וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב פתח האהל (בראשית יח א). וצריך לדקדק למה העלים הכתוב שמו של אברהם, כמו שהקשו קושיא זו בכמה ספרי הצדיקים (כלי יקר).
ונוכל לומר עד"ז, בהקדם לבאר ולתרץ על דאיתא במדרש (ע' דבש לפי' מע' הו' אות יב) וז"ל, אלהים הוא דין, וכשנתוסף אות ה"א ה"אלהים, הוא רחמים. הוי"ה הוא רחמים, וכשנתוסף אות וא"ו וכתוב וה', הוא ובית דינו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה). וזה הוא נפלא מאוד, כי ידוע הוא ששם העצם הוי"ה מורה על רחמים (זח"ג רכז.), ואות וא"ו בעצם ג"כ מורה על רחמים כידוע (זח"ב רכז:), ובהתחברותם הוא דין, והסברא הוא הנותנת שיהיה כולו רחמים גמורים. ועוד כי ידוע הוא שאלהים הוא דין (זח"ג רכז.) וה"א בעצם ג"כ מורה על דין (זח"ג שב:), ובההתחברותם הוא כולו רחמים, והסברא הוא להיפך.
ונוכל לומר עד"ז, דהנה איתא בספר בחיי על פסוק (בראשית יח לג) ויעל אלהים מעל אברהם ואברהם שב למקומו, שמתחילה בעוד שהשכינה היתה אצלו היה מופשט מכל מיני חומריות, ולא נשאר בלתי צורת הנפש שהוא השכל הזך והטהור, ובהסתלקות השכינה שב להרגיש גופו שהוא מקומו של אדם.
ונוכל לומר שזה שאברהם היה בבחינת תפיסת מקום, היינו הרגשת גופו, מקומו של אדם, בלתי מופשט מחומריות, היה קודם שנימול אברהם אבינו ע"ה, ולא היה יכול להיות בחינת התפשטות מלכותו בכל האברים, מחמת שלא היו מופשטים מחומריות, לכך לא היה יכול להיות בבחינת קדושה שלא יתפוס מקום כלל. אבל אח"כ כשנימול, והיה ממשיך בחינת קדושה על כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, והיה בחינת התפשטות מלכותו בכל האברים, שהיה נכלל בבחינת קדושה בבחינת ביטול במציאות לגמרי, ואז היה בלתי תפיסת מקום כלל, שנתבטל הרגשת הגוף מקומו של אדם, והיה כלול באורו אור א"ס ב"ה.
ונוכל לומר שלכך כתוב וירא אליו ד', כביכול לעצמו היה התגלות, כי אברהם אבינו ע"ה אחר שנימול היה מופשט מכל מיני חומריות בבחינת ביטול מציאות לגמרי כאלו אינו בבחינת יש כלל, שהוא מופשט מחומריות, והוא נכלל כולו בקדושת אור א"ס ב"ה, וזהו וירא אליו ד' לעצמו כביכול.
וזהו מה שאיתא בזוהר הקדוש (ח"א דף קכ) אברהם קדמאה לא שלים אברהם בתראה שלים. היינו קודם שנימול לא היה בבחינת שלימותו, שיוכל ליבטל במציאות, עבור שהיה בו עדיין הרגשת הגוף. ואברהם בתראה, היינו אחר שנימול היה בבחינת שלימות, שיוכל ליבטל במציאות, והיה יכול לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה על כל האברים, עבור דהוא אברהם שלים באין מקום פגום כלל, והיה יכול ליבטל וליכלל באורו אור א"ס ב"ה.
רק שזה הבחינה, לקבל עליו עול מלכות שמים על כל האברים, להיות התפשטותא דמלכותא בכולם, אי אפשר רק על ידי התבוננות שיש בחינת אלהים שהוא דין, ומחמת זה בא לתוספת אימה ויראה ובושה והכנעה לפני בורא עולמים ית"ש, ובא לידי זהירות גדול שלא לפגום ח"ו אפילו באבר אחד, ואפילו בחמשה אברים שאינם בידו של אדם (ע' ר"ן נדרים לב: ד"ה שתי) היה זהיר ולא נגע, ואז שורה קדושה העליונה על כל הרמ"ח אברים, ואז הוא בחינת רחמים, היינו שממשיך בחינת רחמים בזה העולם. אבל כשסומך את עצמו על בחינת רחמים, באמרו שהוא רחום וחנון ומסתמא יוותר, ומחמת זה אין לו אימה ויראה, אז הוא בחינת דין, כמו שאמרו ז"ל (ב"ק נ.) כל האומר הקב"ה וותרן וכו'.
ועל זה מרמז המדרש הנ"ל, כשנתוסף אות ה"א שהוא בחינת דין, היינו מחמת שמתבונן שיש שם אלהים שמורה על בחינת דין, ואז יש לו יראה מפני פחד ה' ומהדר גאונו, ומחמת זה בא לידי זהירות לבל יפגום שום אבר, ומוסיף אות ה"א שמרמז על החמשה אברים שאינם ברשותו של אדם, מחמת גודל זהירות כל כך שאינו פוגם אפילו אחת מה"א האברים, וגם אות ה"א מרמז על אימה ויראה ובושה והכנעה שהוא בחינת גבורה, שאות ה"א מרמז על בחינת גבורה (זח"ג שב:).
וזהו פירושן של דבריהם, כשנתוסף אות ה"א שהיא בחינת גבורה על אלהים מדת הדין, היינו שיש לו אימה ויראה ובושה והכנעה מפני פחד ה' ומהדר גאונו עד שהוא מדקדק על עצמו כחוט השערה, וזהיר וזריז לבל יפגום ח"ו שום אבר ואפי' מהחמשה אברים הנ"ל, אז הוא כולו רחמים. וכשנתוסף אות וא"ו על שם הוי"ה, היינו שמוסיף על בחינת רחמים שאות וא"ו מורה ג"כ לרחמים, וסומך את עצמו על שהוא רחום וחנון, אז ח"ו הוא כולו דין, כמאז"ל (ב"ק נ.) כל האומר הקב"ה וותרן כו'.
וזהו פירוש הפסוק וירא אליו ה', היינו שהתגלות שם הוי"ה שהוא שם של רחמים, לא היה רק אליו היינו לעצמו כביכול, שם היה התגלות בחינת רחמים להשפיע על אברהם אבינו ע"ה, אבל לאברהם אבינו ע"ה בעצמו אדרבא תמיד היה עומד כנגדו בחינת דין, ומחמת זה היה מוסיף תמיד אימה ויראה לפני ב"ע ית"ש, ומחמת זה היה בא המשכת רחמים עליו ועל כל ישראל אמן אמן כן יהי רצון.
וזהו מרומז, ששני פעמים אבר"הם גימטריא מלכות, כמו שראיתי בספר כתב יד מהצורף ז"ל, וזהו אברהם בתראה שלים - על ידי אברהם בתראה נשלם תיבת מלכות, מרמז שאז קיבל עליו עול מלכות שמים שלימה על רמ"ח אברים שלמים ושס"ה גידים, שלא נפגם אחד מהן מחמת גודל בהירותם והזדככותם, שהיה יכול להיות התפשטותא דמלכותא עליו.
וזהו פירוש הפסוק (מלאכי א ו) בן יכבד אב ועבד אדוניו, שהוה ליה למיכתב את אדוניו. מרמז, כשהוא עבד נאמן לבורא עולמים ית"ש בגודל זהירות וזריזות, שמקדש ומטהר כל רמ"ח אברים ושס"ה גידים בהזדככות ובהירות רב, להיות התפשטותא דמלכותא עליו בקבלת עול מלכות שמים שלימה על רמ"ח אברים ושס"ה גידים שלימים, ומופשט מכל החומריות לבל יתן שום מקום מגע זר, אז הוא בטל במציאות אליו ית"ש וכביכול כאלו הוא גם כן אדון כמ"ש (שבועות מז:) עבד מלך מלך, וצדיק מושל ביראת ה' (שמ"ב כג ג), וזה הוא הפירוש עבד אדוניו, מבחינת עבד נעשה אדוניו, ויהי רצון שנזכה לזה:
וירא אליו ה' באלני ממרא וגו' (בראשית יח א). פירש רש"י, הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה עליו בחלקו. והנה זה הקושיא ידוע (ע' חזקוני עה"פ), והלא כשהפיל עצמו לכבשן האש לא נטל עצה משום אדם, ועכשיו על המילה היה צריך ליטול עצה מן ממרא.
גם לתרץ קושית המפרשים על ותצחק שרה בקרבה וגו' (בראשית יח יב) והקפיד הקב"ה ואמר למה זה צחקה שרה וגו' (בראשית יח יג), ועל אברהם לא הקפיד שגם בו נאמר (בראשית יז יז) ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד וגו' (והגם שכבר תירץ רש"י בזה (בראשית יז יז), ופירש ויצחק לשון מחוך ושמחה, והאמין בזה. קשה למה אמר אח"כ (בראשית יז יח) לו ישמעאל יחיה לפניך שמשמע כו') ולפי האמת נאמר באברהם (בראשית טו ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, ולמה ויצחק וגו', וגם הקב"ה לא הקפיד עליו.
גם לפרש קושיא, על מה דאיתא (פדר"א פכ"ט, רש"י עה"פ בראשית יז ג) על ויפול אברם על פניו וגו', כי לא היה יכול להסתכל בשכינה מחמת שלא היה נימול עדיין. וקשה, הלא כמה פעמים נגלה אליו השכינה קודם לידת ישמעאל ולא נפל על פניו.
ולפרש כל זה, הנה ידוע שמחמת שגרם חטא אדם הראשון לתערובת הרע בטוב, לכן זהו עיקר עבודתינו לאכפיא לסטרא אחרא, ולהפך חשוכא לנהורא, ולהגביר כח הקדושה על נפש הטבעית שהוא בחינת גבורה בחינת תערובות רע בטוב, היינו להיות מופשט מגשמיות, ולהיות מואס בהבלי עולם הזה בתענוגי הגוף תאוות הטבע הגשמיות, וזאת היתה עבודת אבותינו להיות מואס בעולם הזה, ולכן אברהם היה מופשט מגשמיות במסירת נפשו לה' בעשר נסיונות, ויצחק בעקידה, ויעקב בעסק התורה, שעי"ז נזדככו מהטבעיות להיות תשוקתם ודביקותם לה' בלבד בגודל התלהבות בלי הפסק לה'.
והנה אברהם אחר שיצא מכבשן האש מאור כשדים היה מופשט לגמרי מבחינת טבעיות, ודבק בבחינת קדושה בשלימות, והיה יכול להסתכל בשכינה בלי נפילה על פניו, מחמת שהיה למעלה מהטבע, לכן כשהבטיחו ה' להוליד לזקוניו האמין בה' כי ידע בעצמו שהוא למעלה מן הטבע, עד שנולד ישמעאל שהוא בחינת סטרא אחרא בחינת גבורות (פסולת הקדושה), כי כן היה רצון הבורא ב"ה, ואז נתגבר קצת בחינת הגבורות בחינת אלהים, והוליד את ישמעאל כשהיה בן שמונים שנה ושש שנים כמנין אלהים, מרמז שנתגבר אז בחינת אלהים בחינת גבורות, ונפל אברהם קצת ממדריגתו הראשונה, והרגיש בעצמו בחינת הנפילה זו, לכן כשנגלה אליו ה' והבטיחו על לידת יצחק נפל על פניו והפג לבו מלהאמין, כי ידע בעצמו גודל שפלותו והתגברות הגבורות וסטרא אחרא, התגברות בחינת ישמעאל, ולא היה למעלה מן הטבע, לכן אי אפשר להוליד לזקוניו שהיא למעלה מן הטבע עד שיזדכך כבראשונה, וזה אי אפשר להיות עוד כי אם על ידי מילה שהוא בחינת תשובה, בחינת עליה למעלה מן הטבע, בחינת שם העצם בשלימות כמרומז בפסוק (דברים ל יב) מ"י י"עלה ל"נו ה"שמימה ראשי תיבות מי"לה שם העצם, לרמז בפסוק על בחינת מי"לה בבחינת עליה על ידי בחינת תשובה, וידע אברהם כל זה שאי אפשר לו עוד לעלות למעלה מן הטבע כבראשונה אלא על ידי מילה, אף על פי שבראשונה לא היה צריך לבחינת מילה מחמת גודל הזדככות על ידי מס"נ, אבל עכשיו אחר לידת ישמעאל היה צריך לבחינת מילה.
ואעפ"י שלידת ישמעאל היה לטובה לאברהם כדאיתא בכתבים (ע' יל"ר פ' וירא סי' ה, ע' לק"ת משלי בסופו) שיצא הפסולת תחילה, ובלתי זה לא היה יכול להיות בחינת יצחק בשלימות הקדושה כדאיתא, אעפי"כ כאשר נולד והיה בצוותא חדא עמו היה לתקלה קצת, כאשר נאמר בלוט (בראשית יג יד) וירא ה' אליו אחרי הפרד לוט מעמו דווקא, אעפ"י שלוט לא היה זרעו, מכל שכן ישמעאל שהיה זרעו היה לו לתקלה עד שנימול ונכנס לבחינת קדושה. וזה דומה למאמר חז"ל (ע' חוה"ל ש' התשובה פ"י, נתיבות עולם למהר"ל נתיב התשובה פ"ה מתוס' חגיגה ט. ד"ה זה, וע"ש רש"י ד"ה והוליד) הבא על אשת איש והוליד ממנה בן אינו יכול לשוב עד שימות הממזר, אבל כל זמן שממזר קיים כו'.
וגם ממרא בעל ברית אברם ג"כ ידע שזה יהיה תקנתו, ונתן לו עצה שימול עצמו, רק שלא רצה למול עצמו בלתי צווי הבורא ב"ה, והיה משתוקק שיצוה לו הבורא על המילה שיהיה מצווה ועושה. וגם היה משתוקק שישמעאל ישוב בתשובה לה', שיגביר בחינת הקדושה על הסטרא אחרא, ואז יהיה יכול לעלות למעלה מן הטבע ויהיה מוליד.
לכן אחר לידת ישמעאל כשנגלה אליו ה' נפל על פניו, כי לא יכול להסתכל מחמת נפילתו ממדריגתו הראשונה כנ"ל, ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד, פירוש אם אינו למעלה מן הטבע האיך יכול להוליד לזקוניו, אלא שבקש מהקב"ה ואמר לו ישמעאל יחיה לפניך, ופירש רש"י יחיה ביראתך, ר"ל שישוב בתשובה, היינו אחר שצוה אותו הקב"ה על המילה התפלל ואמר עתה אם גם ישמעאל יחיה היינו שישוב בתשובה בוודאי כן יהיה שאלד כן למאה שנה.
ולכן לא הקפיד הקב"ה על אברהם על אשר צחק, כי זה היה מחמת שפלותו שידע בעצמו הבחינת נפילה ושצריך תיקון. אבל שרה נתבשרה אחר שנימול אברהם, וגם ישמעאל נימול ושב בתשובה, כמאמר הכתוב (בראשית כא יז) באשר הוא שם, שהיה צדיק באותה שעה, לכן היה יכול אברהם להוליד אז למעלה מן הטבע, ולכן הקפיד הקב"ה על שרה שצחקה.
והנה לפי זה היה ג' בחינות בג' זמנים לאברהם, היינו קודם שנולד ישמעאל היה בחינה א', ואחר שנולד ישמעאל היה בחינה ב', ואחר שנימול היה בחינה ג', וכולם היו בחי' אור, אך היה קצת השתנות ביניהם אבל בכולם היה בגודל קדושה וגודל אור, כי גם בחינה האמצעות היה בגודל לב נשבר ונדכה, וכל הבחינות נקראים בחינת י"ום בחינת אור.
וזהו מאמר רבי חמא ב"ר חנינא (ב"מ פו:), יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו. והקשה באוה"ח למה ביום השלישי דווקא שאל בשלומו ע"ש. אמנם לפי דברינו יתבאר, שמרמז לבחינת יום, בחינה השלישית הנ"ל, שהיה אחר שנימול, שחזר לבחינת יום בחינת אור כבראשונה בהתלהבות גדולה ותשוקה גדולה לה'.
וזהו מרומז בפסוק ו"ירא א"ליו ה', ראשי תיבת ו"ירא אותיות ו"י, וסוף תיבה של אלי"ו ג"כ אותיות י"ו, מרמז לבחי' האמצעות הנ"ל, שהיה בבחינת לב נשבר, בחינת י"ו לעילא י"ו לתתא כדאיתא בכתבי האר"י זלה"ה (ע' פע"ח ש' השופר פ"א, ע' עמק המלך ש' עולם התהו פכ"ה). ואמר והוא ישב פתח האהל כחם היום, פירוש שהיה יושב בגודל חמימות והתלהבות בתשוקה לה' כחם יום הראשון, היינו כמו שהיה קודם שנולד ישמעאל, כי על ידי המילה נתקן הכל כנ"ל, ולכן בא הקב"ה ושאל בשלומו.
ואמר הכתוב, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, פירוש שכל השלשה בחינות הנ"ל הגינו עליו, שאפילו בחינה האמצעות שהיא בחינת נפילה ג"כ הגין עליו, כי גם הוא היתה בגודל קדושה וענוה ושפלות בבחינת לב נשבר כנ"ל. ויאמרו אליו איה שרה וגו', פירש רש"י נקוד על אי"ה שבאליו וגו', שאף לשרה שאלו איו אברהם, מרמז שרמזו לה המלאכים שאברהם הוא בבחינת אי"ה, ר"ת של ו"ירא א"ליו "ה', ר"ל שהוא בבחינה גדולה שהוא ראוי להתגלות השכינה על ידי בחינת לב נשבר שמרומז בוי"רא אלי"ו כנ"ל:
בפסוק ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר (בראשית כ א). ולכאורה תיבת משם מיותר, ורש"י פירש משם, מלוט, להתרחק מעמו שיצא עליו שם רע שבא על וכו'. וגם על זה קשה, שהלא ידע מכבר מעשיו של לוט, כמ"ה ויסע לוט מקדם (בראשית יג יא) מקדמונו של עולם (בר"ר מא ז).
ונוכל לומר עד"ז, דזה הכלל, איזהו חכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א), היינו מי שיש לו יראת ה' בלבו, וכל מחשבותיו בלתי לה' לבדו לעשות רצון קונו בשלימות, ושואל ודורש מכלל דבעי דרישה (ע' ר"ה ל.), שמבקש עצה לעבודת הבורא ית"ש להנצל מפח יקוש העומד תמיד לנגדו, על כן בעצה הגידו שילמוד מכל אדם, היינו שישאל עצה מכל אדם הן דבר שהוא בספיקות אצלו אם לעשות כן ואם לחדול אזי ישאל ויבקש בכדי לעמוד על הבירור, והן דבר אפילו שהוא אצלו בירור גמור ומוחלט בדעתו בחינת עבודה זו שצריך לקיימה בלי ספק כלל, ובוודאי יקיימה ואין צורך להשאלה כלל מחמת רוב פשיטות אצלו וברור כשמש, אעפי"כ ישאל מחבירו כדי לזכות את חבירו ג"כ להכניסו לבחינת קדושה במה שיסית אותו למלאות רצון הבורא עולמים ית"ש. זה הוא עיקר בחינת חכמה כ"ח מ"ה (זח"ג לד.), להיות נבזה בעיניו נמאס ושפל באמת, וילמוד מכל אדם דבר שהוא בספיקות אצלו, ולזכות את חבירו להכניסו בבחינת קדושה במה שהוא מסית שלו לטוב.
ונוכל לומרשזהו הטעם שאברהם נטל עצה מממרא, הגם שבוודאי היה מוחלט בדעתו לעשות רצון הבורא באמת בהשתוקקות עוז ותעצומות רב ולקיים מצות מילה כאשר צוה אותו אלהים, וכל המניעות נחשבים כאין נגד אהבת ה' אשר בלבו כרשפי אש, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה האמיתית שלו, אפילו כשלא יהיה ממרא בעל העצה מסכים על זה, והראיה מאור כשדים שהיה לו מס"נ ממש, ולמה היה לו לשאול עצה בדבר שצריך לקיימה וברור אצלו שבוודאי יקיימה, אעפי"כ נטל עצה מממרא בכדי להכניסו בבחינת קדושה תחת כנפי השכינה, וזהו היה על ידי בחינת חכמה, כ"ח מ"ה, שהיה שפל בעיניו באמת והיה משפיל עצמו בפני הכל לקרבן ולהכניסן תחת כנפי השכינה ולפרסם אלהותו ית"ש שהוא המחיה ומהווה, ולהטעימן מנועם זיוו והדרו, אשר כל העולם וחמדתו כגרגיר חרדל ובטלים במציאות נגד נועם זיו הדרת כבוד ה'.
וזהו מרומז בפסוק וירא אליו ה', ולכאורה הל"ל וירא ה' אל אברם, רק שאגב מרמז לנו התורה, שהתגלות אלהות אליו היה על ידי בחינת חכמה, שתיבת אל"יו ה' גימטריא חכמה. ומה היא הבחינת חכמה, סיים הכתוב באלני ממרא, הוא שנתן לו עצה על המילה, זהו בחינת החכמה, שנטל עצה ממנו הגם שהיה מוחלט בדעתו שצריך לקיימה ובודאי יקיימה בגודל אהבתו, עכ"ז נטל עצה ממנו להכניסו ולקרבו לבחי' קדושה.
ונוכל לומר עוד עד"ז, דהנה איתא בספרי הצדיקים (ע' דגמ"א פ' תרומה ד"ה ולהבין), ובספר של המגיד החסיד בוצינא קדישא מו"ה מנחם נחום מ"מ מטשארנאביל זצ"ל זי"ע (ע' פ' שמות ד"ה בגמרא דסוטה) איזה חכם הלומד מכל אדם, היינו מכל דבר שבעולם שרואה הן יראות והן אהבות המתפשטות בעולם הזה יראה לקרב את עצמו לבחינת קדושה, היינו כשרואה אהבה רעה ח"ו, מתבונן בדעתו מי הוא המחיה ומהווה את הדבר הזה, ומהפך האהבה הזה לאהבת הבורא ית"ש תענוג כל התענוגים ודברי פי חכם חן.
וזהו צדיקים מהפכין חשוכא לנהורא, היינו מתוך החושך אלו מעשיהן של הרשעים (ע' בר"ר ג ח) הרודפים והדולקים אחר אהבת הכלים והנפסדים, ה' אור להם לצדיקים להפוך החושך לאור להדבק בנועם אהבת ה' הנצחית.
וזהו פרוש הפסוק (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר, שתבת ישראל בגימטריא חו"שך או"ר, מרמז שעיקר בחינת ישראל הוא לראות תמיד להפך חשך לאור, לאכללא שמאלא בימינא.
וזהו ויסע משם אברהם, היינו משם, האהבה הרעה שראה מלוט שהיה מאכילין אותו וכו' (בר"ר נא ט, תנחומא וירא יב), נסע והלך לבא מזה לבחינת ארצה הנגב, שהוא בחינת ימין בחינת חסד (זח"א כו:), שהוא בחינת אהבה עליונה לבורא ב"ה.
וישב בין קדש ובין שור, היינו שתמיד היה ישיבה שלו בין בחינת קדושה שהוא מכונה בשם קדש, ובין בחינת שור שהוא בחינת שמאל, כמאמר הכתוב (יחזקאל א י) ופני שור מהשמאל, שהוא ההיפוך מבחינת קדושה, ותמיד היה יושב בין שני הבחינות הנ"ל, כדי להפוך תמיד מחשוכא לנהורא, ולהוליד מזה שהיה רואה אהבות רעות הכלה ונפסד ההיפוך מזה אהבות קדושות לחי עולמים ית' שמו.
אך ורק שזה היה בגודל אימה ויראה ופחד שלא לגרור את עצמו לבחינת האהבה הרעה ר"ל, וזהו ויגר בגרר, הוא לשון מורא ופחד כמו ויגר מואב (במדבר כב ג), היינו שמורא עלה על ראשו בגרר היינו שלא להיות ח"ו נגרר לבחינת האהבה הרעה הזאת שמסתכל בה כדי להפוך אותה לאהבה הקדושה.
אבל מי שאין לו אימה ויראה כל כך מבורא עולמים ב"ה בגודל אחיזת רעדה מפחד ה' ומהדר גאונו להיות זהיר וזריז מלעבור על רצונו יתברך שמו, אסור להכניס את עצמו במקום מסוכן כזה שהנחש מצויה, להסתכל באהבות הרעות ר"ל, באמרו ידי רב לי להאיר מגיו חשוכא להפוך אותן האהבות הרעות לאהבות קדושות, כי פן יהיה נגרר אחריה בהתגברות היצר הרע ח"ו, ופן יהרס ונפל, רק מי שיש לו אימה ויראה באמת ויראת ה' על פניו תמיד ומדקדק על עצמו כחוט השערה שלא לעבור על רצון ה' יכול להכניס את עצמו בהסתכלות הנ"ל, כי ה' אור להם להוסיף להם מאוריים שיהיה לבם דולקים באהבת ה' לעולמים, ויהי רצון שנזכה לזה בקרוב:
המכסה אני מאברהם אשר אני עשה וגו' חלילה לך השפט כל הארץ וכו' (בראשית יח כה). וי"ל מה שאמר ה', המכסה, הלא מילתא דעבידא לגלויי הוא. ועוד קשה, שבתחילת דבורו של אברהם עם ה' התחיל בדברים קשים לאמר חלילה לך וגו'. ועוד קשה כיצד דן אברהם אבינו ע"ה את הבורא ב"ה לעשות דבר כזה להמית צדיק עם רשע.
ולהבין זה, הנה עיקר שרצה הבורא ב"ה להודיע לאברהם אוהבו, לא אבדת והפיכת סדום, אלא רצה להודיעו גודל חסדו ית' בענין התשובה. וכך אמר לו הבורא ב"ה, זעקת סדם ועמרה וגו' ר"ל ידוע לך שאנשי סדום רעים וחטאים מאוד, ואעפי"כ אין אני חפץ במיתתן כי אם בשובם מדרכיהם וכו', ועוד שאני בעצמי אעורר לבם לתשובה, וזשאה"כ ארדה נא ואראה ר"ל ארדה מדרגא לדרגא (כדאיתא בזוהר) (ח"א דף קה:), ואעורר לבם לתשובה, ואח"כ אראה הכצעקתה הבאה אלי עשו, ר"ל אם עשו תשובה כפי הצעקה של חטא הבאה אלי, היינו שעשו תשובה גדולה ומעולה כפי פגם החטא, אז כל"ה, ר"ל אמחוק ואכלה את עונם, ואם לא יעשו כל כך תשובה, אד"עה, ר"ל למחול כפי התשובה במעט יסורים, ומזה החסד שה' בעצמו יעורר לב החוטאים לתשובה לא ידע אברהם.
וכאשר שמע אברהם גודל חסדו ית', אמר אברהם, אם גדול כל ךכ בחינת החסד א"כ אפילו אם לא יעשו כולם תשובה רק עשרה לכל עיר, היינו יחידים, תשובת יחיד יהיה ג"כ תשובה מקובלת. וכך אמר, חלילה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט, ר"ל משפט איהו רחמי (זח"ג צא.), ופי' כשאתה מרחם על הארץ לרדת ממדריגה למדריגה לעורר לבם לתשובה א"כ ראוי לך לרחם עוד יותר שאפילו לא יעשו תשובה כי אם עשרה לכל עיר שתהיה מקובלת, וגם כשיעשו כמה יחידים תשובת יחיד שתהיה ג"כ מקובלת. וזה שאמר חלי"לה, כי הוא סבור שמחמת שעיקר התשובה היא בהתעוררות עליון לכן לא יקבל תשובת יחיד. וע"ז התפלל השפט כל הארץ, ר"ל כפי גודל החסד והרחמים תגדל נא חסדך גם לזה. והשיב לו הבורא ב"ה כן הוא, שאפילו יעשו כמה יחידים תשובה תהיה מקובלת לפני ולא אשחית.
ובזה יפורש מה דאיתא במדרש על פסוק (תהלים פט כא) מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו וגו', ואיתא במדרש (ב"ר מא ד) היכן מצאו בסדום. ולפי דברינו מפורש עז"ה, דהנה ידוע (ע"ז ד:) שדוד לא היה ראוי לאותה מעשה אלא להעלותו לתשובה וכו', וזה נעשה על ידי תפלת אברהם אבינו ע"ה שהתפלל בסדום שתועיל תשובת יחיד.
וזהו (תהלים פט כא) בשמן קדשי משחתיו, ר"ל שמן נקרא אתערותא דלעילא, כי שמן צף על גבי משקה, כמאמר הכתוב (משלי ח כא) להנחיל אוהבי י"ש וגו', י"ש ר"ת יי"ן שמ"ן, ר"ל יין בחינת אתערותא דלתתא (ע' מאורי אור מע' הי' סי' י) שנעשה ג"כ על ידי אתערותא דלעילא שהיא רמיזה בעלמא, שמן הוא אתערותא דלעילא לגמרי, בחינת שמן קודש (ע' זח"ג טל.):
וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו (בראשית כב יג). פירוש שאברהם אבינו ע"ה הגביר כח הקדושה על הסטרא אחרא, ועשה מן אל אחר שיהיה אל אחד, שנעשה קרן לאות רי"ש ונעשה דלי"ת. וזהו וישא אברהם את עיניו וירא והנה מה שהיה אי"ל אח"ר ברי"ש נאחז בסבך בקר"ניו, פירוש שנאחז תג אחד בהקרן של הרי"ש ונעשה אח"ד כנ"ל.