ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח וכו': ופירש"י לפי שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת ע"כ והוא תמוה משום שנבחר בזה לא יסתלק הבושה מעליו והנה שמעתי מן אא"ז זללה"ה פירוש ע"ז מפני שיש לך יראה ובושה מן הש"י לכך נבחרת כי זבחי אלקים רוח נשברה וכבר נזכר זה בכתבי האר"י ז"ל והנה דבריו הקדושים בוודאי צריכים לפני ולפנים וכבר בארתי בקצרה ע"ד אויביו אלביש בושת ועליו יציץ נזרו כי הבושת ילבשו שוטנים ויעטו כמעיל בשתם ועליו על העובד ה' יציץ נזר הקודש ונעשה מן בשת שבת ע"ש ועתה נבאר בענין שאנחנו עסוקים בו כי לפי דרכינו הנ"ל כי החכם עיניו בראשו על בחי' מאמר הראשון שהוא אנכי כנ"ל וידוע כי כה"ג שורשו לעילא ולעילא וכמו שאמר הכתוב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה והוא החכמה העליונה שהיא בחי' שמן כנודע השופעת עליו והחכמה נמשלת למעין הנובע תמיד לא יחסר וכל מה ששואבים ממנה יותר היא נובעת יותר ויותר מימות צלולים וקרים יותר ויותר וכן הוא בתי' החכמה כשיש לה מקום להתפש' היא נובע' יותר תמיד לא יחסר והתפשטותה הוא ע"פ המדות שבאדם היינו אם המדות הם צלולים ונקיים אצל האדם ולא עכורים ח"ו אזי החכמה מתפשטת עליהם ד"מ אם האדם זיכך בנפשו מדת החסד כידוע מה הוא ובחי' הגבורה וכן מדות התפארות ושאר המדות החכמה נמשכת עליהם כמו מעין אל נחלים ונזדכך ונתקדש האדם בכל בחינותיו הרוחנים והגשמיי' וכאשר בארתי במ"א על שזכה אהרן לכ"ד מתנות כהונה שהם שורש רמ"ח אברים ע"ד והיה מחניך קדו' ע"ש וזהו והכה"ג מאחיו כי אחיו הם המדות אשר בשם אחים יקראו לשון חיבור כי המדות הם משולבים אחד אל אחד ומקבלין דין מן דין אשר יוצק על ראשו שמן המשחה פי' ע"י הזדככות מדותיו להיות צלולים ולא עכורים ומעופשים ברפש וטיט הם הם הנחלים אשר המעיין יוצא שמה להשקותם ונובע תמיד וזהו שמן המשחה קדושת וטהרת המחשבה וזהו ג"כ הרמז בגמרא גדלהו משל אחיו והבן וכן הוא כל האדם אצל חביריו המקשיבים לקולו בבחי' תלמידים מעין חכמתו נובע בכל עת השואבים ממנו יותר ויותר כדרך המעין הנובע כנ"ל ואם ח"ו וכו' והבן: וכן שמעתי בשם אא"ז זללה"ה והוא שאמר דהע"ה בספר תהלים כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד ע"פ מדותיו היינו מן הראש יורד על הזקן הם מותרי מוחין להשפיע ומשם אל מדותיו ויורד ע"פ מדותיו היינו לפי הבירורים והצלולים והזדככות המדות אשר הם בשם נחלים מכונים כמו כל הנחלים הולכים אל הים כך מעינותיו מתגברים ע"י הנחלים והבן כי זה כלל גדול וה' יביאונו לזה הנה היוצא מזה כי החכמה נובעת תמיד וכל מה שיש לה יותר התפשטות היא נובעת יותר והם מים חיים קרים על נפש עיפה ואדב' עוד לאלוה מילין כי החכמה היא יראה הפנימיות בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין לכן החכם דבוק ביראה ואהבה הפנימיות שהם תרין ריעין דלא מתפרשיו והבן זה כי זה נעשה כסא לזה ולכן אהרן שהיה לו יראה ובושת והם מלת בראשית שהוא החכמה לכן נבחר להיות כה"ג שיצוק על ראשו שמן המשחת קודש שהוא החכמה ויורד על הזקן וע"פ מדותיו ונתקדשו רמ"ח אבריו ע"ד והיה מחניך קדוש הנזכר במ"א וזה למה אתה ירא ובוש היינו מפני שיש בך מדת יראה ובושה שהוא מלת בראשית ירא בושת כנזכר בתיקונים ובראשית היינו חכמה לכך אתה נבחרת להיות כה"ג ולצוק על ראשו שמן המשחה ולהקריב קרבנות לה' ולכפר על עם הקהל ועל הכהנים ועל הקודש ועל המקדש שיבנה ב"ב א"ס:
או יאמר בזה לבאר דבריו הקדושים כי ידוע שני שעירים היו ביוה"כ אחד היה נשתלח לעזאזל בכדי לפרוש ולהפריד הקליפה מן הקדושה וזהו ונשא עליו את כל עונותם היינו עונות תם ע"י השעיר נושא עליו כל עונות של ישראל פי' ע"י זה שלוקח העונות הוא פורש עצמו מן ישראל לקטרג כי הוא סובר שלוקח מתנה רבה ועצומה ועיין בזוה"ק וכן הוא בשעיר ר"ח וזהו אויביו אלביש בושת שעל ידי העוונות שהוא לובש מן העוונות עי"ז הוא פורש כנ"ל ועליו היינו על ישראל יציץ נזרו נזר הקודש ועולה מי שעולה בבחי' כתרים ביוה"כ וכן הוא בר"ת ותשועת נפשם מיד שונא וזהו ממש מחילת העונות כי בחי' כתר משם הוא המחילה והסליחה וכן הוא בשבת אפילו עובד ע"ז מוחלין לו וזהו שאומרים בשבת לא תבושי ולא תכלמי כי מן בשת וכלמה נעשה שבת ומלכה שנתלבש השכינה בלבושי שבת ויו"ט ולבושי הקדרות והשחרות נזרקים ונתלבשים בו אויבי ה' ושונאיו ילבשו בשת וכלימה וזהו בשנה וכן הוא בעולם שהאיש המכפר אשר הוא כה"ג ע"י בושת וכלימותיו נזרקו על הקליפות ללבשם כדי לפורשם ולהפריד' מעבודתו והוא ילבש אלה הבגדי' השמונה המרומזים לכפר עליו ועל כל ישראל והם ארבעה בגדי לבן וארבעה בגדי זהב שהם מלבושי קב"ה ושכינתיה והוא שאמר הכתוב קרב אל המזבח מלמד שהיה ירא ובוש ואמר לו משה למה אתה ירא ובוש כדברי אא"ז זללה"ה לכך נבחרת והיינו בכדי שיהיה להלביש הקליפה בושת וכלימה ועליך יציץ נזר הקודש לכפר עליך ועל העם ועל קודש המזבח והבן:
או יאמר ע"פ דאיתא בזוה"ק משה היה שושבינא דמלכא ואהרן היה בחי' שושבינא דמטרוניתא ובחי' שושבין הוא לפקח על עסקיה לטהרה ולקדשה לגבי מלכא ומאין היה אהרן זוכה לזה כי בוודאי כל דרכי ה' הם מדה כנגד מדה אך כי אהרן היה ירא ובוש והם אותיות בראשית ירא בושת והיה קשור במדת בראשית ובבראשית יש ג"כ צירוף אשרי בת שהוא מרמז לאשר ולקשט הבת זו השכינה כביכול ולכן היה מדה כנגד מדה מפני שאחז במדת ירא בושת שהוא אותיות בראשית לכן הקב"ה שהוא בוחן לבבות נתן לו שכר ונעשה צירוף אשרי בת היינו לאשר ולקשט הבת לקב"ה ומזה זכה ונעשה שושבינא דמטרוניתא והבן:
ויקרב את קרבן העם ויקח את שעיר החטאת אשר לעם וישחטהו ויחטאהו כראשון ויקרב את העולה ויעשה כמשפ' והנה לכאור' ויקרב את קרבו העם נראה מיותר גם צריך להבין השינוי לשון אצל חטאת נאמר כראשון ואצל עולה נאמר כמשפ': והנה אא"ז זללה"ה אמר שעיקר תיקוני התשובה א"א בלא הצדיק רק ע"י יוכל להתעלות ואדה"ר לא היה יכול לתקון כ"א באבות הקדושים כנודע: וזה י"ל שמרמז הפסוק כי שאל נא לימים ראשוני' וכו': למקצה הארץ ועד קצה הארץ י"ל שקאי על אדה"ר שהיה מקצה הארץ ועד קצהו וזהו שאל נא לימים וכו' היינו יומין עילאין שהם האבות הם היו תיקונו ומה שאמר שאל נא לימים ראשוני' מרומז אשר בשלשה ראשונים שהם כח"ב לית רשות למשאל שהם למעלה מימים כידוע למשכיל והכלל העולה דאין תיקונים לנשמות העשוקי' בקליפות ר"ל כ"א ע"י הצדיק שמעלה אותם והוא שמרמז הפסוק אהרן הכהן שהוא הצדיק העובד ה' שהוא מסטרא דחסד המתחסד עם קונו ויקרב את קרבן העם היינו שהקריבם לשורשם שנתרחקו מחמת החטא ויקח את שעיר החטאת היינו השעיר והקליפה שנברא ע"י החטא וישחטהו היינו שבטלו מן העולם ונוטל חיותם מהם ויחטאהו כראשון היינו שיש ז' ימי הבנין ובהן כלול כל רע וטוב וצדיקים ילכו בם וכו' וצריך לטהר וללבן המדות האלו ולהחזירם לטוב: וזהו שמרמז ויחטאהו כראשון היינו לטוב כמו ימים ראשונים והבן: ויקרב את העולה היינו השכינה כביכול ויעשה כמשפ' דידוע אאע"ה ואהרן הכהן בחד דרגא היו שזהו מדתו מדת חסד וזהו ג"כ מסטרא דחסד ובאברהם כתיב והאמין בה' ויחשבה לו צדקה והוא שאמר ויעשה היינו בחי' צדקה עשה כמשפ' היינו שעשה יחוד צדקה ומשפ' כידוע והבן כי הוא בקיצור גדול:
או יאמר ויקרב את העולה ויעשה כמשפ' כי העולה בא על ההרהור הלב ועל המחשבה וידוע כי המחשבה היא הנשמה ועיין בסבא פ' משפטים ע"פ כמשפ' הבנות יעשה לה הקב"ה גפיף לה ונשיק לה כאבא לברתא וזהו כמשפט הבנות ע"ש וזהו מוסר השכל בתורה ויקרב את העולה היא הנשמה שלו כנ"ל: כ"א ואחד ויעשה כמשפ' היינו כמשפ' הבנות כראוי לנשמה ובזה יבואר תיבת כמשפט שאין לו פירוש לכאורה והיה ראוי לומר ויעשה כתורת העולה כקושיות האו"הח ולדרכינו מבואר זה והבן: ועוד נראה לפענ"ד שיש רמז בזה הפסוק אל התפשטות הגשמיות כידוע והבן:
ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף: י"ל בזה בדרך רמז כי איתא בכתבי האר"י ז"ל כי בלימוד הלכה בכ"ד קשיטי הכלה ע"י שמקשין ומפרקין ובזה משברין הקליפות וכו' ע"ש: וזה י"ל שמרומז בפסוק ואת שעיר היינו מלשון ושעירים ירקדו שם היינו קליפות: דרש דרש היינו על ידי שדורשים התורה: משה בבחי' דעת: והנה שורף שעי"ז נשרפין ונבטלין כל השעירים והקליפות:
עוד ירמוז ע"ד דאיתא בזוה"ק ע"פ אל תראוני שאני שחרחורת וכו' כד אזעירת גרמא אזי הוא רק בבחי' נקודה חדא אך כשדורשין אותה אזי הם מתפרשים עד אין תכלית וזהו שמרמז ואת שעיר החטאת היינו תורה שבע"פ שהוא בחי' שעיר ר"ח שבא לכפרה על שמיעטתי את הירח והיינו כד אזעירת גרמא ונכנס לבחי' נקודה דרש דרש היינו כשדורשין אותה משה היינו בהתפשטות הדעת בחי' משה אזי והנה שרף ר"ת ששים רבוא פירושים שיש לתורה כי הי' שהוא נקודה היא גולם וכל האותיות נעשים ממנה נמצא כל הששים רבוא פירושי' נעשים ממנה והכל נכלל בהנקודה והמש"י:
עוד ירמוז כי ידוע אין יסורין בלא עון כי מן המצוה נברא מלאך מליץ וכן ח"ו מן העבירה נבראין קליפות והם המייסרים את האדם כמ"ש תייסרך רעתך ומאי תקנתיה יפשפש במעשיו על מה שחטא ויחזור בתשובה ואזי נשברין ונבטלין כל הקליפות כשבא לכלל דעת היפוך משעת החטא שאין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות ונסתלק הדעת ממנו ובשובו מחטאתו ובא לידי החזרת הדעת אז בטילין ממנו כל הקליפות והוא שמרמז הפסוק ואת שעיר היינו קליפות כנ"ל החטאת שנבראו ונעשו מן החטא של אדם ח"ו דרש דרש היינו כשדורש וחוקר ומפשפש במעשיו על מה שחטא כבר ודורש את ה' ומקבל עליו שלא יחטא עוד וזהו שני דרושים משה היינו הכל הוא בהחזרת והתגלות הדעת אליו בחי' משה אזי והנה שורף היינו שנשרפין ונבטלין הקליפות:
עוד ירמוז ע"ד שכתוב בזוה"ק בספרא דאספר הזוהר יפקון ישראל מן גלותא וכמו שכתבתי בפ' בשלח רמז מזה על התרגום ובני ישראל נפקין בריש גלי ע"ש ואיתא רשב"י היה בחי' משה וגם כי בכל דור ודור יש בחי' משה וזהו דרש דרש משה היינו כשיתגלה ויודרש מה שדרש כבר משה היינו רשב"י ספר הזוהר אז והנה שורף היינו שיבועלו כל הקליפות וממילא יהיה גאולה שלימה ב"ב אנס"ו:
עוד ירמוז ע"ד ששמעתי מן הרב הקדוש החסיד המנוח אב"ד דק"ק פולנאה ע"ה כל ת"ת שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח שצריך שיהיה לו ב' בחינות להחיות ולהמית כמו הנחש שהיה לו ב' בחי' והבי' אל נחש הנחושת וחי וכן היה ממית ג"כ ע"כ והוספתי לפרש דבריו הקדושים טעם לזה שצריך הת"ח שיהיה לו ב' בחי' אלו ולפענ"ד הוא מחמת שכל ת"ח הוא דביק לתורה ובתורה ג"כ יש שני בחי' אלו זכה נעשה לו סם חיים לא זכה וכו' והת"ח שהוא דבוק לתורה צריך שיהיה לו ג"כ ב' בחי' אלו וזה י"ל שמרמז דרש דרש משה היינו כשדבוק בתורה ודורש אותה אז והנה שורף היינו שיש לו שני בחינות של השרף ונחש כנ"ל והבן:
עוד ירמוז ע"ד דאיתא במסורת דרש דרש כאן חצי אותיות שבתורה וצריך להבין מאי בעי בזה ולמאי נ"מ הוא וי"ל לפע"ד כי ידוע תורה שבכתב ותורה שבע"פ הכל א' הם ואין אחד מהם נפרד מחבירו כלל כי א"א לזה בלא זה דהיינו התורה שבכתב מתגלה צפונותיה ע"י תורה שבע"פ ותורה שבכתב בלא תורה שבע"פ אינה תורה שלימה והוא רק כמו חצי ספר עד שבאו חז"ל ודרשו התורה והאירו עינינו וגילו מסתוריה ודברים הסתומים ונעלמים ופעמים היו עוקרים דבר מן התורה כמו בענין מלקות שכתיב בתורה ארבעים יכנו ובאו רבנן ובצרו חדא והכל ע"י הופעת רוח קדשם שהופיע עליהם האדון ב"ה לראות שורש כל דבר הכתוב בתורה לאמיתתו והיה יכולת בידם לעשות זה נמצא תלוי שלימות התורה שבכתב בתורה שבע"פ ולכן האומר אין ק"ו זה מן התורה או שחולק על מאמ' אחד מחז"ל כאלו כופר בתור' מרע"ה כי הכל תלוי בדרושי חז"ל והם עיקר שלימות תורה שבכתב וזה י"ל שבא הרמז בתורה בתיבת דרש דרש הם חצי אותיות שבתור' היינו עד דרש דרש חז"ל התור' קודם שדרשוה אינה אנא חצי אותיות חצי פי' חלק היינו שהוא רק חלק ואינה שלימה ובדרושי מאמרי חז"ל נשלמה התורה להיות נקראת ספר שלם והבן:
או יאמר ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר בניו הנותרים לאמר הנה בכאן יש כמה דיקדוקים א' תיבת דרש דרש ב' תיבת הנותרים נראה מיותר ג' תיבת לאמר אין לו שחר והנה מפרשי התוה"ק תירצו כ"א בזה לפי דרכו וגם אנו נאמר בזה לפי דרכינו על דרך שאמרתי כבר דרך רמז על מאמר חז"ל יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ה' חטאת טמא שאכל חלב וכו' ביום הכפורים והארכתי בזה שקאי על עסק התורה שמכונה בשם אכילה כמ"ש לכו לחמו בלחמי והוא שרימזו חז"ל שיש שלומד וחייב על הלימוד ההוא ה' חטאת וענין ביוה"כ היינו כשיש חכם בעיר או בעולם וידוע מאמר חז"ל בשעה שהחכם יושב ודורש הקב"ה מוחל עונותיהם ומי שמשליך דברי החכם אחרי גוו ואינו רוצה להתקרב לחכם לשמוע ממנו דברי תורה מחמת שאינו רוצה לעזוב לימודו ולומד אז דווקא בוודאי חייב על הלימוד ההוא חטאת והוא ביוה"כ היינו שלומד בשעה שהחכם יושב ודורש שאז הוא יוה"כ שהקב"ה מוחל עוניתיהם כנ"ל וידוע אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות וע"כ כיון שאנו מכניס אותו לחטאת ע"כ נכנס בו רוח שטות היינו שהוא שוטה וגס רוח שסבור בדעתו שהוא בעצמו חכם ואין צריך לחכם אחר שיכול הוא עצמו לאמר דברי תורה כמו חכם וזה י"ל שמרמז הפסוק בדרך רמז ובדרך מוסר ויתרצו הדקדוקים הנ"ל ואת שעיר החטאת היינו ע"ד מאמר חז"ל עון וחטאת אשר יעשה האדם קונה קטיגור א' שנעשה קליפה ר"ל מכל עון וחטאת והוא שאמר שעיר היינו הקליפה כמו ושעירי' ירקדו שם הנעשה מחטאת וזה שעיר החטאת דרש דרש משה היינו כשהחכם שהוא בחי' משה דורש דברי תורה הן מה ששמע מרבותיו בשביל רבותיו והן דברי עצמו ע"פ הקדמונים שקיבל מרבותיו והוא בבחי' דרישה ולכך כפל דרש ואז והנה שורף היינו בזה הוא שורף ומבטל הקליפה של עונות ישראל ולהבה תלהט רשעים וכו' בשעה שהחכם יושב ודורש וכו' ויקצוף משה וכו' הנותרים היינו הצדיק כועס על אותם הנותרים בביתם ואינם הולכים לשמוע דברי תורה מפיו כדי ומחול עונות' ואף שמש' היה עניו מאוד עכ"ז כעס על הדבר לצד גודל המושג מזה ופי' הפסוק זהו שנשארו בביתם ולא הלכו אל החכם הוא לאמר היינו שבדעתם נחלט שהם עצמם יוכלו לומר תורה כמו החכם כנ"ל וע"ז כעס משה והבן:
זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה הנה רבו הדקדוקים בזה דמתחיל בחיה ומסיים בבהמה וגם מהו הלשון זאת החיה וכבר פירשו הקדמונים ז"ל לשון חיים כי כשישראל דבוקם במקום ראוין להיות חיים וכו' ע"ש זאת החיה מלמד שהבהמה בכלל חיה ולהבין זה אקדים הקדמה אחת אשר אמרתי טעם מפני מהאדם חוטא ומבי' קרבן ומתכפ' בבהמה כמ"ש בפסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וכו' וי"ל כי יש באדם כמה בחינות נר"ן ח"י וכשעובר עבירה מסתלק ממנו כל הבחי' ונשאר לו רק בחי' נפש ואף ע"ז התורה מתמיה נפש כי תחטא כדאיתא בזוה"ק יעו"ש ושורש הנפש הוא שם ב"ן מארבע שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן והוא מספר בהמה ולכן מתכפר בהקרבת בהמה שהוא תיקון לשם ב"ן שהיא הנפש החוטאת אח"ז מצאתי באוה"ח כמעט ממש דברינו עיין בפ' שמיני ועוד הקדמה אחת כי איתא בזוה"ק שלחן דב"נ קא מדכי ליה מכל חובי' וגם בגמרא איתא פתח בשלחן וסיים במזבח אלא בזמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר ועכשיו השלחן מכפר הגם שזה צריך הבנה עכ"ז נסמוך שבוודאי תורה הוא וזה י"ל פשט הפסוק זאת החיה היינו זהו החיות שלכם אשר תאכלו דהיינו ע"י שלחנו דב"נ מדכי ליה מחובוי להיות דבוק למקום ולהקרא חי כנ"ל מכל הבהמה היינו מכל הפעולות שהקרבן עושה השלחן עושה כנ"ל ודוק כי קצרתי ועפ"ז יובן לתרץ קושית הזוהר על פסוק ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד והיו באוכלי שלחניך וכו' וכי זהו הוא החסד הגדול עי"ש בזוה"ק וע"פ דברינו הנ"ל אתי שפיר כי כשיש צדיק אוכל בחיות ובשכל הוא מדכי לכל חובות בני אדם וזהו והיו באוכלי שלחנך שזהו חסד גדול והבן:
זאת תורת הבהמה והעוף להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל יש בכאן רמז בענינא דפסח לפענ"ד כי קבלתי מרבותי שהשכינה נקראת חיה כמ"ש ביחזקאל היא החיה אשר ראיתי על נהר כבר וכו' וכן הס"א ר"ל ג"כ נקראת חיה כמ"ש גער חית קנה גם והשבתי חיה רעה מן הארץ וזהו בחי' חמץ ומצה חמץ היינו בחי' הס"א כדאיתא בזוה"ק גער חית קנה היינו חית של חמץ וישאר ה' ויהיה מצה וזהו י"ל להבדיל לעשות הבדלה והפרשה בין החיה הנאכלת היינו מצה שהוא בחי' השכינה כביכול שנקרא' חיה והיא הנאכלת בפסח ובין התיה אשר לא תאכל היינו חמץ שהוא בחי' הס"א הנקראת ג"כ חיה ולא תאכל בפסח שלא יהיה חלק לס"א בתוך הקדושה כלל גם רמז חיה הנאכלת לשון יחוד כמו ויאכל לחם והיינו השכינה כביכול המתיחדת עם דודה והחיה אשר לא תאכל היינו בחי' הס"א שאסור לעשות שם יחוד ח"ו והבן:
כל עוף טהור תאכלו י"ל בזה בדרך רמז דאיתא בגמרא ובני רשף יגביהו עוף אין עוף אלא תורה והנה אכילה הוא לפעמים פי' לשון לימוד כי התורה היא בחי' לחם כמ"ש לכו לחמו בלחמי ושייך לשון אכילה והיינו לימוד והוא שמרמז הפסוק כל עוף היינו התורה הקדושה טהור תאכלו הוזהרו ללמוד בטהרה והבן: