Chapter 50נ׳
1 א

אף על פי שכלל המוסר האנושי הוא שוה לכל האדם, מכל מקום כל עם ולשון נוטל ממנו לפי תכונתו הפרטית. על כן, לעולם מחוברים הם חיבור טבעי תוכן המוסר הכללי עם המוסר הפרטי הלאומי. ומי שמבטל מהאדם את המוסר הלאומי הוא על כרחך נוגע במוסר הכללי גם כן. ביותר הדבר ניכר בישראל שהתעצמה הצורה המוסרית אצלם בדפוס המיוחד שלהם, על ידי העילוי הגדול שהיו צריכים להתעלות ממצב המוסר שהיה שורר אז בעולם שהיה בתכלית השפלות. על כן נשא אותם השי״ת על כנפי נשרים, ברוממות מעלה, ונקבעו אפילו המוסרים הכלליים, כמו ״לא תרצח״ ו״לא תגנוב״ גם כן בחותם יציאת מצרים. וזהו אות שאין באפשר להפריד את המוסר הלאומי הישראלי מבלי שיארע נזק גם כן להמוסר הכללי. על כן, בהיות יסוד העם במילואו הוא ודאי כחו המוסרי, אנו רואים שהיא טעות גמורה מה שכל אותם שהם חושבים מחשבות כלליות על ישראל אינם פונים לבצר את מוסרו הלאומי, שרק בתוכו יתכנס גם כן המוסר הכללי, שאז יהיה ראוי להיות עם חי, בסדרים טובים ונאותים חיי כבוד ומשרים. על כן, מעלת התשובה הכוללת כל התורה כולה היא מוכרחת להשבת כח העממי בישראל, באיזה אופן שיהיה, לבד מה שבאמת, אין המוסר הישראלי המיוחד כי אם הרחבה מאירה להמוסר האנושי לפי אותו הערך שישראל מצויינים בו.

2 ב

להבליט ביותר את הצורה של המוסר הלאומי צריך להתגבר בחיזוק תלמוד תורה, כי הרחבת דעת התורה בישראל וההרגל בה הם מחבבים את המושג של הצורה המיוחדת למוסר המיוחד של ישראל, שיסודתו הוא באהבת ד׳ המתרחבת על ידי אהבת התורה וההכרה של רוח ד׳ השורה בכללות על ישראל, באופן שכל הנטיות הפרטיות של המנהגים הדינים והמצות, הן מכשירות את הלב לקבל את הרוח המיוחד, שכשיתגבר על ידי תוספת הכח של ההכרה הלאומית במלא מובנה, יהיה מלא בצביון של גבורה וחיים שכולו אומר כבוד, ״ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים, כל ראיהם יכירום כי הם זרע ברך ד׳״. על כן, צריך שלא יקטן בעינינו שום פרט אחד, דין אחד, הלכה אחת, אות אחת מן התורה, הכל מצטרף לחשבון גדול ואדיר. מהקפת הכל יצא הכלל הגדול שאיננו נשלם כי אם מקיבוץ פרטיו, וכל המזלזל בפירורים בא לידי עניות. החסחון הרוחני הוא יסוד נערץ לעושר הרוחניות. וזה למדו ישראל הרבה, עד שרבים התפלאו על עז רוחם, ורבים בזו להם על החזיקם באומץ רוח כל כך מעשים דיוקיים, ולא שמו אל לב כי הם מתאספים כולם יחד באוצר הכללי למלא את הצביון הכללי כדי לתן פרי תבואה לכח חיים בכללות האומה, עד שנותן כח אפילו לדורות שכבר עזבו בעצמם את היהדות המעשית על פי מהלך שיבושי הדעות הצרות שלא שמו להם למטרה כי אם את ההוה. אבל חלילה לסמוך רק על הכח הנצבר מאז. הננו רואים שהכח מתרופף מפני שהוא צריך לחידוש תמידי. באו ונחזיק טובה לאבותינו שחסידותם וכח זהירותם וחביבותם להמצות, הם הם שעמדו לנו להחזיק מעמד בכל משך הזמן של סערת הדעות הסוערות להפיצנו. אבל עלינו להכין להעתיד גם כן כח וחיים, עם צירוף יתר הכחות הטובים שרכשנו לנו ושהננו עתידים לרכש, גם את אותו הכח של החסחון, של ההבטה בעין יפה על כל מה שהוא משלנו, ממוסר, ממדות, מדעות, מדינים ומנהגים, לאהוב הכל ולחבב הכל. אז יתחזק קשרנו הלאומי, ויתחזקו כחותינו פנימה. והכח המאחד יצעד צעדיו הנכונים בהכרת ערכו, לפלס לו נתיב חיים על פי כל הדרכים שרכש ושירכש לו. ״ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה״.