ואלה שמות בני ישראל וגו' (א א). הנה לכאורה ו' הנוספת במלת ו"אלה הוא מיותר. וגם שבהתחלת הספר היה שייך יותר לכתוב אלה בלא ו'.
וידוע מאמרם ז"ל (זח"ב ד: ובהגהות מהרח"ו, ובמק"מ שם, יל"ר פ' שמות סי' ז), ואל"ה גימטריא מ"ב, לרמז ששם מ"ב ירד עם יעקב למצרים. והנה באמת לגדולי ישראל שיודעים רזין דאורייתא, בוודאי זהו תורה גדולה להם ברזין דאורייתא, אבל התורה הוא מורה דרך לכל איש כערכו איך יעבוד ה', לכן צריכים אנחנו לידע ולהבין הדרך שמורה אותנו התורה הק' בזה ששם מ"ב ירד עם יעקב למצרים.
ולהבין כ"ז, גם להבין ענין חיוב המצוה של זכירת יציאת מצרים בכל יום (ע' חרדים פי"ב סי' יא). הנה עיקר עבודת האדם הוא המלחמה להלחם בכל יום עם היצר הרע שנקרא פרעה עורף (לק"ת פ' וישב ד"ה ויהי אחר הדברים), ומשיאו לתאוות גשמיות הבלי עולם הזה, וזהו ענין גלות מצרים, ומלחמה גדולה היא זו.
וצריך האיש הישראלי למלחמה זו שלשה דברים, ראשית, הוא בחינת תורה, היינו לקבוע עתים לתורה וללמוד בתורה תמיד. ב' הוא בחינת ענוה, שידע בעצמו גודל שפלותו, ואיך שהוא משוקע בתאוות גשמיות הבלי עולם הזה שאינו עיקר כלל, ויוכנע לבבו, ויהיה לבו נשבר בקרבו, ובזה ישפיל היצר הרע ויתיש כחו. ג' שיבקש רחמים מבעל הרחמים שירחם עליו ויתן לו כח לעמוד נגד היצר הרע בחינת פרעה, וה' ישפילו ויתגבר עליו ויצא מהגלות, ואז ירחם עליו ה' ויהיה בעזרו ויוציאו מהגלות מצרים. ובחינות אלו צריך לעסוק בהם בכל יום ויום, שלא להסיח דעתו כלל מזה.
והנה שלשה בחינות אלו, היינו יעקב שמרמז לבחינת תורה כידוע (זח"א קמו:). ושם מ"ב מרמז לבחינת סיעתא דשמיא, ובחינת ענו"ה, הם עולים גימטריא פרע"ה, מרמז שמספר של שלשה בחינות הנ"ל עומד נגד מספר פרעה, כי זהו כלל גדול, שבכל דבר של הקליפה יש נגדו מספר בקדושה המכניע הקליפה, ובג' בחינות הנ"ל מכניעים בחינת פרעה הוא היצר הרע.
וכל כח של הב' בחינות הנ"ל הכניס יעקב למצרים לישראל, וזהו שם מ"ב ירד עם יעקב למצרים, היינו שמלבד ב' בחינות הנ"ל, גם בחינת שם מ"ב הכניס לישראל, שבזה יצאו ממצרים:
או יאמר עז"ה, דהנה ידוע מאמרם ז"ל (פע"ח ש' חג המצות פ"א, ע' לק"ת פ' שמות ד"ה וירא ה') שבחינת דעת היה בגלות במצרים, ומשמע שבודאי היה בחינת דעת לישראל, אלא שהיה בגלות, היינו כאדם שהוא בגלות שאינו יכול להראות פעולתו מה שיש בכחו, כן הבחינת דעת היה בישראל בשלימות, אלא שהיה בגלות ולא היו יכולים להראות פעולתו.
והענין הוא, שעיקר הדעת הוא לידע שעולם הזה הוא כפרוזדור לפני הטרקלין (אבות פ"ד מט"ז) ואין זה עיקר, אלא שזה הוא עבודת האדם בעולם הזה להתקין את עצמו בעולם הזה בתורה ומצות כדי שיכנס לטרקלין ויקבל שכר טוב בעולם הבא, כי יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי עולם הזה (אבות פ"ד מי"ז). ויאמין באמונה שלמה שה' יגמול טוב למי שישמור מצותיו ויעניש כו'. ואע"פ שבעולם הזה נראה להיפך משלות הרשעים ויסורי הצדיקים, מכל מקום יאמין באמונה שלימה ששלות הרשעים הוא כדי להשמידם עדי עד, ויסורי הצדיקים הם כדי להרבות שכרן בעולם הבא, וזהו בחינת אהיה אשר אהיה (שמות ג יד), פירוש אהיה לפרוע מהרשעים ולבטלם לגמרי, פר"וע הוא לשון ביטול, כי תפריעו מתרגם תבטלון (שמות ה ד), גם אשר אהיה ליתן שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא.
ומי שיש לו בחינת דעת זו בשלימות, בוודאי מואס בכל תענוגי עולם הזה ומניחם, ועוסק בחיי עולם בתורה ומצות כדי לזכות לתענוג האמת.
אמנם היצר הרע הנקרא פרע"ה, עומד נגד הבחינת דעת בכל יום ומסיתו, ואומר כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון (שמות א כב), פירוש עולם הבא נקרא בחינת בן (בחינת דכורא), בחינת עיקר, ועולם הזה נקרא בחינת בת שאינו עיקר, והיצר הרע הוא פרעה מסיתו ואומר שבחינת בן בחינת עולם הבא, היארה תשליכהו, היינו שלא לעסוק בזה, אלא כל הבת תחיון, היינו לעסוק בבחינת בת בחינת עולם הזה.
וזהו בחינת זכירת יציאת מצרים בכל יום, שחייב אדם לזכור יציאת מצרים בכל יום, היינו שיזכור תמיד המלחמה הנ"ל, ולהלחם עם פרעה היצר הרע הנ"ל, העומד נגד בחינת דעת הנ"ל, ובכל יום ויום צריך להוציא הבחינת דעת מגלות פרעה הנ"ל, שבחינת דעת יראה פעולתו לעבודת ה' וימאס בתענוגי עולם הזה כנ"ל, ולפי ערך מלחמתו ועבודתו ויציאתו בבחינת דעת שלו מתחת עצת היצר הרע הוא פרעה, כן יזכה לתענוגי עולם הבא האמיתיים לעתיד לבא.
וזשאה"כ (מיכה ז טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וגו', ובזוהר הקדוש (זח"ג קעו.) הקשה שהיה לו לכתוב כיום צאתך מארץ מצרים (שביום אחד יצאו), וכתיב כימי לשון רבים. כי בכל יום ויום של חיי האדם צריך לצאת ממצרים, היינו להוציא הבחינת דעת הנ"ל מתחת היצר הרע הנ"ל כנ"ל, ולפי ערך עבודתו ויציאתו ממצרים כן יהיה שכרו לעולם הבא על דרך הכתוב (תהלים צ טו) שמחנו כימות עניתנו וגו'.
וזהו ואלה שמות בני ישראל וגו', וא"לה מרמז ששם מ"ב ירד עם יעקב למצרים, פירוש בחינת דע"ת הנ"ל שמרומז בשני שמות אהי"ה אשר אהי"ה כנ"ל, בחינת דעת זה ירד עם יעקב למצרים, פירוש שיעקב השריש בחינת דעת זה בישראל, והאמינו באמונה שלמה שעתיד הקב"ה לגאלן ולשלם שכר טוב לצדיקים כנ"ל, אלא שלא היו יכולים להראות פעולתן לחוץ מחמת התגברות היצר הרע והתגברות שלות המצרים הרשעים שנתגברו והיתה ידם תקיפה מאוד, וישראל הצדיקים היו בגלות ויסורים, אבל עיקר הדעת היה לישראל מחמת יעקב שהכניס בהם אותו בחינה כנ"ל.
וזהו וא"לה, וא"ו נוספת, לרמז לבחינת רחמים, כי וא"ו מרמז לבחינת רחמים (זח"ב רכז:), א"לה מרמז לבחינת דין, כי אל"ה קשה מאל כידוע (יבמות כא.), לרמז לבחינת דעת הנ"ל, להאמין בבחינת רחמים הגנוז לצדיקים ובחינת דין הגנוז לרשעים. ועוד אמר שמ"ות בני ישראל, מרמז לשני בחינות, שם טוב לצדיקים בחינת שם עולם אתן לו וגו' (ישעיה נו ה). ובחינת ש"ם לרשעים, בחינת שמה כמאמר הכתוב (ע' ירמיה מו יט) וארץ מצרים תהיה לשמה.
והראיה לזו היה לישראל, ויוסף היה במצרים (שמות א ה). פירוש, שכל אלה אירע ליוסף הצדיק בעולם הזה, שמתחילה היה בתכלית השפלות שהיה עבד לפוטיפר ולשר בית הסוהר, ואח"כ עלה לגדולה ומשל עליהם, וכן יהיה לכל הצדיקים, שיעלו מעלה מעלה, אמן כן יהי רצון:
או יאמר בענין שם מ"ב עזה"ד להבין זה, הנה עיקר בריאת העולם היתה ברא"שית (בראשית א א) בשביל היראה שנקראת ראשית (אותיות דר"ע אות ב), שישראל יראו לפני ה' ויקיימו שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח), ויצייר תמיד בעיניו כאלו עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועי"ז יבא לבחינת יראה וענוה, שפל בעיניו נבזה נגד גדולתו ורוממותו ית'. וידע שכל השגתו ועבודתו הוא כאין נגד מה שצריך לעבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה, ותמיד ישתוקק לדבק את עצמו לעבודתו ית' ולהשיג שום השגה בתורתו יתב' ולחזות בנועם ה', ואם שהוא עתה מרוחק מה' על ידי חטאיו ומעוט עבודתו ית', עכ"ז בטוח בחסדו הגדול שימחול לו על כל חטאיו ויחננו שיזכה מעתה לשום עבודה, (ועל ידי בחינה זו באמת יכולין לדבק את עצמו לשם הקדוש אהיה ית') כי שם אה"יה מרמז על בחינה זו, ר"ל אה"יה מעתה שום בחינת עובד בעזרת ה' עלי, אבל עד עתה עדיין לא הגעתי לשום עבודה באמת.
ובחינה זו היה לישראל בהיותם במצרים, כמאמר הכתוב (דברים ז ז) לא מרבכם חשק כו' כי אתם המע"ט וגו' ואמרו ז"ל (תנחומא עקב ג) שאתם ממעטין עצמכם לפני, פירוש בחינת ענוה.
וזהו בחינת שם מ"ב שבו נבראו ז' ימי קדם (ת"ז ת' י' כו., ע' ת' ד' יט.), ועל ידו נתקיימו, כי הוא מרמז לבחינת ענוה, ובו היה התחלת הבריאה, ביום א' נברא בשם הראשון אב"ג ית"ץ גמטריא תו"לע אותיות עול"ת, כדאיתא בסידור (סידור האר"י פ' התמיד). ויום השבת נברא בשם שקוצי"ת גימטריא תול"עת (לק"ת פ' תשומה ד"ה ותולעת שני, מ' מאה קשיטה לרמ"ע מפאנו סי' פה) שמרומז על ענוה כפולה שצריך להיות ביום השבת, וכל יום כלול מכולם כידוע (פע"ח ש' עולם העשיה פ"ה), על כן עיקר קיום הימים על ידי בחינת ענוה, וישראל אפילו בהיותם בארץ מצרים היו דבוקים בזה הבחינה ובזה השם הקדוש, ועל ידו נגאלו. וכדאיתא בספר אור החיים על פסוק (שמות ג יב) וזה לך האות כי וגו' על ההר הזה, שפירש בספר אור החיים על בחינת ענוה ע"ש.
וגם אני אוסיף נופך משלי בפירוש הכתוב (שמות ג יא) מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו' ויאמר כי אה"יה עמך. ר"ל בעבור שאמר משה מי אנכ"י וגו' מצד גודל הענוה שהיה למשה, ע"ז השיב לו ה' ויאמר כי אהיה עמך, ר"ל בעבור זאת אשלחך כי אה"יה עמך, ר"ל ענוה עמך, כי תמיד אתה בעיניך כאלו לא השגת כלום ומשתוקק להיות מעתה שום בחינת אה"יה כנ"ל. וגם ישראל בעבור זאת נגאלין, שיש להם בחי' ענ"וה ויראה שהם ממעטין את עצמם לפני, ועל כן אני רוצה להשרות שכינתי עליהם, כמאמר הכתוב (ע' ישעיה נז טו) את מי אשכון וגו'. וזה לך האו"ת וגו' תעבדון וגומר על ההר הזה, שהוא נמוך מכל ההרים (ע' סוטה ה., זח"א רס:, ע' בר"ר צט א), ומזה נודע שאין אני משרה שכינתי אלא במקום נמוך.
וזהו אה"יה אשר אהי"ה וגו' (שמות ג יד), פירש רש"י אהי"ה עמהם בצרה זו וכו', פירוש שבחינת אהי"ה בחינת ענוה הוא עמהם בצרה כנ"ל, (והיה גם להם) לב נשבר ונדכה על בחינת רחוק מה', שהוא בחינת ל"ב נשבר ונחלק לשנים, והיא י"ו לעילא י"ו לתתא (ע' פע"ח ש' השופר פ"א, ע' עמק המלך ש' עולם התהו פכ"ה) כמו שכתבנו לעיל כמה פעמים (פ' וירא, פ' ויגש???), ועם ציור שם הוי"ה ב"ה עולה גימטריא מ"ב, מרמז לשם מ"ב.
וזשאה"כ (שמות א כא) ויהי כי יראו המילדת את האלהים ויעש להם בת"ים, ר"ל בחינת בי"ת ומכון לשכינה, ונעשה על ידי בחינת אה"יה שהיה עמהם כנ"ל, כי ג' פעמים אהי"ה במילוי יה"א, ר"ל באלפי"ן בההי"ן ביודי"ן, גימטריא תנ"ה, וכשחסר מהם ג' אלפי"ן נשאר מספר תנ"ב, גימטריא בתי"ם.
גם בתי"ם ר"ל בי"ת ם', שנעשה בחינת בי"ת על ידי ם' סתומה, שהוא שני דלתי"ן כמו שאמר המגיד זללה"ה ע"ד הכתוב (תהלים קטז ו) דלתי ולי יהושיע, ר"ל שעל ידי בחינת הדל"ת בחינת הכנעה נעשה בי"ת לשכינה.
ועל ידי בחינת אהי"ה בחינת הכנעה והשתוקקות לדבק בו ית' ולהיות אצלו (ואה"יה א"צלו אמון (משלי ח ל)) ממש, בחינת אצילות, זוכה לבחינת הצל"ה, וזהו שאמר הכתוב (שמות ה כג) והצל לא הצל"ת, ואיתא במדרש (שמ"ר ה כב) ודא"י לא הצל"ת, ר"ל ודא"י גימטריא אהי"ה, פירוש שלא הצלת על ידי בחינת ודא"י בחינת אה"יה, שמהראוי היה להציל על ידי בחינת אהי"ה כנ"ל:
הבאים מצרימה (א א). להבין פסוק זה על דרך המוסר. הנה בשביל ישראל שנקראים ראשית (בר"ר א ד, בר"ר פג ה) נברא עולם הזה הגשמי, שיהיה להם כפרוזדור לפני טרקלין להכין את עצמם בעולם הזה לכנס לעולם הבא. וזהו העיקר העבודה, לידע ולהבין שכל תענוגי עולם הזה המה הבל ורעות רוח, ואינו תכלית וקיום נצחי, רק המה תכלית השפלות ופחיתות ערך, ועיקר הבריאה היתה רק בשביל עבודת הבורא ב"ה שהוא קיום נצחי שאין לו שום דמיון וערך בשום תענוגי עולם הזה, כמאמר (תפילת נשמת) מי ידמה לך ומי ישוה לך, ר"ל שאין שום מעלה דומה במעלה ולא שום ערך למעלת עבודת ה' שנמשך ע"י חיים ממקור החיים ב"ה וב"ש, וכנגדו הוא תענוגי עולם הזה בתכלית השפלות שאין לו שום מעלה ותכלית נצחי.
וזהו שאמר הכתוב (דברים ד לט) וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. פירוש, לדעת כי בשמים, שמרמז על בחינת שמיימי, בחינת עבודת ה', הוא ממעל, בתכלית המעלה כנ"ל. ועל הארץ מתחת, ר"ל הארציות שהם תענוגי עולם הזה, המה בתכלית מתחת, שאין תחתיהם שום דבר שיהיה גרוע מהם.
וכ"ז צריך האדם להתבונן היטב, ולהתרחק מבחינת גשמיות ומתענוגי עולם הזה בתכלית הריחוק, ולדבק את עצמו לבחינת קדושה, כמאמר הכתוב (שמות ב ד) ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו, ר"ל שמתחלה נתרחקה מבחינת גשמיות ונתחברה לבחינת קדושה, כדי שאח"כ תוכל לחזור ולהעלות בחינת גשמיות, היינו המדות הגשמיות ותענוגי עולם הזה, להעלותם ולקרבם לשורשם, כי עד של הרחיק את עצמו מהם לגמרי אי אפשר להעלותם, עד שבתחלה מרחיק את עצמו מהם כנ"ל, והם אצלו בתכלית המאוס, ואח"כ יוכל להעלותם כנ"ל.
ואפשר לומר שזהו מרומז בפסוק וא"לה שמ"ות בני ישראל וגו', שידוע מאמר חז"ל (יבמות כא.) אלה קשה, מרמז על בחי' גשמיות שהם קשים, ואות וא"ו של ואל"ה מרמז על בחינת המשכה שנמשך בחינת קדושה לבחינת גשמיות, ועל ידי מה נמשך, על ידי שמ"ות, נוטריקון ש"מים מ"על ו"הארץ ת"חת, ר"ל על ידי שהתבונן בבחינה זו שאין למעלה מבחינת שמיימי, ואין למטה מבחינת ארציות, ועי"ז נתרחק מאד בתחלה מגשמיות כנ"ל, עי"ז יש בו כח אח"כ להמשיך בחינת קדושה לבחינת גשמיות.
וזהו הבאים מצרימה, ר"ל בבחינה זו של (ואל"ה) שמו"ת, באו בני ישראל בבחינת קדושה, לבחינת מצר"ימה שמרמז על גשמיות.
וזהו מרומז גם כן בפסוק (שמות ב א) וילך איש מבית לוי ויקח את בת לו"י, פירוש שהלך מבחינת מב"ית לו"י, אחר שהיה בבחינת בי"ת לו"י, לשון לויה, בחינת חיבור לקדושה, הלך אח"כ לבחינת בת לו"י, ר"ל לבחינה הקטנה שהיא נקראת בחינת בת לוי, מרמז לבחינת ארציות כנ"ל (ע' לעיל ריש הפ' ד"ה או יאמר), להעלותו לקדושה, יהי רצון שנזכה לזה אמן:
בפירוש רש"י, אע"פי שמנאם בחייהם חזר ומנאם במיתתם להודיע חיבתם לפני המקום (א א). הנה לפרש על דרך העבודה. ולפרש אות וא"ו של וא"לה.
ובתחלה נפרש הפסוק (תהלים קמה יח) קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת. ולכאורה קשה, דבתחלה אמר קרוב ה' לכל קראיו, ואח"כ אמר דוקא לכל אשר יקראהו בא"מת.
ולהבין זה, הנה עיקר העבודה צריך להיות בבחינת אהי"ה, כמאמר הכתוב (שמות ג יד) כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. היינו כי באמת האדם שהוא משוקע בתאוות חומריות עולם הזה, ואפילו כשהוא עוסק בעבודת ה' בתפלה ומכוון לשם ה' אעפי"כ הגשמיות נחשב אצלו לעיקר, וכגון כשהוא מתפלל בברכת התפלה כגון רפאנו או ברך עלינו, ומבין שעיקר התפלה הוא בוודאי צורך גבוה ליחד יחודים למעלה, אבל עכ"פ הוא מכוון גם כן לפשוטו של מקרא בגשמיות, ואם כן איך תעלה תפלתו לעשות יחוד קב"ה ושכינתיה כשאין כונתו בשלימות. רק ה' ברוב רחמיו וחסדיו מצרף מחשבה טובה של ישראל למעשה (קדושין מ.), היינו במה שאיש הישראלי מבין פחיתת עבודתו וכונתו לה', איך שהוא אינו בשלימות, ונשבר לבו בקרבו ע"ז, ומצפה לתשועת ה' שה' יהיה בעזרו שתהיה הרוחניות עיקר והגשמיות טפל, וזה נקרא בחינת אהי"ה, בחינת עתיד, שיהיה בבחינת שלימות לעתיד, היינו שאחר זמן מה ה' יעזור לו.
וזהו מרומז בפסוק קרוב ה' לכל קראיו, פירוש שכל הקורא בתפלה לה' אעפ"י שעדיין אין כונתו בשלימות כנ"ל, אעפי"כ קרוב ה' לכל קוראיו לשמוע תפלתו, מצד שהוא בבחינת אהי"ה, שמצפה לתשועת ה' שה' יעזור לו שיקראהו באמת בלתי לה' לבדו.
ולזה נקוד לכל הראשון בנקודה תחת האותיות, ולכל הב' נקוד בנקודה שלמעלה מהאותיות, כי ידוע (ע"ח ש"ו פ"ב מ"ת) שאותיות המה במדרגה קטנה מהנקודות, ולזה בלכל הא' שמרמז שעדיין אינו בשלימות הרוחניות שהוא מדרגה מעולה, עדיין הוא בבחינת תחת האותיות שהוא מדריגה קטנה ממנה, היינו שהוא עושה הגשמיות יותר עיקר מבחינת הרוחניות, אבל עכ"פ הוא מרגיש בעצמו אותו חסרון ומצפה שיהיה אח"כ בבחינת נקודות למעלה מהאותיות כראוי כנ"ל.
ומפרש הכתוב במה, באמ"ת, היינו בחינת שם הקדוש הנכבד הנורא אה"יה גמטריא כ"א, וכ"א פעמים כ"א הוא מספר אמ"ת, ובזה מקבל תפלה זו, ועי"ז מקבל גם שאר התפלות שהם בקטנות שאין מתפללים רק לצורך עצמם, הכל בכח השם הקדוש הזה הטוב והמטיב לדידיה ולאחריני (ע' ברכות נט:), וזה כמו שני פעמים השם הקדוש הנ"ל, וזהו וא"לה, שהוא גימטריא מ"ב, שהוא שני פעמים השם הקדוש הזה, ירד עם יעקב למצרים:
ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף וכו' (שמות א ח). וי"ל זה על דרך העבודה. ומקודם נבאר מה שאיתא בגמרא (ברכות נד.) על פסוק (דברים ו ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע. ואיתא בספרי הצדיקים כמה פירושים על זה, וכולם אמת.
ונוכל לומר גם כן על זה האופן, דהנה יש לפעמים בחינת הסתלקות הדעת על ידי התגברות היצר בתאוות גשמיות, וכמעט מואס בחיים חיותו בשביל זה שאינו יכול לבא לבחינת ביטול היצר הרע מכל וכל, ועי"ז הוא רחוק מבחינת קדושה, וכל השבירות לב שיש לו מזה הוא על ידי שמתבונן בשכלו לזכור האיך היה כשהיה בבחינת דעת והיה רחוק מאוד מתאוות גשמיות שאינו דבר הקיים כלל, ועכשיו הוא משוקע בהם על ידי התגברות היצר הרע, ומחמת זה אינו יכול לבא למדרגה להיות מרכבה לשכינה, והוא בחינת חורבן בית המקדש, שעיקר בחינת בנין בית המקדש היה ושכנתי בתוכם (שמות כה ח) בתוך כל אחד ואחד (ע' ר"ח ש' האהבה ו יט), בחינת התקרבות אל הקדושה, וזה כשנסתלק ממנו בחינת דעת על ידי התגברות התאוות נתרחק מבחינת קדושה, ומחמת זה הוא מואס בחיים חיותו.
והעצה היעוצה לזה, להתבונן בשכלו ולהאמין באמונה שלימה שזה הוא ירידה לצורך עליה, וכל זה הוא בוודאי לצורך תוספת תענוג, ולא יהיה משוקע חס ושלום תמיד בחשכות הזה בהתגברות יצר הרע בתאוות גשמיות. ובהתבוננות זה יעלה ויבא לאהבה את ה' בכל נפשו ומאודו אפילו בעת התגברות יצר הרע על ידי הסתלקות בחינת דעת, ועי"ז יתעלה לבא לבחינת דעת אמיתית.
וזהו ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, כדי שמזה יבא לבחינת דעת אמיתית.
והנה כשהוא בבחינת דעת כתקונה, נקרא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו ד) יחודא עלאה (זח"א יח:), מרמז שהוא אחד ואותו צריך לאהוב בכלות הנפש ואין שני זולתו לאהוב אותו. וכשהוא בבחינת הסתלקות הדעת, נקרא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (יומא פ"ג מ"ח), יחודא תתאה (זח"א יח:), ומזהיר אותנו הבורא עולמים ב"ה ואהבת את ה' כו', הן כשהוא בבחינת שמע ישראל, הן כשהוא בבחינת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
והנה כשהוא בבחינת דעת הוא בחינת בנין בית המקדש, כמו שאיתא בגמרא (ברכות לג.) כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו. וכשהוא בבחינת הסתלקות הדעת הוא בחינת חורבן בית המקדש. ואיתא בגמרא (עירובין יח:) מיום שחרב בית המקדש די לעולם שישתמש בשתי אותיות משם העצם ב"ה כמו שכתוב (תהלים קנ ו) כל הנשמה תהלל יה.
וזה (תהלים סח ה) סלו לרכב בערבות ביה שמו וגו', היינו הללו ושבחו לרוכב בערבות, היינו אפילו בשעת הסתלקות הדעת שהוא בחינת חשכות וערבית, אעפי"כ הללו אותו ביה שמו, בשתי אותיות משם העצם ב"ה, מבחינת חורבן בית המקדש.
ועוד נוכל לרמז עד"ז, דהנה כשהוא בבחינת הסתלקות הדעת, בחינת ערבית וחשכות, אז הוא בחינת יחודא תתאה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, מרמז שצריך להלל ולפאר תמיד לבורא עולמים ב"ה על שם כבוד מלכותו אפילו בעת התגברות היצר הרע כנ"ל. וזהו סלו לרכב בערבות בבחינת ביה שמו, ר"ת של בשכמל"ו, שיו"ד פעמים ה' הוא כ"ל.
והנה כשירד יעקב למצרים התחיל בחינת גלות, בחינת הסתלקות הדעת, ונסתמו מעינות החכמה, והיה בבחינת יחודא תתאה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כמו שאיתא (ע' בר"ר צט ה) בקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם ממנו מעינות החכמה וכו', מיד אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (ע' בר"ר צח ג), והאמין באמונה שלימה שזה הוא ירידה לצורך עלייה, ובוודאי יבא מזה תוספת תענוג, ולא יהיו בני ישראל משוקעים ח"ו תמיד בחשכות הזה, ומזה בא לאהבת ה' בכל נפשו ובכל מאודו אפילו בעת הסתלקות הדעת, כאזהרת בורא עולמים ב"ה בפרשת ואהבת וכו'.
וזה השם של מ"ב ירד עם יעקב למצרים (זח"ב ד: ובהגהות מהרח"ו ובמק"מ, יל"ר פ' שמות סי' ז), היינו שם של מ"ב מרמז על פרשת ואהבת שיש בו מ"ב תיבות (פע"ח ש' קר"ש פכ"ג), וזאת הבחינה ירד עם יעקב למצרים, בחינת גלות הדעת (פע"ח ש' חג המצות פ"א).
וזהו וא"לה ש"מות ב"ני י"שראל ה"באים מ"צרימה, ר"ת בי"ה ש"מו, שהוא ר"ת של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כנ"ל, היינו שבחינת יחודא תתאה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, בא למצרים את יעקב.
והנה לפעמים יש, כשבא לבחינת הסתלקות הדעת נתגבר וקם עליו המלך זקן וכסיל הזה בהתגברות התאוות גשמיות ולא ידע כלל בעת הזאת בחינת תו"ספות, שהוא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שבתורה אינו כתוב רק שמע ישראל וכו' ואהבת וכו', וזהו ויקם מלך חדש על מצרים, שזהו בחינת גלות הדעת, אשר לא ידע את בחינת יוסף, היינו ההוספה הנ"ל, על ידי התגברותו והבן:
ותתצב אחותו מרחק לדעה מה יעשה לו (ב ד). ונוכל לומר על זה רמז, דהנה איתא בספרים קדושים (פע"ח ש' חג המצות פ"א) שבגלות מצרים היה הבחינת דעת בגלות. ונוכל להבין ענין בחינת דעת על דרך זה, היינו שבחינת דעת הוא בחינת התחברות חסדים וגבורות (ע"ח שכ"א פ"ב), היינו להתבונן ולהאמין שאפילו בבחי' גבורות יש חסדים נסתרים, ועיקר המכוון בבחי' גבורות הוא בחי' חסדים, שעיקר בריאת העולם היה בשביל זה בגין דיתקרי רחום בגין דיתקרי חנון (ע' זח"ג רנז:, ע"ח ש"א ענף א'), ומבחינת אמונה זו נמתקו הגבורות.
וזהו שם מ"ב ירד עם יעקב למצרים (זח"ב ד: ובהגהות מהרח"ו ובמק"מ, יל"ר פ' שמות סי' ז), שם מ"ב מרמז על שם של מ"עשה ב"ראשית, והשם של מעשה בראשית הוא אהו"ה, ר"ת של פסוק א"ת ה"שמים ו"את ה"ארץ, כדאיתא בכתבי האר"י זללה"ה (מקדש מלך על זח"א קסח:, ס' השמות לרמ"ז, וע' מא"א מע' הט' סי' ה, וע' זח"א רנא.) ששם זה הוא בחינת דעת, וזהו שם מ"ב ירד עם יעקב, פירוש בחינת דעת, התחברות חסדים וגבורות, ירד עם יעקב.
ולכך כשיעקב היה חי לא היה גלות, שהיה בחינת דעת ונמתקו הדינים. אבל כשמת יעקב אבינו ע"ה, נסתמו עיניהם של ישראל, ופסקה הבחינת דעת מלהבין שהכל נכלל בימין, לכך לא היו יכולים להמתיק הדינים, והיו בבחינת גלות.
ובחינת הדעת הנ"ל הוא בחינת ישראל, כמאמר הכתוב (ישעיה מג כא) עם זו יצרתי לי, ז"ו מרמז על שם מ"ב, שזיין פעמים וא"ו בגימטריא מ"ב. ועוד שאות ז"יין מרמז על בחינת גבורות לשון כלי זיין, ואות וא"ו מרמז על בחי' חסדים בחי' השפעות טובות (ע' זח"ב רכז:). ולכך עם קדוש זרע יעקב בשם ישר"אל יכונה, שגימטריא או"ר חו"שך, מרמז שצריך להפך חשוכא לנהורא, שהוא התחברות חסדים וגבורות כדי להמתיק הדינים.
ונחזור לענינינו, שצריך להאמין ולהבין שהכל הוא מדת החסד, אפילו במדת הגבורה עיקר המכוון הוא מדת החסד, וצריך להבין זה הן ברוחניות היינו בתורה ותפלה ומעשה המצות, והן בגשמיות, היינו אפילו ברוחניות יש לפעמים הסתלקות המוחין, וצריך לדעת שזה הבחינת ירידה הוא לצורך עליה, כמאמר הכתוב (מל"א יח לט) ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים שני פעמים, ברוחניות ובגשמיות.
וזה, וידעת היום והשבות אל לבבך (דברים ד לט), וידעת הוא לשון דעת, היינו לעבוד את הבורא ב"ה בבחינת דעת, ומה הוא בחינת דעת, לדעת כי ה' הוא האלהים, היינו לחבר חסד וגבורה (זח"ג סה.), בשמים ממעל, פירוש הן ברוחניות, והן בגשמיות זה על הארץ מתחת כנ"ל.
ובחינת התחברות חסד וגבורה מכונה בשם דר"ך, שדרך מחבר האי גיסא והאי גיסא. ועוד שדרך בגימטריא ב' פעמים הוי"ה אלה"ים, מרמז שצריך לחבר חסד וגבורה בב' בחינות, בגשמיות וברוחניות. גם הבחינת דעת מכונה בשם שלום (פרדס שכ"ג ע' שלום), שמחבר שני דברים שהיו מחולקים, ובחינת דעת גם כן מחבר שני דברים הפכים כנ"ל.
ואפשר לומר שבפרשות של שוב"בים צריך לתקן בחינת דעת, ויכול לבא לזה הבחי' בפרשות אלו. והרמז לזה מהתורה הקדושה, שספר בראשית סיים (בראשית נ כו) ויישם בארון במצרים, תיבת במצרים עולה ש"ם מ"ב, ואל"ה (שמות א א) גימטריא מ"ב, מרמז ששם מ"ב הוא שמות בני ישראל, שזה הוא בחינת שם של בני ישראל, שהוא אור חושך, שהוא בחינת דעת להפכא חשוכא לנהורא. הבאים מצרימה את יעקב, פירוש ששם מ"ב ירד עמו מצרימה. וכשמת יעקב נסתמו כנ"ל, וצריך לתקן זה, ולכך כתוב בכתבי האר"י זללה"ה (משנ"ח מס' טבת שבט פ"ב סי' ג') לומר בשובבי"ם בקריאת שמע שעל המטה, פסוק נעברה נא בארצך בדרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל (במדבר כא כב), מרמז שבשוב"בים צריך לתקן בחינת דעת, לילך בדרך המלך, שהוא בחינת דעת המכונה בשם דרך, ושלא יטה ימין ושמאל, רק לאכללא שמאלא הוא בחינת גבורה, בימינא היא בחינת חסד (זח"ג קמב.).
ונוכל לומר גם כן שזהו כוונת האר"י זללה"ה שבשובבי"ם הוא תיקון על פגם הברית (ש' היחודים ענף ג' פ"ד, משנ"ח מס' טבת שבט פ"א סי' ב'), שהוא בחינת שלום כמאמר הכתוב (מלאכי ב ה) והיתה בריתי אתו החיים והשלום, שהוא בחינת דעת המכונה בשלום כנ"ל, התחברות חסד וגבורה. ועל ידי כך נמתקו הגבורות, ונעשה הצרוף משם אלהים שגימטריא פ"ו, שהוא בחינת דין - שם הוי"ה במלואו עולה מ"ה, ומ"ם ה"א במילואו עולה גם כן פ"ו, שהוא רחמים.
וזהו ותתצב אחתו מרחק, אחותו בחינת אחדות, ומורה לנו התורה הקדושה לדעת כשיש בחינת התרחקות בבחינת אחדות, צריך לדעת שעיקר הכוונה הוא לדעת, פירוש בשביל בחינת דעת. ומהו הבחינת דעת, לעשות משם אלהים שהוא מורה על בחינת דין (זח"ג סה.) - הצרוף מ"ה, שהוא מורה על שם הוי"ה במלואו מ"ה, שהוא מורה על רחמים גמורים, וזהו מה יעשה לו, היינו לעשות הצרוף מ"ה, יהי רצון שנזכה לזה, ובזכות זה ובא לציון גואל אמן כן יהי רצון:
ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה (שמות ב כג). וצל"ד, שהיה להם להרבות בשמחה כשמת מלך מצרים, שהיה מלך חדש שנתחדשו גזירותיו (סוטה יא.), ועל מה ויאנחו.
ונוכל לומר, מחמת שהיו במצרים בבחינת עבדות, כמאמר הכתוב (שמות כ ב) אנכי ה' אלהיך אשר וכו' מבית עבדים, לא היו יכולים להראות לכל השמחה, ונצרכו להטמין השמחה בלב ולהראות פנים זועפות, וזה ויאנחו, שהיו מראים את עצמם כך. מפני מה, מן העבדה, מחמת שהיו בבחינת עבדות. וזה, ויזעקו ע"ז שהיו בבחינת עבדות כזה שנצרכו להיות אחד בפה ואחד בלב. וזהו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה, מחמת שהיו בבחינת עבדות כזה, ובכל צרתם וכו' (ישעיה סג ט), לכך ותעל שועתם אל האלהים וגו':
וישב משה אל ה' ויאמר אדני למה הרעותה לעם הזה וכו' והצל לא הצלת את עמך (ב כב - כג). וצריך לעיין היטב, האיך יתכן שמשה רבנו רבן של כל הנביאים (שמ"ר כא ד) יאמר כך.
אך נוכל לומר על דרך המוסר, שהכלל הוא, שעיקר העבדות הוא בחינת רוח נשברה כמאמר הכתוב (תהלים נא יט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה וכו', וזה והאיש משה היה ענו מאוד מכל האדם (ע' במדבר יב ג) נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד (תהלים טו ד), ולא האמין בעצמו שתהיה גאולה כללות על ידו, והיה חושב בדעתו כי איך יתכן שעל ידי השפל באמת כמותו יצמח גאולה לכללות ישראל, לכך אמר (ג יא - יב) מי אנכי כי אלך אל פרעה וכו' ויאמר כי אהיה עמך, פירוש אדרבה מחמת שיש לך שפלות כזה אני משרה שכינתי עליך כמאמר הכתוב (ע' ישעיה נז טו) אני אשכון את דכא, וכמו שאיתא (סוטה ה:) כמה גדולים נמוכי רוח לפני הקב"ה. וזה לך האות שאני בוחר רק בנמוכי רוח, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את ה' על ההר הזה דייקא, קטן שבכולם (זח"א רס:).
וזה הכלל, כשיש לאדם הזדככות החומריות מכל וכל במחשבה דבור ומעשה ויש לו דבורים טהורים ומחשבות טהורות ושפלות באמת, אשרי לו, שמכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות (ע' קדושין מ:). אבל כשאדם עובר עברה ח"ו הוא להיפך.
וזה האיש משה היה ענו מאוד, לכך כשראה שלא היה הצלה, והיה להיפך שנתחזק השעבוד ביותר, היה תולה שוודאי הוא הגורם לזה, לכך וישב משה אל ה', פירוש שעשה תשובה. ויאמר לה' למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני לאיש כמותי, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הנכבד והנורא, היינו כה אמר ה', ומהראוי היה שיהיה אימה ויראה ופחד כשנזכור את שמו הנכבד והנורא, ובודאי מחמת שלא דברתי כהוגן הרע לעם הזה, מחמת שהכרעתי את כל העולם וכו', לא די והצל לא הצלת, שלא הכרעתי לכף זכות אלא שהכרעתי לכף חובה והרע לעם הזה.
ומחמת שעשה תשובה היה מכניס בחינת תשובה לכללות ישראל, ובחינת תשובה מכונה בשם בינה (זח"ג קכב.), שמחמת שמבין רוממות האל ית' ושפלות עצמו לכך עושה תשובה ויש לו לב נשבר, כמאמר אליהו ז"ל (ת"ז הקדמה יז.) בינה לבא. וזהו ויאמר ה' אל משה עתה, על ידי בחינת עתה שהיה בחינת תשובה, כמו דאיתא בגמרא (בר"ר כא ו) אין ועתה כו', תראה אשר אעשה לפרעה, כי בי"ד חז"קה, בגימטריא ב' פעמים בינ"ה, הוא בחינת תשובה שעשה משה, וגרם להכניס בחינת תשובה לכללות ישראל, ועל ידי זה ישלחם, וביד-חזקה יגרשם מארצו: