Shorashim 14 שורשים י״ד
1 א

העיקר י"ד פסק הרב שראוי היה לכתוב עונשי המצות מצות עשה לפי שנצטוינו אנחנו בקיומם וראוי שנמנה כל מין עונש מהם מצוה אחת שיהא ארבע מיתות ב"ד במנין במ"ע ארבע מצות והאשים זולתו שמנה כל דבר מיוחד בפ"ע עד שתהיה סקילת המחלל שבת מ"ע אחת וסקילת בעלת אוב וידעוני מ"ע שנית וסקילת עובד ע"ז מצוה שלישית וכן כולם אמר הרב שעשו זה מבלי הסתכלות שאילו הדבר כן היה כל מלקות ומלקות מצוה בפני עצמה ותהיה אצלנו מצות עשה כמנין הלאוין שלוקין עליהן ותכפול אז מצות עשה ותוסיף על ד' מאות בהכרח. ואני אומר שאם נתפוש הדרך הזה במנין המצות להיות המניעות בכלל שס"ה לא תעשה וקיום העונש בעוברים במנין רמ"ח מצות עשה כן ראוי למנותם שיהיו כל עונשי מיתות ב"ד נמנין אחד לאחד כמנין האישים שהם מחוייבי העונשים לפי שאנחנו נצטוינו מצוה בפני עצמה לסקול מחלל שבת ונצטוינו מצוה אחרת לסקול העובד ע"ז ואין עבירה זו כמות זו ולא צוה יתעלה אותנו בהן מצוה כוללת אלא בכל אחד מאמר בפני עצמו ופרשה בפני עצמה מטעם בפני עצמו וכי מפני ששתי מצות האלו נעשות ברגימת האבן ימנו אחת אם כן נמנה השביתה מעבודת קרקע בשמטה וביובל אחת ונמנה השביתה בשבת ויום הכפורים אחת ותקיעת השופר בר"ה וביובל אחת. אבל המלקות אין דמיונו לאלה דמיון יפה לפי שלא נצטוינו על המלקות בכל עבירה אבל צונו יתעלה מצוה כללית אחר הלאוין כולם שנלקה על כל לאו דומה ללאו דחסימה כמו שבא בפירוש המקובל ובגלוי מן הכתוב, עוד לא באו במלקות אלא שתי מצות שאם היה בן הכות הרשע שיפילו השופט והכהו לפניו ארבעים ולא יוסיף להכותו ולכן לא ימנה המלקיות בשום פנים במצות רבות. וראיתי הרב (לועג) [לומד] מאמרם זו מצות הנסקלין מופת שירי, שהם ספרו מעשה הסקילה כיצדנעשה וכן יספרו מצות השביתה כיצד ומצות תקיעת שופר כיצד וכל כיוצא בה במעשים דומי הפעולות:

2 ב

וכתב עוד תמה והתפלא מאיש שימנה מחוייבי מיתות בית דין כולם איש איש ומחוייבי כרת ומחוייבי מיתה בידי שמים בכלל מצות ל"ת כמו שמנה בעל הלכות גדולות המחלל שבת בכלל מחוייבי סקילה ומנה אח"כ לא תעשה כל מלאכה ולא נשאר אלא שהם יחייבו בלי ספק שקיום גבולי העונש מצות לא תעשה ואיך ימנה בם הקנס והדבר שנתחייב עליו הקנס. ואני תמה ומתפלא על הרב הפלא ופלא שיאשים לבעל הלכות גדולות ויתפוש עליו למה לא יסתכל בדבריו ולא יביט בהם כלל ואם היה משיב על אחד מהתלמידים ראוי הרב לחכמתו ולכבוד מוסרו להסתכל במאמר התלמיד ההוא ולהתבונן בו וכ"ש בהשיבו על גדול הגאונים ויאשים אותו ויחשבהו מן מבולבלי השכל חס ושלום. אבל כונת בעל ההלכות מבוארת בדבריו שמנה מחלל שבת בכלל מחוייבי סקילה ואחר כך כתב בכלל חייבי לאוין בלבד כלשון הזה לא תעשה מלאכה דלאו מאבות מלאכות שבת כי לפי שכבר מנה לאו האבות במחלל שבת שבסקילה נזהר ומנה לאו אחר לא תעשה מלאכה שאינה מן האבות ואינו מתחייב בה סקילה, וכבר נזהר בעריות ובזולתם מכל מחוייבי מיתה וכרת שלא החזיר הלאוין שבהם כמו שחשדו הרב והלאו הזה בשבת הוא לאו דמחמר דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך כו' ודרשו בו מחמר אחר בהמתו וכמו שהעלו בפרק בתרא משבת (דף קנ"ד) המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום דבשוגג לא מיחייב חטאת דהוקשה כל התורה כולה לע"ז מה ע"ז עד דעביד מעשה בגופיה אף הכא נמי עד דעביד מעשה בגופיה במזיד נמי לא מיחייב סקילה דתנן המחלל שבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה בלאו נמי לא מיחייב משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו ואפילו למ"ד לוקין עליו וכו' מ"מ לאו בפני עצמו הוא שמנענו מלחמר אחר הבהמה הנושאת משאוי או הטוחנת או עושה אחת מהמלאכות, וכן כתב הרב בחבורו אם הוציא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי פטור והלא לאו מפורש בתורה לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין, אלו דבריו. כסבור לומר שאין במשמע הלאו הזה אלא החורש וכלי המחרישה בידו וכיוצא בה מן המלאכות שהוא בעצמו העושה מלאכה והוא נסקל במלאכה זו בהתראה והלכך אינו לוקה עליה בלא התראה. וזה כולו טעות מתברר בהלכה זו שהזכרנו שהם פירשו הלאו הזה לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך במחמר ופטרוהו מחטאת משום דלא עביד מעשה בגופו ופטרוהו גם ממיתת בית דין מן הטעם הזה ולא פירשוהו בחורש וזולתו מן המלאכות הנעשות בגופו של אדם שהוא מתחייב בהן מיתה, שאותן מלאכות לא הוצרכו לדרשן מפסוק אתה ובהמתך, שהרי אף לענין העונש שאין כתוב בו אלא העושה מלאכה יומת מתחייב הוא בחרישה וכיוצא בה, וכן לא הוצרך ר' יוחנן עכשיו לפטור אבות המלאכות מן המלקות שלא עלתה על דעתנו עכשיו בהלכה זו בכותב ותופר ושוחט צבי ומפשיטו שילקה עליו בשלא התרו בו למיתה, אבל בדבר שאין בו חיוב מיתה וכרת אלא לאו בעלמא הם מעמידים הכתוב הזה אתה ובהמתך, ודקדקו כן ממתני' שם דתנן המחלל שבת בדבר שחייבים על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה, מכלל דאיכא מידי דאין חייב על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה, ומאי ניהו מחמר, והשיבו על דרך הדחיה לא תחומין אליבא דרבי עקיבא הבערה אליבא דרבי יוסי, ועל כרחם דרשו כן, שאילו בחורש בבהמתו מלאכת עצמו היא ובהמה עמו ככלי ביד האומן, כגון הגרזן ביד החוצב בו והמשור ביד מניפו, תדע שהרי חייבין על זדונו סקילה ובשוגג חטאת, ואף על גב דבעי דומיא דע"ז דעביד מעשה בגופיה, וביו"ט ובשביעית לא בא הלאו הזה, והחורש בבהמה חייב מלקות כמו ששנינו מכות (דף כ"א ע"ב) יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור ובחמור ובשביעית ויו"ט, וכן הענין עוד מפורש בראשון של יבמות (דף ו') דלא תעשה דמחמר הוא לאו בפני עצמו שאין בו כרת ואינו בלאו דאבות מלאכות אבל הוא לא תעשה גרידא כשאר לאוין דעלמא. ומה שאמרו דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין מפני שהוא שוה אצלם הלאו שחייבין עליו מיתה במעשה זה בהתראה עם הלאו שיהיה בכללו מעשה שאין בו מיתת ב"ד ומעשה שיהא בו חיוב מיתת בית דין, ולדברי הפוטר זה ממלקות אף זה פטור כענין שהזכירו בראשון של עירובין (דף י"ז:) בלאו דאל יצא איש ממקומו שהיו דורשין אותו ליוצא חוץ לתחום, ומפני שהיו כוללין בו אף מוציא מרשות היחיד דקרי ביה יוציא היו פוטרין היוצא חוץ לתחום ממלקות משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד במוציא ופטרוהו גם כן מן המלקות אפילו למאן דאמר לוקין עליו משום דאם כן לכתוב קרא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך אתה למה לי הוא ניהו דכי עביד מלאכה מיחייב בבהמתו לא מיחייב שאין המלאכה עם בהמתו חשובה כמו שעושה הוא אותה להתחייב עליה מלקות אבל היא נחשבת כמלאכת בנך ובתך ועבדך ואמתך שמוזהר עליהם בלאו ואינו לוקה שאין מלקות במעשה אחרים וזה דבר ברור. ואחזור להשלים כוונת בעל ההלכות בעונשי הלאוין, הוא רואה שלא ימנה העונשים כלל לא במצות לא תעשה ולא במצות עשה שלא בא הסכום הזה תרי"ג אלא בעיקרי המעשים הרצויים במצווים מאתו יתעלה ובנמנעים מאתו יתעלה אבל אין הגמולים מכלל המעשים הרצויים, בין שיהיה הגמול מאתו יתעלה כגון הכרת והמיתה בידי שמים, ובין שיצוה אותנו לגמול לו כפי רשעו כמלקות וד' מיתות לכפרה או לנקמה או שיצוה עליו להביא כפרה על עצמו בקרבן אינו בא בחשבון הזה, ולכן לא מנה בקרבנות החוטאים שום מצוה רק חשבונו בתמיד ובמנחה יציקות ובלילות וכו' שחיטות מליקות וכו' אשר האשים אותו הרב בהן. ואמנם דעת הרב שהעונשים המסורים לנו ימנו במצות הוא הטוב והישר לפי שהוא מצוה עלינו באמת לעשות הדין ההוא במחוייבים בו. ובביאור אמרו סנהדרין (דף ל"ה:) ותהא רציחה דוחה שבת מק"ו על דעתם יבא עשה וידחה ל"ת, ובתחלת יבמות (דף ו:) אמרו עוד לפי שנאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין וכו' ופירשו אבל מיתת ב"ד דחיא מ"ט דאתי עשה ודחי לא תעשה, הדר אמר אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת גרידא לא תעשה שיש בה כרת מי דחי וכו', אם כן ראוי למנות מיתת ב"ד מצות עשה, אבל הנראה במנין או שיהיו העונשים נמנין לאו אחד במצווה בהם או שימנו כולם מצוה אחת אין הפרש בין המומתין באבן או בעופרת. והנראה אלי הוא שאנחנו נצטוינו במומתים כולם מפסוק שנאמר ובערת הרע מקרבך, אמרו בער עושי רעות מישראל והוא מצות עשה שלהם, אבל הכתובים בהם מות יומת דמיו בו דמיהם בם ירצה בהם שהם חייבים מיתה, ואמרו יתעלה במקצתם וסקלתם אותם באבנים ובמקצתם באש ישרפו אותו ואתהן הוא חלק המצוה ולא נמנה המומתים חוץ למחנה אחת והמתה על פתח בית אביה מצוה אחרת, אבל המצוה בכולם שיומתו היא נמנית, וכבר בא בהן שאם אינו יכול להמית אותם במיתה הכתובה בהם שיומתו בכל מיתה שיכול להמיתם. והנה כולם נכללים ממיתה והוא מצוה אחת, ובאחרון של שחיטת חולין (דף ק"מ) אמרו בעוף שהרג את הנפש דבעי לאתוייה לבי דינא וקיומי ביה ובערת הרע מקרבך ואין בעוף הזה כתוב ובערת הרע ומסקול יסקל השור נתחייב במיתה אלא שכל המומתין מצותם מן ובערת הרע והם מצות עשה שלהם שממנה הם מומתים, ומצות הסקילה או השריפה חלק מן המצוה. והנה נשלמה עצתנו בעיקרים האלו להודיע כוונת בעל ההלכות בהם ולהגיד ספקותינו אנחנו בענינם. ויש לי עוד ספק וקושיא והוא ממה שאמרו סנהדרין (דף נ"ו:) שבע מצות נצטוו בני נח, והנה מנו ענין העריות כולן מצוה אחת, וכן ענין ע"ז כולה מצוה אחת, והם שוים בה לישראל שהם חייבים בכל מה שב"ד של ישראל ממיתין עליה, והנראה בזה לומר שהוזהרו בני נח במצות שלהם בכללות לא בפרטים כלומר שנאמר להם בעריות על דרך משל כמו איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו אל האם ואל האחות מן האם ואשת החבר וימנה אותם מצוה אחת מפני זה, אבל בישראל שריבה בהן לאוין ומניעות מאחר שהזהיר על כל אחד בלאו נפרד ימנו מצות רבות, וכן מה שאמרו (שם) עשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע שנצטוו בני נח הוסיף להם שלש שבת וכיבוד אב ואם ודינין שנאמר שם שם לו חק ומשפט, נאמר כי הזהיר אותם באזהרות הנאמרות לבני נח באזהרות ההם עצמם, ירצה לומר שכללם להם עד שבאו אל הר סיני ששם נתבארו המצות בפרטיהן ודקדוקיהן והזהיר אותם במרה לשבות בשבת מצות עשה אחת, אבל בדינין אמר במכילתא ומשפט אלו דיני אונסין ודיני קנסות ודיני חבלות. והנה כל אלו מנו אותם אחת ואין להם ענין לכללם בבת אחת אלא ששם אחד יכלול אותם והוא המשפט. והמתקרב אל הדעת מזה שהוא יתעלה צוה לשפוט בצדק שנאמר ושפטו את העם משפט צדק, והצדק הוא לעשות בכל דבר ודבר מהנולדים בין בני אדם כאשר צוה אותנו, ולא נחוש על הפרשיות והחלוקין בדבור בכל אשר אין בהם צווי מוחלט לעשות ככה או ככה או מניעה מוחלטת להשמר מן הפועל הפלוני, ואם כן יהיו כל הדינין באים בחשבון מצוה אחת: