Chapter 29כ״ט
1 א

תכלית התעודה האנושית היא ודאי האהבה. ההכרה האמיתית כשמתגברת באדם כראוי מכבוד אל הכללי הנשקף מכל הדר הבריאה וסדריה הגשמיים והרוחניים, בעבר, בהוה ובעתיד, שגם זה האחרון מוצץ הוא יפה למי שמבקש ודורש את אלהים באמת וחפץ שלם, אותה ההכרה כשהיא מתעצמת יפה באדם, רק היא מטבעת עליו את חותמו האמיתי, את אופיו הטבעי להקרא בשם אדם. רק אז הוא מרגיש שהוא חי חיים נצחיים ומכובדים. הוא מכיר כי הדרכים שהחיים מתגלים בהם לפי ערכנו ביחש מצבנו החומרי שונים המה, ובכל השינויים ההוים והעתידים לבבו בוטח בשם ד' אלהי עולם, מחיה החיים וחי העולמים. מצב נפש כזה כשהוא מתאים גם כן לכל סדרי החיים הפנימיים, הנפשיים והגופניים, חיי המשפחה והחברה, וכשהוא צועד בעוזו להיות גם כן מתפלש להיות המוסר הציבורי עומד על תילו ומכונו, אז הארץ מוכרחת להתמלא דעה, ותורת ד׳ היא נובעת ממעמקי הלב — כל אדם שומע קול ד' הקורא אליו ושש ושמח לעשות רצון קונו וחפץ צורו, שהוא צורו הפרטי וצור העולמים כולם; ומרגיש הוא אז, שהוא האדם, שואף את חייו יחד עם מקור החיים, וכל היצור כולו ניצב לו כאורגן שלם אדיר נחמד ואהוב, שהוא אחד מאבריו, המקבל מכולו ונותן לכולו, ויונק יחד עמו זיו חייו ממקור החיים. למצב בריא ואיתן כזה האדם הוא מוכן מתעודת יצירתו, וממילא נמצאת בתוכו שאיפה עצומה לגדולות כמו אלו. בתנאי חיים עזיזים ונחמדים כאלה, חוקי המוסר הם הרבה יותר גדולים, גם בריאים ורחבים, מחוקי המוסר המוכרחים לשלוט בירידתו של האדם והתמעטות קומתו. על כן, האדם מרגיש בנפשו הכבדה ואיזו הרגשת מאסר על ידי זיקי המוסר המצוי ועומד בהוה, מפני שהם באמת למטה ממדריגתו לפי תעודתו. אבל אותה השאיפה, אף על פי שהיא נובעת ממקור רם ונשא, משורש תעודת האדם לחיים של חירות וחופש עליון, היא צריכה להיות נכנעת נגד המציאות והחיים, שהרי האדם ההוה הוא עודנה רחוק רחוק הרבה מתעודתו. ירידות רבות ונוראות ירד ממרום הפסגה הזאת, ועם מצבו זה ונפילתו, תדמה שאיפתו להמוסר העליון — גם אם תהיה לה הצורה היותר נאותה, אבל אם רק על ידי זה יהרוס את הבנינים שהמוסר התחתון בנה אותם — לשאיפה פראית והריסה מוחלטת. ממש כאותה השאיפה של החולה, המוכרח להיות אסור בקישורים רבים ושונים מטעם הרפואה להתרפא משברי איבריו הרבים שנתפרקו על ידי נפילה נוראה מגג מגדל גבוה מאד, וצריך הגבלה נוראה לכל תנועותיו וצמצום איום לכל דרכי חייו, במאכלו ומשתהו, והוא נזכר את ימיו הטובים. ותחת אשר אותה החמדה לאותם החיים האיתנים והחביבים היתה צריכה לפעול עליו להזהר הרבה בהגבולים שגבלו לו רופאיו הנאמנים הדואגים לשלומו ובריאותו, שאז היה על כל פנים לסוף מגיע להמבוקש הנחמד שלו, תחת זאת ההכנעה לפקודת חוקי הרפואה ישתמש בשאיפה זו להרוס כל חק וכל מאסר, ובחרוף נפש ינתק כל אסוריו ויתחזק ללכת חפשי בלא עת, ולהתנהג בדרכי חיים של אדם בריא. מה יהיה סופו ? — ודאי מפלה שאין עמה תקומה, אם לא יכיר עותתו בעוד עת לתקן. ואם יכיר עותתו בענתה, על כל פנים ימי חליו כבר האריך על ידי התפרצו להקדים גאולת נפשו למרות החקים האיתנים המקיפים אותו. ועוד הוכרח מעתה לקבל עליו סבל של חוקים יותר מעיקים ומגבילים, לרגלי ההתרפאות של החליים החדשים שנתוספו עליו על ידי דחיקתו את הקץ. כן הוא האדם בכלל, ועם ד' בפרט.

2 ב

גם על המוסר האנושי הנהוג ומוחש לכל משכיל באמת, המכיר את המציאות לאמתתה כי היא טובה ויפה ומביאה לחיים מתוקנים את החברה בכללה ואת הפרט, להצילם על כל פנים ממוקשי מות ושחיתויות איומות המוכנים להם בכל רגע בטבע החיים המלא מכשולים על כל מדרך כף רגל, גם על המוסר הטבעי הזה קמו מהרסים. ולא אנשים בזויים ושפלים, בוערים ורודפי שכרון וזימה, כי אם אנשי מדע גבוה, בעלי נשמות גדולות ואידיאליסטים נעלים. אבל לפום חורפא שבשתא, והם נוקשו ונלכדו, נכשלו ויכשילו. הם התמכרו אל השאיפה הפנימית היצוקה בקרבם מטעם התעודה האחרונה והשלמה שלא הגיע זמנה עדיין כלל, ויעוררו את האהבה אליה בלא עת ובלא הכנות מזומנות לה מצד האנושות וגם לא מצד עצמם. שאף על פי שאלה החושבים גבהו בשאיפתם מרוב בני דורם, מכל מקום גם הם סוף כל סוף בני הדור המה, והשאיפה היא רק ניצוץ אחד המתגלה בנפש מצד האופי השלם שעתידות הנפשות לבא אליו לעתיד לבא, אבל כל יתר כחות הגוף והנפש הלא גם בם עומדים הם במצב הרגיל שכל בני האדם ההוים נתונים בהם. אם כן, גם הם עצמם צריכים הם מאד מאד לכל אותם המאסרים המוסריים שעליהם כל כך התקצפו בחושם את מה שיש למעלה הימנו, ושכחו שהם עצמם וסדרי חייהם וכל ההכרחים הטבעיים של כמה השפלות שבתכנית החיים המצויה באדם, שבהם הוא נדמה לבהמה, ומכל מקום הוא מוכרח לרדת ויורד אליהם, ולפעמים גם כן בהתמכרות והריסות גבול, הם הם עדים על מצב החלי שבני אדם כולם נתונים בו, שאלה מוכיחים לנו כי אנו צריכים להדרכה של רפואה של אנשים חולים. והשאיפה לחמדת החיים האיתנים והבריאות הגמורה תוסיף רק לתת כחה לנו להיות יותר זהירים בחוקי המוסר הנאותים לנו, כדי שעל ידם נתרפא ונבא, במושג הכללי האנושי, אל המטרה הרצויה, אל הבריאות הגמורה. שאז בנחת ובהשקט נהיה ממילא נמצאים בעצם איתנו של המוסר הרם והבריא, שרק צילו נוכל להרגיש כעת, רק ניצוץ קל ממנו, ולא גם קצה מיסוד הודו וערכו הטוב הגדול והנשגב. על כן לא יפלא כלל בעינינו, אם יוכלו להמצא אנשים חושבי מחשבות שיוכלו למצא בנפשם עז להתעסק בהריסת המוסר הכללי, שהוא יסודו של עולם ההוה, לקעקע את חקי הרחמים החסד והחמלה וכל הדברים הנמשכים מהם ובאים מכחם — לכנות מאורי עולם כאלה, שהם תשועת המין האנושי בנפשו ובגופו בכללו ובפרטיו, בשם ״מוסר עבדים״ וכל שמות של גנאי ושפלות. אנו מכירים היטב את החלי והשגעון הגאוני הזה מאין הוא נובע. הם תוצאות נשמות גבוהות של עולם התוהו, המתפרצות לקבל אור מרובה על מדת הכלים שלהן, והן נופלות לעמקי הרע והקליפות. זהו הפתרון שתתן לנו חכמת ישראל על המחזה המוזר של המתנשאים להעמיד חזון ונכשלים בכלל האנושות.

3 ג

מן הכלל נבא אל הפרט. מפריצי השואפים של המין האנושי בכללו, נבין את מצב הנפש והתכונה הפסיחית של בני פריצי עמנו בפרט, שלא ימלט שבראשם יעמדו איזה גדולי רוח ובעלי שאיפה רמה, אבל חסרי כח היסודי של ההכרה האמיתית בחיים ובמציאות ובהשכלה מיושבת, שהיא ממלאת את הלב שקט ואומן רוח, המביאה לבקשת צדק וענוה ודעת אלהים.

4 ד

אחרי החלי האנושי, הירידה המוסרית הנוראה שהיתה סבה להיות מצויים בעולם אומללים וכואבים, חולים בגוף ובנפש, נרדפים ומעונים, אבלים וקודרים ועניים מרודים, שכל אלה גרמו להכריח את הנפש האנושית לרדת מפסגת הגבורה והעז, השמחה ורעננות של עונג האהבה, וזיו החיים הבריא והמלא, אל עמק העכור של כל מצוקי החיים ויסוריהם, ולהתחמש בנשק של מושגי המוסר היקרים לערכם ושעתם, החמלה והחנינה, הצדקה החסד והרחמים. שכל אלה, אמנם אינם מועילים כי אם להקל מעט את סבל החיים, ולהמתיק אך קמעא את עוצם מררותם. אבל כדי להחזיר להחיים את העטרה שלהם, את זיום הטבעי האלהי, שיהיו לא לבד נסבלים אחרי שבהכרח כבר הם נמצאים, כי אם שיהיו אהובים וחביבים ונחשקים, להיות ראויים לרדוף אחרי השגתם ולהמציאם, גם לוא לא היו. להגיע עד אותה מדת ההכרה ש״עולם חסד יבנה״, על זה אין מספיק כלל המוסר הטבעי הבא רק ממראה הצרות והמקרים המרים והלקויים שבחיים, כי אם לזאת התעודה צריך להתנשא אל מקור הרוחניות שבחיים, אל שורש חיי החיים, אל זיו ההכרה של האחדות הכללית והחסד והאהבה האלהית המלאה את החיים ומקפת אותם בכל מצביהם ובכל חזיונותיהם. על זה צריכה האנושות להתקדש מהתמכרות לכל ציור פרטי של מצב מיוחד שבחיים, שבהם מצד פרטיותם, אי אפשר כלל שימצא אותו הזיו וההוד הנצחי העושה את החיים כל כך נכבדים ונחמדים עד כדי הכרת עומק הטוב שיש בהם. לזה היה צריך מציאות ישראל בעולם. עם שלם שיוכל להתקין עצמו בתחילה לשמע מפי הגבורה ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״, ולשא ברמה ובאומץ, בחרוף נפש ובעז, את הדגל של ד׳ אחד, ״ואהבת את ד׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״, להיות לעמוד אור לעצמו ולאנושות כולה, להביא את ברכת אחדות החיים והמציאות בעולם. והנה, לפי רוממות המטרה ולפי שפלות הירידות האנושיות, לפי ערך פרעות החיים ואי הסכמתם מצד שפלותם המוראה אל הדרכה נשגב וקדושה כזאת, אם מכל מקום לא היו ירידות פרטיות בישראל עצמם, עדיין היו כמה דברים של מאסר נוספים לפי ערך החלק שיש להם לישראל בירידת החיים הכללית, שעם כל ההתרוממות שעם פרטי יתרומם, הלא מושפע ומשפיע הוא מהחיים ועל החיים הכלליים של המין האנושי כולו. אבל, כיון שהעובדה היתה שישראל בעצמו עוד לא הסתגל יפה למצבו הרם והנשא וירידות הרבה ירד במוסר ובדעת, עד שאלה הירידות חדשו ירידות החיים הפרטיים של ישראל, ועל ידי המון סיבות — שהן תולדות מוכרחות וקבועות על פי חוקי הטוב של אדון כל העולמים, חי החיים — הוכרחו לבא מצבים רעים בשבתו בארצו, ואחר כך לבא עד משבר חלוקת המלוכה וגליות שלמים ופיזור נורא ואיום. נפילות כאלה הלא הרבו מכאובים וריסוק איברים. וכמה תנאי רפואה מוכרחים לחולה איום כזה, העומד למצב של בריאות ענקית טהורה מלאה זיו ונהורא כישראל, עם הסגולה, ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״, העומד להיות עליון על כל גויי הארץ, שלתורתו איים ייחלון. וממילא נבין, כמה איומה ופראית מוכרחת להיות ההתנגדות שצריכה להמצא מאיזה שואפים פראיים, שלא זכו להסתכל על אמתת המציאות והתנאים המעשיים של הגעת התכלית המרוממת ועליונה שעלולה ביותר להתגלות באחרית הימים, בשעה שהאור כבר מתחיל בסתר הלב להתנוצץ, כחות החיים מתעוררים, והגבורה הטבעית והחיים העליונים מכים גלים. אבל, למימינים בה היא סם חיים, למכירים את תכנית התנאים וחביבת האמצעים הקשים המביאים אל תכלית נשגבה, המה דוגלים בשם ד׳, עובדיו באמת ובמצותיו חפצים מאד. והמתפרצים המתנשאים מיסוד מלכין דתוהו, מתנשאים למלך ״לפני מלך מלך לבני ישראל״, והם כציץ נובל ימלו, וימלך וימת, עד שהם מגיעים למאיסת חוקי ד׳ ולשנאת החכמים, ואחר כך לכפירת התורה וכפירה בעיקר. ואז כבר הם מוצאים את עצמם ריקנים מכל עז, לקויים ונשברים באין חפץ ואין מטרה, אין שאיפה ואין חשק, לא להרוס ולא לבנות, והם מוכרחים להתהלך כצללים, לגשש קיר. וכל כך התרחקו מהאור ומהחיים הנתמכים בימין ד׳ רוממה ומוארים באורה של תורה, עד אשר לא יוכלו למצא מעמד, ושאול מתחת תרגז להם, ״ורשעים בחשך ידמו כי לא בכח יגבר איש״, ״ד׳ יחתו מריביו״, ״ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו״.

5 ה

מציאות הכפירה, שהיא כל כך מנוולת עד שכל חכמי לב המיושבים בדעתם מכירים בהכרה שכלית את פחזותה, וכמה טובים וגדולים מחכמי עולם מפורסמים במחקר ברוח חופש מאד, מצאו לנכון להלחם נגד מחלת הכפירה. כי למי שהוא גדול בדעת באמת, דוקא בחקרו בדרישה חופשית בלא שום דבר המעיק על שכלו, רק אז יכיר את עוצם קדושת האמונה ואמתתה. אבל מאין היא נובעת בת המרדות הזאת, ומאין תקח לה כח להתגבר כל כך בחוצפה נוראה בעולם? מפני שהאדם נועד לשלימות גדולה, להוציא אל הפועל כל הצפון ברוחו, להיות מלא חכמה ומפותח בכל רגשי קודש אמיתיים, ואז בעמדו על מעלה זאת אין האמונה במושגה הרגיל שהיא מושגת לנו עכשיו דרושה לו כלל. שהרי האמיתיות הנשגבות יהיו לפניו גלויות וידועות כמורגשות פשוטות ומושכלות ראשונות, על כן מונחת בעומק טבעו נטיה להיות מתעלה ממסגר מעמד ההכרח של צורך אמונה. אמנם, אשרי איש שכל כך עלה במעלתו עד שאור האמת האלהית מתגלה לו בהשגתו העצמית, ו״׳אל ההרים לא אכל׳ זה שלא ניזון בזכות אבות״. אבל אוי אוי לו, לאוכל פגה, למי שלא כלו לו חדשיו וכבר הוא פורץ פרץ לפרק מעליו כח האמונה, מה מאד תשחת נפשו, וכמה יקלקל ויחריב עולם. אמנם, גם אותם חכמי לב היחידים הנגשים אל ד׳, אף על פי שכבר זכו למעלה רוממה כזאת שכבר הם מכירים כל האמיתיות האלהיות הגנוזות באור האמונה בהכרה עמוקה וגדולה בדעתם הכבירה, מכל מקום יחשבו להם לצדקה להיות גם כן מושג ורגש האמונה קבוע בלבבם, שהוא מוסיף אורה בנפש ומעלה את האדם למדרגת השגה אביקטיבית. שכל זמן שהוא רק על בינתו נשען, סוף כל סוף הרי הוא פרטי, וציוריו הם רק לפי נפשו וערך השגתו. אבל, כיון שאחרי עמדו על מעמד ההכרה של הבינה מצרף לו גם כן את ההכרה מצד האמונה שהוא מכיר את כללה, ואת גודל עז האמת והיושר שיש באמתתה בהכרה מדעית, אבל את הערך של הנשגב הוא משיב אל האמונה מפני שאי אפשר כלל שיתגלה לעיני האדם עוצם הערך של הצחות האלהיות; אם כן, האמת הברורה אי אפשר לה להחקק כי אם בצירוף כח האמונה, שמשיב את כלל ציורי הרוחניות כמו שהם ידועים ליוצרם שחותמו אמת, רק אז הוא מוכתר באור האמת מכל צדדיו. אמנם, ציור אמונה כזה בא לא מצד ההכרח של החיים המעשיים שיהיו מתוקנים על צד המוסר והטוב, כי על זה כבר עמדה בינתו הגדולה של האיש השלם כמו שיהיה באחרית הימים, לעת קיומה של ההבטחה הגדולה של ונתתי תורתי בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה. ונמצאת שאין האמונה אז כי אם עטרה מוספת הוד והדר לאדם, ונקנית לו רק מטעם האהבה היותר בהירה להיות מואר באור האמת. אמנם, האמונה במצבה ההוה, מצד ההכרח של קיום החיים המעשיים שלא יהרסו על ידי השחתות מוסריות, מצב זה בא רק לרגלי ההשפלה האנושית שנתמעטה קומתו מפני החטא. על כן, בתוך הלב של מי שלא הגיע עד היסוד של הכרת האמת הגמורה של המציאות ומצב החיים — שרק על פי מדת המשרים והענוה של הכרת האמת יבחין האדם כי הננו צריכים עדיין הרבה גם כן לרגש האמונה המשעבדת את החיים המעשיים, להאסר במאסרה כדי להביאנו אל המעלה הגדולה, מעלת החופש והאור הגמור — אלה היהירים מוצאים די עזות לעקור מלבבם רגש האמונה מטעם החופש הנחשק להם כפי הנראה להם בטבעו של אדם. והעניים הללו, הם דומים לאצטגנינים הרואים ואינם יודעים מה רואים. אמת הדבר, שנמצא בקרב הלב פנימה איזה כח המתפרץ וחפץ בחופש הדעת, אבל זה הכח איננו כי אם תולדה מאור הגנוז הצפון בעומק נפשו של אדם, שהוא יצא אל הפועל רק אז כשישלים כל כך האדם את נפשו עד שתהיה לו מדת האמונה לא הכרח, רק צדקה, כענין אברהם אבינו ע״ה שנאמר בו ״והאמין בד׳ ויחשבה לו צדקה״. אבל הפורץ להשתמש בכח כזה, שראוי רק לאדיר שבאדירים גם בהיותו שפל שבשפלים, הוא רק משחית נפשו. ואם הרעל הזה יתאמץ להשרישו גם כן בלב רבים זולתו, הריהו ממבלי עולם היותר גדולים, שראוי לחכות בלב מלא תקוה על העת המאושרה שרשעים כאלה מארץ יכרתו ועולתה תקפץ פיה, למען תהיה ימין ד׳ רוממה לפנות דרך ד׳ ולהביא את אור ד׳ וברכתו בעולם.

6 ו

כדי שאותה המטרה עצמה, שהיא שלא בעתה נמצאת במדרגת זדון וגבול רשעה, [תתגלה ב]עצם כחה הפנימי, דהיינו החפץ לחיות במצב חיים כאלה שיסוד הדרכת החיים לא יבא מכח מכריע העומד מחוץ לנפש ופועל על הנפש [הוא] כח האמונה - הנסמך אמנם על פי אמתיות מקובלות וברורות, שאין מקום כלל, עם הבירור השכלי השלם והישר המבין יפה, להעריך את ערך האימות הכללי של בירור המוצא שהוא מוצא פי ד', אדון החכמה והאמת, מצד הוראת האותות וההתגלות הממשית הנמסרת באופן כל כך גלוי ומבורר לישראל, וכל כך בולט ומאוחד בתולדתו ובחייו הכלליים, עד שאין שם גם מקום לנדנוד של צל ספק, שהוא הכלל של בירור תורה מן השמים. אבל, אף על פי שהאמת הכללית היא מתבררת, מכל מקום כל זמן שאין האמת הפרטית של עצם סדרי החיים בערכם הקדוש כפי מה שהם מתחייבים על פי האימות האמוני, כל זמן שהפרטים אינם מוכרים להחי על פיהם מצד הכרת עצמו הפנימית, עודנו עומד רחוק ממטרת נביעת החיים הטהורים לאמתתן. על כן, נגנזה בקרב האדם פנימה נטיה לעלות אל המקום אשר שמה לא יהיה צריך להשתמש בציור האמונה לצורך המעשי, כי אם לצורך שכלול האור העליון שבנפשו. — על כן ״צדקים ילכו בם״ וישתדלו להוסיף דעת ד', עד שבכל יום ויום יתרוממו מעט מעט במוסרם והכרתם, עד שמושג האמונה יתעלה אצלם ממעלת כח מעשי לכח תיאורי, ועמוד ענן משלים לעמוד אש. שכל זמן שלא נתבסס יפה בלב הכח המעשי, הבא מצד החכמה וההכרה באופן המשלים את כל הפרטים שהאמונה מדרכת להם, לא יזוז הציור התחתון של הרגש האמוני מן הלב. אמנם, לפי אותו הערך שכבר משתרש יפה בלב הכח המעשי העליון הבא מהכרה עצמית, מהגעת המעשים למעשי אבות שקיימו כל התורה כולה עד שלא נתנה, כן יהפך ציור האמוני לציור משלים ומשכלל את הצד המדעי העומד בתור עטרה ויתרון במעלת הצדקה. ״ופשעים יכשלו בם״, כבכל הכחות הטובים שנתן ד' לאדם להיות נהנה מטובם בהשתמשו בכל דבר בעתו ובזמנו, במקומו וכהלכתו. ואם משחית נפשו יוציא כח הדברים בלא עתם, בלא השלמת התנאים הדרושים להם, יהפכו לרועץ וימשיכו אחריהם רעות עד אין מספר, ותכלית האושר, שהוא התכלית האידיאלית האחרונה, שהיא עצת ד' וברכתו לאדם ולעולם, היא מתאחרת. וזהו יסוד עבודה זרה ואביזרהא, הנקראת אלהים אחרים, שפירשו חכמים ז״ל מפני שמאחרים את הטובה לבא לעולם. אמנם, רק לאחר יכולים הם את הטובה, לאחר ולא לשנות ולאבד, כי ״דבר אלהינו יקום לעולם״, והטובה אשר גזר מוכרחת לבא. ״ה' צבאות יעץ ומי יפר וידו הנטויה ומי ישיבנה״