שיח עם המלמדים ואבות הבנים A conversation with teachers and parents of the children [who will be taught from this book]
שלמה המלך אמר במשלי (כ"ב, ו'): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". זה הוא עיקר החנוך שלא בלבד בשעה שהנער נער, ויד אביו עודה תקיפה עליו ישמע לו ויעשה כמצותיו, רק גם כשיגדל והוא ברשותו, אף כי יזקין לא יסור ממנה. כי החנוך לא צווי לבד הוא, שמצוה את בנו או תלמידו עשה כך וכך, גם לא הרגל בלבד הוא, שמרגילו לעשות מעשים טובים, יותר גדול ויותר פועל מן הצווי ומן ההרגל הוא החנוך, ושני אלה הצווי וההרגל רק כלי תשמישו הם, שהמחנך מוכרח להשתמש בהם, לצוותו ולהרגילו, כדי לחנכו בדרך ד'. King Solomon said in Proverbs (22, 6): "Teach the lad according to his way, so that also in his old age he will not turn from it." This is the core of education: that not only at the time the child is young and in the domain of his father that he will listen and do according to the commandments, rather also when he grows up and is in his own domain, even when he becomes elderly he will not turn from it. Because education is not only commands, that one should command his son or student "Do such and such," so too is it not just habit, that one accustoms his son or student to good deeds. Education is far, far beyond commands or habit, and these two things, commands and habit, are simply tools used in its implementation which the educator is forced to use, to command or to habituate, in order to educate on the path of the LORD.
כי את תבת 'חנוך' מפרש רש"י ז"ל (בדברים כ', ה') על הפסוק: "בנה בית ולא חנכו" – 'חנוך לשון התחלה', עד כאן לשונו הקדוש. ופשוט שלא על כל התחלה יאמר לשון חנוך, כמו במתחיל בגנות ומסיים בשבח, שאומרת הגמרא (פסחים קטז, א) על סדר ההגדה בפסח, לא יאמרו מחנך בגנות וכו'. וכן אצל הסנהדרין שמתחילין מן הצד (סנהדרין לב, א) לא יאמרו מחנכין מן הצד. אבל בפרשת לך (י"ד י"ד) מפרש רש"י לנו יותר וזה לשונו: ׳"חניכיו" וכו' – שחנכו למצוות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן "חנוך לנער", "חנוכת המזבח", "חנוכת הבית"׳ עד כאן לשונו. As Rashi, may his memory be blessed, explains the word chinukh (education), in the verse (Deuteronomy 20:5), "who built a house but did not dedicate it (chankho) - "Chinukh is a term for beginning." But it is obvious that we would not say, chinukh, about any beginning. For example, when the Gemara (Pesachim 116a) says about the order of the Haggadah, "One begins with disgrace and ends with praise," we would not say, "One is mechanekh with disgrace, etc." And likewise regarding the Sanhedrin (Sanhedrin 32a) - that we begin from the side - we would not say that, we are mechankhin from the side. However in Parashat Lech Lecha (Rashi on Genesis 14:14), Rashi explains it further to us, as follows: Chanikhiv, etc. whom he had trained in the commandments. It is a term for introducing a person or a thing, for the first time, to some particular occupation in which it is intended that he should remain. It has a similar sense in (Proverbs 22:6), "Chanokh the lad," in (Numbers 7:84) "the dedication (chanukat) of the altar" and in (Psalms 30:1) "The dedication (chanukat) of the house."
אבל אף על האומן המתחיל במלאכה לא יאמרו לשון חנוך על התחלתו אם כבר יכול הוא את אומנותו, גם על הבית כשמתחילים לבנותו לא יפול הלשון חנוך הבית, רק על מי שבא ללמוד עצמו אומנות ועל תשמיש הבית שכבר נבנה נופל לשון חנוך. וזה דיוק לשון רש"י ׳התחלת וכו' שהוא עתיד לעמד בה׳, לא על האומנות והמלאכה רק על האדם, על ההכשרה אשר נמצאה בכח בקרב האדם למלאכה זו או זו, ועל הכשרת הבית והכלי לתשמיש זה או זה, נופל לשון חנוך. תבה לעצמה היא תבת חנוך, ונאמרה על הוצאת ההכשרה אשר באדם או בכלי מן הכח אל הפעל, אם לא נוציאה תשאר בהעלם וצריכים אנו להוציאה ולחנך את האיש הזה שיעשה לבעל מלאכה זו, והבית או הכלי לתשמישם, כל חדר לתשמישו אשר הוא מכשר והכלי לתשמישו אשר הוא מכשר. However the term, chinukh, would not be said even about a craftsman that begins his work, if he is already able to do it. Likewise would the term, chinukh of the house, not apply to a house when we begin to build it. Rather, the term, chinukh only applies to the one who is coming to teach himself the craft, or to the [new] use of a house that has already been built. And this is a precise inference from the words of Rashi, "for the first time, etc. in which it is intended that he should remain." It is not about the craft or work, but only about the person. The term, chinukh, applies to the readying for a craft which is within the inner potential of a person to do; or the readying of a house or a vessel for a particular purpose. The word, chinukh, is specific (it is not the same as beginning). It is said about bringing out the readiness that is in a person or a thing from the potential to the actual. If we do not bring it out, it will stay hidden. So we need to bring out and ready (lechanekh) a particular man to do a particular craft, or a house or a vessel for its use - every room for the use for which it is meant; and [every] vessel for the use for which it is meant.
וכשנאמרה תבה זו על חנוך הבנים, אז הכונה היא לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במדה קטנה או בכח או בהעלם לבד ולגלותה. וכיון שהאיש הישראלי עוד בילדותו רוח ד' נשמת שדי טמונה וגנוזה בו. צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה לגלותה ולהפריחה והיה ליהודי נאמן עבד ה', בתורתו מעצמו יחפץ, ומדרכו גם כי יזקין לא יסור, והמצוה אף המרגיל אינו בטוח שהבן או התלמיד המצוה והמתרגל יעשה כמצותו, גם כשיגדל ויהיה ברשות עצמו. ועל זה צוה שלמה המלך "חנך לנער" וכו' תחנכו, אל קרבו תחדר, ואת קדשת הישראל אשר בו בהעלם – תגלה, ורק אז גם כי יזקין לא יסור ממנה. And when this word is used about educating children, the intention is to expand and develop the nature and talent of the child found in small measure, in potential or even in hiding - and to reveal it. And since the essence of God and a Godly soul is hidden and stored away in a Jew even when he is a child, we must raise him and educate him to bring it out, to reveal it and to have it flourish - so that he will be a faithful Jew to God. [Then] he will desire His Torah on his own, so that also in his old age he will not veer from His path. But one who commands or habituates the son or student cannot be sure that [the child] will do according to his command also when he grows up and becomes independent. And that is why Solomon commanded, "Teach (Chanokh) the lad, etc." - you must delve inside him and reveal the Jewish holiness that is hidden there. And only then, "also in his old age he will not veer from it."
אבל שלמה המלך לא את תכלית החנוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל גם כי יזקין לא יסור ממנה, רק גם את האפן והאמצעי איך לבא אליו באר לנו במלים "חנך לנער על פי דרכו", שזה הוא העקר. כי המצוה והמרגיל בלבד, אינו צריך לתן לב אל הבן והתלמיד, לדעת את טבעם ושכלם וכו', עליו רק לצוות עשה כך או כך ודי לו, גם אינו מרגיש חוב בעצמו לטפל בכל תלמיד ותלמיד בפני עצמו, יוכל הוא לצוות להרבה תלמידים בני גיל אחד צווי אחד, עשו כך או כך, כי לא בתלמיד או בבן, רק בו, במצוה בלבד הדבר תלוי, הוא יצוה וזהו הוא הכל. אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש, וכלו – אף כחי גופו בקדשה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקק, מכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדר אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה, ולהצמיחה ולגדלה. But King Solomon did not only inform us of the goal of education, which is to is to bring him to, "also in his old age he will not veer from it." Rather he also explained to us the manner and method of how to reach this, with the words, "Teach (Chanokh) the lad according to his way." For this is the essence of it. As one who only commands and habituates does not need to pay attention to the son or student, to know his nature or intellect, etc. He only has to command, "Do this and that," and that is enough. He will also not feel his own need to treat each and every student differently. He is able to command many students of the same age with one command - "Do this and that." For this thing is not dependent on the student or child, but rather only on him. He will command and that will be the end of it. But an educator who wants to reveal the hidden and stored away soul of the student, to uplift it and set it on fire with a divine fire that reaches the Highest Holy One, such that all of him - even the powers of his body - grows in holiness and pines for God's Torah, he is required to soften himself towards the student that he is educating. He must delve into his juvenility and smallness until he reaches the spark of his stored away - or even hidden - soul, bring it out, develop it and grow it.
וכיון שכן, לא בכל הנערים שוה הוא החנוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מדותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר ולא די לו למחנך אם רק את עצמו ודעתו לבד יכיר, כי אם במתחנך הדבר תלוי, לא בדעתו וכחי עצמו בלבד ישמש ויפעל, יצוה ויורה, רק גם בדעת וכחי התלמיד יאחז, ישמש ויפעל, ולא מה שיצוה ויחנך לזה יצוה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מדות וכו'. וזה רמז לנו שלמה המלך "חנך לנער על פי דרכו", על פי דרכו של כל אחד ואחד. And since this is so, education is not the same for all children. It depends upon the nature, intelligence, character traits, etc. of each and every child. These must be recognized by the educator, and it is not enough for the educator to simply know himself and his own mind. For the matter is dependent upon the one being educated. He may not only use his own strengths to act command and instruct; but must also grab onto, use and bring to bear the mind and strengths of the student. So he may not command and educate the one what he commands and educates the other; as he is different from the first in his nature, will, character traits, etc. And this is what King Solomon hinted to us [when he said], "Teach (Chanokh) the lad according to his way" - each and every one, according to his way.
לא את אומנות החנוך של הפדגוגיה כונתנו בזה להורות, איך לשמש בשכל התלמיד ואמצעים, איך להרחיב את בינתו בידיעת פשט התורה, כי לא את השכל של התלמיד בלבד אנו מחפשים עתה, רק את כל התלמיד, את הנפש, רוח ונשמה של הילד הישראלי אנו מחפשים לקשרו באלהי ישראל ויהיה יהודי חרד לדבר ד' וכל מאויו אליו יתברך יהיו. Our intention here is not to instruct about the pedagogical tools of education - how to work with a student's intellect, and the methods through which one can broaden his understanding in order to know the simple meaning of the Torah. For we are not just seeking the intellect of the student here, but rather the whole student. We seek the spirit, essence and soul (nefesh, ruach veneshamah) of the Jewish child, in order to connect him to the God of Israel, such that he will be a God-fearing Jew whose every desire is towards Him, may He be blessed.
הנה עד כמה שיודע כל אב וכל מלמד שבניהם ותלמידיהם הקטנים אשר לפניהם לא ישארו בקטנותם, רק יגדלו ויהיו לאנשים גדולים בשנים, אפשר גם גדולים בתורה ועבודה מכל מקום ישנם אשר בתכליתם רק מה שנגד עיניהם, וכיון שרק נערים נגדם, לכן רק לחנך אותם לנערים טובים מטרתם, ותורה ויראה רק כערך ילדותם רצונם להכניס אל קרבם ודי להם, אבל מלמד ואב כזה חוטא הוא נגד ד' ועמו. צריך המלמד והאב לדעת שאת בני ד' וגדולי ישראל עליהם לחנך ולגלות, ואת הנערים אשר לפניהם יראו לנשמות גדולות אשר עודן באבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ד' לעבדה ולשמרה, ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידע שזה טבע של גרעיני הנשמות ובסר המלאכים, מרים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם. Behold that even though every father and teacher knows that the small children or students before them will not remain small but rather grow into adults - possibly even great Torah scholars and servants of God - nevertheless, some only see their goals based on what is before their eyes. And since they only see children, their only goal is to educate them to be good children; they only want to inculcate Torah and fear of Heaven according to their age - and they think that is enough. However such a teacher or father is sinning against God and His people. A teacher or father must know that they must educate and reveal the children of God and the great men of Israel. They must see the children sitting in front of them as great souls that have not yet been chiseled; and that it is incumbent upon them to raise them and make them flourish. He is a gardener in God's garden who must work it and guard it. And even if he sees children who appear to him to be bitter and have bad character traits, he should know that this is the nature of young souls that are not yet ripe - they are bitter when they just blossom, but [sweet] when they mature.
אין מדה וטבע רע בהחלט בילד ישראל – הורונו קדושי ישראל הבעל שם טוב ותלמידיו אחריו זצ"ל, רק שצריכים לדעת איך לשמש בהם ולגדלם. למשל אם יש לפניו תלמיד במדת עקשנות שהיא רעה, וסובל המלמד ממנו הרבה, יתבונן והיה כאשר יתגדל ויקבל על תורה ועבודת ד', כמה תהיה כל עבודתו בעקשנות ובמסירות נפש, לא קל ולא הפכפך יהיה, איש ישראל כמו שדורש המדרש יהיה, (בר"ר לט, ג) ׳אם מעמיד דברים כחומה׳, עין שם. בכל דברי עבודה יהיה חזק כחומה בצורה. ואם יראה תלמיד במדת הכעס, הן אמת שבאפן זה שהנער משמש עתה במדת כעסו רעה היא עד מאד, אבל האם בשביל זה יכולים להחליט עליו לאמר שרש פרה ראש ולענה בו נמוך וגרוע הוא בטבעו. האם לא נשחק אנו על שוטה ששמע את תהלת האתרוג וחטף לאכל זרע גרעין או בסר ממנו, ויצעק ויעולל עליו לאמר, פרי מר וארסי הוא האתרוג. The Baal Shem Tov and his students after him - holy Jews - taught us that there is no completely evil trait or nature in a Jewish child. However we must know how to make use of them and refine them. For example, if one has a stubborn student - which is a bad character trait, from which the teacher may suffer greatly - he must reflect that when [this student] grows up and accepts the yoke of Torah and service to God, his service will be tenacious and marked by self-sacrifice. He will not be flighty and unstable, but will rather be the type of Jewish man we find in the Midrash (Bereishit Rabbah 39:3), "If he erects his words like a wall" - see there - he will be strong like a fortress wall regarding everything having to do with divine service. And if he sees a student with the trait of anger - though it is true that the way the student now uses his anger is very bad, is that enough of a reason to decide that his root is wormwood and gall and that he is bad and lowly by nature? Would we not be playing the fool who hears the praise of the citron and then plucks it to eat the seed or to eat it when it is unripe, and then yells out and makes a fuss, saying, "The citron is bitter and harmful?"
והאם יכולים לשער מראש את גדל התועלת אשר יכול המנהל והמחנך להוציא מן רעת כעס הכעסן, כאשר יחדר אל קרבו ויקרבהו וילהיב את לבו ונפשו שיהיו מסורים לד'. לאש של מעלה יתהפך כעסו, כל מעשה עבודה אשר יעשה כגחלי אש יתלהבו, וכל דבוריו אשר ידבר לד' בתורה ובתפלה בקול חוצב להבות אש ירעם. ועין בפרוש הרב ז"ל על כגונא בסדורו, וזה לשונו: ׳החמימות שבכעס שמסתעף מן החמימות שבלב, וכל אדם הרתחן בטבעו עלול טבע לבבו להתלהב ברשפי אש התשוקה׳ עין שם. מכל שכן כאשר ימצא איש כזה בקרב גופו ונפשו איזה שמץ וכתם, כמה כעס וחמה יתמלא, את יצרו הטוב ירגיז ואת הרע מקרבו ישליך אף ישמיד, ואם את זולתו ייסר על נמיכותו על פניו יוכיח, לא יזלזל ולא יחרף רק דבורים פשוטים ידבר, אבל דבורים אשר כיורה קלחת ירותחו וכים זועף מקרבו ישטפו, וגם מנשמת זולתו כל חלי וכתם ימסו ויעקרו. Are the principal and teacher able to imagine the great benefit they can bring out from the bad temper of the angry child when they delve inside him and draw him near, so that his heart and soul burn with self-sacrifice for God? His anger will turn into holy fire - every act of service will burn like glowing coals; all of his words spoken for God, in Torah [study] and prayer, will be with a voice that thunders and draws out fiery flames. And see the explanation of the Rabbi (R. Shneur Zalman of Liadi), may his memory be blessed, in his Siddur on Kegavna - and these are his words: The passion of anger that spins off from the passion in the heart, and any man that is angry by nature, are prone to be enthused with the glowing fire of fervor [for God's service] - see there. Even more certain is that such a person will be filled with anger and rage when he finds a problem or stain in himself. He will have his desire for the good (yetzer hatov) get angry and fling away - even obliterate - the evil within himself. And if he chastises others and rebukes them about their lowliness to their face, he will not mock them nor curse them. Rather he will speak simple words, but words that will seethe like a bubbling cauldron and flow like a raging sea; such that he will melt and uproot even the illnesses and stains from the souls of others.
ועל זה ידוה לבנו ותסמר שערות ראשנו, בראותנו את הדור הצעיר איך יצא נתכפר [לשון ׳כפירה׳] ונתפקר רחמנא לצלן, אין בו לא אמונה, לא יראה ולא תורה, שונאים הם את ה' ואת ישראל עבדיו. מנהלי וראשי הישיבות הנמצאים בראשם, ורבם בתוך ישיבותיהם ותלמידיהם ורק בחורי חמד נגד עיניהם, מתנחמים לאמר, הן אמת שיש עתה הרבה חפשים, אבל לא אלמן ישראל, גם בני ציון המצינים בהלכה ועם ד' לבבם נמצאים. אבל יושיטו נא ראשם חוץ מד' אמות של ישיבותיהם, ויראו נא את ההמון הגדול החפשים רחמנא לצלן, צור נתמלאה מחרבנה של ירושלים, בתי המדרש שהיו מלאים לומדי תורה נתרוקנו, ותחתם נתמלאו אגדות וחברות אשר מטרתם כפירה ומאוסה של תורה רחמנא לצלן. When we see how the younger generation has become heretical and unbridled, God forbid, our hearts are grieved and our hair bristles. It has no faith, fear or Torah [knowledge]. They hate God and His Jewish servants. The directors and heads of yeshivot - whose heads and hearts are in their yeshivot and with their students - only see fine young men before them. So they are consoled, saying, "It is true that there are many secular Jews now, but Israel is no widow: There are also sons of Zion who are outstanding in halakha and whose hearts are with God." Yet they should please stick their heads out of the four cubits of their yeshivot and please see the great masses of secular Jews, God forbid. 'Tyre is only built from the destruction of Jerusalem' - study halls that were full of Torah students have emptied out, and clubs and organizations the goal of which is heresy and the disparaging of Torah, God forbid, have grown in their place.
אף בעלי המלאכה והסוחרים אשר מלפנים אף אם לא היו לומדי תורה, מכל מקום יהודים נאמנים היו, ועכשו כבני הנער כפרו נדו ונפלו לבאר שחת רחמנא לצלן, והאם נסתפק בקמץ התלמידים אשר בישיבותינו בלבד, האם זה הוא עם ישראל כלו. Even craftsmen and businessmen who - though they were not Torah students - were previously faithful Jews, have now become heretics like the youth; they have wandered away and fallen into the pit of destruction, God forbid. So should we just suffice with the nucleus of students in our yeshivot? Is that the entire Jewish nation?
והאם גם בתלמידי ישיבותנו כבר בטוחים אנו, והאם בהם כבר עשינו את אשר עלינו לעשות. הן אמת שהתלמידים שכבר הגיעו לכתות הגבוהות, ובפרט אתם שכבר הגיעו להוראה ואת כרסם מלאו בתורה ועבודה, בהם כבר בטוחים אנו יותר בעזרת ד' שישארו בהיכל קדשו ועבודת הקדש. אבל האם כלם יגיעו לכתות הגבוהות, כמה מן התלמידים אשר בכתות הנמוכות אי אפשר להם להמשיך את למודיהם הלאה, ויוצאים ברצון או באנס למסחר או למלאכה, כמו שאמר המדרש (ויק"ר ב, א): ׳אלף נכנסים לתלמוד יוצא אחד מהם להוראה׳. ובמה אנו בטוחים שלמחרת בעזבם את הישיבה או לאחר זמן קצר, לא יתפקרו ולא יחללו את השבת חס ושלום, כאשר עינינו בענינו כבר ראו. ולמה זה לא נטכס עצה גם להם בעודם אצלנו, הלא כל הנער אשר מתפקר, בידינו נמצא בנערותו ובחדרינו נתגדל, ולמה זה נעזבהו מבלי קשר אותו ואת נפשו אל ד' ולתורתו בילדותו ויתקים גם עד עת זקנתו. And are we even so sure about the students in our yeshivot? Have we already done what is incumbent upon us to do with them? It is true that we can be more certain that the students who have already reached the higher levels - and especially the ones that have become rabbis and filled their insides with Torah and divine service - will, with God's help, remain in God's holy sanctuary and involved in divine service. However, will all [our students] reach the higher levels? How many students in the lower levels will find it impossible to continue their studies until then and will - willingly or unwillingly - go out to do business or learn a trade? It is as it is stated in the Midrash (Vayikra Rabbah 2:1), "A thousand come in to study, but only one of them goes out to become a rabbi." And why should we be certain that on the day after they leave the yeshiva - or shortly thereafter - they will not become unbridled and profane the Shabbat, God forbid, as our saddened eyes have already seen. So why don't we also devise a strategy for them when they are still with us? Is every lad who later becomes unbridled not in our hands when he is a child, being raised in our schools? So why do we leave him and his spirit without a connection to God and His Torah during his childhood, so that it will also exist until the time of his old age?
בכלל רגילים אנו להביט על בני הנער המתכפר כאלו רק הם האשמים בדבר ואנו לגמרי נקיים, אבל מכל צדקת אברהם אבינו הזכיר ד' ואמר עליו|(בראשית יח, יט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד'". כל דור ודור בישראל, טבעת בשלשלת היוחסין שלנו הוא, שראשה קשורה באברהם אבינו וסופה במשיח צדקנו שיבא במהרה בימינו, מקבל הוא הדור אמונה תורה ויראה מן הדור שקדמו ועובד בהן את ד', ומוסרה לדור שאחריו. "למען אשר יצוה את בניו" וכו' זה עקר קיומנו, והאם בדורנו זה פסקה חס ושלום השלשלת ואין אנו מוסרים את התורה לדור שאחרינו, כי האם באמת רק בהם לבד האשם, האם אין הם מזרע אברהם יצחק ויעקב עם נשמות קדושות. In fact, we have become accustomed to looking to the heretical youth as if only they were to blame about the matter, and as if we were completely clean. But from all of the righteousness of our father, Abraham, God [specifically] mentioned (Genesis 18:19), "For I have known him, that he will instruct his children and his posterity to keep the way of the Lord." Each and every generation in Israel is a link in the chain of our legacy, the beginning of which is bound to our father, Abraham, and the end of which is with our righteous messiah - may he come speedily in our days. A generation receives its Torah, its faith and its fear [of God] from the generation that preceded it; then uses them to serve God, and passes them on to the next generation. "That he may instruct his children, etc." is the essence of our survival. And if in our generation, the chain were to, God forbid, be interrupted - such that we not pass on the Torah to the next generation - would they truthfully be the only ones to blame? Are they not from the descendants of Abraham, Isaac and Jacob; and do they not have holy souls?
ולמה זה נרמה את עצמנו בתרוצים של הבל לאמר, רוצים אנו למסר להם ורק הם אשמים אשר מאנו לקבל, כי עד כמה שגדולה אשמת הדור הצעיר בזה ועד כמה שמסרבים הם לשמוע, מכל מקום נציר נא את הפושעים אשר לפנינו, אילו היו בדורות הראשונים, האם גם אז לא קבלו, האם בכל אשמתם ופצעי נפשם אשר בהם עתה שלא היו בבני נער הקודמים, לא היו גם הם רבם ככלם צדיקים, או על כל פנים יהודים פשוטים נאמנים, מפני שאבותיהם הוריהם וכל הדור הגדול מהם כמו שבכלל היו חרדים לדבר ד' יותר מאתנו, כן גם בפרט הזה בחנוך דור הצעיר היו הרבה יותר חרדים וכלפידי אש מתבערים, ולא היו מתרשלים ומסתכלים בשויון נפש וקר רוח על הדור הצעיר כי נטבע בשאול תחתית, ועל עם ד' כי נופלים בכפירה רחמנא לצלן, ברעש קמו ואת כל נפשם ומאדם מסרו להצילם לחנכם בדרך ד' בעצות ואמתלאות שונות. And why should we fool ourselves with empty excuses and say, "We want to pass it on to them, but they are to blame, since they refuse to accept it." For as greatly as the younger generation is to blame about this and as much as they are refusing to listen, we should nevertheless, I plead, imagine what these sinners of today would have been had they lived in earlier generations. Would they also not have accepted [the Jewish tradition] then? Even with all of their responsibility for this, and even with their spiritual infirmities - the likes of which did not exist in pervious youth - would not almost all of them also have been tzaddikim, or, at least, simple faithful Jews? That is because their elders, their parents and the whole of their previous generation would have been generally more God-fearing than us. So too, in this matter of educating the younger generation, they were much more God-fearing, and blazed like fiery torches. So they wouldn't have been negligent and simply watched with equanimity and coldness while the younger generation was drowning in the nethermost pit and the people of God falling to heresy, God forbid. They would have risen with outrage and sacrificed their entire beings and possessions to save them and educate them in the path of God through various theories and plans.
ואם כן אנחנו הדור הגדול מהם דור המחנך אתם, אשר עלינו החוב למסר להם את קדשת ד' תורתו ועבודתו, האם יכולים אנו לאמר במנוחת הנפש, ידינו לא שפכו את הדם הזה של נשמות ישראל לבאר שחת. מה נאמר לפני ישב מרום, ובמה נצטדק לפני שוכן שחקים, כאשר יבא לפקד על צבא מרום בארץ, ועל הדור הצעיר צאן מרעיתו אשר בידנו הפקד ועל אחריותנו בטח. ד' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קלו, בני היכן הם, בני רחומי, בני אברהם יצחק ויעקב, היכן הם. And if so, will we - the generation above them who educates them and bears the obligation to pass on God's holiness, His Torah and His service to them - be able to say with a clear conscience, "Our hands have not spilled this blood of the Jewish souls into the pit of destruction?" What shall we say before the One who sits on high? How shall we justify ourselves before the One who dwells in the skies when He comes to take account of His lofty army upon the earth and of the younger generation whom He deposited in our hands and entrusted to our responsibility? God will roar from on high and give forth His voice from His holy abode - "Where are My children, My beloved children, the children of Abraham, Isaac and Jacob? Where are they!"
ואם באמת רוצים אנו לשוב לד' ולתקן את אשר עותנו בזה, עלינו להכיר גם את חלק אשמתנו בזה, כי אף אם בהם פצע אשר לא היה בבני הנער אשר לפנים, אנו למה הזנחנו אתם מבלי חקר ומבלי עמד על מחלת נפשם בעודם רכים ובידינו לדעת איך ובמה לרפאותם שאל כל אשר נחפץ נטם, האם יתברך האב בלבו או אפוטרופוס הילד לאמר, חף אני מן מומי הילד, אם ראשית מחלתו רק פצע קטן היה אשר יכלה להרפא ורק בהתרשלותו נתפשטה ואת אבריו הרקיבה. בכל אשמתם ובקלקולם אל לנו לגל את כל האשמה על בני הנער בלבד, ולהצטדק רק באנחה, הוי בני הנער, עלינו להרגיש כאב ודאגת הלב גם על התרשלותנו, ורק אז נוכל לחפש עצה מה לתקן ולעשות לרפא את שבר עמנו. ולד' נתפלל, שיורנו דרכו ואת לב האבן של בני הנער יסיר וכלנו יחד נזכה לעבדהו באמת ובלב שלם, ולהיות מישראל אשר בך אתפאר ויאמר חזי בהאי ברא דאתינא לגבך. And if we truly want to repent to God and repair what we have made crooked in this, we must recognize our part of the guilt. For even if they have an infirmity which did not exist earlier in youth, why have we abandoned them without investigation and without curing their spiritual ailment while they were still small and it was possible for us to know how and with what to heal them - since they would then follow everything we would [tell them]? Would a father or guardian of a child congratulate himself by saying, "I am devoid of guilt for the defects of the child" - if the beginning of the sickness was only a small infirmity which could have been healed, but on account of his negligence, it spread and rotted [the child's] limbs? With all of their guilt and all of their corruption, let us please not push all of the guilt only to the youth. We need to feel pain and concern also about our own negligence. And only then will we be able to seek a plan about what to fix and what to do to heal what is broken in our nation. And let us pray to God that He will guide us in His path and remove the heart of stone from our youth, so that we can all merit to serve Him together in truth and with a full heart; and that we may be among those in Israel through whom He is glorified and [about whose child] it will be said, "Look at this son that I have brought before You!"
לא בהשערות, רק בחקים איתנים ובעבדות חזקות עלינו לבאר בראשונה מה החלוק בין דור לדור, למה בדורות הקדומים לנו כל חנוך שהוא היה מועיל, תלמידי כל מלמד ובני כל אב רבם ככלם היו עובדי ד', ולא כן עתה. הסבה הפשוטה והעקרית היא, שהנער קם וחושב את עצמו לאיש בטרם בא מועדו. לא השערה בדויה אנו אומרים בזה, כי גם כל העולם מקונן עתה על זה, ולא את הטעם והסבה באנו בזה לבאר, למה קם הנער, אבל כך היא העובדא, רוח שטות זה עבר על בני הנער לחשב את עצמו לאיש בדעת ורצון, בעוד בו דעת מהפך ורצון בסר ומר, ועוד הודיעו לנו חז"ל מראש (סוטה מט, ב): 'בעקבות משיחא חצפה יסגא'. גם זאת חצפה היא לחשב את עצמו ואת דעתו לנאמנים ובטוחים לסמך עליהם הדבר הזה כל כך התלקד, עד שמשתוממים לפעמים לראות תנוקות הכי קטנים – עצמית ואמץ מרמה זה, כבר מבצבץ ועולה בהם לחשב את עצמם לאנשים. Not by conjecture, but by sound methodology and solid facts must we first of all explain the difference between the generations: Why is it that in previous generations any type of education was effective - almost all the students of every teacher and almost all the children of every father were servants of God - but now it is no longer so? The simple and main reason is that youths are thinking that they are already adults before their time. What we are saying is not a fanciful conjecture, as the whole world laments this now. We are not coming to give a reason and cause for this here - as to why children are doing this. But regardless, it is a fact. This spirit of insanity has taken hold of youth to think of themselves as having the mind and will of adults, while their minds are still unstable and their wills, unripe and bitter. Moreover, the Sages, may their memory be blessed, informed us from the beginning (Sotah 49b), "In the time before the messiah, brazenness will grow." This too is brazenness - for a child to think of himself and his mind as trustworthy and reliable, such that they can be depended upon. This has become so accepted that we are sometimes amazed to see this independence and false boldness already bubbling up in the smallest infants who already think of themselves as adults.
ושתים רעות נמשכות מזה. האחת, שבשביל זה על כל מדריך מלמד ומחנך מביט הנער כעל עריץ זר, שבא למשל עליו ביד חזקה ולשלל ממנו שלטון עצמותו דעתו ורצונו, ומין התנגדות אף שנאה מתעוררת בקרב הנער פנימה אל מלמדיו ואביו, עד שאינו נותן לב לשמוע את דבריהם ואיך לקלטם בלבו, רק איך להתפטר מהם ולצאת מן ידיהם. There are two evils that grow out of this. The first is that as a result, a lad will look at every advisor, teacher and educator as a foreign tyrant that is overbearingly coming to control him and take away his independence, his opinions and his ability to choose. So a type of opposition, even hatred, wells up inside the child towards his teacher and father - to the point that he pays no attention, to listen to their words and how he should internalize them. Instead, he only thinks about how to get rid of them and escape their hands.
והשניה – שאפשר גדולה פרצתה מן הראשון – היא, שבראשונה שאישיות הילד ועצמותו לא מהרו להתגבל ולהתגדל בעודו בסר, גם הרגשותיו ודעותיו ובכלל כל השקפותיו ושאיפותיו לא מהרו להתפתח קדם זמנן, מין ניר חלק היה הילד בנפש טהורה לקבל את הצורות ואת הדבורים אשר ירשמו עליו מוריו ורבותיו, והם באמת ספו לו כתורא, ולא דבורים בלבד, רק גם את נפשותיהם בו הכניסו ועל נפשו חרתו. והיה כאשר התחילו אחר כך נצני נפש הילד הרגשותיו ושאיפותיו מעט מעט להתנוצץ, מצאו כבר נער דשן בדשנה של תורה ושמן משמן משחת קדש, והיו הן ניצני הרגשותיו ושאיפותיו עוד לכח מוסיף ולנשמה יתרה להצמיח ולהוסיף על התורה ועבודת ד' אשר הכניסו בו רבותיו, בהם התחנך ובקדשתם התגדל. לא כן עתה שאישיות ועצמות הילד ממהרת להתגבל ולהתגדל קדם זמנו גם שאיפותיו דעותיו והשקפותיו ממהרות להתפתח בעודן בסר מרים וארסיים, ובהן מתחיל הוא להתבונן ולחקר בכל דבר (אף בדברים שאסור לו) כאיש לעצמו, ולהתרגש ולהתפעל בהתרגשות לא מבשלה, והאם אפשר שמן הדעת שלו וההתרגשות והתפעלויות ארסיות, תתרקמנה שאיפות והשקפות לא פסולות ורעולות. And the second - which may cause even more damage than the first - is that it used to be that the personality and independence of a child would not crystallize and develop so quickly while he was still immature. Likewise would his emotions and opinions, as well as his worldview and aspirations, not develop so quickly before their time. The child was a type of blank slate with a pure soul that would absorb the depictions and words that his teachers and rabbis impressed upon him. So they could truly 'stuff him like an ox.' And it was not only words, but their souls that [the teachers] brought into them, and engraved into their souls. And so when the glimmerings of the child's spirit, feelings and aspirations later began to slowly bubble up, they found him as a lad who had already been enriched by the richness of Torah and had been 'anointed with holy anointing oil.' And so the glimmerings of his emotions and aspirations were an additional force and 'extra soul,' to add to the Torah and service of God that his rabbis had brought into him, through which he was educated and in the holiness of which he grew up. This is not the case today when the personality and independence of the child crystallize and develop quickly before their time; and when his emotions, aspirations, opinions and worldview blossom quickly while they are still immature, bitter and poisonous. And it is with them that he begins to examine and investigate every matter (even things that are forbidden to him) as an adult would for himself; and to emote and be enthused with unripe emotions. And is it possible that from his mind and from his poisonous emotions and enthusiasm, he will piece together a worldview that is not defective and poisonous?
אם נחדר אל תוך נפש הנער ונתבונן בנסיונות זכים ואמתיים בכל מהלכה נראה, שעל פי הרב אין הנער סר מדרכי ד' בפעם אחת, לא מחלל שבת בפעם אחת אף אינו יוצא מבית המדרש לטרטיראות להבדיל – פתאום, הגמרא אומרת (שבת קה, ב): "כך אמנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך" וכו', לפום ריהטא רואים בגמרא רק כשבא כבר לעשות את המעשים הרעים רחמנא לצלן, לא בעברה חמורה מתחיל בתחלה רק בהדרגה יורד לבאר שחת, אבל כד חזינן, גם טרם שבא למעשה הראשון הכי קל גם בדעתו פנימה המשבר לא נעשה פתאום ובפעם אחת רק לפני שנה או יותר התחילה דעתו להתפצע מעט, פצע ואינו פצע, כנגע נראה לי בבית – רק כנגע, נגע ואינו נגע, וממנו מבצבצת מחשבה דקה מן הדקה, להסתכל על התורה והעבודה כעל דבר נבזה ובטלנות, ועל העולם החצוני של הוללות בערות ופחזות, כיפה וטוב, וגם סבה הכי קלה יכולה לגרם פצע כזה, כי מצערה היא בראשיתה ואינה פועלת הרבה עליו ועל מעשיו, רבותיו אף חבריו היותר קרובים אינם מכירים בו שום השתנות, ומעט מעט מתעמקת היא בנפשו ומתרחבת במחשבתו מנפש ועד בשר מכלה, ופתאום קול רעש נשמע והנה עזב את בית אלהים ונפל לבאר שחת רחמנא לצלן. If we delve into the spirit of the youth and evaluate them with a pure and completely honest investigation, we would see that a lad will usually not veer from the ways of God all at once. He does not profane Shabbat instantly, nor does he suddenly go from the study hall to, mutatis mutandis, the theatres. The Gemara (Shabbat 105b) says, "That is the craft of the evil inclination. Today it tells him [to] do this, and tomorrow it tells him [to] do that, etc." At first glance, we see in the Gemara that only when he is already about to do bad things, God forbid, does he not begin with weighty sins from the start, but rather descends into the pit of destruction gradually. But as we see - even before he comes to the first, most insignificant deed - the internal break in his mind also does not happen suddenly and all at once. Rather a year ago or more, his mind became slightly infirm - infirm, but not infirm. 'It appears like a blemish in the house' - only like a blemish. And the smallest thought bubbles through from it, to look at the Torah and divine service as something disgraceful and as a waste of time; and at the outside world of licentiousness, ignorance and wildness as beautiful and good. Even the most insignificant thing can cause such an infirmity. Since at first, it is tiny and does not do much to him or his deeds, his rabbis - and even his closest friends - do not see any difference in him. But, little by little, it deepens itself into his spirit and spreads into his thoughts, to destroy him, from the spirit to the flesh. Then suddenly a loud voice is heard, that he has left the House of God and fallen into the pit of destruction, God forbid.
על פי רוב נגע פנימי זה בנפש בא מן ישות והתנגדות הנכתב לעיל, כיון שנעשה יש בפני עצמו והתנגדות אף שנאה מבצבצת בקרבו נגד אביו רבותיו ומחנכיו, לא רק נגדם מתעוררת התנגדותו, רק אל אשר יורו אותו ועל כל התנהגותם ודרכם דרך הקדש מתחיל להסתכל בשאט נפש ושנאה. Generally this internal blemish in the spirit comes from the selfhood and [resulting] opposition written about above. Once he has his own selfhood; and his opposition - even hatred - bubbles up inside him against his father, rabbis and educators, the opposition will not only arise against them. Rather he will also begin to look with scorn and hatred at what they taught him, at their behavior and their path - the holy path.
תוצאות דברינו הם, שמלפנים כל מדריך ואב היה יכול לחנך את ילדי ישראל ולהורותם דרך ד', ואף אם לא היה מדיק לחנך "על פי דרכו" שרמז לנו שלמה המלך – על פי דרכו של כל בן ותלמיד דעתו ועצמותו, ורק מרגיל ומצוה – היה גם כן מועיל, מפני שהילד בקטנותו אף בנערותו נפש נקיה היה, ולא עוד אלא שגם הוא בעצמו בקרבו פנימה הרגיש ריקנותו וחשכת דעתו ומין צמאון פנימי היה בקרבו לשמע את דרך ד' מכל מלמד ומדריך. ואף אם ארע שעה שהשתובב הנער וסרב לשמע גם כן הרגיש בעצמו אחר כך שחטא, אביו ומלמדו המיסרהו אף מלקהו הצדיק והוא הפושע, רוחו נפל בקרבו מעט וכפה את עצמו לשמע מעתה לקלם ולבטל את רצונו מפני רצונם, ומעט מעט קלט בקרבו את תורת ד' להיות יהודי נאמן, אם היה אחד מהם יותר בן תורה או פחות, אבל יהודים עובדי ד' כלם היו. What comes out of our words is that earlier, any advisor or father could educate Jewish children and teach them the path of God, even if he was not exacting to educate "according to his way" - according to the way, mind and essence of each child, as King Solomon hinted to us. Even if he only accustomed and commanded them, he was still successful. For the child was a clean spirit while a youth, and even while a young adult. Moreover, he himself felt his own emptiness and the weakness of his mind inside. So he had an inner thirst inside himself to listen to the words of God from any teacher or advisor. And even if there were times when the lad would be mischievous and refuse to listen, he himself would feel that he had sinned; that his father or teacher who disciplined - or even struck - him was right and that he was the sinner. His spirit would fall a little inside himself and make sure that he would listen to their voice from now on, and negate his will to their will - so that, little by little, he would absorb God's Torah into his being and become a faithful Jew. Though one may have been more of a ben Torah and one may have been less, they were all Jews who served God.
לא כן עתה, שישותו של הילד ועצמותו מתקדם להתגבל בלא עתו, ועמו גם הרגשותיו שאיפותיו והשקפותיו – בעודן בסר בו מתגלות, ובסבתן פרוד ושנאה בין הבנים והוריהם עולה, בני דורנו שהיו מכשרים להיות יהודים נאמנים יצאו ואינם, נהפכו עלינו לאויבים, שוחקים ומחרקים שן עלינו ועל אמונתנו, וזאת ראה שלמה המלך בחכמת ה' אשר בו מראש, והזהיר לנו חנך לנער על פי דרכו, לא בצווי לבד רק בחנוך, וחנוך על פי דרכו של כל אחד ואחד. It is not like this now, when the child's selfhood and independence jell early before their time. And together with them, his feelings, aspirations and worldview are revealed while they are still immature. As a result, the division and hatred between the children and their parents is intensified. The children of our generation who were fit to be faithful Jews have left and are no more. They have turned upon us as enemies; they laugh and scorn us and our faith. And this is what King Solomon saw from the beginning, with the wisdom of God that he had, and warned us to teach the lad according to his way - not only with a command, but with education - to teach each and every one, according to his way.
כי לעיל דברנו שכל נפש ילד ישראל אוצר של קדשה הוא, רק שצריכים לדעת איך לפעל בו, וגם בענין הזה, הן אמת שאישיותו של הילד הישראלי נתדבק ברוח המהלך בין כל נערי העולם להתגבל ולהתגלות בעודו בסר אבל איזה אישיות נתגבל ויצא לחוץ, הלא אישיות ישראלית, וצריכים אנו להחיש להרכין את עצמנו לאישיותו לאחז אותו ולפעל בו לקדשה טרם נתהפך לנו לאויב. אם משה רבנו, כל הנביאים וכל הצדיקים הרכינו את עצמם מגדל מדרגת צדקתם אלינו אף לצרכי גופנו, האם לא נחטא אנו אם נזניח אתם, ולא נרכין את עצמנו לכל אחד לחנכו על פי דרכו בעודו עומד על הפרק אם להיות עבד נאמן לד' או חס ושלום פושע ישראל, צריכים אנו להרכין את עצמנו אליו ולדבר כלשונו, כמעט להתהפך אז לילד ולדבר עמו כדעתו וכערכו. For above we said that the spirit of every Jewish child is a storehouse of holiness; it is just that we need to know how to act upon it; and the same thing is true in this matter. It is true that the personality of the Jewish child has been contaminated by the spirit that has affected all of the world's youth, to jell and develop while still immature; but what personality is it that jells and goes out? Is it not the Jewish personality? Hence we must hasten to soften ourselves to his personality, so that we can grab onto it and act upon it for holiness, before he turns into our enemy. If our teacher Moses, all of the prophets and all of the tzaddikim softened themselves from the high levels of their righteousness towards us for our sake, would it not be a sin for us not to soften ourselves towards each [child] - to teach him according to his way? While he is still at a crossroads as to whether to become a faithful servant of God or, God forbid, a Jewish sinner - we must soften ourselves towards him and speak in his language; almost to turn into a child and speak with him according to his mind and according to his level.
לא די ללמד את הנער רק שחוב עליו לשמע לקל המחנך ותו לא, כי לא יועיל בזה בלבד, כי לסוף יראה את רבו למתנגדו ועריץ זר עליו כנ"ל. העקר הוא להכניס בלבו דעה זו, שידע שהוא – הנער בעצמו הוא עקר המחנך, לא קטן ונער הוא, רק נצר מטע ד' בכרם ישראל הוא, ועליו הטיל ד' חוב זה לגדל ולחנך את נצר זה, את עצמו לעץ גדול עץ החיים ולעשותו לעבד ד' צדיק וגדול בתורה, וכיון שדעתו ורוחו קטנים ותורה הרבה לא למד, יצרו מרקד בקרבו, לכן אם פחד ד' לנגד עיניו וירא הוא שלא יחטא נגדו ולא ישחית את כרם ד' צבאות, מכרח הוא לשמע את תורת ד' ודרכו מפי רבו ואביו, בין בדברים המפרשים בתורה ושלחן ערוך, בין בדברים שאינם מפרשים. כמה הזהירה התורה לשמע לקל האב והמחנך, כגון: "שאל אביך ויגדך זקניך" וכו', "לא תסור" וכו', "שמע בני מוסר אביך", והסורר והמורה לא עשה שום עברה המפרשת בתורה שבכתב ושבעל פה ומכל מקום כל כך החמירה התורה בו, מפני שאביו ואמו אמרו איננו שומע בקולנו, וכל עצמותו לא נקרא על שם מעשיו זולל וסובא רק על שם סורר ומורה על שממרה נגד אביו ומחנכו, וכדומה מהפסוקים. It is not enough to just teach the lad that he is obligated to listen to the educator, and nothing more. For in the end, he will [still] see his rabbi as his opponent and as a foreign tyrant, as mentioned earlier. The main point is to bring this opinion into his heart: To know that he - the child himself - is the main educator. He is not a minor and a lad. Rather, he is the sprout of God's planting in the garden of Israel. And God has placed the responsibility to nurture and educate this sprout upon him, himself - to be a great tree of life and to make himself into a servant of God, a tzaddik and a Torah great. But since his mind and spirit are young, there is much Torah that he has not learned and his evil impulse is active. So if he is God-fearing and does not want to sin towards God and to destroy the vineyard of the the Lord of hosts - he will need to listen to the Torah of God and His path from his rabbi and his father, both regarding that which is explicit in the Torah and in the Shulchan Arukh and that which is not. The Torah was not sparing in warning about [the importance of] listening to the father and the educator: "Ask your father and he will tell you; your elder, etc." (Deuteronomy 32:7); "you may not veer, etc." (Deuteronomy 17:11); "Listen, my son, to the rebuke of your father" (Proverbs 1:8). And the wayward and rebellious son (Deuteronomy 21:18-21) has not done any sin that is explicit in the written or oral Torah; and yet the Torah is very stringent about it, because his father and mother said, "He did not listen to our voice." And his very identity is not called, glutton and drunkard, based on his actions; but rather, wayward and rebellious, because he is rebellious towards his father and his educator. And [other examples] can be found in the verses.
וכל כמה שיכול האב והמלמד להבין ולהשכיל את הנער בזה בדעת ושכל ואת החובה שהוא נושא על עצמו לגדל ולחנך איש ישראל, עץ בגן ד' בעדן, והוא האב והמלמד הוא רק המורה אשר יורהו, איך יחנך הוא את עצמו ומה דבר ד', כמו מי שבא לשאל שאלה בעניני אסור והתר, שהדין הוא רק המורה אשר יורהו מה כשר וכו', אבל עקר העושה הוא בעל הבית בביתו ורק עליו האחריות שיהיה כשר וישליך את האסור והטרפה. והרבה נרויח, כשנורהו כן, ראשית כאשר יתגדל בדעה זו לא יראה את אביו ומלמדו לעריץ ומושל זר שרוצה למשול עליו, כי החוב הוא על עצמו והוא בעצמו באנוכיות שלו ובישותו שהקדים להתגדל בו, מושל ומחנך את עצמו, ולאביו ומלמדו צריך הוא עוד להכיר טוב על אשר עוזרים הם לו ומקלים לו את עבודתו. And as much as possible, the father and educator should make the lad understand and internalize this in his mind and intellect - that the obligation is upon the child to develop and educate himself into a Jewish adult, a tree in God's garden in Eden. And the father or the educator is just the guide that will instruct him how to educate himself, and about what God said. It is like one who comes to ask a question in matters of what is forbidden and what is permissible. [There,] the law is given by the decisor who advises one as to what is kosher, etc. But the main practitioner in the home is the homeowner - it is solely his responsibility that it be kosher and that he get rid of what is forbidden and unfit. And we gain much when we instruct him like this. First, when he will develop with this opinion, he will not see his father or teacher as a foreign tyrant and ruler who wants to rule over him, since the obligation is upon himself. So it is he - with his individuality and selfhood that have already developed in him - who is the ruler, and the one educating himself. And he must additionally be grateful to his father and his teacher for helping him [with this] and lightening his load.
עוד זאת נרויח, כי גם הנערים – שאינם מתרחקים מאתנו כל כך ואינם מתהפכים לנו לאויבים, ורק שמזניחים את עבודת הקדש מחמת עצלות והתרשלות בלבד, גם כן יתעוררו ויתחזקו לעבד את עבודתם, כי הגמרא אומרת (ערובין ג, א): קדרא דבי שתפי לא חמימא ולא קרירא, חק הוא ברוח האדם שכשיש לו על מי לסמך, מרשל הוא עצמו וסומך על זולתו, וכן הנער אף אם אינו מסרב, מתרשל הוא בחשבו שאביו ומלמדו יעשו בעדו הכל, וכשישכיל לדעת שהחוב עליו ורק הוא בעצמו המדריך והמחנך, יתאמץ ולא יתרשל. We also stand to gain that even the lads that are not distancing themselves from us so much and are not turning into enemies - but rather only disregarding their divine service from laziness and neglect - will also be stimulated to redouble their service. As the Gemara says (Eruvin 3a), "A stew belonging to two people will be neither hot nor cold" - it is a law of the human psyche that when one has on whom to rely, he will be neglectful and depend on the other. And so too a lad - even if he does not resist - will be neglectful by thinking that his father or teacher will do everything for him. But when he understands that the obligation is upon him and that only he himself is the guide and educator, he will make efforts and not be neglectful.
אבל בדברים אלו בלבד לא יצאנו עוד ידי חובתנו, כי אף אם נחדר אל עצמות ישיות שכל הנער על ידי שנשכילהו, עד שבדעתו יבין כי האחריות על עצמו, ובדעת עצמו ירצה להתחזק ולעבד עבודת הקדש, מכל מקום הלא אמרנו שלא בלבד שכלו רק גם ישיות הרגשותיו, התפעלותיו, אף התלהבותיו, מתקדמות לצאת קדם זמנן להיות לאיש עצמאי, להתרגש ולהתלהב מיפי המדמה של שטותי העולם, כבתי הטרטיראות וכן ממיני הוללות והפקרות העולם, ואם לא נקדם אנו לעורר את נפשו שתתרגש מכל מצוה ותתפעל מן התורה ואור ד', לא נפעל מאומה חס ושלום, כי אף אם בשכלו יבין שהחוב עליו לחנך את עצמו, מכל מקום הרגשותיו ותשוקותיו יסירוהו מן הדרך הטוב אל הדרך שאף בעצמו מבין שרע הוא, כי האם אין רוב הפושעים מבינים בעצמם בתחלתם את מעשיהם שרעים הם, מכל מקום הרגשת תאותיהם מתגברת על דעתם להפילם לבאר שחת. However with these things alone, we will not yet have fulfilled our obligation. For even if we delve into the independent selfhood of the lad's intellect and make him understand to the point that he grasps intellectually that he bears the responsibility, and will want to strengthen himself in his divine service - nevertheless, have we not already said that it is not only his intellect that comes out prematurely to be like that of an independent adult? Rather it is the selfhood also in his emotions, his excitations and even his enthusiasm that cause him to be excited and enthused by the imagined beauty of the stupidities of the world - such as the theaters and all the other types of licentiousness and unbridledness in the world. So if we ourselves do not stimulate his spirit early on, to get excited from every commandment and to be enthused by the light of God's Torah, we will have done nothing, God forbid. As even if he will grasp intellectually that he bears the obligation to educate himself, his emotions and passions will nevertheless make him veer from the good path to the path that even he himself understands is bad. For is it not that most sinners themselves understand that their deeds are bad at first? Yet it is the excitement of their desires that overpowers their minds, to make them fall into the pit of destruction.
וזהו העקר בתורת החסידות שלא יסתפק האיש בשכלו לבד אשר קובע בעבודה, כי ההתקשרות אשר בשכל לבד אינה קשר של קימא, יכול הוא לשעבדו ולדעת ברור בשכלו שרק את ד' צריך הוא לעבד בכל פרטי מחשבה דבור ומעשה שלו, ומכל מקום לבו וכל גופו רחוקים, את כל נפשו וחיות גופו צריך הוא לקשר, צריך לחדר אל נפשו להעלותה ולעוררה שתתלהב בכל מצוה בתורה ובתפלה, תתענג בענג רוחני ותשמח בה, וכשמקשר גם את נפשו אף חיות גופו אז חוץ מזה שהמצות והעבודה שעושה, יותר עילאות הן ויותר קדושות, עוד זאת, בטוח הוא יותר שיוכל לעמד נגד יצרו ולא יקרע מן מקור החיים וישלך כל כך מהרה אל הבאר שחת על ידי פתוי יצרו. And this is the essence of Chassidut. That a man not suffice with just his intellect in determining [the contours of] his service. For the connection of the intellect alone is not an enduring connection. He may subjugate it and know clearly in his intellect that he must only serve God in all the details of his thought, speech and action - but his heart and all of his body nevertheless be far removed. [Hence] he must connect his whole spirit, and the life force in his entire body; he must delve into his spirit to elevate it and stimulate it, that it should be enthused, spiritually delighted and rejoice over every commandment; by Torah and by prayer. And when he connects his spirit and even the life force in his body - beside the fact that the commandment and the service that he does will be more elevated and more holy - he will also be more certain that he will be able to stand up against his evil impulse and not be torn away from the Source of Life and cast quickly into the pit of destruction by the seduction of his evil impulse.
והנה לעולם צריכים היינו להמתין עם עבודה זו של התרגשות והתלהבות אצל הנער עד אשר יגדל, כי קשה שיתלהב הנער התלהבות אמתית של החסידות, ובכלל בכל מקום שכתבה התורה חקים ומשפטים, מקדמת את החקים למשפטים, כי המשפטים הם בטעם, לא טעם של שכל בלבד רק גם טעם של ידיעה, כי האם מפני שאין שכל לבן, למה רוצה הוא לנשק את אביו בשפתיו, בשביל זה אין הנשיקה ברורה וידועה לו, אדרבה זאת היא עקר הידיעה, לבו משתוקק לנשק את אביו, וזאת היא בטוחה מכל השכליות שבעולם. It is true that we had always needed to wait with this service of emotions and enthusiasm with youth until they matured. For it is difficult for a child to be enthused with true chassidic enthusiasm. As even in general, whenever the Torah writes [both] statutes (chukim, laws the reasons for which are not obvious) and judgments (mishpatim, laws the reasons for which are apparent), it has the statutes come before the judgements. As the judgements are with discernment - and not just intellectual discernment, but also discernment of awareness. For just because a child does not [yet] have intellect, is he not clear and aware why he wants to kiss his father with his lips? Just the opposite, this is the essence of awareness! His heart desires to kiss his father; and this is more certain that any intellectual matter in the world.
האיש הישראלי בכל מצוה בין בשכל ובין בלא שכל, אם לבו משתוקק מתלהב מתקשר ומאמין באמונה בטוחה וחזקה, משפט היא אצלו ודאית וברורה לו, והדבר שאינו מתרגש בה מאומה לא בשכל ולא בלב חקה היא. ומתחלה צריך האיש ישראל להרבות במצות, להשתקע בתורה ועבודה ולהתמסר בדעתו מחשבתו וכל נפשו לד' ואז ככל אשר משתקע יותר בעבודה וקדשה, מרגיש בשעות הטובות איך נפשו יוצאת ומתקרבת לקדשה והאור העליון, נשמתו מתדבקת בנשמת שדי והוא ואף גופו בתוכו, מתלהב ומתירא, שמח משתוקק ומתמוגג. מתחלה חקים לעשות אף בלא טעם ובלא הרגשה ואחר כך משפטים בטעם והתלהבות, והנער עליו לעסק עוד בחקים, להשתקע בהם בלא הרגשה והתלהבות. With every commandment - whether understood or not - if the heart of the Jewish adult yearns, enthuses, connects and has strong and certain faith, it is a judgement for him, [both] certain and clear. And that for which he is not excited at all - in his mind or in his heart - is a statute. At first, the Jewish adult has to do many commandments, immerse himself in Torah and service and give himself - his mind, his thoughts and all of his spirit - over to God. And then the more he immerses himself in service and holiness, the more he will feel - at fortuitous times - how his spirit goes out and draws near to holiness and the Supernal Light. [At those times,] his soul attaches itself to God's soul, and he - and even his body - becomes enthused, is in awe, rejoices, yearns and takes pleasure. [But] at first, there are statutes that must be done, even without discernment and without emotion. And afterwards are the judgements with discernment and enthusiasm. So a child must first engage with the statutes, to immerse himself in them without feeling or enthusiasm.
אבל מה נעשה עם דורנו שעצמותו והרגשותיו מתקדמות להתגדל ולהתלקד, והיה אם לא נחיש אנו לאחז בהתלהבותו לשעבדה ולהפעילה בהתפעלות של קדשה, תתרגש ותתפעל בהתלהבות של שטות ויפי המגנה של העולם, להתפלאות מדרכיהם ולחמד את תעלוליהם המכערים, לנער בן דורנו שהרגשותיו והתפלאותיו כבר נתבגרו ונתבלטו, קשה כבר לקשר בחקים בלא הרגשות, אף בדברי שכל בלבד אם רק שכל יבש הוא, מכרחים לחדר אל נפשו לעוררה ולהלהיבה, שתרגיש מעט על כל פנים מנעם הארה דהארה מן זיהרא עילאה, תשתוקק ותתקשר. But what can we do with our [younger] generation, when their selfhood and feelings develop and solidify so quickly? If we do not move quickly to grab onto [the child's] enthusiasm - to harness it and to move it towards excitement about holiness - it will emote and become excited with enthusiasm for stupidity and for the reviled 'beauty' of the world, to be impressed by their ways and to covet their ugly mischief. For with the lad of our generation whose emotions and impressions have already matured and become pronounced, it is difficult to still connect him to statutes without emotions - or even to intellectual matters if it is only done with dry intellect. We must delve into his soul, arouse it and have it enthused - such that it feel at least a little of the pleasantness of the illumination of the illumination of the Highest Splendor, that it yearn [for it] and connect [to it].
לכן אם רוצים לקשר את הילד ולחנכו ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה", ולא מפני שמצוים אותו בלבד יעשה רק מפני שנפשו תדחהו לעשות, אז אסור לנו להמתין רק צריכים לחנכו בדרכי החסידות האמתית עוד מקטנותו, "חנך לנער על פי דרכו" והדרך שצריך הנער של דורנו היא החסידות האמתית הלבבית והנפשית, ואף אם אין זאת עוד התלהבות החסידות האמתית מכל מקום בקצה המטה נוגע ומתקשר הוא, וככל אשר יגדל ויעבד, יעלה ויזכה להיות חסיד אמתי. Hence if we want to connect the child and educate him such "that also in his old age he will not veer from it" - and who does so not only because he is commanded, but also because his spirit pushes him towards it - it is forbidden for us to wait. Rather we must educate them in the ways of true Chassidut from when they are still small. "Teach (Chanokh) the lad according to his way!" And the way required by the youth of our generation is true, hearty and spiritual Chassidut. And even if this will not yet be true chassidic enthusiasm, [the child] will nevertheless reach the 'tip of the staff' and connect. And to the extent that he grows and works on it, he will ascend and merit to become a true chassid.
כלומר, איתא בפרדס (שער י', פ"א) איך הגונים ומראות הגופניות פועלות במרום, כשבא לפעל בחסד יתלבש לבנים, בגבורה בבגדים אדמים וכו', ואומר בקדשו (חוץ מן הסודות אשר בדבר), כי אם יביט האדם בעיניו במרוצת המים הרבים יתעורר בו לחה הלבנה וכו', וכן הענין בזה כאשר ישוטט המעין בשכלו ימצא אל הענין הזה עשר ידות, כי מהגונים הנראים בעינים או המצטירים בשכל, בגופני, יתפעל הרוחני, והנפש תתעורר לרוח והרוח לנשמה, והנשמה ממציאות למציאות עד שתתעלה אל מקום יניקתה ותתעורר לפי מציאות ציורה וכו', עד כאן לשונו הקדוש. This is explained in Pardes Rimonim 10:1:5, in which it is written how the colors and physical visions act upon the supernal realms. [Such that] when He wants to act with kindness, He wears white; when He wants to act with strength, He wears red garments, etc. And he said in his holy words (besides the secrets in the matter), "If a person looks at the flow of much water with his eyes, a white liquid is stimulated, etc. So too is this matter. When the spring flows in his mind, he will find ten levels in this thing. As the colors that appear to our eyes - or in our physical mind's eye - impact on the [level of the] spiritual; the essence is stimulated by the spirit; and the soul by the essence. And from the soul, it goes from one state to another; until it rises to the place of its nourishment. So it is aroused according to the state of the [original] form." To here are his holy words
זה יסוד החסידות, שיתפעל ויתלהב, ובדברים נמוכים יתחיל והתרגשויות גופניות יסגל להתעורר בהן לקדשה, ואף אם רק התעוררות גופנית היא, הנפש תעורר לרוח והרוח לנשמה. And this is a fundamental concept in Chassidut - that one should get excited and enthused, beginning with lower things. And these physical emotions are able to stimulate him to holiness. So even though it is only physical arousal, the essence is stimulated by the spirit; and the soul by the essence.
וזה החלוק בין קטן לגדול, החסיד הגדול אף אם מתחיל להתעורר, להתרגש ולהתפעל מדבר גופני, אף בשעה שעושה פעלות גופניות כשתית היי"ש בין החסידים וכמיני המחשבות לעורר את עצמו כמו שנדבר אם ירצה ה' בפנים הקונטרס, לא ישאר בהתעוררות הגופנית לבד, רק תכף יעורר את הנפש והרוח וכו', עד שגם נשמתו תתעורר ותתגלה בקרבו בכל אחד כפי מצבו, וכפי השעה שעומד בה. And this is the distinction between an adult and a child. Even though the adult chassid begins to be aroused, excited and enthused by something physical; nevertheless even at the time that he does a physical action like drinking alcoholic beverages among the chassidim or like conjuring types of thoughts that arouse him - as we will, God willing, discuss later in the book - it does not remain only a physical arousal. Rather the spirit, the essence, etc. are [also] immediately aroused; until even his soul is aroused and revealed inside him - each one according to his situation and timing.
גם את המנורה הדליקו בדבר זר, אבל לא עזב הכהן את המנורה עד שתהא שלהבת עולה גם מאליה, והקטן יכול להשאר בהתעוררות והתרגשות גופנית, אבל גם בה מין זהרה וקו הארה דקה מן הדקה מן הנפש מרחוק עליה יזרח וגם זאת טובה היא, כי גם בה מתקשר גופו ונפשו הקטנים, והנער שמתרגש בליל פסח מנקיון החדר, מן רבי הנרות, ומן השלחן המסדר יפה, גם כן טוב הוא, כי גופו מתרגש מזה ונפשו פנימה מבצבצת ומתרגשת באמירת ההגדה לאמרה מעט בהתלהבות לד' אף שאינו יודע מה זה ועל מה זה. Even the menorah was lit with a foreign object; however the priest would not leave the menorah until the flame would remain lit on its own. But the child may remain on the level of physical stimulation and excitement. Nevertheless, even in him is there still a type of spark and the slightest filament of illumination of the spirit, shining from a distance. And this too is good, since even this is enough to connect his small body and spirit. For a lad that is excited on the night of Passover by the cleaning of the room, by the multitude of candles, by the beautifully set table - this is also good. As his body is excited, but his spirit is [also] bubbling inside and excited by the recitation of the Haggadah - to say it with a little enthusiasm to God - even though he doesn't know what it is and what it is about.
וזה ה"על פי דרכו" שאנו רוצים בקנטרס זה להרגיל את בני הנער בדרכי החסידות, נחוצה היא להם, ואי אפשר להם אחרת, מאחר שקדמו להתבגר והרגשותיהם התקדמו לפעל ואף אם לא יתקשרו בעצם נשמתם ולא התלהבו התלהבויות נפשיות אמתיות רק גופניות גם כן טוב הוא כיון שמהקדשה מתרגש – התרגשות גופנית מהקדשה, ובה מתקשר. וכשיגדל יקל לו להיות חסיד אמתי, והאם הנער המתחיל גמרא תוספות, מבין אתם כמו שמבין הגדול, ומכל מקום גם זה טוב הוא וגם בלמודו והבנתו זו מתקשר הוא בתורה. And this is the "according to his way." As in this book, we want to accustom youth to the ways of Chassidut. Since they have matured early, and their emotions are impacting early, it is required by them and there is no other way. And even though they will not connect to their actual souls and they will not attain true spiritual enthusiasm - but rather only a physical one - that is also good. Since he will be emoting from holiness - his physical emotions would be from holiness - he will be connected through it. So when he grows older, it will be easier for him to be a true chassid. For does a child who begins [to study] Gemara and Tosafot understand them like an adult? And yet it is good, as this study and understanding connects him to Torah.
לא שאנו אומרים לפרט בזה את כל עניני החנוך, אנחנו רק הערנו על עקר סבת השחתתו כעת ואשר צריכים לדקדק עמו יותר מאשר בדורות הראשונים, ואת הדרך אשר יתאוו בו המלמדים ואבות הבנים, רשמנו בזה למען ישמשו לטובה, גם אם הארס המרעיל – הינו ישות הילד שהתקדם לצאת, ואת שאר פרטי החנוך יחפשו המלמדים והאבות בתורתנו הקדושה וימצאו את כל הנחוץ להם, כי לא חדשות באנו לחדש חס ושלום, תורתנו נצחית היא ועד לנצח מורה היא לנו את הדרך אשר נעלה בה אל ד', ואת המעשה אשר נעשה בכל פרט ובכל ענין. We are not coming here to specify every matter related to education. We have just pointed out the cause of its current destruction, and that we need to be more exacting with it than in earlier generations. And in this work, we have written down the approach that teachers, parents and children should want to use for the good; even with the contaminating poison - meaning, the selfhood of the child coming out prematurely. As for the other details about education - teachers and fathers should seek them out in our holy Torah, and they will find everything they need. For we are not coming to make any new changes here, God forbid. As our Torah is eternal and it will guide us forever towards the path through which we ascend to God; and what we must do regarding every detail and regarding every matter.
למשל, הגמרא אומרת (שבת ל, ב) 'דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מלתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לבסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא' עד כאן לשון הגמרא, את המילתא דבדיחותא אמר מקדם כדי שיהיו בשמחה, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, כמו שאמרה שם הגמרא, אבל התורה כפטיש יפוצץ סלע שמתחלק לכמה ניצוצות ולכמה טעמים ולדורנו מרמזת הגמרא עוד איזה דרך להרב והמלמד, שכדי לרפא את פצע ההתרחקות שנעשה בין התלמיד להמלמד, צריך המלמד להשתדל לקנות את לב התלמיד ולשוב ולקרבהו אליו, והשמחה היא אחת מעקרי האמצעים לקנותו, נפש הילד והנער אינה סובלת את העצבות, והמלמד אל יתראה בעיניו כרגזן ואיש מדון. For example, the Gemara (Shabbat 30b) says, "Rabbah, before he began teaching to the sages, would say something humorous and the sages would be cheered. Ultimately, he sat in trepidation and began teaching the topic." To here are the words of the Gemara. He said something humorous so they would be happy, since the Divine Presence only resides amidst joy - as the Gemara says there. However the Torah is like a hammer that breaks apart a boulder which lets off many sparks and many explanations. So in our generation, the Gemara is also hinting to a path for the rabbi or the teacher: The teacher must make efforts to win over the heart of the student and to keep bringing him close. And joy is one of the main vehicles through which he can win him over. The spirit of a child does not tolerate sadness, and the teacher should never appear to him like an irritable or disputative person.
לא שיקל את ראשו בפני התלמיד ולא שיתבזה בעיניו חס ושלום, אדרבה המלמד ישתדל שיראהו התלמיד כאיש מרומם אבל גם לאיש טוב ונוח, גם בשעה שמראה לו הבדיחותא ירעד התלמיד, ואף בשעה שמטיל עליו אימה, קרטוב של שמחה יהיה מהול בה. וגילו ברעדה, ירעד ממנו לא כלפני רגזן, כעסן ובעל אגרוף, רק יראת הכבוד כלפני איש מבני עליה. אם הרב דומה למלאך ד' צבאות גם כשירגז עליו לא ישנאהו התלמיד בשביל זה וכשיראה לו פנים שוחקות ישמח ויוסיף לאהבהו וליראהו. It is not that he should be light-headed in front of the student nor disgrace himself in [the child's] eyes, God forbid. Just the opposite, the teacher should make efforts that the student see him as a man of stature - yet still also as a good and easy-going man. Even when he shows them something humorous, the student should tremble. And even when he puts fear into him, there should be a pinch of joy mixed in. "And rejoice with trembling" (Psalms 2:11). [The child] should tremble in front of him differently than he does in front of an irritable, angry or violent man; but rather with fear that comes from honor, like from one of the lofty ones. If the rabbi is similar to an angel of the Lord of hosts when he gets angry at [the child], the student will not hate him on its account. And when he shows him a pleasant face, he will rejoice and love him and fear him even more.
ומה מאד מאיר לנו השל"ה ז"ל בדרכנו בעניני חנוך דורנו, באמרו על הפסוק (משלי ט, ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך", כשבאת להוכיח את זולתך לא תזלזלהו ולא תחרפהו לאמר לץ אתה, כי בזה ישנאך ולא ישמע לך, רק הוכח לחכם, אמר לו הלא חכם אתה ולמה תעשה כה, ויאהבך וישמע לך, עד כאן לשונו הקדושה. And the Shelah, may his memory be blessed, greatly enlightens us about our path regarding the education of our generation, when he says about the verse (Proverbs 9:8), "Do not rebuke a scoffer, lest he will hate you; reprove a wise man, and he will love you": When you come to rebuke someone else, do not disparage him and do not curse him and say to him, "You are a scoffer." For he will hate you for this and not listen to you. Rather rebuke the wise - say to him, "Is it not the case that you are a wise man? So why are you doing this?" And so he will love you and listen to you. To here are his holy words.
ועד כמה צריכים להזהר בדורנו בזה כשלב הנער גם בעצמו כל כך מתרחק מאתנו, וחוץ מזה ש"הוכח לחכם" כנ"ל נחוץ לנו כדי לקרב את לב הנער אלינו, גם לעצם החנוך יועיל הרבה, לפתח את כחי התלמיד של הגוף והמח לצאת ממסתורם, להתחזק ולהתאזר בתורה ובעבודה, משל למי שמשבחים אותו בפניו שנדבן הוא, אז יש שיתחזק לתת נדבה שלא היה יכול מקדם למשול ברוחו ולתנה, מפני שבזה משבחים אותו לנדבן, פתו את כח נפשו לצאת ולהתגבר על מדת הקמצנות שלו. צריך המלמד והאב לחפש אחר איזה מדה טובה שיש בתלמיד ולשבחהו בה ויחזקהו לאמר, כמה הכשרה ויכלת של גדלות בתורה ועבודה וכו' עמדת לך למטרה, ואם רק תעבד תגיע אליהן, אבל בשכל ודעת יעשה האב והמלמד, באפן שלא יביא התלמיד לגאות והתרשלות על ידי זה. How very careful must we be about this in our generation, when the heart of a lad is already so removed from us. Moreover, to 'rebuke the wise man,' as above is needed in order for us to bring the heart of the lad close. It is also intrinsically very effective educationally, in that it brings out the physical and mental strengths of the student from their hiding places, to strengthen and galvanize them for Torah and divine service. There is a [relevant] analogy about someone who people are praising to his face as being generous. It is then possible that he will be strengthened to give a contribution that he was previously unable to overcome his character and give. [But] since they praised him as generous like this, they drew out the strength of his spirit to come out and overpower his trait of stinginess. The teacher and the parent must find a good trait in the student and praise him about it and strengthen him. They should say, "You have great talent and ability towards greatness in Torah and divine service, etc. waiting in you. If you only work, you will reach them." Yet the father or teacher must do this with intelligence and understanding, so that it will not bring the student to pride or negligence.
לא צינו את כל המקומות בתורה ושלחן ערוך, אשר מורים לנו דרכי החנוך ואשר בדורנו זה צריכים להוסיף ולדקדק בהם, כי ככל אשר ירבו לחפש ימצאו. We did not note all the places in the Torah and Shulchan Arukh that teach us the ways of education, about which we in this generation need to redouble our efforts and be exacting. For the more one seeks, the more one will find.
נכון שאיזה פעמים בשבוע ילמד המלמד עם תלמידיו מדרש או עין יעקב, וכבר אמרו חז"ל (ספרי עקב, פמ"ט): 'רצונך שתכיר את מי שאמר והיה העולם – למד הגדה', והתלמיד הגדול יותר ילמד בעצמו, וכשרוצה המלמד לאמר לפני תלמידיו איזה ענין מספרי המוסר, טוב שלא ידבר לו מעניני ענש לבד, רק גם יקרא לפניו מעניני גדלות נשמת ישראל ומהתקרבותה לד' והתעלותם גם על מצב המלאכים, כי אף שנפש הנער נכנעת מן המוסר והענש, אבל לא בלבד שאינה מתקרבת לנו בזה בלבד, רק גם פצע ההתרחקות הנ"ל יכולה בזה להראות בו, וכשמרבה לו גם דברי גדלות הישראל אז גם דברי המוסר יעילו ונפש הנער תתעורר ותתלהב. It is appropriate for a teacher to study Midrash or Ein Yaakov several times a week with his students. The Sages, may their memory be blessed, already said (Sifrei Devarim 49:3), "Do you wish to know the One who spoke and brought the world into being? Learn aggadah." And the more advanced student can study [it] on his own. And when the teacher wants to speak about a matter from the books of Mussar (ethical instruction), it is good for him not to only speak about things related to punishments, but rather also about things related to the greatness of the Jewish soul and its coming close to God and raising itself up to the state of the angels. For even though the spirit of the lad is humbled by rebuke and punishment - not only does only speaking about this not bring him closer, it can also bring to light his aforementioned infirmity. But when he also speaks at length about the greatness of the Jew - the words of rebuke will also be effective; and the lad will be stimulated and enthused.
וכן את המשל לא יזנחו המלמדים ואבות הבנים, וכבר הזהירו חז"ל (שהש"ר א, א): "ורבנין אמרין אל יהי המשל הזה קל בעיניך, שעל ידי המשל הזה אדם יכול לעמד בדברי תורה", עד כאן. וביותר צריכים לדקדק במשל לספר אותו נכון על הסדר כאלו המעשה היה, כי כך דרכו של הנער, אף שיודע הוא שרק משל הוא מכל מקום בשעה ששומע אותו רואה הוא בדמיונו את כל המעשה כאלו נעשה באמת ומתפעל ומתעורר ממנה יותר ממן הנמשל. וכן בקנטרס זה בפרק ג' הארכנו קצת בספור המשל אף שאינו נחוץ כל כך לגוף הנמשל, וצירנו את הנהגות הסנדלר עם תפלתו, באפן שיתפעל הנער ממנו, ויתעורר מעט שלא לחמד כל כך את העולם, רק להתקרב לד' בתורה ועבודה באמת. And likewise should teachers and fathers not neglect parables. For the Sages, may their memory be blessed, already warned (Shir HaShirim Rabbah 1:1:8) - And the Rabbis say, "Let not this parable be light in your eyes. As from this parable, you will be able to master words of Torah." To here are their words. And one must be very exacting with a parable, to tell it properly, in order as if the story actually happened. For this is the way of a child: Even though he knows that it is only a parable - when he hears it, he nevertheless sees the story in his imagination as if it actually happened. And he is more excited and aroused by it than by the analog (the lesson learned through it). And so in Chapter 3 of this book, we expanded on the parable a bit, even though it was not necessary for the main teaching - we described the behavior of the shoemaker and his prayer in such a way that the child will be enthused about it; and be a little aroused not to covet this world so much, but rather to come closer to God through Torah and true divine service.