והם מן הצידה עד השרטוט וב' מלאכות בבנין בונה וסותר וג' במלאכת הכלים והם ההבערה והכיבוי והמכה בפטיש וא' אינה מיוחסת לשום דבר והיא ההוצאה:

138 קלח

העמור הוא שמקבצים העמרים חבילות חבילות וכו' וכתב רבינו האיי הגאון ז"ל שאלו הי"ג מלאכות ישנן בקרבן תמיד בכל יום ובחביתי כ"ג ובמלואים וכלן מזרע וקציר וכן גרסינן בפ' במה טומנין הם זרעו אתם לא תזרעו הם קצרו אתם לא תקצרו וכו':

139 קלט

הבציעה כבר אמר רבינו בפ''ט שהיא סתירת האריג כמו שעושים האומנים המאחין הבגדים שסותרים האריג ואחר כך מאחין והבציעה היא החילוק תרגום פתות אותה פתים בצע יתה ביצועים ויהיה זו דומה לקורע ע"מ לתפור רבינו יהונתן ז"ל אמר שזו המלאכה באריגה והוא כשיפסק חוט מחוטי השתי מקבץ שני ראשים ובוצע אותם וטווה אותם בראשי אצבעותיו ואעפ''י שלא יקשרם יתקיים ופעמים שקושרם בלא בציעה והוא הקושר הנזכר במשנה:

140 קמ

כל אלו המלאכות וכו' זכר אלו השמות והם אב ומעין ותולדה ודומה האב היא המלאכה עצמה שהיתה במקדש ומעין היא המלאכה השוה לאב בכל ענין ותולדה היא המלאכה המתייחסת לאב מפני שהיא דומה לו והדומה הוא דבר שאינו מלאכה אלא דומה למלאכה כגון הרודה דבש מכוורתו שהוא דומה לתולש שהיא תולדת קוצר אבל אינה מלאכה שהרי לא תלש מן המחובר לקרקע לפיכך פטור עליה ודין אלו השמות הוא שהעושה אב או מעין אב או תולדה במזיד חייב כרת או סקילה אבל יש ביניהם חילוק בעושה בשגגה והוא שהעושה ב' אבות בהעלם אחד חייב ב' חטאות וזה בזדון שבת ושגגת מלאכות כגון שידע שהיום שבת ולא ידע שאלו המלאכות אסורות אבל אם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת ואצ''ל אם עשה תולדות הרבה של אב אחד שאינו חייב אלא אחת ובפ"ז מהל' שגגות כתב שהעושה תולדה מאב זה ותולדה מאב אחר שהוא חייב ב' חטאות ומה שעשה רבינו ז"ל ב' חלקים מתולדה ומעין מאחר שאין הפרש ביניהם לא במזיד ולא בשוגג אעפ"י שאין ביניהם שינוי בדין יש בניהם שינוי בענין שהרי הקוצר הוא אב וא''א לומר על הבוצר ועל האורה שהם תולדת קוצר שהרי אין הפרש בשיקול הדעת ביניהם שהכל תלישה מן המחובר הוא אבל התולדה אינה דומה לאב אלא צריכה עיון עד שתתייחס לאב כיצד הדש הוא אב וכשהסתכלנו בזה האב מצינו שהוא פירוק התבואה מן הקש לפיכך כל ענין שהוא פירוק דבר מדבר נייחס אותו לדש כמ''ש מפרק תולדת דש וכן החולב והסוחט בגדים לפי שהוא פירוק מדבר לדבר וידוע שאין יחס אלו כייחס הבוצר לקוצר שאלו לא יתייחסו לדש אלא אחר עיון הרבה:

141 קמא

והמקרסם עשבים אם היה בדעתו ליפות הקרקע חייב משום חורש שהעשבים העולים עם הזרעים יכחישו כח הקרקע ולא יגדל אותו זרע כראוי לפיכך יצטרפו לנקות הקרקע מאותם עשבים וזהו הקרסום כדכתיב יכרסמנה חזיר מיער בחילוף הכ"ף בקו"ף ופירוש כריתה תרגום ירושלמי יחסלנו הארבה יקרסם יתיה גובא:

142 קמב

המורד את השריגים מקום שיש אילנות ותחתיהם זרעים כשיבשו שריגי האילנות יפלו על הזרעים ויפסידו אותם לפיכך אם כרת את השריגים כדי ליפות הקרקע חייב משום חורש ואם נתכוון ליפות האילן ולצמחו ה''ז זומר וחייב משום זורע וכן אם קרסם בעשבים אם היתה כוונתו לגדל הזרע ולצמחו חייב משום זורע ואם היתה כוונתו לקחת העשבים היבשים להוסיף בהם חייב משום קוצר:

143 קמג

פ"ח ואחד החובל וכו' אעפ''י שלא יצא חייב צ''ע שלמעלה אמר שאעפ''י שיצא הדם שאינו חייב אא"כ היה צריך לדם והיאך חייבו כאן אעפ''י שלא יצא הדם והרי לא נעשית כוונתו כלל ורבינו יהונתן ז"ל כתב משום דכיון דלא אפשר שיצא הדם אא''כ נצרר תחלה הוי כמ''ש שם משמעון אעפ''י שלא נגמרה מלאכתו כרצונו מחייב ה"נ הא מהני ליה קצת ובהכאה מועטת יצא לו הדם משם ע"כ:

144 קמד

וכן הממחה שמרים מתוך המשקין פירוש מסיר שמרים מתוך המשקין כדכתיב ומחיתי את ירושלים כאשר ימחה את הצלחת ותנן הסיטון מקנח מדותיו וממחה משקלותיו ומחוי זה הוא הפך המשמר שהמשמר נותן יין לתוך המשמרת ולוקח היין ומשליך השמרים:

145 קמה

והבורר תורמוסים וכו' ר"ל מתוך קליפה שלהם שהתורמוסים הן מרים ושולקין אותם פעמים הרבה עד שימתקו והם ממהרים להסריח וקליפתן היא המונעה אותם מלהסריח לפיכך נעשית כאוכל אבל הול''ל ונמצא כבורר אוכל מאוכל שאם הקליפה נקרא אוכל כ''ש התורמוסים עצמן אבל הוא ז"ל תפס לשון הגמרא ועוד שהתורמסים קודם שתגמר שליקתן עדין הם מרים וכפסולת הם חשובים וי"מ שהתורמסים כשישלקו יתרככו הרבה ואם לא יסירו אותם מקליפתן יסריחו מיד ולפיכך הם כפסולת מפני שהם קרובים להסריח וי"מ שהתורמוסים שולקין אותם עם מיני גריסין וכששולקין אותם פעמים שלש אם לא יטול התורמוסים מן הגריסםין יסריחו שהרי הגריסין נגמר בישולם והתורמוסים עדין לא נגמר בישולם ולפיכך כשיברור התורמוסים נמצא כבורר פסולת מתוך אוכל:

146 קמו

קוליס האיספנין י"מ הנקרא בערבי שבו''ט וי"א תו''ן ואעפ''י שאינו נמלח כלל כיון שמדיחו בחמין יוכשר לאכילה לפיכך אם הדיחו חייב כאילו בשלו:

147 קמז

המפקיע את הביצה פירוש יכרוך הביצה בבגדים והכריכה נקראת פקיעה כדאמרינן מבלאי מכנסי הכהנים היו מפקיעים ועושין מהם פתילות וכן קורין לכדור הנכרך שמשחקין בו פקעת ורבינו אמר בפירוש המשנה ישפוך את הביצה בסודר חם רבינו יהונתן ז"ל אמר יכסנה בסודר:

148 קמח

וכן המבשל כלי אדמה וכו' בפ' כלל גדול אמר רבא האי מאן דעביד חביתא חייב ז' חטאות תנורא חייב ח' חטאות ופירוש רבינו ז"ל בפירוש התלמוד משם רבינו האיי הגאון ז"ל כך הכין קא חזינא שאם נטל גבשושית שנטילתה מיפה את הקרקע חייב משום חורש וכששוחק העפר טוחן וכשמשליך הצרורות או החרסים שבו משום בורר וכשמגבל הטיט משום מגבל וכשמחתך ממנו משום מחתך ועיקר המלאכה בנין וגמר מלאכה והשוואתה מכה בפטיש הרי ז' עכ''ל נמצא על דעתו ז"ל מתחייב ז' חטאות קודם שיפחר אותה באש ואם פיחר אותה באש יהיה חייב משום מבשל ורש''י ז"ל אמר שאינו חייב משום חורש בנטילתו העפר מן הארץ שהרי לא נתכוון ליפות הקרקע ונמצא כחופר גומא וא''צ אלא לעפרה שהוא פטור וגם אמר שאינו חייב משום מכה בפטיש נגמרה מלאכתו והביא תחת חורש ומכה בפטיש מבעיר האש ומבשל ורב חפץ אמר חופר בארץ קיבוץ העפר ושרייתו חפר אל ארץ וגמ"עא וגבל"א ועגנ''א ותשפיל''ה וסבר''ה ע''כ ואם עשה תנור חייב ח' חטאות הז' הנזכר וא' על דעת רבינו משום ממחק שהוא צריך להחליק את תוכו ולשוף אותו ורש"י ז"ל כתב משום מכה בפטיש דלאו חשיב לה גבי חבית חשיב לה גבו תנור דלאחר שהוא מציפו ככבשן הוא טח עליו טפילה כדי שיהיה עב וחומו מתקיים ע''כ וגם אמרו האי מאן דשדא שיכתא לאתונא חייב משום מבשל ופי' שיקח עץ רטוב ייבשו באש שבתנור וזהו מ''ש רבינו או שהקשה גוף רך:

149 קמט

פ"י וקדרה של בשר וכו' דרכן היה לעשות בצד הקדרות נקב כמין דד להוציא ממנו המרק והבשר וקושרן ע"פ הקדרה בגד כדי שלא יכנסו בה נמלים וע"י הדחק יכול להוציא כל מה שבקדרה מהדד ואעפ''כ אין הקשר שע"פ הקדרה קשר של קיימא:

150 קנ

ואעפ"י שיש לו שני אבקרות פי' אעפ"י שבעת שמוציא הבהמה יתיר קשר הזבל מהכותל האחר ויניח אותו קשור בכותל השני אין אומרים הרי הקשר השני קשר של קיימא וי''מ שפעמים יעשו על הפתח ב' חבלים זה למעלה מזה ובעת שיוציא הבהמה יתיר החבל התחתון והלא הבהמה בדוחק:

151 קנא

נשמטה לו רצועת מנעל וסנדליפים רצועת מנעל וסנדל קצתם קשור בהם קשר של קיימא ומעשה אומן והקצה האחר עושים לו כמו תובר במנעל להכניס אותו כשלובשים אותו ויקצירו וירחיבו כפי מה שירצו וזהו נשמטה כלומר יצאה ממקומה יחזירה ולא יקשור נשמט רוב הרגל ר''ל רוב קרקעית הסנדל:

152 קנב

כך חייבים על התירו דוקא אם התיר הקשר לצורך אבל אם התירו דרך הפסד וקלקול פטור וכן אמר הרב בסמוך במפריד את הפתיל:

153 קנג

העושה נקב בלול וכו' פירוש אם נתכוון בעשיית הנקב להכניס האור בלבד חייב משום בונה שהוא כעושה חלונות ואם נתכוון בעשיית הנקב להכניס האורה ולהוציא ההבל חייב משום מכה בפטיש כמ''ש פכ"ג:

154 קנד

המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי צורה גיר' המפרש בַכֶלִי ופי' שיצור בכלי מהכלים צורת בהמה או עוף או כוכב או עגולה בין שעשה צורה זו בפיתוח הקרוי בערבי נק''ש בין שרשם הצורה ועשה אותה בכסף או זהב והוא הקרוי תטעי"ס או תכפי"ת ובין שעשה בגוף הכלי בעת עשייתו כל זה חייב עליו משום מכה בפטיש ואין אומרים לא יתחייב עד שיגמור הצורה אלא אפי' עשה מקצתה חייב כמי שארג מקצת הבגד ולא זכר שיעור זה המקצת ור' האיי הגאון גורסה כך והצר בִכְלׅי צורה וז"ל ואנחנו גורסים והצר בכלי צורה ונפרש אותו מן שצייר בדפוס צורה ר''ל מי שהחזיק בדפוס הצורה ושפך בו מתכת מן המתכות מעת שיצטייר בו קצת מהכלי או לקח חלק מהזכוכית בהיותו מותך ונפח בו זו היא מלאכתו ע"כ:

155 קנה

והמגרד פי' כשגומרין הכלי גורדין על פניו כדי שיחליק וזו היא גמר מלאכתו:

156 קנו

או שהיו הכתלים קרובים זה לזה עד שיפול צל שניהם לאמצע וכו' א"א לשני כתלים שהם זה כנגד זה שיכול צל שניהם לאמצע בעת אחת שאם היה הכותל הא' מזרחי יכול צלו בתחלת היום למערב ובסוף היום למזרח והמערבי בהפך ועוד שצל המזרחי יהיה בתחלת היום ארוך הרבה וכן המערבי בסוף היום ויחזור ויתקצר מעט מעט או יארך ואם היו הכתלים צפוני ודרומי לא יכול צלם לאמצע בשוה כלל אלא כך הוא הענין יצטרך בתחלה שיהיה אורך ב' הכתלים שוה ויהיה א' מזרחי וא' מערבי ונראה צל המזרחי בסוף ג' שעות או קרוב מהם שיהיה צל כל דבר כמותו ואם יגיע לאמצע הטרקלין נדע בודאי שצל המערבי בסוף ט' שעות ביום יגיע לאמצע הטרקלין בשוה כיצד כגון שיהיה רוחב הטרקלין כ' אמה ומצאנו צל כותל מזרחי יגיע לאמצעו ידענו שאורך צלו י' אמות ויתחייב שיהיה אורך צל המערבי בסוף היום יגיע לאמצע הטרקלין שמאחר שאורך הכתלים שוה צלן שוה ואם היה רחב הטרקלין יותר מכ' אמה לעולם לא יגיע צל הכתלים לאמצע והנראה שהיה צריך ליתן שיעור לגובה הכתלים שהרי בגבהן יארך הצל ויקצר:

157 קנז

פ"יט זבוב שבמצרים אינו ידוע היום אבל היה ידוע אז לפיכך אין הורגים היום זבוב שבמצרים:

158 קנח

וכן השף וכו' רבינו נטה לדעת ר האיי הגאון ז"ל וזה נוסח דבריו יעשה לקלפים ד' עצים ויפתח הקלף ביניהם קשור לכל צד ויסירו קליפתו ויעשה קלף ויקרא העצים ההם עמודים ומי שקנח הקלף ביום שבת והוא בין העמודים חייב משום מוחק לפי שהקלף יכול מה שהיה בו משפויו וטנופו וכאילו מחק הדבר שהיה בו ע"כ:

159 קנט

וכן המגרד וכו' פי' ר' האיי הגאון ז"ל מגרד עצים ואמר רבינו יהונתן ז"ל שיהיו ראשיהן שוין זה לזה וזהו מחתך דתנן ופי' כלונסאות בדים של ארז ויגרדו ראשיהן כדי שיהיו שוין זה לזה ולפי שהוא מתכוין לחתכם במדה ידועה חייב משום מחתך:

160 קס

הכותב אות א' סמוך לכתב כגון שמצא נו"ן כתובה וסמך לה חי''ת שנעשית נח אין אומרים יתחייב הואיל והועיל במעשיו כיון שאינה בסוף הספר פטור:

161 קסא

לקח גויל וכו' תימה והרי הן מחוסרין מעשה שאין יכול לעשותו בשבת והוא הולכת הגויל וי"ל אפשר להוליך הגויל אם היו שם מחיצות ודכותא פכ''ד שהתירו להחשיך על התחום להביא פירות תלושין שאילו היו שם מחיצות היה מותר להביאם בשבת:

162 קסב

פי"ב המחמם את הברזל וכו' דרך לוטשי ברזל ונחשת מחממין אותן ומכבין אותן במים כדי לחזקן לפיכך אם היה בדעתו בעת שיחמם אותה לחממה כדי לצרפה במים בלבד חייב משום מבעיר ואם כבה אותה במים חייב משום מכבה ואם חממה כדי לרכך גופה שהוא דומה למתיך חייב משום מבשל כמ''ש בפ''ט המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת וכו' וכל זה יבחן בכוונת העושה וצורת העשייה ומקצת הגאונים אמרו שהמכבה גחלת של מתכת אינו חייב אלא משום מכה בפטיש מפני שהוא גמר מלאכה ומקצתם אמרו שמכבה גחלת של מתכת אין איסורו אלא מדרבנן ודברים נכונים הם אם נתכוון לצרף כמ''ש בי"ה להטיל למים גחלת של מתכת כדי להפשיר המים מפני שאינן מתכוונין בזה הכיבוי לצרף המתכת:

163 קסג

פי''ד נעץ קנה וכו' תימה והא לא נא החפץ על מקום ד' וי"ל שיהיה זה הקנה נעוץ ברה"י המקורה וכדרך דאמר ביתא כמאן דמלי דמי שמאחר שהוא מקורה נחשוב החלל כולו כאילו מלא עפר עד התקרה וכשנח החפץ ע"ג הקנה כאילו נח על העפר א''נ כיון שאמרו חורי רה"י כרה"י אפילו נח בחור כ"ש חייב גם כן יהיה ראש זה הקנה כחור ברה"י א"נ לא אמרו שינוח על מקום ד' אלא במוציא ולא בזורק וכ"כ רבינו בפי"ח אבל אם זרקו אינו חייב עד שינוח שם ע"ג משהו עכ''ל ור יהונתן ז"ל כתב דוקא שנח החפץ ע"כ הקנה שמאחר שהוא חלול כאילו כולו נח בארץ אבל אם זרק דבלה שמנה או בצק ונדבק באורך הקנה פטור שהרי לא נח במקום ד':

164 קסד

פט"ו ובגמל עד שיהא ראשו וכו' רבינו פירש בפי' התלמוד וז"ל הואיל וצוארו ארוך כלומר זה שהצריך ראשו ורובו מפני שרובו נחשב בצוארו וכשנמדוד רובו לא יהיה בו מגופו אלא מעט כיצד אם יהיה הגמל מראשו ועד זנבו ז' אמות יהיה צוארו ג"א נמצא שלא נכנס מגופו ברה"י אלא חצי אמה לפיכך הצריכו בגמל שיהא ראשו ורובו בפנים שראשו עם צוארו שהוא רובו כאילו הוא ראש בהמה אחרת לבדו ע"כ:

165 קסה

שהרי דרך מקום פטור ממלא כתב רבינו בפי' התלמוד משה ר יהוסף הלוי ז"ל וז"ל ואי קשה לך ואכתי האי זיז כרמלית הוא דהא יש בו ד' על ד' וכל מקום שיש בו ד' על ד' ואין לו מחיצות כרמלית הוא ומאי אהנו ליה והא קמעייל מכרמלית לספינה י"ל האי זיז אין בו ד' על ד' אלא ד' בלבד הוא דאית ביה דהוי מקום פטור והיינו דאיכא בין ר''ה לר''ח דלר"ה סגי ליה בכל דהו ולר''ח לא מנכר אלא בעינן שיהא אורך ד' או רוחב ד' ע"כ:

166 קסו

פי''ו טח את הכותל בטיט וכו' ה"ז מיעוט וא''ת הרי אמר למעלה שאם הרחיק מן הכותל פחות מג' ועשה מחיצה אינה מועלת והיאך תועיל זאת הטיחה שהיא דבוקה בכותל ממש ומה ימעט עובי זו הטיחה והוא לא יבא בחצי אצבע י''ל כיון שטח הכותל בטיט נעשה כאילו סתר הכותל הראשון ובטלו וחזר וגדרו לשם דירה בזו הטיחה ואעפ''י שאינה יכולה לעמוד בפ"ע הקלו בה (כ''כ רבינו בפי' התלמוד משם הרב יהוסף הלוי ז"ל):

167 קסז

שמא יעלה הים שרטון י"מ חול ואבנים שיתילדו על שפת הים ופעם יתוספו מעט מעט עד שיתרחק הים הרבה ויהיה בין הים ובין המבוי דרך ר''ה וי"מ שהים בימי הקור יקרש ויהיה כזכוכית ויהלכו עליו:

168 קסח

שני כתלים בר"ה וכו' מבוי מפולש אין ברחבו י''ו אמה ולפיכך די לו בלחי או קורה מכאן וצורת פתח מכאן ושני כתלים בר"ה יש ביניהם רחב י''ו אמה ולפיכך צריך דלתות מכאן ומכאן וזהו שכתב רבינו אחר כך אינה מועילים בהכשר ר''ה ור''ה לא מקרי אלא ברחבו י"ו אמה:

169 קסט

פי"ח והחרובין עד שלא ימתיקו וכו' החרובין בתחלתם אינן מתוקים ואינן ראוין לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ואפשר שהם ראויין לרפואה לפיכך שיעורם כגרוגרת ואחר שימתיקו אף על פי שהם ראויין למאכל אדם הואיל ואין אוכל אותם ברוב אלא הבהמות לפיכך שיעורן כמלא פי גדי:

170 קע

היה בקסת כדי אות א' וכו' פירוש הוציא דיו על צפרנו והיה בו כדי לכתוב אות אחת והוציא קולמוס ועליו דיו כדי לכתוב אות אחת ה''ז ספק אם מצטרף זה לזה ויהיה חייב או לא יצטרף מפני שאין בהם כדי לכתוב שתי אותיות ויהיה פטור מפני שהדיו שבקסת או על צפרנו לא יעלה ממנו כדי אות אחת:

171 קעא

כדי ליתן בראש השבשבת דרך ציידי העופות לעשות הדבק בבדי האילן כדי שידבקו בו העופות כשינוחו על האילן לפיכך שיעורו כדי ליתן בראש השבשבת והיא הומורה תרגום שלשה שריגים ג' שיבשבין:

172 קעב

רבב הוא שמרים של מיני שמנים:

173 קעג

טיט כדי לעשות פי כור פרוש של נחשת או של כסף והוא גדול מכור של זהב שהרי אמר בחרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב מכלל שאין זה כור של זהב רבינו האיי הגאון ז"ל פירש כיסוי של כור שהוא בוטק"א ורש''י ז"ל פי' כמו כור בערבי ופי כור הוא הנקב הקטן שנכנס בו המפוח:

174 קעד

המת והנבלה וכו' פירש כזית מבשר המת ומבשר הנבלה אבל אם הוציא אבר שלם כברייתו בגידין ועצמות אפילו כשעורה מטמא וכן יתחייב המוציאו:

175 קעה

זרק זה שהוציא וכו' כלומר זה שהצניעו ושכח והוציאו סתם שאמר שהוא חייב בהם אם כשהוציאו זרקו לאוצר ואף על פי שמקומו ניכר כבר בטלה מחשבתו הראשונה ואם חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעור של כל אדם אבל אם זרקו אינו חייב עד שינוח שם ע"ג משהו וא''ת והלא הזורק תולדת המוציא והיאך ישתנה דין זה מדין זה בהנחה י"ל שזו קבלה היתה בידם כדאיתא בהמוציא כאן בזורק כאן במעביר:

176 קעו

הוציא חצי שיעור וכו' בפרק המוציא ויש בה חילוף נוסחאות י"ג הוציא חצי שיעור וחזר והוציא חצי שיעור מרשות אחד חייב וי"ג לרשות א' ורבינו כתב בפי' התלמוד שזו היא הנוסחא המדוייקת וכך העתיקה משם הרב יהוסף הלוי ז"ל כמ"ש כאן לרשות א' חייב וכו' ופי' השמועה כך אם הוציא חצי שיעור לר''ה שלפניו וחזר והוציא לה החצי האחר בהעלם אחד חייב שהרי מצטרפין זה לזה כמו שקדם אבל אם הוציא חצי שיעור לר''ה שעל ימינו והוציא החצי השני לר''ה שעל שמאלו והיה לפניו בין שני רשויות אלו רשות אחרת אז נראה אם היתה רה"י פטור שהרי הפסיקה בין שני הרשויות ונחלקו והיא רשות שחייבים עליה כלומר אילו הוציא ממנה לר"ה היה מתחייב אבל אם היה ביניהם כרמלית או מקום פטור חייב שהרי אינן נחלקין ונעשה כמי שהוציא השיעור כולו לר"ה אחת:

177 קעז

פי"ט אשה שיצתה במחט נקובה חייבת פירוש שיצתה בה כשהיא תחובה בבגדה שאם בידה ודאי שהיא חייבת בין נקובה בין שאינה נקובה וא"ת ולמה חייבו האשה והרי גם היא הוצאה שלא כדרך המוציאים מקצת הגאונים אמרו שבאשה אומנת מיירי וכר''י דאמר אומן דרך אומנותו חייב ור' אברהם בן הרב המחבר ז"ל אמר שרוב הנשים תופרות הן ודרך התופרין להוציא המחט תחובה בבגדם ואין זה נכון מפני שרבינו פסק בפרק זה כר"מ דאמר אומן דרך אומנותו פטור אבל נראה מהירושלמי שדרך הנשים לצאת במחט נקובה תחובה בבגדיהם וכן אמר ר' האיי הגאון ז"ל אשה שיצתה במחט נקובה חייבת שאוגדת בה שמלה שלא נמצא הטעם בחיוב האשה בהוצאת מחט נקובה מפני שדרך הנשים לצאת בה ואינה תכשיט ובירושלמי תני לא יצא החייט במחט שע"ג כליו וכו' ואם יצאו פטורים דר''מ מיחלפא שיטתיה דר''מ דתנינן תמן ואם יצתה חייבת חטאת דר''מ ובא אמר הכין ר"מ בשם ר''א בשם ר''י תמן דרך הוצאה היא בנשים:

178 קעח

בפרקין רבינו פירש כפי' רבינו האיי הגאון ז"ל והרב נטרנאי גאון ז"ל פירש פיקרין וציפה מטלניות שמניחין ע"ג חתך באספלנית אם צבען בשמן מרפא ואם לאו אסור מפני שדומה למשאוי:

179 קעט

פכ"א וכן מותר ליחנק וכו' פי' מי שחש בכריסו אוחזין אותו בעקבו ובוורדין שלו למעלה מכתפו בעיקרי צוארו וכותשין אותו עד שיחשך מאור עיניו והיה דומה לתנוק ויש מי שעושה זה למי שיש לו כאב בראשו וי''מ מי שנפל לו עצם בגרונו אוחז אותו אחד ברגליו ואחד בלחיו וממתחק עד שישוב העצם למקומו:

180 קפ

פכ''ב אבל צד העליון וכו' מפני שיש בו טורח ושמא יצטרך להדקו במסמר או בחתיכת עץ והוא ענין אומר גזרה שמא יתקע פי' ויתחייב משום בונה ואף על פי שהם כלים ואין בנין בכלים לא אמרו אין בנין בכלים אלא שאם היו מפוצלין והחזירן אינו חייב משום בונה אבל אם תקע בהם עץ או מסמר חייב משום בונה וציר התחתון אין בו טורח:

181 קפא

פכ"ג כגון נקב שבלול וכו' כבר הקדמנו שבמלאכת שבת הולכים אחר מחשבת העושה לפיכך העושה נקב בלול של תרנגולים אם נתכוון שיהא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל חייב משום מכה בפטיש שזה גמר מלאכת הלול ואם נתכוון להכניס האורה בלבד חייב משום בונה כמ''ש ז"ל בפירוש ואם נתכוון להוציא ההבל בלבד פטור אבל חז"ל גזרו שלא לעשותו כלל שמא יבא לעשות נקב להכניס ויבא לידי חיוב:

182 קפב

פכ"ה מדבך של אבנים יש גורסין מדבך בדלי"ת והוא כמו נדבך ורב נחשון ז"ל היה גורס מרביך ברי''ש ופירוש האבנים שהם צבורות קצתם תל קצתם נגזר ממרבכת תביאנה וכו':

183 קפג

אם למדום וכו' פירש ר"ת ז"ל י"א עיינו בהם כלומר לימוד בעין בלא מעשה וי"א למדום כעין זו ששנינו עשה לו למודין בשביל שלא יחמיץ והם כיסויי העצים ועליהם טיט ופירוש סדו אותם ושעום בסיד ורב נחשון פירש צאו ולמדום יברור כל אחד מכם לבינה וישב עליה וילמדה כדי שיכירה למחר ור' האיי הגאון ז"ל אמר מעיין בה בההוא אבנא בעיניה ומשוי בה טביעות עינא ומחשב עלה:

184 קפד

פכ"ו מפני הרעי פירוש פעמים יקחו מה שנשאר לפניה יאכילו אותו לרעי שהוא הבהמה הרועה ואעפ"י שהוא ראוי לבהמה אחרת אסור לסלקו:

185 קפה

פכ"ח היה גיא מעוקם י"מ מעוקם שאינו מהלך בשוה ברוח א' וכו' וי''מ מעוקה שיש בו מעלות ומורדות הואיל ויכול אדם להלך בו ונוח להשתמש אינו מבליעו אלא מקדר והקידור יזכור צורתו אחר כך הגיע להר וכו' פירוש אם היה ההר זקוף מעט ואינו משופע כ''כ תשמישו נח ולפיכך מבליעו כלומר מעביר עליו חבל המדה והוא שיתלקט ממנו גובה י"ט באורך ה"א וענין הליקוט שימוד משפוע ההר מן הארץ והוא עולה ה"א וימוד גובה ההר בסוף הה"א אם מצאו י"ט מבליעו ואם מצאו יותר מי"ט עד שיהיה כשיעור ד"א ימצא הגובה י"ט נדע שההר זקוף הרבה ואין תשמישו נח ולפיכך אומדו והולך לו וזו היא דעת המפרשים שהמדידה משיפוע ההר וכ''נ מדברי רבינו פ''ה אבל בפירוש המשנה אמר שהמדידה מקרקעית ההר:

186 קפו

פכ"ט ואינו מקדש על היין אחר שנטל ידיו וכו' ואמרו מקצת הגאונים ז''ל דוקא הוא דאינו מקדש אבל אם קדש אחר ושמע הוא אין בכך כלום וא"צ לחזור וליטול ידיו: תמו הלכות שבת:

187 קפז

עד כאן הגיעו החדושים בכתיבת יד

188 קפח

חדושי רב סעדיה אבן דנאן הנמצאים בפאר הדור:

189 קפט

אמר סעדיה יען שאלוני אחי ורעי להודיע להם דעתי במה שאמרו במשנה באתרוג של מצוה ניטלא פיטמתו פסול ונפל החילוק בין החכמים ז"ל בפיטמת זו מה היא מהם אמרו שפיטמת האתרוג היא העוקץ שלמטה במקום גדילתו אשר האתרוג נתלה בו כי פיטמא הוא הנצה והוא אצלי שם נגזר מפטם (פירוש בלשון יוני שם כללי לנטע ודשא) וכן מצינו יקראו עוקץ הרמון פיטמא של רמון ועיקר הבצלים והשומין והכרתי פיטמת השומין והבצלים והכרישין וזרע האבטיחים והתפוחים פיטמא של אבטיח ופיטמא של תפוח והתלמוד ירושלמי קרא לפיטמת פיקה והוא העוקץ אשר בעיקר האתרוג למטה שהוא סובב אותה הגומא ובגמרא אמרו תאני רבי יצחק בן אלעזר ניטלה בוכנתו ופירוש זה בדרכי המשנה ירצה פיטמתו היא בוכנתו ובוכינא הוא יד המדוכה וכיוצא ואסיתא הוא המדוכה בעצמה וכיוצא וכמו פן בגירסת הרמב"ן ז"ל בוכינא דאטמא דשף מדוכתיה וזה קוראים אותה בוקא דאטמא ובודאי שהפטמא יהיה עיקר האתרוג מה שלמטה במקום גדילתו ואי איפשר שיהיה העליון אשר בראש האתרוג לשתי סבות האחת שהעוקץ אשר למטה והוא במקום גומא והעוקץ דבוק וסותם התפירה כעין בוכינא דאטמא ואין זה בראש העליון כך כי שם אינו דבוק ואינו סותם ואם לפעמים יכול אותו העליון כאשר יקרה כמה פעמים לא ישאר רושם ולא תפירה כלל והסבה השנית שבמשנה זכרו פיטמא ועוקץ ובתלמוד זכר חוטם והוא ראש האתרוג בלי ספק כי החזזית לא יהיה בעוקץ אשר בראש ואם כיונה המשנה שפטימתו שאמרה שהוא על הראש ליתני בדידה לא היה לו פיטמא מתחלת בריתו כשר או פסול כי על כל זה אנא דאמרי כי הפטמא הוא דוקא העוקץ התחתון שהוא מצוי בכל כמו העוקץ והחוטם אמנם רש"י שפירש שפיטמת הוא מה שבראש הוא לדעת רבו ולדעת רבינו יצחק הלוי ז"ל הוא העוקץ שלמטה ופירש הוא ז"ל דעת רבו שלא מצינו בשום מקום עוקץ לגבי פיטמא לבד שר"ת כתב שמצא בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ז) משתשחיר הפיטמא ר' יוסי אומר כדי שיהא נותן ידו על העוקץ הרי שקרא לאותו הדד עוקץ והשחור אשר סביב לו פיטמא וכך עוקץ האתרוג ומה שמסבבו פיטמא והוא למטה בתחלת גידולו ואומר לפי קוצר דעתי שכל כח דעת האומרים שהפיטמא הוא הדד שבראש מפני שמצאו בירושלמי וכפיטמא של רמון ומצאו גם כן ניטלה שושנתו פסול ואולם שבפיטמא של רמון רוצה לומר בצורתה ולא במקומה ואם תאמר שאי איפשר להיות פיטמא של פרי אלא בראש הפרי כמו פיטמא של דד ופיטמא של רמון אשובה לך פיטמא של שומין של בצלים וכרישין שהם בעיקר הפרי בשרשו למטה או פיטמת אבטיח ותפוח שהם בגוף הפרי וכן אומר בניטלה שושנתו שהוא העוקץ אשר בעיקר הפרי דהיינו האתרוג אשר החוטם שלמטה דומה לוורד ואשר בראש האתרוג אינה דומה לורד אמנם קראום המזכירין החוטם ההוא אשר יצא בראש האתרוג שושנה מפני שהיא כפרח שושן לדעתם וכמו כן אמרו שצד הבליטה אשר בראש הרמון היא שושנת הרמון והיא כעין שושנת האתרוג ואין הבליטה בעצמה אלא הפרח אשר בה נראית לורר ואנו קורין בלשון ערבי גלנ"אר והחכמים אשר הם בדעת זו שאמרנו הלא המה רבינו יצחק הלוי רבינו גרשום ור״ת רבינו זרחיה הלוי רבינו יונה וכמה גאונים זצ״ל ומן החכמים שאומרים שפיטמת האתרוג היא החוטם אשר בראש כי כך נמצא בכמה אתרוגים שנופלים ואומרם שאם ניטל העוקץ מעיקר האתרוג ונשאר מקום צורתה כחפירה כשר ודעתם ממה שאמר הירושלמי ניטלה שושנתו ואומרים ששושנתו היא פיטמתו וגם מפיטמא של רמון וחושבים שכונת הש"ס תאני רבי יצחק נטלה בוכנתו שרצה לומר בבוכנתו החוטם אשר בראש וששם יהיה בוכנא ואסיתא ותמהני ממי שסובר סברא זו שרבי יצחק בן אלעזר לא אמר בוכנתו במקום פיטמא אלא ללמדנו שאותו הפטמא הוא בוכנא ומקומה הוא האסיתא ואיך יהיה בוכנא ואסיתא בראש האתרוג ואנן קא חזינן שהוא למטה ועוד שזה לא יתכן לומר שבא ריב״א להבדיל לנו ולפשוט ספק זה בדבר אשר יהיה יותר מסופק שפיטמא הוא בוכנא והוא בראש האתרוג ומהסוברים כך הוא רבי יעקב ב״ר יקר רבו של רש״י ז"ל ויש מהם שסוברין שפיטמת האתרוג הוא החוטם שבראש ובוכנתו הוא החוטם שלמטה ושריב״א לא בא לפרש אלא להוסיף על המשנה ופוסלין על כך וזה ידוע שבכמה מקומות מתני תאני כך וכך והוא שהחליף השם ותמהני ממה שכתב רבי יצחק בן גיאת ז"ל ואחרים ז"ל אשר אמרו בניטלה פיטמתו דלא מוכח אי פיקה או שושנה או שתיהן כאחת ואיך אפשר שאמר ניטלה פיטמתו ורוצה בזה על שני דברים חלוקים בשם ובצורה ואם היו אומרים ניטלו פיטמותיו בלשון רבים היה שתיהן כאחת ואף על פי כן היה צריך לקרוא לכל אחת שם אחד והסוברים זה הלא המה ר״ח והריא"ף ור״י בן גיאת ורבינו יונה והרבה מהגאונים זצ"ל וכתב רבינו יעקב בן הרא״ש ז"ל שהרמב"ם ז"ל הוא מכיתה זו ולא נראה כן מדבריו במשנה תורה כי אם הוא מהכיתה הראשונה ואין אומרו ניטל דדו והוא הדד הקטן ששושנתו תלוי בו על הפיטמא מפני שאם יסבור בראשו יאמר ניטלה שושנתו כשר ולא פסלו אלא בנטילת דדו שהוא חוטמו בקל וחומר מחזזית כל שהוא שעלתה על חוטמו פסול שדדו הוא חוטמו ואם תאמר שפיטמתו וחוטמו הוא אצלו דבר אחד והוא רחש האתרוג אינו נראה כך ואינו מפרש כך בפרוש המשנה ואם רצה הרמב"ם על החוטם אשר על הראש וירצה באומרו ששושנתו על השושנה התלויה בחוטם מפני שהירושלמי קרא לחוטם בעצמו שושנתו כמו שאמר ניטלה שושנתו פסול ויהיה דעת הר"ם במז״ל והוא הדד הקטן היוצאת מחוטמו אשר קראה דדו כאומרו בחזזית ואם עלתה על דדו וכו' ויהיה פסק החיבור היפך מה שפירש בפירוש המשנה יתישב בזה מה שכתב רבינו יעקב ז"ל ואתה אחי ראה גם ראה ירחמך האל זה החילוק העצום אשר נפל בינינו מקוצר הבנתינו בלשון לידע זה השם ואם קרה זה לחכמי הדורות הראשונים אשר קטנם עבה ממתנינו אנן מה נענה כי אין בנו לא חכמה ולא תבונה ואולי ישא קל וחומר בעצמו האזוב אשר יצא בקיר מן הארז אשר בלבנון ולכן החכמים אשר נשמע קולן בשאלה זו בזמנינו זה הוא שאם נפל מעט מחוטם האתרוג ונשאר בו כדי לסתום החפירה אשר למטה הרי זה כשר אמנם אם נפל כל החוטם ונשארה חפירה זו פסול זה הוא שנפל בעת שחתכוהו או לאחר כן ואם לא היה לו חוטם בעת בריתו מזה לא יתכן ולא ימצא אלא כל אתרוג שתפול חוטמו הוא מהחוטם הקטן ויש מהם יותר גסים והאל הנאמן יעזרנו לעשות תורה ומצות לשמן ויאיר עינינו במאור תורתו ויראנו נפלאות באהבתו ובחמלתו א״ס:

190 קצ

שאלוני משפטי צדק המון העם הנחמדים על צום תענית יחיד אם שכח ואכל כזית או יותר מה הוא הדין אם אבד תעניתו ויאכל אותו היום ויצום תעדו ביום אחר או ישלים תעניתו ויצום יום אחר על שגגתו או ישלים תעניתו ודיו והשבנו שישלים תעניתו ודיו וכאשר שאל לאחרים וישיבו דבר כי אבד תעניתו ויצום יום אחר או למחרתו או לאחר זמן ושאלנו לפוסק ההוא מאי דעתו ויהי כמשיב כי למד כך מדברי רבינו יעקב בן הרא''ש ז"ל בארח חיים כי על זה ראה ראיתי לדבר דבר על שאלה זו ויראו אותה התלמידים המשכילים וייטב בעיניהם ולא יהיה הדבר מסופק בעיני המון העם תחלת כל צריך לידע שאם ראינו ספק בפוסקים והמפרשים שהם חלוקים בו צריך לצדד שלשה פנים ואחר כן נשיב על אותו הספק האחד דברי הרבים והוא כלל גדול בתורה נשמע בדברי התנאים והאמוראים והגאונים והוא אמרו יתעלה אחרי רבים להטות והשני מנהג העיר בדבר ההוא מה שנהגו בה כפי מה שקבלו מחכמיהם באותה העיר כמו מנהג מצרים וארץ ישראל וספרד כתקנות הר"ם במז''ל וכפסקיו וטליטולה ואגפיה כפי מה שקבלו מהרא"ש ז"ל ותקנותיו וצרפת כפי מה שקבלו מרש''י ז"ל ותקנותיו והשלישי שנבקש השאלות והספקות בשרשם בתלמוד בבלי או ירושלמי אם לא ימצא שום דבר בשני התלמודים נראה דברי המחברים בזה ונעשה כפי השכל וכפי העיון ואען ואומר שעיקר שאלה זו אשר למד הפוסק מארח חיים היא המימרא אשר בירושלמי בנדרם ואמרה רבינו יצחק ז"ל בפ''ק דתעניות וזה נסחה נדר להחענות ושכח ואכל אבד תעניתו רבי אבא בשם רבנן דתמן והוא שאמר יום סתם הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים ולא אמרן אלא אם אכל אבל אם טעם לא ע''כ ורבינו יהונתן ז"ל פירש אם אמר יום סתם רוצה לומר אם אמר הריני מקבל עלי יום אחד בשבוע בזה החדש והתחיל להתענות יום אחד ביום ראשון במשל ושכח ואכל כזית או יותר הרי זה אבד תעניתו ויאכל ביום ההוא ויתענה ביום שני או ביום שלישי או יום אחר מאותה השבוע ואינו צריך לפסוק באיזה יום מהשבוע שהרי הנדר חל על כל יום אשר ירצה בו אמנם אם אמר יום זה ופסק יום שני או יום חמישי במשל ושכח ואכל הרי זה ישלים תעניתו ואין צריך תשלומין כי הנדר חל על כל חלק וחלק מיום שני במשל כמו שהוא הדין בהנודר לאכול את הככר שיהיה הנדר חל על כל כזית וכזית ממנו ורבינו יעקב ז"ל הוא תלה כונת המימרא והוא שאמר יום סתם במי שפסק יום אחד מימי השבוע להתענות בו לבד ואינו יום ידוע ואמר הא אם אמר יום זה דהיינו שאם חייב יום לשנה להתענות בו ביום שמת אביו או רבו וכיוצא ואין משמעות אם אמר יום זה שלא יהיה בכונתו אלא הפסקת יום אחד כמו שפירש רבינו יהונתן ז"ל ותמהני איך אמר יום סתם על יום ידוע מימי השבוע ודברי הגאונים ודברי הרמב"ם ז"ל מכוונין כפירוש רבינו יהונתן ז"ל

191 קצא

שכתב שכח ואכל משלים תעניתו ואני אומר שיש חילוק עצום בין קבלת תענית ונדר תענית ואף לדעת ר' יעקב ז"ל ופירושו איך יחייב מי שאמר בלשון נדר הרי עלו להתענות יום פלוני למקבל עליו להתענות דהיינו אם הוה ברצונו ואומר בפיו הרי עלי אז חייב להשלים תעניתו ואינו צריך תשלומין וזה הוא קולא על המקבל וחומרה על הנודר כי משמעות נדר לצום יום פלוני שיתענה יום שלם ולא יאכל בו ובזה ישלים נדרו והמקבל לא נחשוב לו השגגה שלא קבל על עצמו אלא שלא לאכול לבד והנודר נדר ליום שלם וחל הנדר על אותו היום וכמו שתראה בדברי רבינו יעקב החילוק שיש בין נודר למקבל כמו שזכרו משם הרמב"ם ז"ל שהקולא על המקבל ואינו צריך התרה ואומר שאותם אשר מתענין בזמנינו זה הם בחרו להתענות יום ידוע יום שני או יום חמישי ויקבלוהו כדין תענית צבור וזה מנהג אבותיהם בידיהם שהם היו מתענין שני וחמישי כמו שכתב הרב בעל הלכות גדולות הגאון העניו מר שמעון קיירא ז"ל וזה נסחו ועוד גזרו רז''ל שיהו מתענין בשני ובחמישי מפני שלשה דברים על חרבן הבית ועל התורה שנשרפה ועל חרפת ה' וכו' הרי בבירור מה שאמרנו שמי שמתענה תענית צבור או תענית יחיד תענית חלום תענית צרה ב"מ או תענית מצוה שני וחמישי שגזרו רז''ל או תענית נדר ביום ידוע ושכח ואכל ישלים תעניתו ודיו ואינו צריך תשלומין כלל אלא אם התענה תענית חלום בשבת שיצום יום אחר השבת על עונג שבת שבטל ואין זו תשלומין ומי שנדר להתענות יום מימי השבוע או חדש ידוע אם שכח ואכל כזית או יותר אבד תעניתו ויאכל אותו היום ויתענה יום אחר למחרתו או לאחר ימים כבר הארכנו בתשובה זו והיא פשוטה תראה שרבינו יצחק אל פאסי ז"ל לא דבר בענין זה כי אם המימרא המוזכרת בתלמוד ירושלמי בנדרים לבד והאל למען רחמיו וחסדיו הרבים יאר עינינו בתורתו א"ס:

192 קצב

נדרשתי לאשר שאלוני התלמידי חכמים על אשכלות הבוסר אשר הורגלו לסחוט ביום שבת כמו שסיחטים הלימ''ונים ומוצא אם הוא אסור או מותר וכאשר ראיתי בארח חיים שהרא''ש ז"ל התיר סחיטת הלימ"ונים והדומה לו ונסתפק בבוסר ואמר וכל המחמיר תבא עליו ברכה וכמה מהפוסקים ומהמחברים התירו אמנם רבינו תם אסר הנה כן ראוי לנו לחוות דעתנו בהתרת סחיטת הבוסר דע ישמרך האל ויפתח לבך בתורתו שהתלמוד כאשר הגידו לנו בפרק חבית שנשברה שסחיטת הפירות ביום השבת יתחלק לשלשה אופנים האחד הוא סחיטת ענבים והזתים והיא מלאכה ואסור מדאורייתא כי הנסחט מהם הוא היין והשמן ומאחר שהם בני סחיטה אסור סחיטתן בשבת והשנית הוא סחיטת הרמונים והתותים שהיו סוחטים התותים ושותין המשקה ואחרים היו סוחטין הרמונים ועושין ממנו יין והוא מה שאמרו בש"ס של בית מנשיא בן מנחם היו סוחטין ברמונים אמר רב נחמן הלכה כשל בית מנשיא בן מנחם ומאחר שהן בני סחיטה לפעמים סחיטתן בשבת אסורה מדרבנן ובמין זה נפל החילוק במשנה בין רבי יהודה וחכמים והשלישית הוא סחיטת שאר הפירות שאינן בני סחיטה אלו מותרין לסחטן ואפילו לשתות המשקה ויתחלק הדין בסחיטת הפירות עוד לשני חלקים או לסוחטן באכילה והוא מותר או סחיטתן לדבר אחר וישתנה הדין כמו שזכרנו ונסחת התלמוד אמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה והיא הלכה ופירוש לתוך הקדרה הוא הכלי אשר בה המאכל היה בה או לא היה בה והוא אצלי שם מושאל טובל בתבשיל ופירוש לתוך הקערה הוא הכלי הריקן המוכן לקבל הסחיטה ואמרו ז"ל בסחיטת האשכול בתבשיל אינו כסוחט משקין אלא כמפרד אוכל לתוך אוכל הרי בבירור שכל סחיטת הפירות באכילה מותר שהרי התירו אשכול של ענבים שהוא היותר חמור מכל הפירות והמשקים אחרים אמנם הבוסר נראה מהתלמוד שהוא יותר קל מהענבים כי הענבים והזתים לא נאסרו אלא להיותן בני סחיטה והבוסר איננו מבני סחיטה ואם אמר עוד על סחיטת פירות שעושים משקה הרי הוברר זה על התותים והרמונים ולעולם הן יותר קלים מזתים וענבים ואולם מי שרוצה לאסור הבוסר מסבת שלא ידענו אם הוא פרי או לא ואין זה כי אם למשקה דע לך שהתלמוד לא חילק לנו בענבים ולא בפירות אחרים הפג מן המבושל ואם רצה בסחיטת הפירות על אשר הם מבושלין היה להם לפרש אלא שזה הוא מסבת כי יש פרי אשר נאכל הפג כמבושל ויש אשר אינו נאכל כי אם המבושל וכאשר נראה כמה מבני אדם אוכלים הבוסר יותר מפירות אחרים כאשר הם קהות לזה נוכל לומר שהוא פרי יותר מהספ''רגל והזערור (פירוש חבושים ואלי"גאש) ואף אם הם שוין הרי הוא נכנס תחת אשכול ענבים כמו פגי המש''מש (אלבירקוקיש) והחבושים ותזערור נכנסים תחת פגיעין ופרישין ועוזרדין ומן התימא מי שרוצה לומר כי הבוסר יפול בה כי לא יהיה מברר אוכל מתוך פסולת ולזה יאסור ומתיר פגי הלימו''נים או מבושלים שאינם ראוים לאכילה כלל ואינם שוון כי אם לסחיטה לבד ולו יראה כמה בני אדם אוכלום הבוסר ולא ראינו מי שאוכל לימונים כך כמות שהם ויותר מזה שרוב הפירות הם ראוים לתתם לתוך התבשיל בהיותן מבושלות ממה שהן קהות והענבים בהיפך ואין שוה הכא אצלי שסברת הגאונים במימרת התלמוד סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה שירצה על ענבים קהות או מבושלות או בוסר זה הוא מה שראינו מהסברות והאל למען רחמיו וחסדיו הרבים יאיר עינינו במאור תורתו בהלכה ויצו אתנו את הברכה א''ס:

193 קצג

הן היום חמותי ראיתי אור דברי הפסקנין בהלכה זו במסכת קדושין (פרק האיש מקדש דף ל"ה) ונראה לי בה טעם יטעם למשכילים יראו דברינו ודברי האומרים פרושים אחרים וראוי לבעל שכל לחקור להבין ולהשכיל דבר דבור אף שאינו דומה לגדולים וזה נוסח ההלכה התקדשי לי בכוס זה תאני חדא בו ובמה שבתוכו ותניא אידך בו ולא במה שבתוכו ותניא אידך במה שבתוכו ולא בו לא קשיא הא במיא הא בתמרא הא בציהרא וכתב הר"ם במז''ל (פ''ה מהלכות אישות) האומר לאשה הרי את מקודשת לי בכוס זה אם היה מלא מים הרי זו מקודשת בו ובמה שבתוכו ואם היה מלא יין הרי זו מקודשת בו ולא במה שבתוכו ואם היה מלא שמן הרי זו מקודשת במה שבתוכו ולא בו ולא ביאר לנו דעת זו ויראה לנו שהוא ז"ל תפס הסדר לבד דהיינו סדר הבריתות עם האוקימתות ואין זה דיוק אצל המפרשים ופסקנים כי הוא הפך רש''י ז"ל ומפרשים אחרים שהופכים הדר הבריתות כמו הא בכלה הא במקצתה כאן בשנמצאת סכינו יפה כאן בשלא נמצאת סכינו יפה ומאלו תמצא הרבה אשר החליפו הסדר ורבינו יעקב בן הרא''ש ז"ל כתב אמר לה התקדשי לי בכוס זה והיה בו מים ונתנו לה זכתה בכוס ולא במים היה בו יין זכתה ביין ולא בכוס היה בו שמן זכתה בשמן ובכוס והוא דעת רש''י ז"ל והוא דעתו כי המים אין בו רצון ויהיה דעת המקדש על הכוס אשר בו שוה פרוטה ויחול בו בקדושין ופירש שהשמן שאדם מסתפק ממנו צריך לו הכלי ולפיכך מקודשת בו ובמה שבתוכו ופסק גאון אם היה מלא מים מקודשת בו ולא במה שבתוכו ואם היה מלא שמן מקודשת במה שבתוכו ולא בו והטעם שהשמן חשוב ודעתו עליו הבט וראה דעתי והאמת יורה דרכו ולא

194 קצד

איכפת אם האומר קטן ולא ידמה לגדולים דע ירחמך האל ויאיר אור תורתך ששם כוס הוא כלי העשוי להנחת המשקה תראה אומרם ז"ל שתה שנים או שלשה כוסות ולא יפחתו לו מארבעה כוסות שלשה כוסות של יין וכוס אחד של מים וזה הוא נופל לשם המשקה למים וליין ולא יפה שם כוס על השמן דלא עבידי איניש למישתי מישחא וזה הוא שם על המשקה לא מדה כמו לוג והין ולזה אומר שכונת הבריתא בו ובמה שבתוכו הוא מה שאמרו הא במיא כי המקדש לא היתה כונתו במים ואין בה שוה פרוטה ואולם קראו כוס ונאמר שהיה דעתו על הכוס ובו יחול הקדושין ומוחל במים ואומר שכונת הבריתא בו ולא במה שבתוכו הוא מה שאמרו הא בציהרא כי השמן לא יקרא כוס ואין בני אדם שותין שמן בכוס ולא שמענו שהכלי שמניחין בו השמן יקרא כוס של שמן אלא ודאי מה שהיה בדעתו הוא על הכלי הנקרא כוס והוא אינו מוחל בשמן ומה שאמרה הבריתא במה שבתוכו ולא בו הוא מה שאמרו הא בחמרא כי הכלי יקרא כוס והיין יקרא כוס ונאמר שרצון המקדש וכונתו על היין כי הנותן כוס יין לחבירו ודאי כונתו הוא על שישתה היין ולא חלו הקדושין אלא על היין ונתרצתה בכוס זה הוא בכוס של יין וביין חלו הקדושים זה הנראה לנו ראוי בפירוש הלכה זו והאל למען שמו הגדול יפתח לבנו בתורתו ויאר עינינו במאור מלאכו ויפעתו א"ס:

195 קצה

יען שאל שאל אחד מן התלמידים החכמים להודיעו סדרי המלכים לפנים בישראל והמשך מלכותם וגדולתם יען נמצאו כמה וכמה חלוקים הן בנסחאות המקרא ובכתב יוסיפון וסדר עולם וכיוצא לכן יצאתי ממחיצתי ואערוך לפניך איזה דרך ישכון אור למען תדע אלה המלכים אשר מלכו על עדת ישורון עם בני ישראל ואומר הלא ידעת כי משה רבינו ויהושע בן נון עליהם השלום מלכי קדם גדולים ועצומים [היו] ולא נדמה מלכותם למלכות דוד ושלמה אבל היה היה ביתר שאת ויתר עז היות כי האיש החכם השלם במדרגתו משאר האישים וגם העם עם חכם ונבון כלם אנשים שלמים הם וקרובים למדרגתו ולמעלתו בהוסדם יחד הוא יהיה לראש ולתפארת ועטרת זקנים והם מתפארים ומתגדלים בו ואולם גם הוא יגדל בהיותו רועה אלה בני היצה"ר ראשי אלפי ישראל כלם קדושים אמנם הפחותים בשלמותם לא תכון מלכותו עליהם כי לא ידעו ולא יבינו את אשר חלק להם ה' ואולם ישפיע עליהם רב טוב עד אשר יגדלו ותכון מלכותו ולזה אמר באדון הנביאים והחכמים ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם וגו' כי הוא מלך על אותם הראשים השלמים בסוד ישרים ועדה שלימה הנגשים אל ה' והוא מעלה יתירה להם לבדם ואין מעלתו אלא באשר הוא קרוב במעלתו כאחד הצבאים וכמו כן באחד מאלו השלמים נכבדות מדובר בו כאשר הייתי עם משה אהיה עמך ואמרו רז''ל פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה ומלך מלכי המלכים הוא האל הגדול הגבור והנורא אשר בידו נפש כל חי אמנם מלך דוד ושלמה וחזקיה ויאשיה הגיע להם מגדולה זו וזה היה בדבר ה' כדבר האמור ואמרת אשימה עלי מלך שום תשים עליך מלך בראשון למלכות ישראל מלך שאול ובן שנים וחמשים שנה היה במלכו ואחת עשרה שנה מלך ומה שאמר הכתוב בן שנה שאול במלכו ירצה שהיה לו שנה שלימה מעת שמשחו שמואל הנביא למלך בשמן המשחה ומ''ש ושתי שנים מלך ירצה בזה על ימי מלכותו ברצון בהשקט ובטחה קודם התחלת המלחמות ורמז גם כן ימי שנותיו עת אשר מלך שהיו לו נ''ב שנה ואל זה אמר בן שנה רוצה לומר כחשבון ב"ן ואחר כך מת וגם שלשה בניו עמו יונתן ואבינדב ומלכישוע ואחר כך קם למלך בנו הקטן והוא איש בושת והוא בן מ"ב שנה והוא אשבעל בנו הרביעי המוזכר ביחס דברי הימים ושמו העקרי אשבעל ונשתנה מפני שנוי הבעל ומלך שתי שנים ואחר כך מלך דוד ושלמה על כל ישראל ויהודה ובימי רחבעם מלך ירבעם בן נבט על ישראל כ''ב שנה והוא הראשון למלכי ישראל ואחריו לו קם בנו נדב ושתי שנים מלך אחריו מלך בעשה בן אחיה כ''ד שנה ואחריו אלה שתי שנים ואחריו מלך זימרי שבעה ימים וימלוך במקומו עמרי י"ב שנים ואחריו בנו אחאב כ"ב שנה ואחריו אחזיה בנו שתי שנים ואחריו יורם אחיו י''ב שנה וימלוך יהוא בן יהושפט כ"ח שנה וימלוך תחתיו יהואחז בנו י''ז שנה ואחריו יואש י"ו שנה ואחריו ירבעם בנו מ''א שנה ואחריו זכריה בנו ששה חדשים וימלוך תחתיו שלום בן יבש חדש ימים ואחריו מנחם [בן] גדי עשרה שנים ופקחיה בנו שנתיים וימלוך פקח בן רמלייהו עשרים שנה והושע בן אלה תשעה שנים הרי מלכי ישראל אחד ועשרים ומלכי יהודה דוד ע"ה ארבעים שנה שלמה ארבעים שנה רחבעם י"ז אביה ג' אסא מ"א יהושפט כ"ה יהורם א' אחזיה א' ועתליה המרשעת אמו ח' יואש מ' אמציה כ"ט עזריה נ"ב יותם י''ו אחז י"ו חזקי' כ''ט מנשה נ''ה אמון ב' יאשיה ל"א יהואחז שלשה חדשים יהויקים אחיו י"א שנה יהויכין בן יהויקים שלשה חדשים צדקיה בן יאשיה י"א שנים הרי מלכי יהודה מבית דוד אחד ועשרים ואחר חרבן הבית בכ''א שנה בימי כורש מלך פרס נתגדל זרובבל בן שאלתיאל בן אסיר בן יהויכין מלך יהודה ויש אומרים שזרובבל היה בן פדיה בן אסיר וכאשר מת פדיה אביו וגדלו שאלתיאל דודו נקרא בן שאלתיאל וכך נסחת דברי הימים ובני פדיה זרובבל ושמעי וגו' ומת זרובבל בגדולתו ויקם אחריו משולם בנו בימי כורש מלך פרס השני והוא בן אסתר ואחשורוש אח''כ הוציאו משולם ונתגדל במקומו נחמיה בן תכליה והלך משולם לערק (הוא בגדאת וסביבותיה) בשנת שבעים לחרבן והיה שם נשיא על כל הגולה ומת ונכנס במקומו בנו חנניה בן משולם ואחר בנו ישעיה בן חסיה ואחר בנו שמעיה בן שכניה ואחר בנו נעריה בן שמעיה ואחר חזקיה בן נעריה ומשלשלת זו המוכתרת הם ראשי גליות שבבבל וממנה היה אדוננו רבינו האיי גאון בן רבינו שרירא גאון ז"ל והלל הזקן היה אחי יחזקיה בן נעריה בן שמעיה מאם והלך מערק לשם (היא דמשק) ונמנה שם לנשיא וחזרו הנשיאות בני בתירא כמו שאמרו רז"ל בפרק ערבי פסחים ונשתלשל הנשיאות עד רבי יהודה נשיאה האמורה ומוזכר בע"ז בפרק אין מעמידין שהתיר את השמן ואחר נחמיה בן חכליה היתה הגדולה בבית שני לסנהדרין וכהנים גדולים וכשגבר מתתיה בן יוחנן כהן גדול על המקדונים ויהרגם גדלוהו ישראל עליהם ואחר הנצוח חיה שנה אחת וימת ויקם תחתיו יהודה בנו ששה שנים ומת במלחמה ואחריו נכנס שמעון בן מתתיה אחיו ח"י שנה ונהרג ונפנה במקומו בנו יוחנן וימנוהו למלך והיה שמו הורקנוס והוא מלך כ"א שנה והוא [מלך] ראשון מבני חשמונאי ואחריו מלך אריסתבלוס שנה אחת והוא אשר הניח כתר מלכות על ראשו והחליף הכהונה ומלך אחריו אחיו ונקרא שמו אלכסנדרוס ומלך שבעה ועשרים שנה ומת ונשארה אשתו הצדקת אלכסנדרה אחות שמעון בן שטח תשעה שנים ומתה וימלוך אחריה בנה הקטן אריסתובלוס בן ינאי שלשה שנים וגרשו שר רומא והוליכו לרומי והמליך במקומו הורקנוס אחיו הגדול מ' שנה ואח''כ הוציאו אנטיגנוס בן אריסתבלוס אחיו וימלוך תחתיו שלש שנים אחרי כן בא הורודוס בן אנטיפרום אשר היה משנה למלך הורקנוס ובא הורודוס זה מרומה והרג אנטיגנוס המלך אדונו ומלך אותו העבד ל''ז שנה וימת ומלך במקומו ארקילואוס תשעה שנים וגרשו שר רומי והמליך תחתיו את אנטיפס עשרה שנים ויקראו שמו הורודוס כשם אביו בהיותו אוחז מעשה אבותיו בידיו ואחריו מלך אגריפס בן אחיו והוא אגריפס בן אריסתבלוס בן הורודוס וימלוך כ''ג שנה והוא אגריפס המלך המשובח והמפואר אצל חכמים ז"ל וימת וימלוך תחתו אגריפס בן אגריפס והוא מונבז המלך ומלך עשרה שנה ובסוף ימיו נחרב הבית שני נמצא המלכים בבית שני י"א החשמונאים ששה והעבדים חמשה ולאחר חרבן בית שני בנ''ב שנה קם כוזיבא המלך ואמר שהוא משיח ומלך בביתר והיא מדינה מיושבת בארץ ישראל ונתישבה אז לרוב ובאו בה מארץ ישראל ומהגולה רבים מבני ישראל ומלך שנתיים וחצי ונהרג ורז''ל אמרו בסנהדרין פ"ח שחכמי ישראל הרגוהו על שאמר שהוא משיח והוא לא היה מזרע דוד וימלוך אחריו בנו רופוס ומת ואחריו מלך רומלוס בנו ובא עליו אדריאנוס הרשע שר רומי והתחיל בביתר ביום ט' באב ויהי היום ההוא יום חשך ואפלה יום צרה ומצוקה יותר מיום שנכנסו בבית שני ומת רומלום המלך ע"ה ורבים מבני ישראל עמו בעונותנו הרבים וזה היה בשנת ע"ג אחר חרבן בית שני והיה המשך מלכות רופוס בן כוזיבא ורומלוס בנו י''ח שנה ומן היום והלאה לא קם מלך בישראל והיינו נעים ונדים מגוי אל גוי ומדחי אל דחי עד ישקיף וירא ה' משמים וירחם עלינו ויבנה בית קדשנו ותפארתנו ב''ב כי"ר נמצאו כוללות מלכי ישראל ששה וחמשים מלכי יהודה בבית ראשון כ''א ומלכי ישראל בימים ההם כ"א ומלכי בית חשמונאי בבית שני ששה ומלכי עבדי בית חשמונאי חמשה ומלכי ביתר שלשה זה יהיה לפניך מאשר אתפנו ולקטנו ממקומות רבים ומרוב המספרים ואין בהם שום חילוק ובלי שום ספק והזהר בידיעתם כי תצריכם לפעמים בלימוד ההלכות ואל תהיה קלה בעיניך וכתבתיו בכתב ידי בחמלת ה' עלי אני סעדיה בר מר מימון ב''ר משה ב"ר מימון בן כבוד החכם הדיין ר' משה ב''ר מימון זלה"ה אבן דנאן והיה זה ביום השלישי בי"ב תמוז יה"ל שנת מאתיים וארבעים וחמשה לבריאת עולם בעיר גראנטה והאנשים בתוכה נעים ונדים מסבת ביטול הנהגתם בעבור החנפים החטאים ומפחדם מהמגפה אשר נתפשטה ה' ברחמיו יסלק חרון אפו מעלינו ומעל כל עמו ישראל אמן:

196 קצו

נשלם החלק הראשון