Shorashim 1 שורשים א׳
1 א

העיקר הראשון מן המאמר השיב הרב הגדול ז"ל על בעל הלכות גדולות ז"ל מפני שהביא במנין המצות מקרא מגילה ונר חנוכה מכלל מצות עשה. וכן מאה ברכות בכל יום וניחום אבלים וביקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים ולחשוב תקופות ושמונה עשר יום לגמור בהן את ההלל, לפי שאלו כולן מצות מדרבנן אינם מן התורה, ותשובותיו על זה תשובות גדולות כאילו מכריחות להודות בהן:

2 ב

וטרם שאתחיל לדבר עם לבבי בענין הזה אומר מה שנסתפק לי אף על פי שידעתי שהכל מחזיקים בו כדבר פשוט. וזה במה שאמרו בסוף מכות (דף כ"ג:) דרש ר' שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו למשה בסיני שס"ה כמנין ימות החמה רמ"ח כנגד איבריו של אדם ואמר רב המנונא מאי קראה תורה צוה לנו משה תור"ה בגימטריא הכי הוי. והקשו תורה תרי"א הוי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. הנה על פי זו המימרא בא בעל ההלכות ומנאן אחת לאחת למצוא חשבון ואחריו נתפשט הדבר מאד והוסכם בין כל החכמים והתלמידים ונתפרסם בהמון שזה סכום המצות ונתחברו בזה שירות פיוטים ואזהרות נעימים זמירות. מהם לחכמי ספרד רבות מאד בארץ אנדלו"ס כאשר הזכיר הרב ז"ל ומהם בארצות אחרות בכל פנות הגולה, וכבר אמר הרב ז"ל שזה דבר שלא יסכל אותו אחד מכל מי שמנה המצות שזה הוא מנינם. ואני בעניי עם כל זה עלה בלבי ספק על זו המימרא אם היא דברי הכל או יש בה מחלוקת, וספק אחר אם היא הלכה למשה מסיני, כלומר שנאמר למשה מפי הגבורה כך וכך מצות אני מוסר לך לצוותם בישראל מורשה או שהוא אסמכתא בעלמא מן הגימטריא הזו, שזה החכם רבי שמלאי הדורש זה מצא המצות כן לפי המנין שמנה בהם ונתן בהם סימנין ובא רב המנונא אחריו וסמך המנין הזה לגימטריא הזו. ומה שמביא אותי לידי ספק מפני שמצינו מחלוקת בגמרא בפסוקים רבים אם הם מצוה או רשות. מהם מה שאמרו במסכת סוטה (דף ג') וקנא את אשתו רשות דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר חובה. לעולם בהם תעבודו רשות רבי עקיבא אומר חובה. לה יטמא רשות רבי עקיבא אומר חובה. הנה לדעת ר' ישמעאל יחסרו כאן שלש מצות עשה מן רמ"ח. וכן המחלוקת של הבדלת סימן אחד בחטאת העוף דלרבנן לא יבדיל הוא לאו ולר' אלעזר ב"ר שמעון מאי לא יבדיל אין צריך להבדיל כמו שאמור בגמרא זבחים (דף ס"ה ע"ב) וכן חמץ בפסח לאחר זמנו לדברי רבי שמעון הוא מותר מן התורה ולדברי רבי יהודה הוא לאו בפני עצמו וראוי להביאו בחשבון, וכן חמץ לפני זמנו משש שעות ולמעלה הוא בלאו ולרבי שמעון אין בו לאו. ויהיו לרבי יהודה באכילת חמץ שלשה לאוין. א' בחמץ לפני זמנו. וא' בחמץ בפסח. וא' לאו של חמץ שעבר עליו הפסח. ושלשתן ראויין להמנות מפני שזמנו של זה לא זמנו של זה. והנה הרב עצמו ז"ל מנה חמץ משש שעות ולמעלה לאו בפני עצמו והוא כדברי רבי יהודה ולרבי שמעון אין בו לאו כלל כמו שמפורש בפרק כל שעה (פסחים דף כ"ח) ועוד אני עתיד לזכור זה בע"ה. ובפרק ראשון של קדושין (דף כ"א) וגאל את ממכר אחיו רשות דברי רבי יהושע רבי אליעזר אומר מצוה. ובמכות (דף י"ב) ביד גואל הדם חובה ורשות ביד כל אדם רבי עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם ואין כל אדם חייבין עליו. וכן חלקו האמוראים בקריאת שמע (ברכות דף כ"א) מהם אמרו קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא, מהם סוברין דקריאת שמע דאורייתא וכבר פסק הרב כן. וכן כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה לדברי האומר מנין ליוצא ליהרג ואמר אחר ערכו עלי מנין שלח אמר כלום, תלמוד לומר כל חרם אשר יחרם כו' לא יפדה אינו מצוה אלא דין מדיני הערכים וכמו שביאר הרב בעיקר ט'. אבל לדברי האומר לא תשקול מיניה ממונא ותפטריניה לאו גמור הוא כמו לא תקחו כופר לנפש רוצח וכמו שבא כל זה בגמרא כתובות בפרק שלישי (דף ל"ז ע"ב). אלו וכיוצא בהן לדברי האומר חובה הן מן המנין הזה של תרי"ג מצות ולדברי האומר רשות אינן נחשבין וצריך הוא להביא במנין הזה מצות אחרות במספרם ונשלים עשה במקום עשה ולא תעשה במקום לא תעשה. וצריך שיהו הדברים ההם שיביא הוא במנין הזה אינן מצות לדברי האומר באלו חובה. ואין לנו בתורה ענינים כאלו, ועוד כי יהיה להם כפי דרכם הנהוג בתלמוד להקשות ולומר ולמאן דמני הנך נפישי להו מצות אי נמי למאן דמפיק הנך במאי משלים להו, וכן ראיתי עוד שנאמרו בזה מדרשים רבים ואסמכתות הם תימה בעיני, שדורשים בציצית וזכרתם את כל מצות ה' שמנין של ציצית בגימטריא שש מאות ויש בציצית ח' חוטין וה' קשרים הרי תרי"ג וזה כתב רש"י בפירושי התורה, ואיני יודע אם אגדה היא ומכל מקום אינה מן התורה שהרי ב"ה אומרים בחוטים שאינן אלא שש ויחסרו להם שתים מן הסימן הזה והקשרים ה' היאך ימנו בתורה שאין חיובו מן התורה אלא בשני קשרים כדאמרינן בפ' התכלת (מנחות דף ל"ט) ש"מ קשר העליון דאורייתא דאי ס"ד לאו דאורייתא כלאים בציצית דשריא רחמנא למה לי והא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חיבור אלא שמע מינה קשר העליון דאורייתא. ואולי נאמר שזו המימרא של רבי שמלאי אינה דברי הכל ויש בה מחלוקת אלא ר' שמלאי מנה המצות לפי דעתו לפי סברתו ומצאן במספר הזה ויסד בהן הדרשה הזו ועל כן לא הקשו ממנה לרבי ישמעאל בחסרון ג' ולרבי שמעון בחסרון שתי מצות לא תעשה אבל אם יחסרו להם לא יודו באסמכתא הזו ובמנין הזה. אבל אע"פ שנביא אותה במחלוקת נודה שהיא הלכה לפי שהסוגיות בתלמוד כן כדאמרינן בשבועות (דף כ"ט) ונדרים (דף כ"ה) ולימא להו קיימו ע"ז וכל התורה כולה, אי נמי תרי"ג מצות. ואנו למדים מזה שזה להם מנינם של מצות. אע"פ שיש לומר כי הקושיא הראשונה ע"ז וכל התורה כולה היתה לדברי הכל והשניה נאמרה לדעתו של רבי שמלאי לפי שלא הוזכר בגמ' מנין אחר, ובשבת פרק אמר רבי עקיבא (שבת דף פ"ז) שבר את הלוחות מאי דריש ביה אמר ומה פסח שהיא אחת מתרי"ג מצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו כל התורה כולה וישראל מומרים על אחת כמה וכמה. ובגמרא יבמות (דף מ"ז) אמרו בנעמי דאמרה לרות מפקדינן תרי"ג מצות. ועוד נתפשט המנין הזה מאד באגדות כמו שאמרו בבראשית רבה אמר רבי יודן ברבי סימון ראוי היה אדם הראשון שתנתן תורה על ידו מה טעם זה ספר תולדות אדם אמר הקב"ה יציר כפי ואיני נותן לו חזר ואמר שש מצות נתתי לו ולא יכול לעמוד באחת מהן והיאך אני נותן לו מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה. וכן במדרש רבי תנחומא ובמדרשי אגדה אחרים הורגלו להזכיר הסכום הזה. אבל ראיתי במדרש חזית ריב"ל אמר שתי דברות שמעו ישראל מפי הקב"ה אנכי ולא יהיה לך הה"ד ישקני מנשיקות פיהו ולא כל הנשיקות ורבנן אמרי כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי טעמון דרבנין אחר כל הדברות כתיב דבר אתה עמנו ונשמעה מה עבד לה רבי יהושע בן לוי פליג שאין מוקדם ומאוחר בתורה או אינו מדבר דבר עמנו ונשמעה אלא לאחר שנים ושלשה דברות ר' עזריה ורבי יהודה ברבי סימון וריב"ל תפשי שטתיה אמר כתיב תורה צוה לנו משה כל התורה כולה שש מאות ושלש עשרה הוו תור"ה בגימטריא עולה כמנין תרי"א מצות דבר משה עמנו כי אנכי ולא יהיה לך לא שמענום ממשה אלא מפי הגבורה הוי ישקני מנשיקות פיהו, עד כאן דברי אגדה זו. והנה מדרשו של רב המנונא שמנה תורה צוה לנו משה תורה בגימטריא הכי הוי בכאן דברי יחיד ורבנן חלוקין עליו ולא נתברר שם אם הם חלוקים על הכל לגמרי כלומר על מדרשו של ר' שמלאי עצמו שאמר תרי"ג מצות ניתנו למשה בסיני או שהוא מסורת בידם והכל מודים שכך הוא סכום המצות שגם שם במדרש חזית הזכירו הסכום הזה פעמים רבות ומפני התפשכוות החשבון הזה שם ובכל מקום נאמר שהוא מסור בידם מפי משה בסיני ועכ"ז אינן נמנעין ממחלוקותיהם במצוה מן המצות שזה יאמר רשות וזה יאמר חובה כי יודע האומר רשות שיש מצוה ממלאת החשבון ולא יקפידו לשאול עליה ולמנותה מפני עומק הענין וריחוקו שיבארו כל התורה וימנו מצותיה כמו שאמרו בדבר נקל מזה וניתי ספר תורה ונמני לא בקיאינן אבל מן הסתם יסמכו על זה המנין כי הוא המקובל בידם. אבל בה"ג ז"ל סבור שזו המימרא וכל כיוצא בה במספר הזה תפסו בחשבונן כל המצות הנוהגות בישראל לדורות ועשו להם סימן במנין איבריו של אדם ובמנין ימות החמה ולא היתה כוונתו של רבי שמלאי במימרא הזו אלא לדרוש מה שהוא משלים עליה בא דוד והעמידן על אחת, וכן רב המנונא שמצא לו סמך מאי קראה אינו אלא אסמכתא ורמז בעלמא, שהרבה פסוקים מלבד זה כתוב בהן תורה ואינן באין בחשבון אותיות, וענין כזה בכמה מקומות בתלמוד נאמר על כלל האסמכתות בענינים שהם מדברי סופרים, ולשונם השגור ברמזים הוא זה מאי קראה, ועל העיקרים אומרים שנאמר או מנא לן או מנא הני מילי, ולא תמצא שיאמר בעל המימרא עצמו מאי קראה אבל חכם אחר מסמיך אחריו הדבר לקראי רוב דבריהם יבואו בהם בלשון מאי קראה מהן פסוקי קבלה ומהן מן התורה לסמך, כמו שאמרנו בגמרא סנהדרין (דף צ"ז) אמר רבי יצחק אין בן דוד בא עד שתהפך כל המלכות כולה למינות אמר רבה מאי קראה כלו הפך לבן טהור הוא, וכן לשון ההגדה ברות ונעמי תפשו להם כל המצות שאין הכוונה שם אלא שאמרה לה סכום המצות כולן כדי שתפרוש, או שיחשבו שאמרה לה ברוח הקדש אפילו מצות העתידות להתחדש כמו שאמרו מפקדינן תחום שבת והיא מצוה מדבריהם ואני חושב שהוא תקון שלמה ובית דינו מכלל עירובין. ואחרי זה אומר כי הרב השיב על בעל ההלכות ארבע תשובות יפות וטובות מעוררות הלבבות ומולידות מחשבות לאשר להם עינים פקוחות ואזנים קשובות:

3 ג

בראשונה אמר כשיהיה לשון הש"ס נאמרו למשה בסיני איך נאמר בדבר שהוא מדרבנן שהוא בכלל המנין הזה. ואמנם ב"ה אינו גורס כן אבל בנוסחא שלו מצאתי כתוב דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נצטוו ישראל, והלשון הזה יכלול כל מה שנצטוו אפי' מדרבנן ובמצות של דבריהם אנו מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו. ומכל מקום אפילו לפי הנוסחאות שכתוב בהן נאמרו למשה בסיני אינו דבר רחוק ונפלא להביא בכללן מיעוט מצות מדבריהם משלשה טעמים. האחד מפני שהחכמים נוהגין זה תמיד להביא בענינים של דבריהם לשון תורה ולחזקם, כמו (ר"ה דף ט"ז) מפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקב"ה נסכו מים לפני בחג כדי שיתברכו לכם גשמים, ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות וכו', והדבר ידוע בגמרא שאינן אלא דרבנן. ושם (שם ל"ב) עוד אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר רחמנא אמר אדכר, ואע"פ שהם דרבנן בלא ספק ומפורש אמרו (שם ל"ד:) הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין פשיטא הא דאורייתא הא דרבנן, וכן אמרו עוד. והשני כי מנהג חכמים בתלמוד וגם בתורה ובנביאים כן שלא יחושו להוציא דבר אחד מן הכלל וידברו על הרוב, כענין שכתוב אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם (בראשית ל״ה:כ״ו), והנה חשב בנימין ולא נולד בפדן ארם רק על הרוב ידבר, וכן כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה (שם מ"ו), והנה אפרים ומנשה לא באו ליעקב מצרימה גם יוסף שם היה, וכן אלה בני עדה (שם ל"ו) ועמלק אינו בנה. וכן ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה (שמות י״ב:מ׳) והם מעת גלות אברהם מארץ כנען בפעם הראשונה ועמדם בשאר ארצות רק עיקר המושב בארץ מצרים היה. וכן בספר עזרא במנין שאמר הכתוב בעולי גולה ויקומו ראשי האבות ליהודה ובנימין וכתוב עוד וישובו לירושלים ויהודה איש לעירו ומונה שם יהודה ובנימין וכהנים ולוים ונתינים ובני עבדי שלמה וכתוב אחר מספרם כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות ששים ושנו בסדר עולם בפרט אינן אלא שלשים אלף ושנים עשר אלף היכן הם אלו שעלו משאר שבטים והנה לא חשש הכתוב להזכירם למיעוטן מכל שבט ונספחו על אלו. ובדברי חכמים רבות בתלמוד. והנה שתי פרשיות בתורה ובהן מצות רבות ולא נאמרו למשה בסיני אלא לאהרן נאמרו ולא בסיני, פרשת שתויי יין ופרשת משמרות כהונה ולויה ומתנות כהונה, ולא חשש להוציאם מן החשבון הזה, ומצות רבות לא נאמרו בסיני אלא בשעת מעשה כגון דין מקושש ובנות צלפחד ולא חששו לכך, ובענין הזה אמרו בגמ' דבני מערבא בראשון של ר"ה לענין שני מלכותו של דוד יהודה ב"ר אומר חשבון מרובה בולע חשבון מועט. והשלישי שכיון שנאמר למשה בסיני שיקבלו עליהם ישראל מצות ב"ד הגדול ובאו הם ותקנו את אלו כבר נאמרו כלם למשה בסיני אין הפרש ביניהם באמירת סיני אלא שזה בפרט וזה בכלל, וכבר הראית לדעת מדברי הרב שמה שחכמים חדשום במצות העתידות להתחדש שקבלו אותן עליהם בסיני, כאותה שהזכיר מפרק שבועות הדיינין (שבועות דף ל"ט) וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל אמר להם הוו יודעין שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום שנאמר ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת אין לי אלא מצות שנצטוו בסיני מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה מנין כלומר מנין שהשביען משה עליהן על דעתו ועל דעת המקום ת"ל קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו עליהם כבר, הרי זה דבר מפורש שקריאת מגילה מקובלת מסיני ונכרת עליה ברית כשאר המצות ובאה בה שבועה על דעת המקום א"כ למה לא יאמרו עליה ועל כיוצא בזה נאמרו למשה בסיני, ואם לא יהיה הברית אשר נאמר בה בסיני אלא שיאמינו בכל מצוה שיסדרו אותה הנביאים והחכמים אחרי כן כמו שהרב מפרש בכאן כל זה לא יפגום שלא יוכלו לומר בהם נאמרו למשה בסיני כמו שאמרו קיימו מה שקבלו עליהם כבר בסיני:

4 ד

והנה בכאן הביא אותנו משך הענין לדבר במה שהרב מתמיה אותנו. הוא ז"ל סבור שיש בכלל לאו דלא תסור כל מה שהוא מדברי חכמים בין שהן מצות כגון מקרא מגילה ונר חנוכה או שהן מן התקנות והסייגין כגון בשר עוף בחלב ושניות לעריות בין שהם בקום עשה כגון שלש תפלות בכל יום ומאה ברכות ולולב שבעה בגבולין ובין שהם בלא תעשה כגון כל שהוא משום שבות בשבת ויום טוב שני בגולה ותשעה באב כל מה שיאסור אותו התלמוד או יצוה עלינו אנו מוזהרים להתנהג בדבריהם מלאו דלא תסור. וזאת הדעת רמזה במאמר ההוא שכתב כל מה שהחכמים צוו לעשותו והוא אמרו יתעלה על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה כי מנענו ית' שלא נשנה את דבריהם בכל מה שיסדרוהו או יעשו בו היקש ואמר לא תסור מן המצוה אשר יגידו לך ימין ושמאל. וכן כתב עוד במאמר הזה בסי' קע"ד אמר שנצטויו לשמוע בקול בית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו ואין הפרש בזה בין הדבר שיראוהו או שיוציאוהו בהיקש או הדבר שיסכימו עליו שהוא איסור תורה או לפי ענין מהענינים שיראה להם שיהיה יושר וחזוק ותקון הדת. ובתחלת חבורו הגדול אמר במנין המצות ויש מצות אחרות שנתחדשו אחרי מתן תורה וקבעו אותן נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל כגון מקרא מגילה ונר חנוכה ותשעה באב ונטילת ידים ועירובין וכל אלו המצות חייבין אנו לקבלם ולשמרם שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ומבואר מזה עוד כתב בספר שופטים בלשון הזה, אחד דברים שלמדו אותם מפי השמועה והם תורה שבעל פה ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן וכו' ואחד דברים שעשו אותם סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והם הגזרות והתקנות והמנהגות בכל אחד ואחד משלשה דברים אלו מצות עשה לשמוע להם והעובר על כל אחת מהן עובר בלא תעשה הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו הגזרות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם ועל המשפט אשר יאמרו לך אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש, כל אלו דברי הרב. ונתחייב עוד לפי זאת השיטה לומר שנעשה זקן ממרא על הגזרות והתקנות לפי שכל העובר על לא תסור אם הורה בזדון נעשה זקן ממרא וחייב מיתה שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו' וראה הרב בדעתו כל זה שהוא כן וכתבו מפורש וכן אם חלק בגזירה מן הגזירות שגזרו בדבר שיש בו בשגגתו חטאת וזדונו כרת כגון שהתיר את החמץ ביום ארבעה עשר בשש שעות או אסרו בהנאה בשעה חמישית הרי זה חייב מיתה וכן כל כיוצא בזה. והנה הרב בנה חומה גבוהה סביב לדברי חכמים אבל היא כפרץ נופל נבעה בחומה נשגבה אשר פתאום לפתע יבוא שברה לפי שהיא סברא נפסדת ברוב מקומות בתלמוד, כי הנה לדעתו המשתמש במחובר כגון שנסמך על האילן או שמטלטל המת מחמה לצל בשבת או שאמר לנכרי ועשה ואפילו הפסיע פסיעה גסה עובר הוא על עשה ועל לא תעשה מן התורה וראוי הוא ללקות מלקות ארבעים אלא שפטרו הרב שם בספר שופטים מפני שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שכל חכם שממרה על דבריהם מיתתו בחנק, והנה לדבריו לוקה הוא לדעת האומר בתלמוד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו כמו שהוזכר בפרק מי שהחשיך (קנ"ד) וראוי לפי הדעת הזו להחמיר מאד בדברי סופרים שכולן תורה הם אין ביניהם שום הפרש ואין בתורה דבר חמור יותר מן השבות של דבריהם אלא במחוייבי כריתות או מיתות לא בחייבי לאוין שכל דבריהם חייבי לאוין ועשה הם, ורבותינו בכל התלמוד אומרים הפך מזה שהרי הם דנין כל דברי סופרים להקל בהן באיסורין כמו שאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא והקלו בחשש איסורין דדבריהם לומר שאני אומר בפרק ראשון של פסחים (דף ט':) אימור דאמרינן שאני אומר בדרבנן בדאורייתא מי אמרינן שאני אומר, והאמינו הקטנים שאינן ראויין להעיד כמו שאמרו שם (דף ד':) בדיקת חמץ דרבנן והימנינהו רבנן בדרבנן, וכן בענין תחומין נאמן הקטן לומר עד כאן תחום שבת קסבר תחומין דרבנן והימנינהו רבנן בדרבנן כדאיתא בעירובין (דף ל') ובכתובות (דף כ"ח:) ומהם עוד במצות שלהם הקלו (ברכות כ"א) אמרו ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ק"ש ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מאי טעמא ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא, ולא עוד אלא אפילו דברים הסותרים זה את זה הקלו אמרו בפרק במה מדליקין (שבת דף ל"ד) אמרו לו שנים צא וערב עלינו לאחד ערב עליו מבעוד יום ולאחר ערב עליו בין השמשות זה שערב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות וזה שערב עליו בין השמשות נאכל עירובו משחשיכה שניהם קנו עירוב ושאלו מה נפשך אי בין השמשות יממא הוא בתרא ליקני קמא לא ליקני אי בין השמשות ליליא הוא קמא ליקני בתרא לא ליקני בין השמשות ספיקא הוא וספיקא דרבנן לקולא כלומר זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא. ועוד עוקרין דבריהם תמיד כמו שאמרו (שבת ד') הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה ואמרו (שם קכ"ח:) ביטול כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי (ומבטל) דרבנן ואע"פ שהצער הזה לא עשאו אדם זה ולא גרם אותו אלא בהמה היא שנפלה מאליה לאמת המים והנה ביטול כלי מהיכנו קל בעיניהם מאד מפני שאינו מן התורה ודחו אותו בידים, וזה רב מאד בתלמוד לומר אתי עשה דאורייתא ודחי ומבטל עשה דרבנן. וכן במחלוקת שבין החכמים הנהיגו זה כמו שאמרו בגמרא ע"ז (דף ז') אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל וגדולה מזו שאמרו עוד (עירובין ס"ז:) בשל סופרים עושין מעשה ואחר כך דנין ובפרק מי שהחשיך (שבת דף קנ"ד:) אמרו לענין שבת מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קמ"ל, שהוא חדוש אצלם כשאינם דוחים דברי סופרים אפילו משום הפסד מועט (ברכות י"ט:) ומטמאין כהנים את עצמן בטומאה של דבריהם לראות מלכי העמים כו' ואף בעונשם של דברי חכמים אין להם אלא כמו שאמרו (פסחים נ"ב) מנדין על שני ימים טובים של גליות ואמרו בעושה מלאכה בפורים (מגילה ה') ולשמתיה מר, ובמזלזל בנטילת ידים ונדוהו (ברכות י"ט). ובמקומות יש להם מכת מרדות והוא למי שהוא עובר על המצות של דבריהם שהם כעין תורה והם כל הגזרות שגזרו בהם מדבריהם שמכין אותו עד שיקבל אותם עליו או עד שתצא נפשו כמו שמפורש בתוספתא סנהדרין, לא כמו שהחמיר הרב שכותב בכל עבירות דדבריהם מכין אותו עד שתצא נפשו. וכללו של דבר שדברי סופרים חלוקים הם בכל דיניהם מדברי תורה להקל באלו ולהחמיר באלו ואם היה העובר על דבריהם או שאינו מקיים מצות שלהם עובר על עשה ועל ל"ת היה חומר גדול בהם ולא היו ראויין לקולות הללו, וכן מצינו שהן מחמירים בכל דבר שהוא מצוה מן הקב"ה אפילו על פה, והלכו בדברים שהן הלכה למשה מסיני להחמיר בהן כשל תורה כמו שאמרו בפרק ראשון של קדושין (דף ל"ט) ערלה בחו"ל הללמ"מ והקשו והתניא ספק ערלה בארץ אסור ובסוריא מותר, לומר שאם היה הלכה למשה מסיני היה ספיקה אסור. ואולי תתעקש לדעת הרב כי מה שאמרו בכל מקום להקל בדברי סופרים הוא במחילה ובתנאי מאתם שהם התנו בגזירות ובסייגים שעשו לתורה וכן במצות שלהם שנלך בהם לקולא כדי לחלק ולהפריש בין מה שהוא דבר תורה ובין מה שהוא מדבריהם אע"פ שבכל אנו מצווין מן התורה ולא היו ספיקות שבדבריהם ראויות להתיר אותן אלא מפני התנאי הזה שעשו בהן בתחלתן. ואין אלו דברים הגונים ולא של עיקר. ובפירוש אמרו בפרק מי שמתו (ברכות דף י"ט:) גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה תרגמה רב בר רב שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור אחיכו עליה לאו דלא תסור נמי דאורייתא הוא אמר להו רב כהנא גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ומשום כבוד הבריות לא גזרו רבנן ביה. הרי בכאן מבואר שלאו זה דלא תסור הוא בשאר הלאוין שבתורה אבל דבריהם על זה הלאו אסמכינהו סמך בעלמא לחזק לא שיהא בהן מן התורה אזהרה כלל באותו לאו. ואמרו בפרק כירה (שבת דף מ') משרבו עוברי עבירה אסרו הכל אמר רבא ש"מ האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא. ואילו היה העובר על דבריהם עובר על לאו ועל עשה של תורה ונהרג על המראתו לא היו צריכין למאמר הזה כלל. ושם בפרק מי שמתו (ברכות דף כ') גבי נשים בברכת המזון אי דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא. ובגמרא פסחים (דף קט"ו) וזבחים (דף ע"ט) אמרו ואפילו למאן דאמר מצות אינן מבטלות זו את זו הני מילי דאורייתא ודאורייתא או דרבנן ודרבנן אבל דרבנן ודאורייתא אתי דרבנן ומבטל דאורייתא מפני שהוא אצלם כדבר של רשות דמבטל מצוה. ומדין הזקן עצמו מתברר הענין ביאור נכון כי כל מה שחשב ודרש בו הרב אינו אמת אבל דבר ברור הוא שאינו נעשה זקן ממרא על של דבריהם כלל, וכך אמרו שם בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ"ז) לדברי ר"מ שאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וגמיר לה מפר העלם דבר של צבור והתם אין חייבין על שום איסור של דבריהם ולא על של תורה נמי אלא בדבר שהוא מתחייב ממש על זדונו כרת כדמפרש בגמרא הוריות (דף ח'). ולדברי ר' יהודה חייב הזקן אף על התפילין שהוא מ"ע מפני שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים דדריש (סנהדרין פ"ז) תורה ויורוך, ולא תבין דברי סופרים שהם גזירות של דבריהם אלא הפירושין שקבלו מן המדות שהתורה נדרשת בהם או שלמדו אותם על פה מסיני, ומפורש הוא במשנה הזו (שם פ"ח:) אמרו חומר בדברי סופרים מדברי תורה האומר אין תפילין לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב, שהם קבלו בפירוש הטוטפות שנצטוינו בתורה שהם ד' והם שנקראו בכאן דברי סופרים כלומר פירושם לא תקנותיהם. וכבר נתפרש זה בגמרא הוריות (דף ד') שכל דבר שאין הצדוקים מודים בו והם המדרשים כולם בהם הוא מתחייב, ובספרי בסוף הברייתא השנויה בגמרא אלו הן הנחנקין ת"ר כי יפלא וכו' שנו כך על פי התורה על דברי תורה חייבים ואין חייבים על דברי סופרים כלומר שאין חיובו אלא על פירוש של סופרים בדברי תורה לא על דבר שעיקרו דברי סופרים. ולפי שאמרו בגמרא שזו הברייתא מתפרשת לדעת ר"מ אני אומר שאם קדש אדם בחמץ משש שעות ולמעלה ובא אחר וקדשה בקדושין גמורין והורה הזקן שהיא מותרת לראשון ואסורה לשני ולכל אדם והם הורו שהיא אשת השני, אע"פ שהתיר דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ממש כיון שאין מחלוקתם אלא מחמת דבר של דבריהם, אינו נעשה זקן ממרא דלא קרינן ביה על פי התורה, אבל ההלכה למשה מסיני תורה היא כמו שדרשו (יומא כ"ח) תורותי שתי תורות אחת שבכתב ואחת שבעל פה, ולזה החידוש נתכוונתי בהאריכי בכאן מפני שטעו רבים בזה. ומ"מ כללי הרב משתבשין אבל הדבר האמיתי המנוקה מכל שבוש הוא שנודיע, שאין הלאו הזה לא תסור אלא במה שאמרו בפירוש התורה כגון הדברים הנדרשים בגזרה שוה או בבנין אב ושאר שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או במשמעות לשון הכתוב עצמו וכן במה שקבלו הלכה למשה מסיני תורה שבעל פה שאם יראו הם שזה הדבר אסור או מותר מן התורה לפי מדרש הכתוב או לפי פירושו או הלכה מפי השמועה ממשה ויראה הוא הפך חייב לבטל דעתו ולהאמין במה שאמרו הם, זהו מה שאמר הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין כלומר שנתכסה מהם דבר ונחלקו במשפטי התורה ואיסוריה ונגעיה והעובר על דברי ב"ד הגדול שבדורו וסומך על דעתו עובר על עשה ועל ל"ת הללו ואפי' אם נחלקו ב"ד עצמם בדבר הולכים בהם אחר הרוב כמו שאמרו במחלוקתם (סנהדרין פ"ח:) אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדים למנין רבו המטמאין טמא רבו המטהרים טהור ומה שהסכימו עליו רובם הוא הדבר שנצטוינו עליו מן התורה והעובר עליו וסומך על דעתו שאיננו כמו שהסכימו הם נעשה זקן ממרא בזמן דיני הנפשות והוא שנאמר אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וענשו אבוד מן העוה"ז והעוה"ב וזו היא כת הצדוקים ששמם במזרח קראים כי התורה נתנה לנו ע"י מרע"ה בכתב וגלוי הוא שלא ישתוו הדעות בכל העיקרים הנולדים וחתך לנו יתעלה הדין שנשמע לב"ד הגדול בכל מה שיאמרו בין שקבלו פירושו ממנו או שיאמרו כך ממשמעות התורה וכוונתה לפי דעתם, כי על המשמעות שלהם הוא מצוה ונותן לנו התורה, וזהו מה שאמרו (ספרי) אפילו אומרים לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שכך הוא המצוה לנו מאדון התורה יתעלה שלא יאמר בעל המחלוקת היאך אתיר לעצמי זה ואנכי יודע בודאי שהם טועים והנה נאמר לו בכך אתה מצווה, וכענין שנהג רבי יהושע עם ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו כמו שהוזכר במסכת ר"ה (דף כ"ה). ויש בזה תנאי יתבונן בו המסתכל בראשון של הוריות (דף ב':) בעין יפה, והוא שאם היה בזמן הסנהדרין חכם וראוי להוראה והורו בית דין הגדול בדבר אחד להיתר והוא סבור שטעו בהוראתם אין עליו לשמוע דברי החכמים ואינו רשאי להתיר לעצמו הדבר האסור לו אבל ינהג חומר לעצמו וכל שכן אם היה מכלל הסנהדרין יושב עמהם בבית הגדול, ויש עליו לבא לפניהם ולומר טענותיו והם ישאו ויתנו עמו, ואם הסכימו כלם בבטול הדעת ההוא שאמר ושבשו עליו סברותיו יחזור וינהג בדעתם אחרי כן לאחר שסילקו אותו ויעשו הסכמה בטענתו. וזהו העולה מן ההלכות ההם ומ"מ חייב לקבל דעתם אחר ההסכמה על כל פנים. אבל הגזרות והתקנות שעשו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה אין להם בלאו הזה אלא סמך בעלמא ואין בהם דין המראה כלל וכל שכן שהממרה בהם עובר באחת מהן על דעת שהוא עושה איסור שאינו עובר בלאו הזה ואינו בכלל דין פרשה זו כלל לפי שהיא כולה עונש הממרים לא החוטאים. אבל הם דנו בממרא שלהם עונש הנדוי כמו ששנינו (עדיות פ"ה) א"ר יהודה ח"ו שעקביא בן מהללאל נתנדה שאין עזרה ננעלת על כל אדם בישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל אלא את מי נדו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים. והנה זה לא קבל עליו גזירה שגזרו בידים לחולין ולא נתחייב אלא בנדוי והוא על כבוד הרב כלומר על כבוד הסנהדרין בעלי התקנה כמו שאומר בשלישי של ברכות (י"ט). והיה זה בזמן דיני נפשות בימי עקביא בן מהללאל ועשה מעשה בהמראתו בדבר שהוא מביא לחיוב כרת בשל דבריהם *) כענין בחמץ בשעה ששית ולא הגיע לו מן העונש אלא נדוי כי הוא חיובו בידי אדם, אבל מחמירים בו בעונש שמים ממאמר ופורץ גדר ישכנו נחש. וכמו שאמרו בגמרא עירובין (דף כ"א:) בנט"י דר"ע בבית האסורין אמר לו תן לי מים ליטול ידי אמר לו לשתות אין מגיעין ליטול ידים הן מגיעין אמר לו ומה אעשה שחייבין עליהם מיתה מוטב שאמית עצמי ולא אעבור על דברי חברי, וזה מהפלגת חסידותו, כבר תמהו עליו ואמרו וכששמעו חכמים בדבר אמרו ומה בזקנותו כך בבחרותו עאכ"ו. ועוד אודיעך כי המצות שחדשו אותן החכמים או הנביאים כגון נר חנוכה ומקרא מגילה אינם באין בסמך הזה. שכך אמרו בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ג) במדליק נר חנוכה שצריך לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה ושאלו והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור רב נחמן אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. רצה רב אויא לומר כשם שהגזרות והסייגים של דבריהם סמוכים על לאו דלא תסור כמו שהזכירו בפרק מי שמתו (ברכות דף י"ט:) בענין כלאים שלהם כך המצות שחדשו כגון נר חנוכה סומכין על אותו הלאו עצמו. ורב נחמן בר יצחק אמר שאין סמך באותו הלאו אלא לדבריהם שיש בהם עיקר בתורה אבל המצות המחודשות מהן אין להם סמך אלא בפסוק שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. והטעם בזה ברור לפי שהדברים שהם מוסיפין במצות התורה עצמן כעין פירוש התורה הוא שהם ז"ל אומרים כל צמר ופשתים הוא כלאים וכל שבות הוא מלאכה וכיוצא בזה שאילו היה דעתם כן היינו חייבים להאמין אותם מזה הלאו בודאי שהוא מחייב אותנו להאמין בתורה כפי הפירוש שיפרשו הם בה. אבל כשאומרים הדליקו נר חנוכה אין אדם יכול להסמיכו על זה הלאו בשום ענין שאין זה בא בכלל הכתוב שאמר כי יפלא ממך דבר למשפט אלא בכלל שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך שהיא צוואה לקבל מן הזקנים על הכלל. ויש מחכמי התלמוד חולקין על זה וסוברין שאין אנו רשאים לומר אשר צונו במצות הזקנים והוזכר בפרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ו) והנה נתברר זה. ואני תמה על הרב שזה גמר דעתו וזאת סברא תקועה אצלו יתד שלא תמוט שהעובר על דברי חכמים בין בתקנות בין במצות המתחדשות עובר על עשה ועל לא תעשה שבתורה ונצטוינו ממשה מפי הגבורה לקבל כל מצוה שיסדרו אותה ולעשותה מלא תסור למה יכבד עליו חשבון בעל הלכות שמנה מצות חנוכה ומגילה שנאמרו למשה בסיני. אבל אנו עם היות דעתנו שאין בהם זכר בלאו הזה מ"מ מנהג חכמים הוא לומר בלשון הזה לפי שהורשו מאתו ית' מפי הקבלה לתקן ולסדר והם דורשים בזה רמזים וגימטריאות. והתימה שתמה הרב מן תורה צוה לנו משה שירמז מגילה ונר חנוכה בגימטריא איננו גדול שכבר דרשו (מגילה ז') כתוב זאת זכרון בספר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגילה, כי התורה תצוה ותפרש ותודיע ותרמוז. וכבר רמזה לגלותנו בגימטריא כמו שאמרו (סנהדרין ל"ח) צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים שתי שנים לונושנתם. וכן אמרו בפרק ראשון של ברכות (דף ה') מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לוחות האבן זו המקרא, והתורה זו משנה, והמצוה כמשמעה, אשר כתבתי אלו נביאים, להורותם זה התלמוד, מלמד שכולם ניתנו למשה בסיני. ובגמ' ירושלמי במסכת מגילה (פרק א' ה"ז) רב ור"ח ור' נתן ובר קפרא וריב"ל הוו יתבין ואמרין המגילה הזאת נאמרה למשה בסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה:

5 ה

והפליאה שאמר הרב ז"ל והתבונן והתפלא היאך נחשוב שקריאת ההלל ששיבח בו דוד לאל שמשה רבינו צונו בה. וגם בעיני יפלא מאמר הרב שהוא עצמו ז"ל מנה במצות תפלה שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם וידוע כי בתלמוד אומר תדיר תפלה דרבנן ומפורש אמרו (ברכות ל"ג) אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות קדושות והבדלות. והנה לדעתו צריך שנפרש ונאמר שנצטוו ישראל להתפלל אל הקב"ה ושיבקשו ממנו לבדו יתעלה משאלותם ויפילו תחנתם בעת צרתם, אבל שיתחייבו בכל יום בקר וערב זה תקנת חכמים הוא וכנגד תמידים תקנום, גם בתקנה זו לא פירשו מטבעה של תפלה אלא היו מתפללים כל אחד ואחד כפי צחות לשונו וחכמתו. וכבר ביאר הרב כל זה בפרק ראשון מהלכות תפלה. אמר מצות עשה להתפלל בכל יום ואין מנין התפלות ולא חיוב התפלה הזאת מן התורה וכן היה ממשה רבינו ועד עזרא ועזרא ובית דינו עמדו ותקנו י"ח ברכות כדי שיהיו ערוכות בפי הכל ותהיה תפלת העלגים שלמה כתפלת בעל לשון הצחה. וכן תקנו מנין התפלות כמנין הקרבנות. כל זה כתב הרב בלשון כמותו. והנה הרב למדנו הענין הזה וביאר אותו לנו ביאור שלם אם כן למה יתפלא על ההלל שנצטוה למשה בסיני שיאמרו ישראל שירה במועדיהם לאל שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והבדילם לעבודתו ובא דוד ותקן להם את ההלל הזה כדי שישירו בו. וכן השיר שבמקדש מן התורה הוא כדברי האומר עיקר שירה בפה ושירה מעכבת קרבן והוא לדוד כמו ששנינו במס' תמיד (דף ט':) השיר שהיו הלוים אומרים בבהמ"ק בראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה וכו'. וכן אמרו (ברכות מ"ח:) משה תיקן ברכת הזן ויהושע תקן ברכת הארץ ושלמה תקן בונה ירושלים, וכולן אין מטבען תורה אבל נצטוינו מן התורה שנברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו כענין ברכת מנימין רעיא (שם מ':) שאמר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא, ובאו הנביאים ותקנו לנו נוסח מתוקן הלשון וצח המליצה ושנינו בו אנחנו עוד כו' ומלכות בית דוד משיחך מהרה תחזירנה למקומה ותבנה ירושלים. כי הענין תקון שלמה ובית דינו והלשון כפי הזמנים יאמר. וכן כל מה שאנחנו משבחין לאל יתעלה כך הוא. ולמה יתמה הרב בהלל זה ביסודו של דוד יותר מכל התשבחות כולן. ומלבד זה שאין לרב המתמיה בזה שום ראיה שיהיו המזמורים האלו של הלל זה לדוד אבל שמא למשה רבינו הם כמו תפלה למשה איש האלהים ואחד עשר מזמורים שעמו כי זה ספר תהלות מחובר מכל השירות שנאמרו בישראל ברוח הקדש וחכמים מייחסים מהם לאדם הראשון ולאברהם אבינו כמו שהוזכר בגמרא בתרא (דף י"ד:) והלא בהלל זה עצמו הזכירו חכמים שאינו לדוד, אמרו שם בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קי"ז) הלל זה מי אמרו אמר רבי יוסי אלעזר בני אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים וחלוקין עליו חבריו לומר דוד אמרו ונראין דבריו מדבריהם אפשר שחטו ישראל את פסחיהם ונטלו לולביהן ואין אומרים הלל. ושם עוד הלל זה מי אמרו רבי אליעזר הגדול אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעמד עליהם פרעה הרשע הם אמרו לא לנו ורוח הקדש משיבה למעני למעני אעשה. ועוד שם וחכ"א נביאים שביניהם תקנוהו שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא על הצבור ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתם. והנה לדעת רבי אליעזר הוא למשה על צרתם עם פרעה ולדברי חכמים לא על צרה ידועה של פרעה אבל היא שירה לכל הפרקים והצרות מתקנת נביאים שביניהם. ומה שאמרו נביאים שביניהם ירמוז לדור שיצא ממצרים למשה ואהרן ומרים ואל אצילי בני ישראל ולכל בהם רוח הקדש. או יהיה פירוש תקנוהו שייחדו להם השיר הזה לפרקים ולצרות כמו שאמרו בברכות (דף ל"ג) אנשי כנסת הגדולה תקנוהו, א"כ אין שאלה לרב על בעל ההלכות בהלל זה כלל. ואמנם כבר הורינו שבעל הלכות מכניס בחשבון הזה מצות של דבריהם ולמדנו עליו וכתבנו ההתנצלות. אבל התעוררנו על ההלל מפני שאין לנו מפורש בהלל על שחיטת פסח ואכילתו והלל של נטילת לולב דאורייתא וראשון דפסח ועצרת בכל אלו אין לנו ראיה שיהא מדבריהם. וכבר אמרו בגמרא תענית (דף כ"ח:) הלל דראש חדש לאו דאורייתא ובמסכת ערכין (דף י':) דרשו בו השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה שאינו מקודש לחג אינו טעון שירה, ואע"פ שזה מדברי קבלה הוא, אבל יאמר הנביא כי ישירו לאל המושיע אותם מיד סנחריב כאשר הם משוררים בליל התקדש חג והוא ליל אכילת חג הפסח שהיו משוררים בקול גדול כמו שאמרו (פסחים פ"ה:) כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא. ועוד אם הוא מדבריהם למה יתמה רבי יוסי אפשר שחטו ישראל את פסחיהן ונטלו את לולביהן ולא אמרו הלל והלא דוד אמרו כדברי הרב והוא ובית דינו תקנוהו או בית דין שלאחריהם תקנו אותו על הפסח ועל הלולב וכיון שתקנה הוא אין לו לרבי יוסי קושיא על מי שיתן אותה התקנה לדוד האומר ההלל או לבית דין אחרון אבל הראוי שיהא מייחס אותה לאנשי כנסת הגדולה שמתקנין תפלות וברכות ועל כל פנים יאמרו שהלל זה עצמו מוקדם לדוד. והנראה מדבריהם שהוא מן התורה כמו שפירשתי ויהיה הלכה למשה מסיני או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו בה כמו שכתוב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות כי עיקר השירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן ושלא בשעת הקרבן בכלל השמחה אלא שמיעטו ראשי חדשים בגבולין מפני שאינו מקודש לחג ואינו טעון שירה, ושם במסכת ערכין (דף י"א:) אמרו מנין לעיקר שירה מן התורה מהכא תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וכו' הוי אומר זו שירה אם כן אפשר שנדרוש בימים טובים שכתוב ונתרבו כל מיני שמחות שתהא השירה מכללן. ובשני ממסכת ברכות (דף י"ד) אמרו בהלל ובמגילה מהו שיפסוק מי אמרינן קריאת שמע דאורייתא פוסק הלל דרבנן לא כל שכן או דלמא פרסומי ניסא עדיף וזה מראה שהוא מדבריהם, אבל אפשר שעל ימי חנוכה ועל הימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל נאמר כיון שחלקו אחר כך במימרא הסמוכה לזו ודומיא דמגילה שאלו אבל הלל באכילת פסחים ונטילת לולב יהיה מן התורה כמו שנראה מפשטי שמועות הללו שהזכרנו. ומכל מקום בעל ההלכות פטור מכל תביעות ותרעומות הללו:

6 ו

ובתשובה ב' חתם תכנית חדש על בעל ההלכות האריך למענית, אמר ז"ל אם מנה כל מה שהוא דרבנן מפני שהוא בכלל לא תסור לאיזה דבר פרטו אלו יותר מזולתם כמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגילה היה להם למנות נטילת ידים ועירוב שהרי נברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נט"י, ועירוב על מצות עירוב, כמו שנברך על מקרא מגילה ולהדליק נר של חנוכה והכל מדרבנן ובביאור אמרו (חולין ק"ו) מים ראשונים מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים כמו שאמר במגילה ונר חנוכה היכן צונו מלא תסור, וזאת התשובה החמיר בה הרב מאד ואמר כי היותם מונים קצת הדברים שהם מדרבנן ומניחין קצתם בבחירה מהם זה דבר לא ישמעהו ולא יקבלהו בשום פנים אמרו מי שאמרו:

7 ז

ואני תמיה על הרב בפליאה הזאת שהתפלא. כי הטעם לבעל ההלכות בעירוב ברור הוא לפי שאין עניני העירוב מצוה חדשה מדבריהם שתמנה אלא אם אמרו במצות העירוב לאו כלומר שיהא אסור להוציא מרשות היחיד לחצר המשותף בלא עירוב הרי העובר עליו עבר על לא תעשה מלאכה מדבריהם. ואם אמרו בעירוב שבות מהוצאה זו הרי הוא בכלל שביתה. דשבות מדבריהם מלאכה אחת היא מכמה מלאכות של שבת וכי נביא בכלל חשבון המצות המוציא לכרמלית שהוא מדבריהם ואין רוכבים ע"ג בהמה ואין שטין על פני המים וכל שאסרו חכמים משום שבות אלא כולן בכלל עשה ול"ת של שבת הן כמו שאבות מלאכות כולן לאו אחד בשבת וכן הליכת יותר מאלפים הוא הדין והוא הטעם. אבל ענין נטילה שהקשה עוד יש בו טעם על דעת בעל ההלכות שאין נטילת ידים לחולין משום מצוה שחדשו הסופרים אלא גזרה משום תרומה כמו שאמרו בפרק כל הבשר (שם) אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה ובתרומה עצמה (שבת י"ג) גזירה היא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. אבל האוכל תרומה בטומאת הגוף אינה מדבריהם רק מה"ת וכבר נמנה הלאו של אוכל תרומה בטומאה וכל הטומאות בין של תורה בין של סופרים בכלל. ומה שאמרו ועוד משום מצוה ופירש אביי מצוה לשמוע דברי חכמים היא המצוה הזו בעצמה שראו להאכיל הכל בטהרה אמר תחלה שאינו אלא סרך שנהגו ונסרכו בה מפני שראו אוכלי תרומה נוטלין ידיהם וחזר ואמר ועוד שצוו חכמים כן משום גזרה דתרומה, ורבא פירש שיש בה עוד סמך מדרש לדברי תורה ומצוה לשמוע כדברי רבי אלעזר בן ערך דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אמר רבי אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה דדרשינן הא אחר שלא שטף במים טמא. ומכל מקום מפני הטומאה גזרו תדע שהרי החמירו בדבר שטיבולו במשקין והכל חוזר לגזירת טומאה בדברים הצריכים להאכל בטהרה. ואם תאמר שראוי למנותן מצות מפני שהעירוב עצמו יקרא מצוה מדבריהם שהרי אנו מברכין עליו אשר קב"ו וכן נטילת הידים. תדע ותשכיל שאין זה אצל בעל ההלכות מצוה שתמנה לפי שאין אדם מצווה לעשות העירוב או שלא לעשותו ואינו נכלל בקום עשה. וכן נטילת הידים אין מצותה בחיוב כלל ולא הטילו חכמים על אדם שיטול ידיו כלל ולאכול והנוטל עשר פעמים ביום ואוכל אין לזה מצוה יותר מזה אבל אלו היתר והכשר האיסור הן דומה למצות השחיטה שתקנו בה נמי וצונו על השחיטה ודקדקו בה לימא לשחוט לא סגיא דלא שחיט ואלו וכיוצא בהן לאו הבא מכלל עשה ועיקרן הוא הלאו שנאמר בהן (כל צפור טהורה תאכלו*) והיאך יקפיד על בעל ההלכות שימנה מצוה כזאת מדברי סופרים והוא אינו מונה כיוצא בה מן התורה כי אצל בעל ההלכות לא בא במנין מצות עשה אלא מצות שהן קום עשה שעשייתן מצוה עלינו אבל שהן באות מכח שב ואל תעשה ואין בשביתתן מצוה או בעשייתן אינן באות לו בחשבון אלא אם נאמרו בלאו הלאו שבהן ימנה בלאוין והוא לא מנה השחיטה:

8 ח

והתשובה ג' היא שמנה בעל ההלכות ניחום אבלים וביקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים. ודברי הרב בתשובה הזאת תמימים, מפני שדברי בעל ההלכות עלומים. אחר שמנה הלבשת הערום מפני שמצא בישעיה כי תראה ערום וכסיתו כי אולי חשב מצות המזון ומצות המלבוש שתים מזה הכתוב בקבלה ואם כן הוא באמת סברא נפהדת שזה כולו נכנס בכלל מה שאמר יתעלה בתורה די מחסורו שהוא כולל החסרונות כלם כמו שאמרו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו וכן אפילו להשיאו אשה כמו שנתבאר במסכת כתובות (דף ס"ז:) הכל כמו שכתב הרב ז"ל וכן ניחום אבלים וביקור חולים אמר שמנה אותן מצות בפני עצמן מפני שהן נדרשות בתלמוד (מציעא ל':) אשר ילכו בה זו ביקור חולים ושם הקשו היינו גמילות חסדים והשיבו לא צריכא דאפי' בבן גילו וכן דרשו בה זו קבורה והקשו היינו גמילות חסדים והשיבו לא צריכא דאפילו לזקן ואינה לפי כבודו. ותשובת הרב על זה בעיקר השני תשובה עוקרת עיקרים גדולים מסעפת פארות גבוהות עוד עתיד אני להתוכח בהן בע"ה. אבל בעל ההלכות הוציאן למצות האלו מוהלכת בדרכיו שהיא מצות עשה באמת כתב וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבלים לבקר חולים ומצוה אתת הן וזה ממ"ש בגמרא (סוטה י"ד) א"ר חמא ב"ח מאי דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם ללכת אחר הקב"ה אלא מה הקב"ה מלביש ערומים אף אתה תלביש ערומים מה הקב"ה מבקר חולים אף אתה בקר חולים מה הקב"ה קובר מתים אף אתה קבור מתים מה הקב"ה מנחם אבלים אף אתה נחם אבלים, מכאן הוציא אותם ומנאן מצוה, והרב מנה מצוה ח' להדמות בו יתברך כפי יכלתנו והוא שנאמר והלכת בדרכיו והביא מ"ש מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום אמר וכפל זאת המצוה בלשון אחר שנאמר אחרי ה' תלכו ובא בפירוש ענינו להדמות אליו בפעליו הטובים, וא"כ למה יתמה על בה"ג הוא תפש הלשון השנוי בספרי במצוה הזאת ובעל ההלכות תפש לו הלשון השנוי בגמרא. והנראה מכל זה שכל אלו גמילות חסדים ובכלל ואהבת לרעך כמוך הם נכנסים וכל שנתרבה בגמילות החסד בזקן ואינה לפי כבודו ובבן גילו מאיזה מקום שיתרבה הכל מצוה אחת היא לגמול חסד עם האח. ולפי דעתו עוד כי אין ראוי למנות שום מצוה [מפסוק והודעת להם וגו'] משום כי אזהרת יתרו למשה רבינו בא לו להודיע אותן לישראל ולדרוש להם שיהיו זריזים באלו המצות תמיד כדי לשכן ביניהם אהבה ואחוה שלום ורעות כי בכך יתמעטו התרעומות והדינין ביניהם ולא יצטרכו למשפטים בכל עת וזה מעצתו אליו וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום כמו שהזכיר והודעת להם זו בית חייהם ופירושו שילמדו אומנות יחיו ממנה כי בה גם כן יתמעטו הגזלות והדינין ואין מי שיביא זו בחשבון המצות. ואני תמיה למה הזכיר הרב בכלל תשובתו קבורת מתים כי קבורת מתים בודאי יש בה מצות עשה דכתיב כי קבור תקברנו ביום ההוא וזו מצות עשה דרשוה בספרי ומנאה הרב וכבר הביא הרב מה שדרשו (סנהדרין מ"ו) מן הנתלה לשאר המתים ולא עוד אלא כל המלין את מתו עובר בל"ת וכמו שנלמוד לא תעשה לשאר המתים כן נלמוד העשה. ובעל ההלכות שלא מנה העשה הזה בנתלה חייב הוא למנותו במתים סתם. ואם תאמר שמא הקפיד הרב על בעל ההלכות מפני שאמר קבורת מתים ולא אמר קבורת מתו שאין מתחייב בה אלא קרובים, גם זו אינה תורה שבמקום קרובים ודאי עליהם מוטלת אבל אם אין שם קרובים יהיה מת מצוה שמצות עשה שלו דוחה פסח ומילה וכהן גדול ונזיר והחמירו בה יותר משאר המצות. אבל חשוב תקופות שמנה בעל ההלכות הוא מצות עבור שנים על התקופות דכתיב שמור את חדש האביב על פי מה שאמרו בגמרא ר"ה (דף כ"א) כד חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תיחוש דכתיב שמור את חדש האביב שמור את החדש שהוא סמוך לאביב מלמד שמעברין את השנה שיהא אביב בזמנו יכול אם היתה חסירה י"ד או ט"ו תלמוד לומר חדש לא פחות ולא יותר יכול אם היתה חסירה ארבעים או חמשים ת"ל חדש לא פחות ולא יותר וזו מצות עשה היא כמו שאמרו חכמים (מנחות ל"ו:) השמר דעשה עשה. והנה הרב עצמו ז"ל מנה מצוה קנ"ג לקדש חדשים ולחשוב שנים וחדשים בבית דין בלבד שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים. ואמנם הרב יחשוב כל תיקוני העיבור מצות עשה אחת. אבל בעל ההלכות יעשה אותם שתים מנה קביעות ראשי חדשים וחשוב תקופות כלומר עיבור שנים כי אצלו החדש הזה לכם מצות עשה אחת להורות על קביעות החדשים ושמור את חדש האביב או ושמרת את החקה הזאת למועדה שמירה על עיבור השנים מצות עשה אחרת. ומצאתי לו ראיה מדבריהם ז"ל אמרו בספרי האזינו השמים דבר אחר שלא עשו מצות שניתנו להם מן השמים ואלו הן מצות שניתנו להם מן השמים עיבור שנים וקביעות חדשים שנאמר והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים ותשמע הארץ שלא עשו מצות שניתנו להם בארץ לקט שכחה ופאה תרומה ומעשרות שמיטים ויובלות. אבל מה שחשד הרב לבעל ההלכות כי חשוב תקופות ומזלות שהוא מונה הוא לידע חכמת התכונה ולחשוב בה ושהיא מצוה מדבריהם שסמכו לכתוב ממה שאמרו (שבת ע"ה) מנין שמצוה על אדם לחשוב תקופות ומזלות שנאמר ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אי זו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות. חלילה לבעל ההלכות כי זו אינה מצוה מדבריהם אלא ליודעים בה הוא מצוה על דרך הזירוז שיסתכלו בה ויודיעו עתידות לשאר האומות כענין המימרא השנית שחזר ואמר (שם) כל היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו מחשב עליו הכתוב אומר ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. וזו היא ששנינו (אבות פרק ו') תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה ואם כן תהיה חכמת הגימטריא מצוה, ואם היה דעת בעל ההלכות כן היה מזכיר תקופות ומזלות:

9 ט

והתשובה ד' לבי אליה אשית והנה גנבתה רוח קדים חרישית, אמרו ז"ל והפליאה הגדולה לאיזה ענין מנו מצות עשה שהן מדרבנן ולא מנו כמו כן מצות לא תעשה שהן מדרבנן וכמו שמנו במצות עשה מקרא מגילה ונר חנוכה ומאה ברכות והלל היה להם למנות כמו כן בכלל לא תעשה אחת ועשרים שניות באחת ועשרים ל"ת ואחות חלוצה. ודעת בעל ההלכות בזה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא שכל גזירה שגזרו חכמים לעשות סייג לתורה דלא ליגע באיסורא דאורייתא אינה באה בחשבון הזה כענין שעה ששית בחמץ דעבדו רבנן הרחקה יתירה כי היכי דלא ליגע באיסורא דאורייתא זו אינה מצוה בעצמה שתהא ראויה להמנות אבל הוא גדר למצוה של תורה וחלק ממנה, והשניות כולן משום סרך הם ומטעם גזירה אסרו אותן כמו שאמרו בגמרא יבמות (דף כ"א) הכא אי לאו שניות קא פגע בערוה, ושם אמרו עוד (שם ע"ב) היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה אמר רבא אטו כולהו לאו גזירה לגזירה נינהו, הרי שכולן גזירה הן, אבל מקרא מגילה ונר חנוכה והלל ומאה ברכות וכל שמנאן בעל ההלכות מצוה בפני עצמן הן שנצטוינו בהן מב"ד הגדול ואין בהן משום גזירה והרחקה משום איסורי התורה, ואלו השניות ג"כ לא נסמכו ללאו דלא תסור שאין להם ענין במשמעות התורה ואין חכמים יכולין לכלול אותם באיסור תורה אלא הן וכיוצא בהן נסמכו למצות עשה ושמרתם את משמרתי ודרשו במסכת יבמות (שם ע"א) עשו משמרת למשמרתי והקשו הא דאורייתא הוא דאורייתא ופירשוה רבנן כל התורה נמי רבנן פירשוה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כמו שסמכו השאר ללא אסור נמי אסמכתא בעלמא. והנה פטרנו בעל ההלכות מהיות טועה בשגיאות הגדולות אשר האשים אותו בהן הרב. ועכ"ז יותר דברי הרב קרובים לנו ונראים בעינינו שלא ימנו במנין הזה אלא מצות שהן מן התורה בלבד אם יהיה החשבון עולה בידינו, אבל היא אצלנוחכמה נעלמה מכמה ספקות אשר בענין, וכמה מחלוקות במנין:

10 י

וכבר עוררתיך על הלאוין הבאים מכלל עשה שאין בעל ההלכות מונה אותם כלל וכן נראין הדברים כי למה נמנה מניעה שיש בה לאו מפורש ולאו הבא מכלל עשה בשתים ולחשוב זו הצוואה מכלל הלאוין וזו בכלל העשה ולא נחשוב מניעה שיש בה שנים ושלשה לאוין לשתים ושלש, אם נלך אחר המעשה שאנחנו עושים אינה לנו אלא אזהרה אחת שנמנענו מדבר פלוני, ואם נלך אחר צוואת הקב"ה לנו הרי הם כמספר הפסוקים אשר הוזהרנו בהם. ואם ידענו כי מנין הרב הוא המקובל נסבול כל זה ונאמר כי שנוי האזהרה להקב"ה מלאו לעשה כלומר מלאו גמור ללאו הבא מכלל עשה יעשה אותם שתים מצות במנין וזו האזהרה אמורה עם הלאוין וזו עם העשה, אבל יש בדברי הרב עוד ספקות מוקות כאשר יתבאר בעזרת האל ית' ויתעלה: