Chovat HaTalmidim
Introduction הקדמה
1 א

שיח עם המלמדים ואבות הבנים

A conversation with teachers and parents of the children [who will be taught from this book]

2 ב

שלמה המלך אמר במשלי (כ"ב, ו'): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". זה הוא עיקר החנוך שלא בלבד בשעה שהנער נער, ויד אביו עודה תקיפה עליו ישמע לו ויעשה כמצותיו, רק גם כשיגדל והוא ברשותו, אף כי יזקין לא יסור ממנה. כי החנוך לא צווי לבד הוא, שמצוה את בנו או תלמידו עשה כך וכך, גם לא הרגל בלבד הוא, שמרגילו לעשות מעשים טובים, יותר גדול ויותר פועל מן הצווי ומן ההרגל הוא החנוך, ושני אלה הצווי וההרגל רק כלי תשמישו הם, שהמחנך מוכרח להשתמש בהם, לצוותו ולהרגילו, כדי לחנכו בדרך ד'.

King Solomon said in Proverbs (22, 6): "Teach the lad according to his way, so that also in his old age he will not turn from it." This is the core of education: that not only at the time the child is young and in the domain of his father that he will listen and do according to the commandments, rather also when he grows up and is in his own domain, even when he becomes elderly he will not turn from it. Because education is not only commands, that one should command his son or student "Do such and such," so too is it not just habit, that one accustoms his son or student to good deeds. Education is far, far beyond commands or habit, and these two things, commands and habit, are simply tools used in its implementation which the educator is forced to use, to command or to habituate, in order to educate on the path of the LORD.

3 ג

כי את תבת 'חנוך' מפרש רש"י ז"ל (בדברים כ', ה') על הפסוק: "בנה בית ולא חנכו" – 'חנוך לשון התחלה', עד כאן לשונו הקדוש. ופשוט שלא על כל התחלה יאמר לשון חנוך, כמו במתחיל בגנות ומסיים בשבח, שאומרת הגמרא (פסחים קטז, א) על סדר ההגדה בפסח, לא יאמרו מחנך בגנות וכו'. וכן אצל הסנהדרין שמתחילין מן הצד (סנהדרין לב, א) לא יאמרו מחנכין מן הצד. אבל בפרשת לך (י"ד י"ד) מפרש רש"י לנו יותר וזה לשונו: ׳"חניכיו" וכו' – שחנכו למצוות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן "חנוך לנער", "חנוכת המזבח", "חנוכת הבית"׳ עד כאן לשונו.

4 ד

אבל אף על האומן המתחיל במלאכה לא יאמרו לשון חנוך על התחלתו אם כבר יכול הוא את אומנותו, גם על הבית כשמתחילים לבנותו לא יפול הלשון חנוך הבית, רק על מי שבא ללמוד עצמו אומנות ועל תשמיש הבית שכבר נבנה נופל לשון חנוך. וזה דיוק לשון רש"י ׳התחלת וכו' שהוא עתיד לעמד בה׳, לא על האומנות והמלאכה רק על האדם, על ההכשרה אשר נמצאה בכח בקרב האדם למלאכה זו או זו, ועל הכשרת הבית והכלי לתשמיש זה או זה, נופל לשון חנוך. תבה לעצמה היא תבת חנוך, ונאמרה על הוצאת ההכשרה אשר באדם או בכלי מן הכח אל הפעל, אם לא נוציאה תשאר בהעלם וצריכים אנו להוציאה ולחנך את האיש הזה שיעשה לבעל מלאכה זו, והבית או הכלי לתשמישם, כל חדר לתשמישו אשר הוא מכשר והכלי לתשמישו אשר הוא מכשר.

5 ה

וכשנאמרה תבה זו על חנוך הבנים, אז הכונה היא לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במדה קטנה או בכח או בהעלם לבד ולגלותה. וכיון שהאיש הישראלי עוד בילדותו רוח ד' נשמת שדי טמונה וגנוזה בו. צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה לגלותה ולהפריחה והיה ליהודי נאמן עבד ה', בתורתו מעצמו יחפץ, ומדרכו גם כי יזקין לא יסור, והמצוה אף המרגיל אינו בטוח שהבן או התלמיד המצוה והמתרגל יעשה כמצותו, גם כשיגדל ויהיה ברשות עצמו. ועל זה צוה שלמה המלך "חנך לנער" וכו' תחנכו, אל קרבו תחדר, ואת קדשת הישראל אשר בו בהעלם – תגלה, ורק אז גם כי יזקין לא יסור ממנה.

6 ו

אבל שלמה המלך לא את תכלית החנוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל גם כי יזקין לא יסור ממנה, רק גם את האפן והאמצעי איך לבא אליו באר לנו במלים "חנך לנער על פי דרכו", שזה הוא העקר. כי המצוה והמרגיל בלבד, אינו צריך לתן לב אל הבן והתלמיד, לדעת את טבעם ושכלם וכו', עליו רק לצוות עשה כך או כך ודי לו, גם אינו מרגיש חוב בעצמו לטפל בכל תלמיד ותלמיד בפני עצמו, יוכל הוא לצוות להרבה תלמידים בני גיל אחד צווי אחד, עשו כך או כך, כי לא בתלמיד או בבן, רק בו, במצוה בלבד הדבר תלוי, הוא יצוה וזהו הוא הכל. אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש, וכלו – אף כחי גופו בקדשה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקק, מכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדר אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה, ולהצמיחה ולגדלה.

7 ז

וכיון שכן, לא בכל הנערים שוה הוא החנוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מדותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר ולא די לו למחנך אם רק את עצמו ודעתו לבד יכיר, כי אם במתחנך הדבר תלוי, לא בדעתו וכחי עצמו בלבד ישמש ויפעל, יצוה ויורה, רק גם בדעת וכחי התלמיד יאחז, ישמש ויפעל, ולא מה שיצוה ויחנך לזה יצוה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מדות וכו'. וזה רמז לנו שלמה המלך "חנך לנער על פי דרכו", על פי דרכו של כל אחד ואחד.

8 ח

לא את אומנות החנוך של הפדגוגיה כונתנו בזה להורות, איך לשמש בשכל התלמיד ואמצעים, איך להרחיב את בינתו בידיעת פשט התורה, כי לא את השכל של התלמיד בלבד אנו מחפשים עתה, רק את כל התלמיד, את הנפש, רוח ונשמה של הילד הישראלי אנו מחפשים לקשרו באלהי ישראל ויהיה יהודי חרד לדבר ד' וכל מאויו אליו יתברך יהיו.

9 ט

הנה עד כמה שיודע כל אב וכל מלמד שבניהם ותלמידיהם הקטנים אשר לפניהם לא ישארו בקטנותם, רק יגדלו ויהיו לאנשים גדולים בשנים, אפשר גם גדולים בתורה ועבודה מכל מקום ישנם אשר בתכליתם רק מה שנגד עיניהם, וכיון שרק נערים נגדם, לכן רק לחנך אותם לנערים טובים מטרתם, ותורה ויראה רק כערך ילדותם רצונם להכניס אל קרבם ודי להם, אבל מלמד ואב כזה חוטא הוא נגד ד' ועמו. צריך המלמד והאב לדעת שאת בני ד' וגדולי ישראל עליהם לחנך ולגלות, ואת הנערים אשר לפניהם יראו לנשמות גדולות אשר עודן באבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ד' לעבדה ולשמרה, ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידע שזה טבע של גרעיני הנשמות ובסר המלאכים, מרים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם.

10 י

אין מדה וטבע רע בהחלט בילד ישראל – הורונו קדושי ישראל הבעל שם טוב ותלמידיו אחריו זצ"ל, רק שצריכים לדעת איך לשמש בהם ולגדלם. למשל אם יש לפניו תלמיד במדת עקשנות שהיא רעה, וסובל המלמד ממנו הרבה, יתבונן והיה כאשר יתגדל ויקבל על תורה ועבודת ד', כמה תהיה כל עבודתו בעקשנות ובמסירות נפש, לא קל ולא הפכפך יהיה, איש ישראל כמו שדורש המדרש יהיה, (בר"ר לט, ג) ׳אם מעמיד דברים כחומה׳, עין שם. בכל דברי עבודה יהיה חזק כחומה בצורה. ואם יראה תלמיד במדת הכעס, הן אמת שבאפן זה שהנער משמש עתה במדת כעסו רעה היא עד מאד, אבל האם בשביל זה יכולים להחליט עליו לאמר שרש פרה ראש ולענה בו נמוך וגרוע הוא בטבעו. האם לא נשחק אנו על שוטה ששמע את תהלת האתרוג וחטף לאכל זרע גרעין או בסר ממנו, ויצעק ויעולל עליו לאמר, פרי מר וארסי הוא האתרוג.

11 יא

והאם יכולים לשער מראש את גדל התועלת אשר יכול המנהל והמחנך להוציא מן רעת כעס הכעסן, כאשר יחדר אל קרבו ויקרבהו וילהיב את לבו ונפשו שיהיו מסורים לד'. לאש של מעלה יתהפך כעסו, כל מעשה עבודה אשר יעשה כגחלי אש יתלהבו, וכל דבוריו אשר ידבר לד' בתורה ובתפלה בקול חוצב להבות אש ירעם. ועין בפרוש הרב ז"ל על כגונא בסדורו, וזה לשונו: ׳החמימות שבכעס שמסתעף מן החמימות שבלב, וכל אדם הרתחן בטבעו עלול טבע לבבו להתלהב ברשפי אש התשוקה׳ עין שם. מכל שכן כאשר ימצא איש כזה בקרב גופו ונפשו איזה שמץ וכתם, כמה כעס וחמה יתמלא, את יצרו הטוב ירגיז ואת הרע מקרבו ישליך אף ישמיד, ואם את זולתו ייסר על נמיכותו על פניו יוכיח, לא יזלזל ולא יחרף רק דבורים פשוטים ידבר, אבל דבורים אשר כיורה קלחת ירותחו וכים זועף מקרבו ישטפו, וגם מנשמת זולתו כל חלי וכתם ימסו ויעקרו.

12 יב

ועל זה ידוה לבנו ותסמר שערות ראשנו, בראותנו את הדור הצעיר איך יצא נתכפר [לשון ׳כפירה׳] ונתפקר רחמנא לצלן, אין בו לא אמונה, לא יראה ולא תורה, שונאים הם את ה' ואת ישראל עבדיו. מנהלי וראשי הישיבות הנמצאים בראשם, ורבם בתוך ישיבותיהם ותלמידיהם ורק בחורי חמד נגד עיניהם, מתנחמים לאמר, הן אמת שיש עתה הרבה חפשים, אבל לא אלמן ישראל, גם בני ציון המצינים בהלכה ועם ד' לבבם נמצאים. אבל יושיטו נא ראשם חוץ מד' אמות של ישיבותיהם, ויראו נא את ההמון הגדול החפשים רחמנא לצלן, צור נתמלאה מחרבנה של ירושלים, בתי המדרש שהיו מלאים לומדי תורה נתרוקנו, ותחתם נתמלאו אגדות וחברות אשר מטרתם כפירה ומאוסה של תורה רחמנא לצלן.

13 יג

אף בעלי המלאכה והסוחרים אשר מלפנים אף אם לא היו לומדי תורה, מכל מקום יהודים נאמנים היו, ועכשו כבני הנער כפרו נדו ונפלו לבאר שחת רחמנא לצלן, והאם נסתפק בקמץ התלמידים אשר בישיבותינו בלבד, האם זה הוא עם ישראל כלו.

14 יד

והאם גם בתלמידי ישיבותנו כבר בטוחים אנו, והאם בהם כבר עשינו את אשר עלינו לעשות. הן אמת שהתלמידים שכבר הגיעו לכתות הגבוהות, ובפרט אתם שכבר הגיעו להוראה ואת כרסם מלאו בתורה ועבודה, בהם כבר בטוחים אנו יותר בעזרת ד' שישארו בהיכל קדשו ועבודת הקדש. אבל האם כלם יגיעו לכתות הגבוהות, כמה מן התלמידים אשר בכתות הנמוכות אי אפשר להם להמשיך את למודיהם הלאה, ויוצאים ברצון או באנס למסחר או למלאכה, כמו שאמר המדרש (ויק"ר ב, א): ׳אלף נכנסים לתלמוד יוצא אחד מהם להוראה׳. ובמה אנו בטוחים שלמחרת בעזבם את הישיבה או לאחר זמן קצר, לא יתפקרו ולא יחללו את השבת חס ושלום, כאשר עינינו בענינו כבר ראו. ולמה זה לא נטכס עצה גם להם בעודם אצלנו, הלא כל הנער אשר מתפקר, בידינו נמצא בנערותו ובחדרינו נתגדל, ולמה זה נעזבהו מבלי קשר אותו ואת נפשו אל ד' ולתורתו בילדותו ויתקים גם עד עת זקנתו.

15 טו

בכלל רגילים אנו להביט על בני הנער המתכפר כאלו רק הם האשמים בדבר ואנו לגמרי נקיים, אבל מכל צדקת אברהם אבינו הזכיר ד' ואמר עליו|(בראשית יח, יט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד'". כל דור ודור בישראל, טבעת בשלשלת היוחסין שלנו הוא, שראשה קשורה באברהם אבינו וסופה במשיח צדקנו שיבא במהרה בימינו, מקבל הוא הדור אמונה תורה ויראה מן הדור שקדמו ועובד בהן את ד', ומוסרה לדור שאחריו. "למען אשר יצוה את בניו" וכו' זה עקר קיומנו, והאם בדורנו זה פסקה חס ושלום השלשלת ואין אנו מוסרים את התורה לדור שאחרינו, כי האם באמת רק בהם לבד האשם, האם אין הם מזרע אברהם יצחק ויעקב עם נשמות קדושות.

16 טז

ולמה זה נרמה את עצמנו בתרוצים של הבל לאמר, רוצים אנו למסר להם ורק הם אשמים אשר מאנו לקבל, כי עד כמה שגדולה אשמת הדור הצעיר בזה ועד כמה שמסרבים הם לשמוע, מכל מקום נציר נא את הפושעים אשר לפנינו, אילו היו בדורות הראשונים, האם גם אז לא קבלו, האם בכל אשמתם ופצעי נפשם אשר בהם עתה שלא היו בבני נער הקודמים, לא היו גם הם רבם ככלם צדיקים, או על כל פנים יהודים פשוטים נאמנים, מפני שאבותיהם הוריהם וכל הדור הגדול מהם כמו שבכלל היו חרדים לדבר ד' יותר מאתנו, כן גם בפרט הזה בחנוך דור הצעיר היו הרבה יותר חרדים וכלפידי אש מתבערים, ולא היו מתרשלים ומסתכלים בשויון נפש וקר רוח על הדור הצעיר כי נטבע בשאול תחתית, ועל עם ד' כי נופלים בכפירה רחמנא לצלן, ברעש קמו ואת כל נפשם ומאדם מסרו להצילם לחנכם בדרך ד' בעצות ואמתלאות שונות.

17 יז

ואם כן אנחנו הדור הגדול מהם דור המחנך אתם, אשר עלינו החוב למסר להם את קדשת ד' תורתו ועבודתו, האם יכולים אנו לאמר במנוחת הנפש, ידינו לא שפכו את הדם הזה של נשמות ישראל לבאר שחת. מה נאמר לפני ישב מרום, ובמה נצטדק לפני שוכן שחקים, כאשר יבא לפקד על צבא מרום בארץ, ועל הדור הצעיר צאן מרעיתו אשר בידנו הפקד ועל אחריותנו בטח. ד' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קלו, בני היכן הם, בני רחומי, בני אברהם יצחק ויעקב, היכן הם.

18 יח

ואם באמת רוצים אנו לשוב לד' ולתקן את אשר עותנו בזה, עלינו להכיר גם את חלק אשמתנו בזה, כי אף אם בהם פצע אשר לא היה בבני הנער אשר לפנים, אנו למה הזנחנו אתם מבלי חקר ומבלי עמד על מחלת נפשם בעודם רכים ובידינו לדעת איך ובמה לרפאותם שאל כל אשר נחפץ נטם, האם יתברך האב בלבו או אפוטרופוס הילד לאמר, חף אני מן מומי הילד, אם ראשית מחלתו רק פצע קטן היה אשר יכלה להרפא ורק בהתרשלותו נתפשטה ואת אבריו הרקיבה. בכל אשמתם ובקלקולם אל לנו לגל את כל האשמה על בני הנער בלבד, ולהצטדק רק באנחה, הוי בני הנער, עלינו להרגיש כאב ודאגת הלב גם על התרשלותנו, ורק אז נוכל לחפש עצה מה לתקן ולעשות לרפא את שבר עמנו. ולד' נתפלל, שיורנו דרכו ואת לב האבן של בני הנער יסיר וכלנו יחד נזכה לעבדהו באמת ובלב שלם, ולהיות מישראל אשר בך אתפאר ויאמר חזי בהאי ברא דאתינא לגבך.

19 יט

לא בהשערות, רק בחקים איתנים ובעבדות חזקות עלינו לבאר בראשונה מה החלוק בין דור לדור, למה בדורות הקדומים לנו כל חנוך שהוא היה מועיל, תלמידי כל מלמד ובני כל אב רבם ככלם היו עובדי ד', ולא כן עתה. הסבה הפשוטה והעקרית היא, שהנער קם וחושב את עצמו לאיש בטרם בא מועדו. לא השערה בדויה אנו אומרים בזה, כי גם כל העולם מקונן עתה על זה, ולא את הטעם והסבה באנו בזה לבאר, למה קם הנער, אבל כך היא העובדא, רוח שטות זה עבר על בני הנער לחשב את עצמו לאיש בדעת ורצון, בעוד בו דעת מהפך ורצון בסר ומר, ועוד הודיעו לנו חז"ל מראש (סוטה מט, ב): 'בעקבות משיחא חצפה יסגא'. גם זאת חצפה היא לחשב את עצמו ואת דעתו לנאמנים ובטוחים לסמך עליהם הדבר הזה כל כך התלקד, עד שמשתוממים לפעמים לראות תנוקות הכי קטנים – עצמית ואמץ מרמה זה, כבר מבצבץ ועולה בהם לחשב את עצמם לאנשים.

20 כ

ושתים רעות נמשכות מזה. האחת, שבשביל זה על כל מדריך מלמד ומחנך מביט הנער כעל עריץ זר, שבא למשל עליו ביד חזקה ולשלל ממנו שלטון עצמותו דעתו ורצונו, ומין התנגדות אף שנאה מתעוררת בקרב הנער פנימה אל מלמדיו ואביו, עד שאינו נותן לב לשמוע את דבריהם ואיך לקלטם בלבו, רק איך להתפטר מהם ולצאת מן ידיהם.

21 כא

והשניה – שאפשר גדולה פרצתה מן הראשון – היא, שבראשונה שאישיות הילד ועצמותו לא מהרו להתגבל ולהתגדל בעודו בסר, גם הרגשותיו ודעותיו ובכלל כל השקפותיו ושאיפותיו לא מהרו להתפתח קדם זמנן, מין ניר חלק היה הילד בנפש טהורה לקבל את הצורות ואת הדבורים אשר ירשמו עליו מוריו ורבותיו, והם באמת ספו לו כתורא, ולא דבורים בלבד, רק גם את נפשותיהם בו הכניסו ועל נפשו חרתו. והיה כאשר התחילו אחר כך נצני נפש הילד הרגשותיו ושאיפותיו מעט מעט להתנוצץ, מצאו כבר נער דשן בדשנה של תורה ושמן משמן משחת קדש, והיו הן ניצני הרגשותיו ושאיפותיו עוד לכח מוסיף ולנשמה יתרה להצמיח ולהוסיף על התורה ועבודת ד' אשר הכניסו בו רבותיו, בהם התחנך ובקדשתם התגדל. לא כן עתה שאישיות ועצמות הילד ממהרת להתגבל ולהתגדל קדם זמנו גם שאיפותיו דעותיו והשקפותיו ממהרות להתפתח בעודן בסר מרים וארסיים, ובהן מתחיל הוא להתבונן ולחקר בכל דבר (אף בדברים שאסור לו) כאיש לעצמו, ולהתרגש ולהתפעל בהתרגשות לא מבשלה, והאם אפשר שמן הדעת שלו וההתרגשות והתפעלויות ארסיות, תתרקמנה שאיפות והשקפות לא פסולות ורעולות.

22 כב

אם נחדר אל תוך נפש הנער ונתבונן בנסיונות זכים ואמתיים בכל מהלכה נראה, שעל פי הרב אין הנער סר מדרכי ד' בפעם אחת, לא מחלל שבת בפעם אחת אף אינו יוצא מבית המדרש לטרטיראות להבדיל – פתאום, הגמרא אומרת (שבת קה, ב): "כך אמנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך" וכו', לפום ריהטא רואים בגמרא רק כשבא כבר לעשות את המעשים הרעים רחמנא לצלן, לא בעברה חמורה מתחיל בתחלה רק בהדרגה יורד לבאר שחת, אבל כד חזינן, גם טרם שבא למעשה הראשון הכי קל גם בדעתו פנימה המשבר לא נעשה פתאום ובפעם אחת רק לפני שנה או יותר התחילה דעתו להתפצע מעט, פצע ואינו פצע, כנגע נראה לי בבית – רק כנגע, נגע ואינו נגע, וממנו מבצבצת מחשבה דקה מן הדקה, להסתכל על התורה והעבודה כעל דבר נבזה ובטלנות, ועל העולם החצוני של הוללות בערות ופחזות, כיפה וטוב, וגם סבה הכי קלה יכולה לגרם פצע כזה, כי מצערה היא בראשיתה ואינה פועלת הרבה עליו ועל מעשיו, רבותיו אף חבריו היותר קרובים אינם מכירים בו שום השתנות, ומעט מעט מתעמקת היא בנפשו ומתרחבת במחשבתו מנפש ועד בשר מכלה, ופתאום קול רעש נשמע והנה עזב את בית אלהים ונפל לבאר שחת רחמנא לצלן.

23 כג

על פי רוב נגע פנימי זה בנפש בא מן ישות והתנגדות הנכתב לעיל, כיון שנעשה יש בפני עצמו והתנגדות אף שנאה מבצבצת בקרבו נגד אביו רבותיו ומחנכיו, לא רק נגדם מתעוררת התנגדותו, רק אל אשר יורו אותו ועל כל התנהגותם ודרכם דרך הקדש מתחיל להסתכל בשאט נפש ושנאה.

24 כד

תוצאות דברינו הם, שמלפנים כל מדריך ואב היה יכול לחנך את ילדי ישראל ולהורותם דרך ד', ואף אם לא היה מדיק לחנך "על פי דרכו" שרמז לנו שלמה המלך – על פי דרכו של כל בן ותלמיד דעתו ועצמותו, ורק מרגיל ומצוה – היה גם כן מועיל, מפני שהילד בקטנותו אף בנערותו נפש נקיה היה, ולא עוד אלא שגם הוא בעצמו בקרבו פנימה הרגיש ריקנותו וחשכת דעתו ומין צמאון פנימי היה בקרבו לשמע את דרך ד' מכל מלמד ומדריך. ואף אם ארע שעה שהשתובב הנער וסרב לשמע גם כן הרגיש בעצמו אחר כך שחטא, אביו ומלמדו המיסרהו אף מלקהו הצדיק והוא הפושע, רוחו נפל בקרבו מעט וכפה את עצמו לשמע מעתה לקלם ולבטל את רצונו מפני רצונם, ומעט מעט קלט בקרבו את תורת ד' להיות יהודי נאמן, אם היה אחד מהם יותר בן תורה או פחות, אבל יהודים עובדי ד' כלם היו.

25 כה

לא כן עתה, שישותו של הילד ועצמותו מתקדם להתגבל בלא עתו, ועמו גם הרגשותיו שאיפותיו והשקפותיו – בעודן בסר בו מתגלות, ובסבתן פרוד ושנאה בין הבנים והוריהם עולה, בני דורנו שהיו מכשרים להיות יהודים נאמנים יצאו ואינם, נהפכו עלינו לאויבים, שוחקים ומחרקים שן עלינו ועל אמונתנו, וזאת ראה שלמה המלך בחכמת ה' אשר בו מראש, והזהיר לנו חנך לנער על פי דרכו, לא בצווי לבד רק בחנוך, וחנוך על פי דרכו של כל אחד ואחד.

26 כו

כי לעיל דברנו שכל נפש ילד ישראל אוצר של קדשה הוא, רק שצריכים לדעת איך לפעל בו, וגם בענין הזה, הן אמת שאישיותו של הילד הישראלי נתדבק ברוח המהלך בין כל נערי העולם להתגבל ולהתגלות בעודו בסר אבל איזה אישיות נתגבל ויצא לחוץ, הלא אישיות ישראלית, וצריכים אנו להחיש להרכין את עצמו לאישיותו לאחז אותו ולפעל בו לקדשה טרם נתהפך לנו לאויב. אם משה רבנו, כל הנביאים וכל הצדיקים הרכינו את עצמם מגדל מדרגת צדקתם אלינו אף לצרכי גופנו, האם לא נחטא אנו אם נזניח אתם, ולא נרכין את עצמנו לכל אחד לחנכו על פי דרכו בעודו עומד על הפרק אם להיות עבד נאמן לד' או חס ושלום פושע ישראל, צריכים אנו להרכין את עצמנו אליו ולדבר כלשונו, כמעט להתהפך אז לילד ולדבר עמו כדעתו וכערכו.

27 כז

לא די ללמד את הנער רק שחוב עליו לשמע לקל המחנך ותו לא, כי לא יועיל בזה בלבד, כי לסוף יראה את רבו למתנגדו ועריץ זר עליו כנ"ל. העקר הוא להכניס בלבו דעה זו, שידע שהוא – הנער בעצמו הוא עקר המחנך, לא קטן ונער הוא, רק נצר מטע ד' בכרם ישראל הוא, ועליו הטיל ד' חוב זה לגדל ולחנך את נצר זה, את עצמו לעץ גדול עץ החיים ולעשותו לעבד ד' צדיק וגדול בתורה, וכיון שדעתו ורוחו קטנים ותורה הרבה לא למד, יצרו מרקד בקרבו, לכן אם פחד ד' לנגד עיניו וירא הוא שלא יחטא נגדו ולא ישחית את כרם ד' צבאות, מכרח הוא לשמע את תורת ד' ודרכו מפי רבו ואביו, בין בדברים המפרשים בתורה ושלחן ערוך, בין בדברים שאינם מפרשים. כמה הזהירה התורה לשמע לקל האב והמחנך, כגון: "שאל אביך ויגדך זקניך" וכו', "לא תסור" וכו', "שמע בני מוסר אביך", והסורר והמורה לא עשה שום עברה המפרשת בתורה שבכתב ושבעל פה ומכל מקום כל כך החמירה התורה בו, מפני שאביו ואמו אמרו איננו שומע בקולנו, וכל עצמותו לא נקרא על שם מעשיו זולל וסובא רק על שם סורר ומורה על שממרה נגד אביו ומחנכו, וכדומה מהפסוקים.

28 כח

וכל כמה שיכול האב והמלמד להבין ולהשכיל את הנער בזה בדעת ושכל ואת החובה שהוא נושא על עצמו לגדל ולחנך איש ישראל, עץ בגן ד' בעדן, והוא האב והמלמד הוא רק המורה אשר יורהו, איך יחנך הוא את עצמו ומה דבר ד', כמו מי שבא לשאל שאלה בעניני אסור והתר, שהדין הוא רק המורה אשר יורהו מה כשר וכו', אבל עקר העושה הוא בעל הבית בביתו ורק עליו האחריות שיהיה כשר וישליך את האסור והטרפה. והרבה נרויח, כשנורהו כן, ראשית כאשר יתגדל בדעה זו לא יראה את אביו ומלמדו לעריץ ומושל זר שרוצה למשול עליו, כי החוב הוא על עצמו והוא בעצמו באנוכיות שלו ובישותו שהקדים להתגדל בו, מושל ומחנך את עצמו, ולאביו ומלמדו צריך הוא עוד להכיר טוב על אשר עוזרים הם לו ומקלים לו את עבודתו.

29 כט

עוד זאת נרויח, כי גם הנערים – שאינם מתרחקים מאתנו כל כך ואינם מתהפכים לנו לאויבים, ורק שמזניחים את עבודת הקדש מחמת עצלות והתרשלות בלבד, גם כן יתעוררו ויתחזקו לעבד את עבודתם, כי הגמרא אומרת (ערובין ג, א): קדרא דבי שתפי לא חמימא ולא קרירא, חק הוא ברוח האדם שכשיש לו על מי לסמך, מרשל הוא עצמו וסומך על זולתו, וכן הנער אף אם אינו מסרב, מתרשל הוא בחשבו שאביו ומלמדו יעשו בעדו הכל, וכשישכיל לדעת שהחוב עליו ורק עליו הוא בעצמו המדריך והמחנך, יתאמץ ולא יתרשל.

30 ל

אבל בדברים אלו בלבד לא יצאנו עוד ידי חובתנו, כי אף אם נחדר אל עצמות ישיות שכל הנער על ידי שנשכילהו, עד שבדעתו יבין כי האחריות על עצמו, ובדעת עצמו ירצה להתחזק ולעבד עבודת הקדש, מכל מקום הלא אמרנו שלא בלבד שכלו רק גם ישיות הרגשותיו, התפעלותיו, אף התלהבותיו, מתקדמות לצאת קדם זמנן להיות לאיש עצמאי, להתרגש ולהתלהב מיפי המדמה של שטותי העולם, כבתי הטרטיראות וכן ממיני הוללות והפקרות העולם, ואם לא נקדם אנו לעורר את נפשו שתתרגש מכל מצוה ותתפעל מן התורה ואור ד', לא נפעל מאומה חס ושלום, כי אף אם בשכלו יבין שהחוב עליו לחנך את עצמו, מכל מקום הרגשותיו ותשוקותיו יסירוהו מן הדרך הטוב אל הדרך שאף בעצמו מבין שרע הוא, כי האם אין רוב הפושעים מבינים בעצמם בתחלתם את מעשיהם שרעים הם, מכל מקום הרגשת תאותיהם מתגברת על דעתם להפילם לבאר שחת.

31 לא

וזהו העקר בתורת החסידות שלא יסתפק האיש בשכלו לבד אשר קובע בעבודה, כי ההתקשרות אשר בשכל לבד אינה קשר של קימא, יכול הוא לשעבדו ולדעת ברור בשכלו שרק את ד' צריך הוא לעבד בכל פרטי מחשבה דבור ומעשה שלו, ומכל מקום לבו וכל גופו רחוקים, את כל נפשו וחיות גופו צריך הוא לקשר, צריך לחדר אל נפשו להעלותה ולעוררה שתתלהב בכל מצוה בתורה ובתפלה, תתענג בענג רוחני ותשמח בה, וכשמקשר גם את נפשו אף חיות גופו אז חוץ מזה שהמצות והעבודה שעושה, יותר עילאות הן ויותר קדושות, עוד זאת, בטוח הוא יותר שיוכל לעמד נגד יצרו ולא יקרע מן מקור החיים וישלך כל כך מהרה אל הבאר שחת על ידי פתוי יצרו.

32 לב

והנה לעולם צריכים היינו להמתין עם עבודה זו של התרגשות והתלהבות אצל הנער עד אשר יגדל, כי קשה שיתלהב הנער התלהבות אמתית של החסידות, ובכלל בכל מקום שכתבה התורה חקים ומשפטים, מקדמת את החקים למשפטים, כי המשפטים הם בטעם, לא טעם של שכל בלבד רק גם טעם של ידיעה, כי האם מפני שאין שכל לבן, למה רוצה הוא לנשק את אביו בשפתיו, בשביל זה אין הנשיקה ברורה וידועה לו, אדרבה זאת היא עקר הידיעה, לבו משתוקק לנשק את אביו, וזאת היא בטוחה מכל השכליות שבעולם.

33 לג

האיש הישראלי בכל מצוה בין בשכל ובין בלא שכל, אם לבו משתוקק מתלהב מתקשר ומאמין באמונה בטוחה וחזקה, משפט היא אצלו ודאית וברורה לו, והדבר שאינו מתרגש בה מאומה לא בשכל ולא בלב חקה היא. ומתחלה צריך האיש ישראל להרבות במצות, להשתקע בתורה ועבודה ולהתמסר בדעתו מחשבתו וכל נפשו לד' ואז ככל אשר משתקע יותר בעבודה וקדשה, מרגיש בשעות הטובות איך נפשו יוצאת ומתקרבת לקדשה והאור העליון, נשמתו מתדבקת בנשמת שדי והוא ואף גופו בתוכו, מתלהב ומתירא, שמח משתוקק ומתמוגג. מתחלה חקים לעשות אף בלא טעם ובלא הרגשה ואחר כך משפטים בטעם והתלהבות, והנער עליו לעסק עוד בחקים, להשתקע בהם בלא הרגשה והתלהבות.

34 לד

אבל מה נעשה עם דורנו שעצמותו והרגשותיו מתקדמות להתגדל ולהתלקד, והיה אם לא נחיש אנו לאחז בהתלהבותו לשעבדה ולהפעילה בהתפעלות של קדשה, תתרגש ותתפעל בהתלהבות של שטות ויפי המגנה של העולם, להתפלאות מדרכיהם ולחמד את תעלוליהם המכערים, לנער בן דורנו שהרגשותיו והתפלאותיו כבר נתבגרו ונתלבטו, קשה כבר לקשר בחקים בלא הרגשות, אף בדברי שכל בלבד אם רק שכל יבש הוא, מכרחים לחדר אל נפשו לעוררה ולהלהיבה, שתרגיש מעט על כל פנים מנעם הארה דהארה מן זיהרא עילאה, תשתוקק ותתקשר.

35 לה

לכן אם רוצים לקשר את הילד ולחנכו ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה", ולא מפני שמצוים אותו בלבד יעשה רק מפני שנפשו תדחהו לעשות, אז אסור לנו להמתין רק צריכים לחנכו בדרכי החסידות האמתית עוד מקטנותו, "חנך לנער על פי דרכו" והדרך שצריך הנער של דורנו היא החסידות האמתית הלבבית והנפשית, ואף אם אין זאת עוד התלהבות החסידות האמתית מכל מקום בקצה המטה נוגע ומתקשר הוא, וככל אשר יגדל ויעבד, יעלה ויזכה להיות חסיד אמתי.

36 לו

כלומר, איתא בפרדס (שער י', פ"א) איך הגונים ומראות הגופניות פועלות במרום, כשבא לפעל בחסד יתלבש לבנים, בגבורה בבגדים אדמים וכו', ואומר בקדשו (חוץ מן הסודות אשר בדבר), כי אם יביט האדם בעיניו במרוצת המים הרבים יתעורר בו לחה הלבנה וכו', וכן הענין בזה כאשר ישוטט המעין בשכלו ימצא אל הענין הזה עשר ידות, כי מהגונים הנראים בעינים או המצטירים בשכל, בגופני, יתפעל הרוחני, והנפש תתעורר לרוח והרוח לנשמה, והנשמה ממציאות למציאות עד שתתעלה אל מקום יניקתה ותתעורר לפי מציאות ציורה וכו', עד כאן לשונו הקדוש.

37 לז

זה יסוד החסידות, שיתפעל ויתלהב, ובדברים נמוכים יתחיל והתרגשויות גופניות יסגל להתעורר בהן לקדשה, ואף אם רק התעוררות גופנית היא, הנפש תעורר לרוח והרוח לנשמה.

38 לח

וזה החלוק בין קטן לגדול, החסיד הגדול אף אם מתחיל להתעורר, להתרגש ולהתפעל מדבר גופני, אף בשעה שעושה פעלות גופניות כשתית היי"ש בין החסידים וכמיני המחשבות לעורר את עצמו כמו שנדבר אם ירצה ה' בפנים הקונטרס, לא ישאר בהתעוררות הגופנית לבד, רק תכף יעורר את הנפש והרוח וכו', עד שגם נשמתו תתעורר ותתגלה בקרבו בכל אחד כפי מצבו, וכפי השעה שעומד בה.

39 לט

גם את המנורה הדליקו בדבר זר, אבל לא עזב הכהן את המנורה עד שתהא שלהבת עולה גם מאליה, והקטן יכול להשאר בהתעוררות והתרגשות גופנית, אבל גם בה מין זהרה וקו הארה דקה מן הדקה מן הנפש מרחוק עליה יזרח וגם זאת טובה היא, כי גם בה מתקשר גופו ונפשו הקטנים, והנער שמתרגש בליל פסח מנקיון החדר, מן רבי הנרות, ומן השלחן המסדר יפה, גם כן טוב הוא, כי גופו מתרגש מזה ונפשו פנימה מבצבצת ומתרגשת באמירת ההגדה לאמרה מעט בהתלהבות לד' אף שאינו יודע מה זה ועל מה זה.

40 מ

וזה ה"על פי דרכו" שאנו רוצים בקנטרס זה להרגיל את בני הנער בדרכי החסידות, נחוצה היא להם, ואי אפשר להם אחרת, מאחר שקדמו להתבגר והרגשותיהם התקדמו לפעל ואף אם לא יתקשרו בעצם נשמתם ולא התלהבו התלהבויות נפשיות אמתיות רק גופניות גם כן טוב הוא כיון שמהקדשה מתרגש – התרגשות גופנית מהקדשה, ובה מתקשר. וכשיגדל יקל לו להיות חסיד אמתי, והאם הנער המתחיל גמרא תוספות, מבין אתם כמו שמבין הגדול, ומכל מקום גם זה טוב הוא וגם בלמודו והבנתו זו מתקשר הוא בתורה.

41 מא

לא שאנו אומרים לפרט בזה את כל עניני החנוך, אנחנו רק הערנו על עקר סבת השחתתו כעת ואשר צריכים לדקדק עמו יותר מאשר בדורות הראשונים, ואת הדרך אשר יתאוו בו המלמדים ואבות הבנים, רשמנו בזה למען ישמשו לטובה, גם אם הארס המרעיל – הינו ישות הילד שהתקדם לצאת, ואת שאר פרטי החנוך יחפשו המלמדים והאבות בתורתנו הקדושה וימצאו את כל הנחוץ להם, כי לא חדשות באנו לחדש חס ושלום, תורתנו נצחית היא ועד לנצח מורה היא לנו את הדרך אשר נעלה בה אל ד', ואת המעשה אשר נעשה בכל פרט ובכל ענין.

42 מב

למשל, הגמרא אומרת (שבת ל, ב) 'דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מלתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לבסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא' עד כאן לשון הגמרא, את המילתא דבדיחותא אמר מקדם כדי שיהיו בשמחה, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, כמו שאמרה שם הגמרא, אבל התורה כפטיש יפוצץ סלע שמתחלק לכמה ניצוצות ולכמה טעמים ולדורנו מרמזת הגמרא עוד איזה דרך להרב והמלמד, שכדי לרפא את פצע ההתרחקות שנעשה בין התלמיד להמלמד, צריך המלמד להשתדל לקנות את לב התלמיד ולשוב ולקרבהו אליו, והשמחה היא אחת מעקרי האמצעים לקנותו, נפש הילד והנער אינה סובלת את העצבות, והמלמד אל יתראה בעיניו כרגזן ואיש מדון.

43 מג

לא שיקל את ראשו בפני התלמיד ולא שיתבזה בעיניו חס ושלום, אדרבה המלמד ישתדל שיראהו התלמיד כאיש מרומם אבל גם לאיש טוב ונוח, גם בשעה שמראה לו הבדיחותא ירעד התלמיד, ואף בשעה שמטיל עליו אימה, קרטוב של שמחה יהיה מהול בה. וגילו ברעדה, ירעד ממנו לא כלפני רגזן, כעסן ובעל אגרוף, רק יראת הכבוד כלפני איש מבני עליה. אם הרב דומה למלאך ד' צבאות גם כשירגז עליו לא ישנאהו התלמיד בשביל זה וכשיראה לו פנים שוחקות ישמח ויוסיף לאהבהו וליראהו.

44 מד

ומה מאד מאיר לנו השל"ה ז"ל בדרכנו בעניני חנוך דורנו, באמרו על הפסוק (משלי ט, ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך", כשבאת להוכיח את זולתך לא תזלזלהו ולא תחרפהו לאמר לץ אתה, כי בזה ישנאך ולא ישמע לך, רק הוכח לחכם, אמר לו הלא חכם אתה ולמה תעשה כה, ויאהבך וישמע לך, עד כאן לשונו הקדושה.

45 מה

ועד כמה צריכים להזהר בדורנו בזה כשלב הנער גם בעצמו כל כך מתרחק מאתנו, וחוץ מזה ש"הוכח לחכם" כנ"ל נחוץ לנו כדי לקרב את לב הנער אלינו, גם לעצם החנוך יועיל הרבה, לפתח את כחי התלמיד של הגוף והמח לצאת ממסתורם, להתחזק ולהתאזר בתורה ובעבודה, משל למי שמשבחים אותו בפניו שנדבן הוא, אז יש שיתחזק לתת נדבה שלא היה יכול מקדם למשול ברוחו ולתנה, מפני שבזה משבחים אותו לנדבן, פתו את כח נפשו לצאת ולהתגבר על מדת הקמצנות שלו. צריך המלמד והאב לחפש אחר איזה מדה טובה שיש בתלמיד ולשבחהו בה ויחזקהו לאמר, כמה הכשרה ויכלת של גדלות בתורה ועבודה וכו' עמדת לך למטרה, ואם רק תעבד תגיע אליהן, אבל בשכל ודעת יעשה האב והמלמד, באפן שלא יביא התלמיד לגאות והתרשלות על ידי זה.

46 מו

לא צינו את כל המקומות בתורה ושלחן ערוך, אשר מורים לנו דרכי החנוך ואשר בדורנו זה צריכים להוסיף ולדקדק בהם, כי ככל אשר ירבו לחפש ימצאו.

47 מז

נכון שאיזה פעמים בשבוע ילמד המלמד עם תלמידיו מדרש או עין יעקב, וכבר אמרו חז"ל (ספרי עקב, פמ"ט): 'רצונך שתכיר את מי שאמר והיה העולם – למד הגדה', והתלמיד הגדול יותר ילמד בעצמו, וכשרוצה המלמד לאמר לפני תלמידיו איזה ענין מספרי המוסר, טוב שלא ידבר לו מעניני ענש לבד, רק גם יקרא לפניו מעניני גדלות נשמת ישראל ומהתקרבותה לד' והתעלותם גם על מצב המלאכים, כי אף שנפש הנער נכנעת מן המוסר והענש, אבל לא בלבד שאינה מתקרבת לנו בזה בלבד, רק גם פצע ההתרחקות הנ"ל יכולה בזה להראות בו, וכשמרבה לו גם דברי גדלות הישראל אז גם דברי המוסר יעילו ונפש הנער תתעורר ותתלהב.

48 מח

וכן את המשל לא יזנחו המלמדים ואבות הבנים, וכבר הזהירו חז"ל (שהש"ר א, א): "ורבנין אמרין אל יהי המשל הזה קל בעיניך, שעל ידי המשל הזה אדם יכול לעמד בדברי תורה", עד כאן. וביותר צריכים לדקדק במשל לספר אותו נכון על הסדר כאלו המעשה היה, כי כך דרכו של הנער, אף שיודע הוא שרק משל הוא מכל מקום בשעה ששומע אותו רואה הוא בדמיונו את כל המעשה כאלו נעשה באמת ומתפעל ומתעורר ממנה יותר ממן הנמשל. וכן בקנטרס זה בפרק ג' הארכנו קצת בספור המשל אף שאינו נחוץ כל כך לגוף הנמשל, וצירנו את הנהגות הסנדלר עם תפלתו, באפן שיתפעל הנער ממנו, ויתעורר מעט שלא לחמד כל כך את העולם, רק להתקרב לד' בתורה ועבודה באמת.