יסוד הסבלנות בדעות שיש בו כמה מעלות טובות בחיי החברה ותיקון כמה מדות טובות, צריך לבא לא כפי הרגיל לחשוב מפני הרפיון הנמצא בלב לאמתת הדעות הפנימיות שהן מקשרות את האדם לקונו, לתורה ולעבודת השם יתברך, שהרי אי אפשר כלל שיסוד תיקון המדיני יבא מדבר המביא רפיון והפסד לתכלית הפנימית העליונה של האדם, התלויה לפי ערך בירור עוצם דבקות נפשו בשם השי״ת ובתורתו. אמנם, יסוד הסבלנות הוא בנוי על פי ידיעה האמיתית של עומק החסידות, שהנהגת השי״ת את עולמו היא הנהגה עליונה מאד, וכל הכחות אפילו ההפכיים הרבה הם מצטרפים הכל לתכלית הטוב. על כן, גם הטעויות בדעות והמבוכות, הכל הן צריכות לשעתן, אלא, שעם כל זה אין כאן שום ביטול לחובת ההשתדלות לכל מי שחננו ד' דעה והשכל ללמד ולהאיר את חשכת המעשים והדעות. אבל אותה ההתקצפות הבאה מתוך יאוש, או מתוך פחד, שמא יצא העולם חוץ מהכונה העליונה ח״ו, זהו מיעוט בטחון. והעיקר היא מידתו של רי עקיבא שהיה מצחק אפילו כשראה שועל יוצא מבית קודש הקדשים, שידע שהכל חוזר לטובה. ובזה יתרחב הלב לשא באומץ רוח את כל החליפות, וללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד בטוב טעם, ולהזדרז לקנות דעה חכמה ודרכי המליצה והדיבור הנכון, איך להוציא אל הפועל בשפה ברורה ומדוייקת את כל מחשבה טובה וקדושה המביאה אורה וברכה לעולם, כדי שתתקבל בדרכי נועם ושלום, עד שיתגבר כח האמת ודעת אלהים אמת, ותורתו תהיה נשתלת יפה בלב רבים, למען יסורו מכח ידיעתם והכרתם הפנימית מדרכי רשע וכסל של הרשעים הולכי חשכים.

דרך תיקון הדור, הוא אמנם בתחילה הדרך הכללי, דרך הרוח, כי צריך לצקת רוח ד' אהבת התורה והמצות, והדעות המביאות לזה, והמדות וההרגשים המתיחשים להם, על לבב בני הנעורים. וכל זמן שצריך לעבוד על דרך הרוח הכללי, שלא יהיה הפוך מדרך רוח ד' אשר עלינו, אין צריך כל כך לדקדק בתוכחת המעשים בפרטיות, כל זמן שמרגישים שהדברים עוד לא יהיו נשמעים. כי כמו שיש בחולי הגוף חולי הנפש — שכחות הנפשיים מתחלשים ואחר כך בא על ידי זה רפיון וחלישות באיברים, וישנם גם כן חולי הגוף שמקום המחלה הוא העצם והבשר ומכל מקום על ידי זה נחלש גם כן הכח הנפשי — וצריך לרפא את החלאים שיסודם הוא מחלת הנפש בדברים המרפאים את הנפש, וחולי הגוף בדברים המרפאים את הגוף, אף על פי שהמחלה מתגלה בשני האופנים, בשני החלקים בגוף ובנפש, מכל מקום הדבר הולך אחר השורש. כן הדבר במחלות הזמן, שנחלה כח הרוח מפני שזה זמן כביר שלא שמנו עסק קבוע איך לכונן את רוח ישראל בדעת והשכל בדרכי השי״ת לפי הערך הנדרש, על כן עלו במערכות של חינוך הרוח קמשונים וסברות של בוסר, והולידו על ידי עצמם או על ידי גרמתם כמה חסרונות. וזרות הרוח לתורה ולישראל, שעושה מחיצה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, גרמה קציצת נטיעות המעשים, כי הם מוצאים את מעשי התורה והמצות כמו זרים לרוחם, ״אכתב להם רבי תורתי, כמו זר נחשבו״. על כן אין מועילות פעולות פרטיות איך לקרב אל המעשים, כי אם צריך לכונן את דרך הרוח על ידי הסרה של יתידות הדרכים שעמדו לשטן לדרך הרוח, וללמד את הוד והדר, את החן והיופי, את האמת והצדק, שיש בדרך ד' הטובה והרחבה, עד שנזכה להביאם למדה זו שיהיו המעשים קרובים ללבם ונשתדל אז בתיקון המעשים. אבל להקדים המעשים כל זמן שהרוח הוא זר ומהרס, אין בו תועלת. כי אם לאט לאט צריך לקרב את הלבבות ולהמשיכם גם כן למעשים, שהמעשים הם הגורמים היותר גדולים לתחית הרוח וקדושתו. אבל העיקר צריך שיהיה טהרת הרוח, ואחר כך תבא הברכה המעשית, שהיא החותמת והתכלית. ״כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך. וצמחו בבין חציר כערבים על יבלי מים. זה יאמר לד' אני וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתב ידו לד' ובשם ישראל יכנה״. אמנם צריך על זה משקל גדול והבחנה גדולה, מתי להניח, ומתי להתחיל זירוז המעשים בצירוף חינוך הרוח הכלל.