בראשית ברא אלקים: להבין פתיחות תורתינו הקדושה במלת בראשית: דהנה דוד המלך ע"ה אמר תורת ה' תמימה משיבת נפש וצריך להבין שייכות זה שהיא תמימה ומשיבת נפש והענין הוא כך כי ידוע מה שכתוב בזוה"ק קב"ה ואורייתא ונשמתיהון דישראל כולהו חד ע"כ ויש להבין זה כי חיות ישראל הוא כביכול מעצמות הקב"ה כמו שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים ואיתא כלום אדם נופח אלא מעצמותו וזאת התורה הוא האדם לכך יש בה רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה כנגד אבריו וגידיו של אדם כמ"ש בפסוק וזאת התורה אדם וכו' וזה מרמז שהתורה ממש הוא עצמות האדם הרי קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד נמצא כשצריך להשיב נפש מישראל הן ברוחניות הן בגשמיות אי אפשר להשיב כי אם בקב"ה ובאורייתא אשר משם אנו חיים ומה שאנו רואים שלפעמים משיבים נפש חולה ע"י רפואות או שמות וקמיע או סגולות ע"כ שהם ממש התורה כי הכל נכלל בתורה דהיינו אלוקות ורפואות וסגולות ושמות ולית בה חסר כלום ואם היה האמונה תקועה תמיד בלב כל בני האדם בה' והיה ה' מבטחו בוודאי לא היה צריך לרפואות או לשום דבר רק לחסד אל או ע"י תפלה לעורר חסד אל יתברך עליו להשיב את נפשו או ע"י לימוד תורה הקדושה כמ"ש ולכל בשרו מרפא אך מחמת חסרון אמונה ח"ו צריכין לפעמים לרפואות או לשאר דברים וזה שאמר דוד המלך ע"ה תורת ה' תמימה הוא בשלימות גמור שאין בה שום דבר חסר רק בתכלית השלימות הדא בי' כולי' ביה כנ"ל ולכך משיבת נפש לכל אחד לפי מה שמאמין בו אבל הכל היא ע"י התורה כנ"ל וזה י"ל גם כן בפתיחת התורה מרמזת לזה במלת בראשית שהוא ר"ת בתורה יש א היא אלוקית ר היא רפואות ש היא שמות והיא שׁ בימין ושׂ בשמאל מורה על סגולות ותּ מורה על תמימה היינו מפני שהוא תמימה לית בה שום דבר חסר רק נקרא שלימות כל דבר המחיה ברוחניות ובגשמיות והבן:
עוד יש לומר בראשי' ברא אלקים: י"ל דהנה אלקים גי' הטבע וראשית היינו חכמה כמו שתרג' ירושלמי על בראשית בחוכמתא וזה י"ל שמרמז הפסוק בראשית היינו בחכמה ברא אלקים הש"י ברא הטבע בעולם וזהו חכמה נפלאה כי טבע הם הד' יסודות ארמ"ע אש רוח מים עפר וכל עיקר בריאות הגוף תלוי כשהיסודות הם במזג השוה וכאשר יסוד אחד מתגבר על חבירו ח"ו מזה נמשך לאדם איזה מיחוש וחולשת הגוף ח"ו כידוע לחכמי הטבעים כי כל הרפואות הם רק לחזק ולגבר הטבע שלא יהיו שום רפיון באחד מחבירו רק כולם יהיה במשקל השוה והתורה היא נצחיות ומה שיש בעולם יש באדם ע"ד עש"ן עולם שנה נפש ולכך בוודאי אדם שהוא בר שכל ויש לו חכמה יכול לברוא לעצמו טבע חדשה ולשנות טבעו שהיה לו מכבר ד"מ אם נולד בטבע שיהא כעסן או חמדן כשהוא בר שכל יכול להפך ולשנות טבעו ולכבוש כעסו ויהיו דבריו בנחת וכן לא יחמוד וירדוף אחר מותרות רק יסתפק במה שיש לו והכל תלוי בחכמה כמ"ש שכל אדם האריך אפו ועוד וכעס בחיק כסילים יניח כי הצורה צריך שתדמה ליוצרה כמו שיוצר הכל ברא הטבע בעולם ע"י חכמה כן האדם יכול לברוא לו ע"י חכמה טבע חדשה ומזה נבין איך בגשמיות יכולין להשיב נפש ע"י התורה כי ביטול וחולשת הנפש בא מחמת רפיון אחד מיסודות הנקראים טבע כנ"ל וכשמתקנים היסודות להיות כולם מתנהגים במשקל השוה בזה נתייישב הנפש על עמדו הראשון וכבר אמרנו בראשית היינו בחכמה ברא אלקים היינו הטבע נברא בחכמה וחכמה היינו התורה כמ"ש כולם בחכמה עשית ולכך תיקון וחיזוק הטבע הוא ג"כ ע"י התורה שיש בתורה ענייני רפואות ג"כ כנ"ל והבן: ואחר שחנני ה' דעת ברחמיו וברוב חסדיו יש לקרב אל השכל האיך בחכמה הש"י ברא הטבע כי ידוע שדבר הנעלם שלא יצא עדיין לפועל נקרא כח שהוא עדיין בכח והדבר המתגלה נקרא פועל כמו יוצא מכח אל הפועל היינו מהנעל' אל הגלוי וידוע חכמה היא אותיות כח מה ואותיו' מ"ה עם הנעלם מאותיות מ"ה והם מ"ס ה"א במילואו גי' אלקים לכן נברא בחכמה: אלקים היינו הטבע כי תיבת חכמה מורה על תיבת אלקים ולכן יכולים הצדיקים הדבקים בתורה ובחכמה לשנות כל הטבעים הן בגשמיות והן ברוחניות לטובה ולברכה והבן:
עוד יש לומר בראשית ברא אלקים בראשית היינו בחכמה ברא הש"י אלקים היינו יראה כמאמר חז"ל אם אין חכמה אין יראה וי"ל שמזה למדו לשנות לתלמי המלך ולכתוב אלקים ברא בראשית כי אם אין יראה אין חכמה לכן צריך להיות ג"כ בהיפוך אלקים היינו ביראה ברא הש"י בראשית היינו חכמה: עוד י"ל דהנה אית יראה ואית יראה יראת הרוממת של אין סוף ב"ה בדיל דהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין ויראת העונש כמבואר בזוה"ק באריכות מזה יעוי"יש וזה יש לומר שהתור' מרמזת על האדם בראשית היינו ע"י חכמה ברא אלקים ברא לשון בהירות ואור זכות כמו ברה מאירת עינים כי אותיות את"הע מתחלפת והיינו ע"י חכמה יכול אדם לזכך ולטהר אלקים היינו היראה שיהיו רק יראה פנימיות בלי שום עירבוב פניה מיראה חיצונית רק יראת ה' טהורה והבן:
עוד י"ל בראשית היינו בחכמה ברא אותיות אבר היינו נעשה בחינות אבר המייחד אלקים היינו אפילו כל הדברים טבעים וספורי דברים ע"ד שיחת חולין של ת"ח וכו' כמו שיבואר לקמן אי"ה מזה והבן:
עוד י"ל בראשית ברא אלקים ס"ת אמת כנזכר בבע"הט ותרגום ירושלמי על בראשית בחכמתה והוא רמז שא"א לבוא למדת אמת כ"א מי שיש בו חכמה אבל מי שהוא שוטה א"א כלל שיבוא לעולם לבחינת אמת וכן להיפוך מי שמדבק א"ע לבחינת אמת ומרחק עצמו בכל יכלתו מן השקר אז יכול לבוא לחכמה אבל מי שהוא עדיין מוטבע בשקר א"א שיבוא לבחינת חכמה אמיתית והבן:
עוד י"ל בראשית ברא אלקים ע"ד שאמרתי על פסוק ומשה עלה אל האלקים היינו שכל עליותיו של משה היה רק שיהיה בחי' אלקים והיינו ע"י הזדככות חומרו ונעשה כולו צורה שהוא חיות אור אלקים עז"ה יש לומר ג"כ שמרמז הפסוק וזאת הברכה אשר ברך משה איש אלקים היינו זהו הברכה שבירך משה לישראל שיוכלו לעשות מן איש שהוא מורה על חומר שנברא מאין ליש שיתהווה בחי' אלקים שהוא צורה ואור אלקים והיינו שישתוו למדריגתו העליונה לזכך חומרם שיתהוה כולו אור בחי' אלקים וזה יש לומר שמרמז כאן התורה בפתיחתה ליתן עצה לזה איך לבוא למה שהוא עיקר התכלית והיינו בראשית ותרגום ירושלמי בחכמתא היינו ע"י החכמה ברא אלקים יכול כל אדם לברוא לעצמו שיהיה בריאה חדשה היפך מיום הוולדו רק להתאחד ולעשות מחומר צורה ולא יהיה בו שום חומרית כלל רק בחי' אלוקות והבן:
וירא אלקים את האור כי טוב: ואיתא במדרש כי טוב לגנזו וגנזו לצדיקים ובו משתמשין צדיקים בכל דור ודור ע"ש ושמעתי מאא"ז נ"ע זללה"ה היכן נגנז האור ההיא ואמר שהש"י גנזו בתורה ולכן משתמשין צדיקים בכל דור ודור באור ההוא היינו ע"י התורה שיש בה אותו האור שיכולין להסתכל בו מסוף העולם ועד סופו כמו שראו עיני ממש כמה מעשיות מ"ש לדודי זקני המנוח ר' גרשון קוטיבור ז"ל לארץ הקדושה איך שראה אותו בשבת בח"ל ומה זה עשה בחוץ לארץ והשיב לו דודי זקני באגרת שבאותו שבת עשה איזה גביר ברית מילה בח"ל ושלח אחריו להיות מוהל אצלו וכהנה וכהנה אשר קצרה היריעה מהכיל אשר הסתכל ממש מסוף עולם ועד סופו והכל היה ע"י אותו אור שנגנז בתורה וי"ל שזה מרומז כאן בפסוק כי הבעה"ט פי' את האור בגימ' בתורה נמצא מבואר ממש בפסוק וירא אלקי' את האור כי טוב לגנוז והיכן גנזו באת האור ממש היינו בתורה שהוא מספר את האור והבן:
ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה י"ל בדרך רמז ע"פ מאמר חז"ל כל העולם לא נברא אלא בשביל זה וכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה ע"ש העולה משם דעיקר בריאות העולם וכל ישראל היה רק בשביל צדיק אחד שעובד הש"י תמיד באמת ובתמים ובאהבה שלימה וכשהצדי' מעורר חשקו ומשתוקק להדבק באלהים חיים ממילא נמשכו אחריו כל ישראל שכולם נקראים מלאכתו שבשבילו נפעלו ונבראו: וזש"ה ויכל הוא לשון חימוד וחישוק כמו כלתה נפשי היינו כשהצדיק שהוא בחי' יום השביעי שהוא שבת מעורר השתוקקות ומדבק עצמו לאור פני מלך חיים: אז הוא מפעיל פעולת החשוקה בכל הנבראים שהם כולם מלאכתו אשר עשה ע"ד הנ"ל כי כולם לא נבראו אלא בשבילו והבן. עוד י"ל שמרמז ע"ד שכתוב בזוה"ק כד עייל שבתא וכו' וכל דינין מתעברין מינה: וזש"ה ויכל שיכלה אלקים היינו הדינין ביום השביעי כד עייל שבתא כל הדינין בטלין ומבוטלין ורחמים גוברים והבן:
ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע וכו' ותוצא הארץ עשב מזריע זרע למינהו ודרשו חז"ל ובדשאים לא נאמר בצווי למינהו אך מעצמם נשאו ק"ו וכו' ע"ש וזהו ע"פ פשוטו שהי' קשה לחז"ל למה לא צוה הש"י בדשאים למינהו אך התירוץ הוא שהש"י ידע שהדשאים ישאו ק"ו בעצמם מאליהם. אבל יש עוד בזה ענין נסתר אחר אשר חנן ד' דעת לאדם לחדש בתורתו הקדושה איש איש על עבודתו ותורתו ואור נשמתו אשר חנן ד' ברחמיו ובר"ח: דהנה איתא במדרשים על פסוק ויבא יוסף לעשות מלאכתו נכנס לעשות צרכיו אך נתגלה לו שם דיוקנו של אביו ובזה נח דעתו להתגבר על יצרו והוא מרומז בתיבת ואין איש שם. אבל דיוקנו של אביו הי' שם ולכן יש סגולה ועצה להנצל מהירהורים רעים ח"ו או תאות זנות ח"ו לצייר לפניו דיוקן של אביו וזה מוליד בו כח קדושה וינצל בזה מהיצה"ר ומכל התאוות רעות ע"ש שמעתי או ראיתי כתוב באיזה ספר ואפשר לקרב זה אל השכל שיועיל זה להנצל מהיצה"ר ע"פ ששמעתי מאא"ז נ"ע ריב"ש שאמר שכתוב בספר ברית מנוחה שחכמה נקרא קברות התאוה כי כשאדם דבוק בחכמה ממילא כל התאוות בטלין ממנו ולכך נקרא קברות התאוה היינו שע"י החכמה הוא מקברו ומבטל כח התאוה מעליו ועפ"י אמרתי פי' הפסוק והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר כי קודש נקרא חכמה כידוע והוא השכל של אדם וכשהוא מדבק מחשבתו ושכלו לחכמת התורה ואלהות ומנהיג כל איבריו בזה השכל בזה פועל שנעשים כל האברים שלו רוחניות רק חכמה ושכל כיון שדבוקים אל השכל וזהו שהצדיקים קדושי עליון מהפכים החומר שלהם לצורה שהוא החכמה והשכל ונעשה כולו חכמה וזש"ה והיה מחניך קדוש היינו כל שייפי גופא יהי' קודש היינו שיהי' בחינת חכמה שתראה שיהיה כולם דבקים ומתנהגים ע"פ השכל והחכמה הנקרא קודש ואז ולא יהיה בך ערות דבר היינו שיהי' בטל ממך ממילא כל דבר ערוה והרהורין בישין ח"ו כנ"ל. ולזה הטעם י"ל שמועיל לבטל היצה"ר: לצייר לפניו דיוקנו של אביו כי אבא הוא חכמה כידוע: וידוע במקום שמחשבתו של אדם שם הוא כולו נמצא כשמחשב בחכמה הוא דבוק ברגע ההוא כולו בחכמה וכל מה שאדם מעורר במחשבתו כן מעוררין עליו מלמעלה לכן כשאדם מעורר בדביקות מחשבתו בדיוקנו של אביו בזה הוא מעורר עליו מלמעלה בחינתו שהוא קברות התאוה ובזה מבטל ומסיר מעצמו התאוו' רעות ח"ו וזה י"ל להבין בקיצור נמרץ מ"ש בתיקונים ה' בחכמה יסד ארץ באבא יסד ברתא ע"ש והוא ע"ד הנ"ל. וזש"ה תוציא הארץ דשא שהוא ר"ת דיוקנו של אביו אז ממילא יהיה הכל למינם בלי שום עירבוב מין אחר והבן זה היטב:
כל שיח תדשא י"ל הרמז בכאן ע"ד הידוע' שהעיקר הוא להעלות כל דבור שמוצא מפיו למחשבה וחכמה שהוא אבא וזה י"ל שמרומז בכאן כל שיח לשון דיבור ואפי' שיחת דברים וסיפורים תדשא ר"ת תעלה דיוקנא של אבא והבן:
שם האחד פישון וכו' אשר שם הזהב וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדולח ואבן השוהם והנה חז"ל האירו עיני שזה לדרוש פישון הוא פי שונה הלכות וידוע מאמרם ז"ל על פסוק אורך ימים בימינה למיימינם בה לעוסקים לשמה וכו' וזה יש לומר. שמרמז כאן הפסוק פישון פישונה פירוש כששונה הלכות לשם יחוד קב"ה ושכינתי' שהוא יחוד מספר פי ע"ה אשר שם הזהב מזה יש לו עושר וכבוד וזהב הארץ ההוא טוב היינו שאינם מבחי' משמאילים ומפרש הכתוב יותר שם הבדולח ידוע בדולח יש בו שני גוונים חיוור וסומק וזהו רמז שזהו א"א כ"א שילמוד התורה וההלכה בדור"ח שהוא בחי' חו"ג חיוור וסומק ושהם הוא אותיות משה והיינו שילמוד התורה לשמה אותיות למשה לקשר עצמו בבחי' דעת שהוא בחי' משה ואז וזהב הארץ ההוא טוב והבן:
זה ספר תולדות אדם: י"ל ספר גימ' שם ושם הוא הנשמה כמ"ש ר' נחמן ז"ל נפש חי' הוא שמו היינו שהשם של אדם הוא הנפש חיות של אדם שהוא הנשמה וזהו שמרמז כאן זה ספר היינו הנשמה תולדות אדם היא לפי מעשיו הטובים של האדם שנקרא תולדות לפי השתדלות פעולותיו כך הוא זוכה לאור נשמה והבן: או יאמר ע"ד כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה י"ל הפי' שבתורתו לשמה הוא מזכך דיבורים הרבה הן של עצמו שפגם באיזה דיבורים שדבר שלא בכוונה ונפלו בעכירות חומריות הן דיבורים של אחרים הכל הוא מעלה ומזכך ומטהר ועושה הבדלה מן התערובות ונופל השמרים והקליפות למטה ונשאר רק טהור ע"י לימוד תורה לשמה וזה י"ל שמרומז בפסוק זה ספר היינו התורה שנקראת ספר לשון ספיר גזרתם יחד מאירות על שם שמנהיר עיינין דמשתדלין בה (תולדות אדם היינו תיבת ספר נמשך ג"כ למטה והוא ספר היינו שמבהיק ומנהיר על ידי הספר שהוא התורה) תולדות אדם היינו כל מעשיו על אדם נקראים תולדות ובצדיקים עיקר תולדותיה' מעשים טובים וברשעים להיפך וע"י התורה הוא מנהיר ומבהיק הדיבורים של אדם שפגם בהם והיינו לימוד לשמה שאז באור התורה שנקראת חכמה הוא מברר הטוב ודוחה הפסולת וכן י"ל ספר מלשון סיפורי דברי' והיינו אפי' כשמדבר שיחת חולין והם חולין שנעשו על טהרת הקודש היינו שהוא דבוק בשעת שיחתו לחכמה שנקרא קודש בזה הוא מספר ומזהיר ומבהיק תולדות אדם היינו מה שפגם לפעמים בשיחת חולין הכל הוא מתקן ומעלה אותם הן כשמדבר דיבורים בחכמה ומעלה על ידי דיבורים כידוע בשם אא"ז נ"ע: הן כשעושה עצמו מרכבה לחכמה ומחשבתו דבוקה בה תמיד: ע"ד ובו תדבק אז הקב"ה שולח לו דיבורים הצריכים לתיקון האדם ולתיקון העול' להעלותן ולהמתיקן וזה י"ל שמרומז בפסוק פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה והיינו כשההתחלה ופתיחת פיו הוא בחכמה אז ותורת חסד על לשונה היינו אפילו שיחת חולין שלו שנקרא לשון ע"ד דברה תורה כלשון בני אדם נעשה מזה תורת חסד היינו שהש"י מזמן לו דיבורים איך לעשות חסד עם השכינה שנקראת דלה וזהו חסד חס דלת כידוע והבן: או יאמר זה ספר תולדות אדם ע"ד ויעש דוד שם עיין בזוהר הפי' מה שעשה שם וידוע דוד כל מה שחי הי' שנותיו של אדם שנתן לו במתנה וזה י"ל שמרומז בפסוק זה ספר היינו השם שעשה דוד שהוא גימ' ספר תולדות אדם הוא ע"י מי שהוא נולד מחמת אדה"ר כי ראוי היה להיות נפל וע"י אדה"ר הי' עיקר הולדתו וק"ל:
או יאמר זה ספר תולדות אדם כנ"ל ספר גימ' שם הוא השכינה כידוע וידוע דעיקר כל מגמתינו הוא לאקמא שכינתא מעפרא ולהעלותה ומי שמקיים זו וכל מעשיו הם בכוונה זו להאיר ולהעלות השכינ' אז השכינה ג"כ מרים אותו ועולה למעלה למעלה אבל מי שגורם ח"ו במעשיו השפלת השכינה כביכול ח"ו אז השכינה ג"כ משפלת אותו עד שאול תחתית וזה י"ל שמרומז בפסוק זה ספר היינו השכינה כביכול היא לפי תולדות האדם ומעשיו וכן להיפך תולדות אדם ומאורעותיו הם לפי השכינה שנקראת שם שהוא גימ' ספר והבן: או יאמר ע"ד דאיתא בהבראם בה' בראם וי"ל הפי' בה' חומשי תורה ברא הש"י העולם וידוע דעיקר בריאות העולם הי' בשביל האדם וזה י"ל שמרומז בפסוק זה ספר היינו הה' חומשי תורה תולדות האדם היינו כנ"ל בה' ברא העולם והעיקר הוא האדם וק"ל:
או יאמר ע"ד אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד וי"ל הפירוש כשהוסיף לו ה' חומשי תורה אז נעשה כבריה חדשה והוליד בנים וזה י"ל שמרומז בפסוק זה ספר היינו ה' חומשי תורה תולדות האדם היינו ע"י התורה אפשר לאדם להוליד בנים ולהשתנות מזלו כמו שהיה באברהם כנ"ל והבן:
או יאמר זה ספר תולדות אדם ונקדים מה שאמרתי על הפסוק ואת שעיר החטאת דרש דרש וכו' ואיתא במסורת דרש דרש כאן חצי אותיות שבתורה וצריך להבין זה מה בא לרמז בזה שכאן הם מנין חצי אותיות שבתורה וי"ל כי ידוע תורה שבכתב ותורה שבע"פ הכל אחד ואין אחד נפרד מחבירו כלל כי א"א לזה בלא זה דהיינו התורה שבכתב מתגלה צפונותיה ע"י תורה שבע"פ ותורה שבכתב בלא תורה שבע"פ אינו תורה שלימה והוא רק כמו חצי ספר עד שבאו חז"ל ודרשו התורה וגילו דברים הסתומים ופעמים הם עוקרין דבר מן התורה והיינו בענין מלקות שכתוב בתורה ארבעים ובאו רבנן ובצרו חדא והכל ע"י הופעת רוח קדשם שהופיע עליהם והיה כח בידם לעשות זה נמצא תלוי שלימו' תורה שבכתב בתורה שבע"פ ולכן האומר אין ק"ו מן התורה או שחולק על מאמר אחד מחז"ל כאלו כופר בתורת מרע"ה כי הכל תלוי בדרושי חז"ל והם עיקר שלימות תורה שבכתב וזה י"ל שבא הרמז דרש דרש הם חצי אותיות שבתורה היינו עד שדרשוה חז"ל אינה נקראת התורה שלימה רק חצי ובדרושי מאמרי חז"ל נשלם התורה להיות נקרא ספר שלם וכן בכל דור ודורשיו הם משלימין התורה כי התורה נדרשת בכל דור ודור לפי מה שצריך לאותו דור ולפי שורש נשמתן של אותו הדור כך הש"י מאיר עיני חכמי הדור ההוא בתורתו הקדושה והכופר בזה ג"כ כאלו כופר בתורה ח"ו וכן ראיתי בספר הקדוש ששם המפורש היה משתמשין בו בכל דור כ"א לפי דורו ולפי שורש נשמתו וכן כל התורה כולה שהוא שמותיו של הקב"ה וידוע דוד המלך ע"ה הוא סוד תורה שבע"פ ואיתא שדוד היה ראוי להיות נפל אלא שאד' הראשון נתן לו משנותיו שבעים שנה ונולד דוד המלך ע"ה וזה י"ל פירוש הפסוק זה ספר היינו התורה שבכתב נעשה ספר שלם תולדות אדם היינו ע"י דוד המלך שהוא סוד תורה שבע"פ והוא תולדות אד"הר כנ"ל על ידו נעשה התורה ספר שלם בשלימות כי תורה שבכתב לבד אינו אלא חצי הספר רק תורה שבע"פ משלמת אותה להיות נקראת ספר שלם והבן ואחר שחנן ה' דעה ברחמיו ובר"ח י"ל ע"פ הנ"ל פירוש על פסוק ויעש דוד שם ועיין בזוה"ק מה שפיר' על שם זה מה הוא ולפי הנ"ל יובן כי שם גימ' ספר כנ"ל וזש"ה ויעש דוד שם היינו דהמע"ה שהוא סוד תורה שבע"פ הוא עשה לתורה שבכתב ספר כנ"ל והבן הגם שאמרתי על פסוק ויעש דוד שם באופן אחר אבל מכל מקום אלו ואלו דברי אלקים חיים: ... In every generation, the scholars (of that generation) are making up [alternative translation: are finishing, or filling up] the Torah, because the Torah is being interpreted in every generations according to the needs of that generation And according to the source of their souls - so is God enlightening the eyes of the wise people of that generation, in Its holy Torah. And whoever denies that, it is as if they deny/do not believe in in the Torah, heaven forbid. (Translation by Abby Stein)
עוד י"ל בזה אחר שחנן ה' וכו' כי משה הוריד התורה לישראל מן השמים וכשעשה דוד שם אותיות שם עם ה' חומשי תורה נעשה אותיות משה ממש והרמז בזה כי התורה שבכתב שניתנה ע"י משה היה בכח כל תורה שבע"פ ומה שתלמיד וותיק עתיד לחדש ולכך משה הוא שהוריד התורה משמים לארץ היינו אותיות שם ה' שם הוא תורה שבע"פ שעשה דוד כלול בה' חומשי תורה והבן והשם יאיר עיני בתורתו תורת אמת לי ולזרעי מעתה ועד עולם אמן:
או יאמר זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלקים ארץ ושמים: י"ל ע"פ מה דאיתא בתיקונים ע"פ ואשים דברי בפיך לנטוע שמים וליסוד אותו ולאמר לציון עמי אתה וכו' כשאדם מחדש בדברי תורה בורא שמים חדשים וארץ חדשה וזהו ואשים דברי בפיך מה אנא במילולא עבידנא שמיא וארעא אף אתה בפיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה אל תקרי עמי אלא עמי בחיריק בשותפות כנ"ל עיי"ש וזהו י"ל שמרמז הפסוק זה ספר היינו זאת התורה ביום ברוא אלקים וכו' היינו שבה ברא הש"י עולמו שמים וארץ וכל אשר עליה תולדות האד' היינו האדם יכול ג"כ ע"י מה שמוליד חידושי תורה לברוא שמים וארץ חדשים כי בצלם אלקים עשה את האדם והבן וזה י"ל הפירוש בפסוק כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם וכו' נותן נשמה לעם עליה וכו' היינו הש"י בורא שמים וארץ בכל עת והיינו ע"י נשמות הצדיקים הבוראים ע"י חידוש תורתם שמים וארץ חדשים כנ"ל וזהו בורא שמים ונוטיהם היינו נשמת הצדיקים שהם נוטיהם של שמים וארץ וזהו נותן נשמה לעם עליה וכו'
או יאמר זה ספר תולדות אדם: דהנה הזו"הק מתרץ שני גמרות דסתרי אהדדי איתא בגמרא בניי חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא ואיתא בגמרא אין מזל לישראל ומתרץ בני חיי ומזוני בכללות העולם וגם לישראל קודם שניתנה התורה להם היה הכל תלוי במזל אבל כשניתנה התורה לישראל אז אין מזל לישראל ע"כ יעויי"ש דבריו שע"י יצאו ישראל מכח כוכבים ומזלות: ויש להבין זה כי התורה היא החכמה והחכמה מאין תמצא היינו שיוצא ממקום הנקרא אין נמצ' מי שידב' עצמו לתור' הוא יונק מתקו' הנקר' אין ומשם יוצאים כל המשכות והשפעות לישראל ושם נשתנו כל הדברים מדרך הטבע ומשם נעשו כל הניסים כמו קריעת ים סוף וכן מזונתיו של אדם כשהוא דבוק לחכמה הנקרא אין משתנה מזלו לטובה ולברכה וכן חיי כי החכמה תחיה בעליה וכן בניי כי הני תלת במשקל אחד הם שכולם יש בהם הולדה ע"י המוחין כמו בנים וכן חיי הוא ע"י מוחין כנ"ל שהחכמה תחיה בעליה וכן מזוני ג"כ הולדה ע"י המוח היינו ע"י שמחשב באיזה מו"מ יעסוק וכיצד יעשה להרוויח ובזה מוליד פירות ומרוויח והכל יכול להשתנות ע"י התורה היוצא ממקום הנקרא אין ולכך אין דמזל לישראל וזה י"ל ג"כ כוונת חז"ל אברם אינו מוליד אבל אברהם מולי' היינו כשניתוסף לו ה' שהו' בכח ה' חומשי תור' אז יצא חוץ למזלו ולמעלה מדרך הטבע כנ"ל וזהו י"ל ג"כ פירוש הפסוק זה ספר היינו התורה כנ"ל היא תולדות אדם היינו על ידה נמשך הולדות האדם היינו בני' חיי ומזוני אף שאלו תלוים במזל מ"מ ע"י התורה שישראל דבוקים בה משתנה הולדתם ויהיה לו כל אלה אף שמצ' המזל אינו מחוי' שיהי' להם נשתנה ע"י דביקות' בתורה הנקר' אין כנ"ל והבן:
או יאמר זה ספ' תולדו' אדם כי זה גלוי שע"י התור' נבראו כל העולמות לכן כל העולמות הם בסוד אדם ישר כי התורה הוא האדם ממש כי יש בה רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה כמנין אבריו וגידיו של אדם ולכן היו תלוים כל העולמות והיו מתרופפים עד שנברא האדם שהוא היה גמר מלאכה ראשון למחשבה ואחרון למעשה נמצא כשאדם מקיים מצות עשה או ששומר עצמו ממצות לא תעשה אזי מנהיר ומזהיר לכל העולמות ומקיימן כי התורה היא החיות של כל העולמות והתורה נעשה ע"י האדם וזהו שדרשו חז"ל על ארץ יראה ושקטה בתחלה יראה ואח"כ כשקבלו ישראל התורה שקטה כי זה כל חיותם והעמדתם ע"י עשיית וקיום מצות של התורה וכן במחשבה כששומר א"ע מגאות הלב הוא מקיים לא יהיה לך וכו' ובכללו כל הלא תעשה שבתורה התלוים בה וכן כשמחשב לעשות דבר מצוה או ששומר עצמו מאיזה הירהור הלב מחמת שמאמין שיש אלוה בעולם בזה מקיים אנכי ה' אלקיך ובכללו כל מצות עשה שבתורה התלוים בה וכבר כתבתי כמה פעמים שהתורה נקראת ספר מלשון ספיר ע"י שהוא מנהיר ומאיר עיינין דמשתדלין בה וזה י"ל פירוש הפסוק זה ספר היינו התורה הקדושה הנקראת ספר כנ"ל וגם העיקר ע"י שהוא חיות ובהירות של כל העולמות תולדות אדם היינו נעשה ע"י תולדות האדם ומעשיו ומחשבותיו כנ"ל בזה הוא מזהיר ומנהיר ומביא חיות לכל העולמות והבן:
או יאמר ע"ד שאמרתי על פסוק ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התור' הזאת ע"ד שכתוב אור זרוע לצדיק וכו' יש לומר הכוונה בזה שהקב"ה כביכול לוקח אור מעצמותו ית"ש וזורע אותו האור בעולם ונצמח ממנו צדיק בעולם כמו אברהם היה נצמח מאור בוקר אור לבן ויצחק מאור אדום וכן יעקב משה ואהרן וכל הצדיקים וחכמים ונבונים שבכל דור ודור כולם נולדו מאור פרטי המתייחס לאיזה מצוה ממצות התורה ולכך יש צדיק שהוא מזהיר מאוד על מצות צדקה ויש צדיק המאיר לעולם בתורה ויש צדיק שמזהיר מאוד על הכנסת אורחים וכן כולם כ"א לפי שורש אותו האור שנולד משם כנ"ל ולכך מרע"ה שהיה בחינת האור של כל התורה כולה בפרט נתגלה כל התורה על ידו ושאר כל הצדיקים נתגלה אור פרטי שהוא לוקח משם על ידו וזהו שאמר בגמרא אביך במאי זהיר טפי בציצית וזהו י"ל הפי' הפסוק אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים היינו החוקים והמשפטים הם בעצמם צדיקים כנ"ל שנולדים מאיזה אור של מצוה הנזרע בעולם והצדיקים הם בעצמ' חוקים ומשפטי' וזה י"ל ג"כ כאן מרומז בפסוק זה ספר היינו התורה עצמה היא תולדות היינו מן אור מצות שנאצלו מעצמותו ית"ש נולד צדיק הנקרא אדם והבן:
ונח מצא חן בעיני ה' י"ל ע"פ דאיתא ארבע גוונין אית בעינא וכו' מחוורא נפקא כל אינון רחמי וכל אינון טבאן בעלמא וכו' ומסומק ואוכ' נפקו כל אינון גבורות ודינין ר"ל והנה בעת ההוא של דור המבול בוודאי היה השגחה מהשי"ת בגוון סומק ואוכם על דור המבול לאבדם אך נח שהיה צדיק מצא לעצמו השגחה של חסד ורחמים אע"פ שבעת ההוא היה השגחות מגוונין אחרים הוא מצא הגוון חוור שהיה בהעלם ובהסתר וזה י"ל שמרומז בפסוק ונח פירוש אחר אשר תיקון שורש נשמתו אשר הוא שמו נח מצא החן בעיני השם היינו הגוון החוור שהוא חן וחסד שהיה בהעלם בעתה הוא הוא מצא שם גוון חסד ורחמים עליו וזהו ר"ת חן נהורא חוורא לרמוז ע"ז שהוא מצא הגוון חיוור בעיינין של הקב"ה והבן: