ועתה אם שמוע וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים וגו' (שמות יט ה). להבין הפסוק. גם להבין ענין שתי הלחם דעצרת שבאו חמץ (ויקרא כג יז).
הנה אמרו חז"ל בשעה שעמדו ישראל על הר סיני נסרכה חכמתם של אומות העולם ונתנה לישראל. כי קודם שנתנה התורה לישראל היה אור קדוש חכמה נתפשט בין האומות, ובשעת קבלת התורה קבץ ה' את כל האורות של חכמה מן האומות העולם ונתנם לישראל. וזהו פי' הכתוב והייתם לי סגולה מכל העמים, פירוש שאקבץ כל האורות בחינת חכמה מכל העמים ואתנם לכם. כי לי כל הארץ, וממילא מחויב שיהיה בחינת קדושה בכל דבר בחינת חכמה אפילו באומות העולם, ועתה אתנם לכם ותהיו לי סגולה.
ובזה מתורצת הקושיא של אור החיים (שמות כ א) שהקשה על וידבר אלהים וגו', למה הזכיר בנתינת התורה מדת הדין. ובזה מתורצת, כי היתה בחינת דין לאומות העולם, שניטל הבחינת חכמה והיתה להם סם המות.
ואפשר לומר על זה הדרך, מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדין (שבת קד.). פירוש ס"מ היו תלויין, שלישראל היה מ"ס בחינת מסי"א בחינת רפואה, כמאמר הכתוב (משלי ג ח) רפאות תהי לשריך, ולאומות העולם היה בחינת ס"ם המות, שניטל מהם חכמתם כנ"ל.
ובחינה זו, חכמתם של אומות העולם, היתה בחינת חמץ, ובקריעת ים סוף גם כן נתעוררו כל העולם כמ"ש (שמות טו טו) אז נבהלו אלופי אדום, רק שזה היה התעוררות מישראל לאומות העולם, ונקרא בחינת מצה, אבל זה שהגיע האור מאומות העולם לישראל נקרא בחינת חמץ.
ועוד נ"ל טעם למה נקרא חמץ, על פי מאמר חז"ל (ע"ז ג.) גדול המצווה ועושה וכו', והטעם הוא, כי למי שמצווה בוודאי בא היצר הרע ביותר להסיתו שלא לעשות (ע"ש תוד"ה גדול), על כן תיכף אחר נתינת התורה שהיו מצווים על התורה ומצות בא היצר הרע להסית, על כן נצטוו ישראל להעלות לה' בחינת חמץ בחינת היצר הרע (זח"א רכו:) (לקיים בכל לבבך (דברים ו ה) בשני יצריך (ברכות פ"ט מ"ה)). וגם בוודאי קודם קבלת התורה היה בישראל בחינת קדושה גדולה, וכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה (ברכות כא:) על כן נקרא הקדושה בחינת יו"ד, וגם נקרא לחם.
וזהו שאמר הכתוב (ויקרא כג יז) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים. פירוש שיהיה הלחם מונף למעלה, הלחם שהיה לכם בתחלה, בחינת הקדושה, יונף למעלה. ועוד שיהיה שני עשרונים, שיהיה לכם עוד בחינת עשרון אחד, בחינת לחם, בחינת קדושה, שינטל מאומות העולם. סלת תהיינה (סולת הוא בחינת מלכות בגימטריא). חמץ תאפנה, ר"ל שתניפו בחינת חמץ שהוא נלקחה מאומות העולם או מיצר הרע כנ"ל.
וזהו פירוש הגמרא (פסחים סח:) רב יוסף הוה עבדו ליה עגלא תלתא ביומא דעצרתא, אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא. כי שתי הלחם הם בחינת יוסף, כי שני פעמים לח"ם גימטריא יוס"ף. ועבדו ליה עג"ל משולש, היינו שלשה פעמים עג"ל עולה מספר ש"ט, ועם א' של אור עולה ש"י, כמאמר (משלי ח כא) להנחיל אוהבי י"ש, ואמרו חז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות, ואיתא בסידור (כוונת מנחה) או"ר מימין מנ"חה משמאל, ובין שניהם גימטריא י"ש, ולכן נקרא עג"ל משולש, כי מנ"חה גימטריא ק"ג גימטריא עג"ל שבשמאל, ויש כנגדו בימין כפל היינו ר"ו, ואות א' הכוללם גימטריא ש"י, וכל זה האי יומא דקא גרים בשתי הלחם גימטריא יו"סף, שהן שני הקדושות הנ"ל, עי"ז נתעבד עגלא תלתא, בחינת ש"י עולמות, ואז נתרומם לישראל בחינת מלכות כמאמר הכתוב (שמות יט ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו', פירוש שיהיה לכם בחינת מלכות שמים שלמה באמת, שכל אחד ואחד מישראל יקבל על עצמו עול מלכות שמים לבל ישכח אפילו רגע וישים תמיד ללבו איך שמלא כל הארץ כבודו ויטהר את עצמו במחשבה דבור ומעשה.
וזהו שאמר הכתוב (במדבר ז א) וי"הי בי"ום כלת משה וגו', ונקרא כלות, שני כלות, ר"ל שהתורה נתנה אחר מ"ט יום לספירת העומר, ואז נתנה בחינת הקדושה גם מאומות העולם כנ"ל, וזה מרומז בפסוק ויה"י ביום, ב' התיבות חסר המ"ם עולה מספר מ"ט, ואות מם עם תיבת כלות מרמז לבחינת מלכ"ות שמים, שנתרוממה ביומא דעצרתא על ידי שתי הכלות שהן שתי הלחם, כי כלה הוא בחינת חבה בחינת קדושה, וכאן היה שני בחינות קדושה כנ"ל, והן השני כלות של משה להקים את המשכן, ר"ל עי"ז הוקם המשכן, פירוש על ידי שישראל מקבלים עול מלכות שמים בשלמות יבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן.
ויקריבו נשיאי ישראל ראשי וגו' (במדבר ז ב), כי ידוע (ע' לק"ת פ' ויצא) שהשנים עשר שבטים המה נגד י"ב אותיות של אדנ"י במילואו, כי בשעת מתן תורה נתמלא בחינת אדנ"י בחינת מלכות שמים ונתייחדה לישראל, ע"כ הקריבו הי"ב נשיאים אז קרבנות, כי אז נתמלאו האותיות.
וזה הוא הטעם שאומרים רות בשבועות, כי רו"ת כמנין מילואו של אדנ"י, ע"כ ממנה יצא דוד שהוא מלכות על ישראל, ובימיו נתמלאה המלוכה על ישראל בחינת מלכות שמים.
וזהו דאיתא במדרש (מכילתא יתרו פ"א) בשעת קבלת התורה נזדזעו כל אומות העולם ונתקבצו כולם אצל בלעם, והשיב להם ה' עוז לעמו יתן וגו' (תהלים כט יא). פירוש, שהרגישו שנסתלקה חכמתם מהם, כי נטלה מהם כל אור קדושה שהיה להם ונתנה לישראל, ובלעם הרגיש גם כן בדבר, ואמר שאין זה אלא לקבץ כולם לעם ה' שמקבלים התורה:
איתא בגמרא (פסחים סח:) רב יוסף ביומא דעצרתא עבדי ליה עגלא תלתא, אמר אי לאו האי יומא דקא גרם כמה יוסף איכא בשוקא. ודקדקו בזה המפרשים (ע' עיון יעקב) מאי האי לישנא דקאמר אי לאו האי יומא, דמשמע דיומא קא גרים, הל"ל אי לאו מתן תורה דקא גרים. עוד הקשו (ע' מג"א ריש סי' תצד), האיך אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתנו, הלא אנו קיי"ל (שבת פו:, ע"ש במג"א) בז' בסיון ניתנה התורה.
אך נוכל לומר על דרך מוסר ועבודה, דהנה איתא בגמרא (שבת פז.) משה הוסיף יום אחד מדעתו וכו'. ונ"ל עד"ז, דזה כלל גדול בתורה שכל אדם שעושה מצוה אחת ממצות ה' צריך לקבל עליו קודם עשייתה בחינת אהבה ויראת ה', ואחר אשר בא לבחינת אהבה ויראה אי אפשר להמשיך בחינת קדושה שתשרה שכינה במעשה ידיו רק על ידי בחינת ענוה, שיהיה שפל בעיניו וידע שבחינת אהבה ויראה שלו אינם בשלמות, וישתוקק מאוד לבא לבחינת אהבה ויראה אמיתית, שאין הקב"ה בוחר רק בנמוכי רוח כמ"ש (ישעיה נז טו) אני אשכון ואת דכא.
וזה מרומז בפסוק (שמות יט ט) לך אל העם וקדשתם היום ומחר וגו', הם שני בחינות אשר צריך האדם לעבודת הש"י, והם אהבה ויראה.
וזהו שאמרו חז"ל משה הוסיף יום אחד מדעתו, כי על ידי בחינת דעת שהיה בו הוסיף עוד יום אחד, היינו בחינת ענוה, שצריך האדם להבחין ולדעת שבחינת אהבה ויראה שלו אינם בשלמות, כמ"ש (במדבר יב ג) והאיש משה ענ"ו מאוד, ועי"ז זוכה האדם להשרות שכינה במעשה ידיו.
וכמו שאמר המגיד זללה"ה (פ' בראשית עמ' טו) על מה דאיתא בגמרא (חולין קלט:) שאלו, מצא קן צפור בראשו של אדם מהו, פירוש אם מצא איזה אדם ששכינתו ית' חופפת על ראשו, שהוא בחינת קן צפור, מהו העיקר והסיבה שהביאו לאותה מדרגה, אמר להם ואדמה על ראשו, פירוש שמחשבת אדמה שהוא עפר ואפר על ראשו, שמחזיק עצמו לאדמה מצד חומרו, וזהו עיקר הסיבה המביאו שיהיה קן לבחינת צפור, ותמיד מוסיף להחזיק את עצמו במדת ענוה עד שידמה בדעתו שאדמה הוא על ראשו, פירוש למעלה מראשו, באופן שאדמה יותר במעלה מבחינת ראשו, שהוא בחינת מ"ה מדרגת משה כידוע (ע"פ שמות טז ז), ודפח"ח.
וזהו והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה (במדבר יב ג), פירוש שהם בבחינת על פני האדמה, ומשה היה בבחינת אדמה על ראשו כנ"ל.
ונוכל לומר שזה מרומז בפסוק (תהלים סה ה) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך. שכל אדם שרוצה להתקרב אל הקדושה תחילה צריך שידמה בעיניו שהוא בבחינת חשכות, ומזה יוכל לבא לבחינת אור, כמאמר הכתוב (בראשית א ב) והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך וגו' ואח"כ נאמר (שם ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור.
וזהו להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות (עוקצין פ"ג מי"ב), ואיתא (סידור האר"י ז"ל כוונת מנחה) שהוא ק"ג מימין ר"ז משמאל, פירוש ק"ג מרמז על בחינת מנח"ה שהוא גימטריא ק"ג, ר"ז מרמז על בחינת או"ר שהוא גימטריא ר"ז, שמתחילה צריך שידמה בעיניו שהוא בבחינת חושך בחינת מנחה, ומזה יוכל לבא לבחינת המשכת אור וקדושה.
ונוכל לרמז זה בפסוק (יחזקאל א כו) ודמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. פירוש, כשממשיך על עצמו בחינת קדושה אז הוא מכונה בשם כסא, רק שאינו יכול לבא להמשכת קדושה להיות מכונה בשם כסא רק על ידי בחינת ענוה, כמאמר הכתוב (ישעיה נז טו) אני אשכון ואת דכא וגו' שהוא מכונה בשם ארץ, כמאמר הכתוב והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך וגו', ודמות הכסא שהוא המשכת הקדושה כנ"ל דמות כמראה אדם, מרא"ה אד"ם גימטריא ארץ, הוא בחינת ענוה. עליו מלמעלה, כמאמר ואדמה על ראשו למעלה מראשו כנ"ל.
ועתה נחזור לענינינו, שצריך לקבל על עצמו קודם כל מצוה בחינת יראה ואהבה שהוא מצות עשה ומצות לא תעשה (ת"ז ת' לו עח.), וע"ז מרמז הכתוב לך וגו' וקדשתם היום ומחר, ומשה הוסיף יום אחד מרמז על בחינת ענוה שהיא העיקר כנ"ל, שהוא הגורם שבחי' יראה ואהבה יהיה קיים אצלו, שיוכל לפעול המשכת הקדושה כמאמר הכתוב (קהלת א ד) דור הולך ודור בא והארץ שהוא ענוה כנ"ל, לעולם עומדת.
וגם אפילו מצות ומעשים טובים שעשה על מנת לקבל פרס נתעלו על ידי בחינת ענוה, היינו כשעושה תשובה ויש לו לב נשבר מזה שעשה המצוה על מנת לקבל פרס. ומי שעושה המצוה על מנת לקבל פרס מכונה בשם עולם הזה, ומי שעושה שלא על מנת לקבל פרס מכונה בשם עולם הבא, וזהו יפה שעה אחת כשהוא בתשובה ומעשים טובים שהם בחינת עולם הזה, מכל חיי עולם הבא (אבות פ"ד מי"ז), שבמקום שבעלי תשובה עומדים וכו' (ברכות לד:).
וזהו בחינת רות שאמרה (רות ב יג) ואנכי לא אהיה כאחת שפחתך, שהיתה בבחינת הכנעה, ועל ידה נתעלה ונתקן הקרבנות שהקריב עגלון מלך מואב שעל ידי זה זכה ויצאה ממנו רות כמאמר חז"ל (ע' נזיר כג:), שהיה על מנת לקבל פרס, ועל ידי ענוה שלה נתעלו הקרבנות שלו. וזה שאמר הכתוב (מלכים א ב יט) וישם כסא לאם המלך, ואיתא בגמרא (ב"ב צא:) לאם המלוכה, לאם שהמלוכה יצאה ממנו זו רות, פירוש שבחינת כסא שהוא המשכת הקדושה כנ"ל הוא רק לאם המלך, כשהוא בבחינת א"ם מל"ך בגימטריא ענוה זהו בחינת רות. ולזה קורים מגילת רות בעצרת, שהוא גם כן בחינת ענוה, שהוא יום אחד שהוסיף מדעתו כנ"ל.
ולזה נקרא יום חמשים לספירה עצרת, כמאמר חז"ל (רש"י במדבר כט לו בשם המדרש) קשה עלי פרידתכם, שבחינת ענוה הוא בחינת קיום לבל יהיה פירוד ח"ו.
וזהו רב יוסף ביומא דעצרתא, פירוש ביום שהוא מכונה בשם עצרת. עבדו ליה עגלא תלתא, מרמז שביום הזה צריך לבא לבחינה שתמיד ידמה בעיניו שהוא רק בבחינת עג"ל גימטריא מנח"ה שהיא בחינת ענוה כנ"ל. ע"כ אמר אי לאו האי יומא דקא גרים, שהוא יום אחד שהוסיף משה מדעתו שהוא בחינת ענוה כנ"ל, השי"ת יזכנו לבא לבחינה זו באמת אמן כן יהי רצון:
או יאמר על דרך זה, ובתחלה נקדים לתרץ קושיית התוספות (שבת פח. ד"ה כפה) למה הוצרך הקב"ה לכפות עליהם הר כגיגית, הלא ישראל אמרו מקודם נעשה ונשמע.
והנראה בזה, דהנה אמרו חז"ל (שבת פז.) יום אחד הוסיף משה מדעתו והקב"ה הסכים על ידו. ולכאורה אינו מובן מפני מה הוסיף יום השלישי מדעתו מה שלא צוה אותו השי"ת.
אמנם יש לומר, על ידי גודל הענוה והשפלות האמיתית שהיה במשה רבנו ע"ה מחמת בושה לא היה רוצה לקבל את התורה תיכף אחר ב' ימים פרישות, והוסיף עוד יום אחד, כענין מלאכי השרת שלא קבלו את התורה אינם מזכירים את השם רק אחר ג' תיבות וישראל אחר שקיבלו את התורה נזדככו ומזכירים את השם אחר ב' תיבות (חולין צא:), אמנם קודם קבלת התורה רצה משה דווקא שיעשו ג' ימים פרישות והשי"ת הסכים על ידו.
ולפי זה יש לומר, שבאמת לא היה צריך השי"ת לכפות את ישראל לקבלת התורה כיון שאמרו נעשה ונשמע, אמנם מחמת גודל הבושה שהיה אז בישראל האיך יקבלו את התורה הקדושה ורצו לעשות עוד יותר פרישות, ולכן כפה אותם השי"ת שיקבלו את התורה הקדושה ביום השלישי דווקא.
והנה איתא במדרש (קה"ר ט כב) על ידי בחינת ענוה שהיה במשה שאמר מי אנכי בן עמרם שאקבל התורה, זכה ונתנה לו התורה במתנה וקראה הקב"ה על שמו תורת משה. והנה על ידי שנתנה לו התורה במתנה לא היה שוכח את התורה, כמבואר במדרש (תנחומא תשא טז) משה היה לומד ושוכח עד שנתנה לו התורה במתנה.
ולזה אפשר לומר שע"כ נקרא יום החמשים חג השבועות שהוא יום השלישי, זמן מתן תורתנו דווקא ולא זמן מתן תורתך, כי יום החמשים שהוסיף משה מדעתו היה על ידי בחינת ענוה ושפלות באמת ובושה גדולה האיך יקבלו התורה בלא הרבה פרישות, ועל ידי בחינת ענוה ובושה זו נתעכבה קבלת התורה עד יום השלישי, ועל ידי זה נתנה התורה לנו במתנה ונקראת על שמינו זמן מתן תורתנו.
והנה רב יוסף שהיה בבחינת ענוה באמת, כמו דאיתא (סוטה מט:) לא תתני ענוה דאיכא אנא, ולא היה מרגיש בעצמו שום מדה טובה, על כן אמר אי לאו האי יומא דקא גרים, פירוש שאי לאו האי יומא דקא גרים להראות לנו שבחינת ענוה היא מעלה גדולה, שעי"ז נתנה לנו התורה במתנה, ונקרא מתן תורתנו. כמה יוסף איכא בשוקא, כיון שלא היה מחזיק עצמו בשום מדה טובה כמ"ש לא תתני ענוה דאיכא אנא, יהי רצון שנזכה לבחינת ענוה ושפלות באמת אמן כן יהי רצון:
או יאמר בדרך זה, דהנה יש ב' בחינות צדיקים, יש צדיק שבכל יום נחשב בעיניו כאילו עומד על הר סיני ושומע אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה, ובכל יום מחמת חביבות התורה הם בעיניו כחדשים. ויש צדיק שאעפ"י שאינו בכל יום ויום בבחינה זו, עכ"פ בהגיע החג הקדוש זמן מתן תורתנו חג השבועות אז חוזר הדבר אצלו לענין ראשון ונחשב בעיניו כאלו היום קבל התורה מפי הגבורה בשמיעת אנכי ולא יהיה לך, ואז ערבים עליו דברי דודים ונעשה אצלו כחדשים.
והנה רב יוסף היה עניו כמ"ש בגמרא (סוטה מט:) לא תתני ענוה וכו', אעפ"י שהיה בכל יום בבחינה הנ"ל, אעפ"כ אמר אי לאו האי יומא דקא גרים, שמחמתו עכ"פ אני בא לבחינה הנ"ל, כמה יוסף איכא בשוקא.
או יאמר על דרך זה, דכלל הדבר שאי אפשר לבא לקבלת התורה רק על ידי הכנה, ועיקר ההכנה הוא על ידי בחינת ספירה, שסופר בכל יום ויום היום יום פלוני, יו"ם עם הכולל גימטריא א"ל הוי"ה כמ"ש בכתבים (פע"ח ש' ספירת העומר פ"ו), ועי"ז ממשיך עליו קדושה שיוכל לבא לקבלת התורה.
וזהו, אי לאו האי יומא דקא גרים וכו', יומא גימטריא א"ל הוי"ה, שהוא בחינת ספירה, לא היה אפשר לבא לקבלת התורה, וכמה יוסף איכא בשוקא:
איתא בגמרא (ע' מגילה לא.) כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו דבר זה כתוב בתורה וכו'. ולכאורה קשה, שבתחלה אמר כל מקום הוא כלל בכל התורה, ואחר כך פרט רק בשלשה מקומות אלו.
ונוכל לומר עד"ז, דהנה הבורא ברוך הוא השרה שכינתו על הר סיני שהוא נמוך שבהרים (ע' סוטה ה., זח"א רס:, ע' בר"ר צט א), שאין הבורא ברוך הוא משרה שכינתו שהוא גדולתו רק במקום שיש שם מקודם בחינת ענוה כמאמר הכתוב (ישעיה נז טו) אני אשכון ואת דכא. ועיקר הסיבה המביאה לידי בחינת ענוה הוא לימוד התורה נביאים כתובים, שהוא חוט המשולש ולא במהרה ינתק (קהלת ד יב), ואדרבה הוא מחזק את האדם לבא לדבקות ה', היינו שבחינת ענוה קובע מקום אצלו ומזה יבא להשראת השכינה שהוא דבקות ה'.
וזהו כל מקום שאתה מוצא גדולתו, פירוש כשאתה מוצא גדולתו הוא השראת שכינתו ית' שהוא גדולתו של הבורא ברוך הוא, מסתמא היה שם בתחלה ענוותנותו, היינו בחינת ענוה ושפלות, וזהו שם אתה מוצא ענוותנותו. ודבר זה אינו יכול לבא רק על ידי תורה שבכתב ונביאים וכתובים, ולכך צריך ללמוד בליל שבועות תנ"ך, כדי שיקנה לעצמו בחינת ענוה, ומזה יבא לדביקות ה' שהוא בחינת השראת השכינה, יהי רצון שנזכה לזה אמן כן יהי רצון:
אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי (תהלים כג ו). ולכאורה אינו מובן לשון רדיפה. ונ"ל עד"ז, דהנה יש שתי בחינות בלימוד התורה, א' שלומד תורה לשמה לקיים מצות ה' שצונו ללמוד ולקיים בכדי לעשות נחת רוח ליוצר ובורא כל עולמים ב"ה. ב' שלומד בשביל שכר ועונש, היינו שאם יקיים מצות ה' יקבל שכר טוב ואם לא יקיים יהיה להיפך.
והנה עיקר בריאת העולם היה בשביל התורה (בר"ר א ו), היינו שילמוד בתורה בבחינת א', בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין (זח"א יא:). ואעפי"כ צריך גם כן לבחינה ב', היינו להאמין באמונה שלמה שיש שכר ועונש שאם אקיים יותן לי שכר טוב ואם לא להיפך ח"ו, רק שכוונתו בעבודתו לא יהיה בשביל זה רק לעשות רצון אבינו שבשמים.
והנה בחינה א' מכונה באות אל"ף, שכל כוונתו רק לעשות רצון אלופו של עולם. ובחינה ב' מכונה באות כ' שהוא כפוף, כך בחינה ב' הוא כפוף וטפל לבחינה א', שעיקר עבודתו צריך שיהיה בשביל בחינה א', ולהאמין גם כן שיש שכר ועונש, וזה מרומז בהלוחות שמתחיל באות א' א"נכי וסיים באות כ' לרע"ך.
אך בעת שהאדם הוא בבחינת מוחין עלאין אז יכול לעבוד את ה' בשני הבחינות הנ"ל, היינו על ידי בחינת התחזקות מעצמו, והבא ליטהר וכו' (שבת קד.), אבל לפעמים שהאדם הוא בבחינת נפילת המוחין, אז אינו יכול להיות בב' בחינות הנ"ל על ידי אתערותא דיליה.
וזה שאמר דוד המלך ע"ה, א"ך טוב וחסד ירדפוני, היינו שב' בחינות הנ"ל שמרומזים באותיות א"ך הם טוב וחסד, אך אני מבקש מהש"י כשאהיה בבחינת לילה בחינת נפילת המוחין ולא יהיה באפשרי שאתחזק את עצמי לעבוד את ה' בב' בחינות אלו, אז הם ירדפוני. וזהו ירדפוני כל ימי חיי, כדאיתא (ברכות יב:) ימי חייך הימים כל ימי חייך להביא הלילות יה"ר שנזכה לזה אמן.