ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם וגו' (מא א). בספר אור החיים דקדק, כיון שהוא התחלת הענין הוה ליה למכתב ויחלום פרעה וכו'. ולפרש זה על דרך המוסר, גם לפרש ענין שר המשקים ושר האופים, ולמה פתר יוסף לזה טוב ולהשני להיפך.
הנה אמרו ז"ל (בר"ר כד ז) כלל גדול בתורה מצות עשה ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח), ומצות עשה זו הוא צורך התפלה, שצריך האדם לקבל על עצמו מצות עשה זו קודם התפלה (פע"ח ש' עולם העשיה פ"א).
ולהבין זה, כי עיקר השראת השכינה הוא את דכא ושפל רוח, היינו כשאדם מבין בעצמו איך שהוא בעצמו רחוק מה' ומשוקע בגשמיות, ואין לו שום פנים להתפלל לה' מגודל פחיתות ערכו, ואינו יכול להתפלל כי אם בבחינת בתוך עמי אנכי יושבת (מל"ב ד יג), היינו שיכלול עצמו בתוך כלל ישראל ויאהוב את כל אחד ואחד מישראל. והעצה לזה שיאהוב כל אחד ואחד מישראל, הוא על ידי שידין את כל האדם לכף זכות, ועי"ז יוכל לבא לבחינת נשי"קין, בחינת שר המשקים, לשון הש"קה, בחינת התחברות לכל ישראל. אבל כשהוא דן את כל אדם לכף חוב, ממילא הוא בבחינת א"ף ורוגז על כל אחד ואחד מישראל, בחינת שר האופ"ים, לשון א"ף, בחינת פירוד.
ובבחינה זו נכשל יוסף הצדיק, שהיה דן את אחיו לכף חובה, והיה פירוד בינו ובין אחיו, והיה לו הסבה עי"ז, ולכן היה משתדל לתקן בחינה זו ולהתדבק בבחינת שר המשק"ים, בחינת התחברות, בחינת שר המשקים הנ"ל, ולכלול את עצמו בבחינת י"ב שבטי יה, והיה צריך לתקן זה בכל י"ג שנה שהיה בבית האסורים, עד שנתחבר בי"ג מדות הרחמים, וכמו שאמרו כל בני יעקב ביחד שמע ישראל וגו' אח"ד (ת"י בראשית מט ג, דברים ו ד), שנתחברו בבחינת אח"ד, י"ג מדות הרחמים.
ולזה פתר יוסף לשר המשקים לטובה, כי מרמז לבחינת התחברות, בחינת נשיקין כנ"ל, ועי"ז יהיה הגאולה. ולשר האופים להיפך כו'.
אבל עכ"פ לא היה ליוסף בחינת שר המשקים בשלימות עד תשלום י"ג שנה כנ"ל, לכן ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (בראשית מ כג), שהיה בחינת שכחה עד שהגיע מקץ שנת"ים ימ"ים, היינו שנשתלם ונתקן שלימות הימים ושנים כנ"ל, ונתחבר עם אחיו בחי' י"ב שבטים, ונעשה י"ג, ובזה המשיך רחמים מבחינת י"ג מדות הרחמים. אז עי"ז ופר"עה חל"ם, פירוש מה שהיה בתחלה בחינת פר"עה, לשון פר"עון בחינת דין, נעשה אח"כ בחינת חל"ם, לשון בריאות (פסחים עח: ורש"י ד"ה חלים), בחי' חלו"ם רפו"אה וחיזוק, ונתרפא הבחינת דין שהיה מקודם.
ומרומז כ"ז בבחינת שמונת ימי חנוכה, חנ"ו כ"ה, היינו שעל ידי בחינת אחד"ות כנ"ל, בחינת אח"ד, בחינת כ"ה אתוון דשמע ישראל, נתגלה ונשפע רב חסד ממדה שמינית של הי"ג מדות הרחמים שהוא לאלפים, כשמתחילין לספור מן רחום (כי מדת א"ל הוא שורש להמדות) הוא מדה שמינית לאלפים, שהוא בחינת א', וגם היא מלשון התחברות מלשון ליף (ע' ת"א שמות כו ו), שעל ידי בחינת א' הנ"ל עולה לבחינת קדושה שעולה לבחינת אלפים, והוא בחינת שמונת ימי חנוכה, שנמשך עליו שפע ממדה שמינית על ידי בחינת אחד, בחינת כ"ה אתוון דיחודא דשמע ישראל:
או יאמר עזה"ד, דמחמת שיוסף הצדיק היה תולה בטחונו באדם, ואמר (בראשית מ יד) כי אם זכרתני וגו', לפיכך ולא זכר וגו' וישכחהו (בראשית מ כג), גרם שיבא בחינת שכחה, וסטרא אחרא של שכחה נקראת תשכח כידוע (מא"א מע' הש' סי' לז, וע' ע"ח שט"ו פ"ו), לפיכך היה צריך להמתין כמה ימים נגד שם של שכחה, והם שתי שנים פחות ב' ימים, שב' שנים הוא ב' פעמים שס"ה עולה תש"ל ימים.
לפיכך, ויהי מקץ שנתים ימים, פירוש שבסוף שתי שנים, בשני ימים האחרונים, התחילה הישועה לבא, וזהו ימים, היינו בשני ימים האחרונים העודפים על מנין תש"כח, ופרעה חלם, התחילה הישועה לבא:
עוד נ"ל על דרך רמז, שהסדרה הזאת מחוברת למעלה, ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. דהנה ידוע, ג' יחודים אלו אהי"ה אדנ"י אלהי"ם, שהם מרמזים על שלשה לבושין אלו מחשבה דבור ומעשה, ששם אהי"ה הוא בחינת כתר (ת"ז ת' ע' קלא:, ע' זח"ג רכט.), מרמז על המחשבה. שם אדנ"י מרמז על בחינת דבור כמאמר הכתוב (תהלים נא יז) אדני שפתי תפתח, וכמו שבארנו במקום אחר באריכות. ושם אלקים מרמז על בחינת מעשה, שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם.
וזהו עיקר עבודת ה' ליזהר בג' לבושין אלו, להיות תמים במעשיו בבחינת סור מרע ועשה טוב, ובדיבור, ובמחשבה, ולהמשיך בחי' קדושה מג' שמות הנ"ל, ולהכניס בג' לבושין אלו.
ואח"כ צריך ליחד את הבחי' קדושה מג' שמות הנ"ל לשם העצם הו"יה ב"ה, ועל ידי מה הוא מיחד, כשמבין בדעתו ובשכלו שזה הבחי' קדושה לא היה יכול להשיג מצד התעוררות דיליה רק שהוא חסד מבורא ב"ה משם העצם ב"ה.
וכשהוא בהתבוננות הזה אז הבחי' קדושה שהוא ממשיך מג' שמות הנ"ל לג' לבושין הנ"ל יהיה אצלו בבחי' קיום בלי הפסק ח"ו, אבל כשהוא נשכח מלוח לבו שהוא רק חסד משם העצם ב"ה, ויש לו מזה בחי' התפארות וגסות הרוח, מחמת זה גורם ח"ו בחינת שכחה ונסתלק ממנו הבחינת קדושה שהיה ממשיך על ידי שהיה סור מרע ועשה טוב במחשבה דבור ומעשה.
וכשמיחד הבחינת קדושה שיש לו בבחינת מחשבה לשם העצם ב"ה, והבחי' דיבור ומעשה הכל לשם העצם ב"ה, אז הוא מכונה בשם יו"סף, שגימטריא ששה פעמים שם העצם ב"ה, מרמז שמיחד ג' שמות לג' שמות, היינו המשכת הקדושה מג' שמות אהי"ה אדנ"י אלקים לג' פעמים שם העצם ב"ה, ואז הוא בבחינת צדיק יסוד עולם (משלי י כה), בחינת קיום כידוע (ע' זח"א טז:, זח"א רסה. סי' מ).
וזהו תמים תהיה (דברים יח יג), שתהיה תמים במחשבה דבור ומעשה, עם הוי"ה אלקים, היינו שתהיה התמימות הזה דבוק לשם העצם ב"ה, להבין ולהשכיל שהוא רק חסד הבורא ב"ה, ושלא להיות בבחינת התפארות מחמת בחינת דמיון שמצד מעשיו בא לבחינת השגה זו.
וזהו, ולא זכר שר המשקים, משקי"ם גימטריא תמ"ים, היינו כשהוא תמים במחשבה דבור ומעשה, ולא זכר את בחינת יוסף, להבין שהוא רק חסד הבורא ב"ה. וישכחהו, אז הוא גורם בחינת שכחה, ונסתלק ממנו הבחי' קדושה.
ויהי מקץ, כשקץ וניעור מבחינה הנ"ל, ומישב בדעתו שבחי' אור וקדושה שיש לו הוא אור משם העצם ב"ה שמשפיע עליו ואינו מצד מעשיו, וזהו שנתים ימים, השני אורות הנ"ל, לשון השנות החלום (בראשית מא לב).
ומפרש הפסוק מהו השני אורות, ופרעה חלם, היינו הג' שמות אהי"ה אדנ"י אלהים שקורים ככתבם, שהם בבחינת התגלות, מרומזים בתיבת פרעה לשון התגלות. וג' פעמים שם העצם הוי"ה ב"ה מרומז בתיבת חל"ם, שהוא גימטריא ג' פעמים הו"יה. היינו שמייחד ג' שמות אלו לשם העצם ב"ה כנ"ל. אז, והנה עומד על היאר, היינו שיש לו בחינת עמידה על האור והקדושה שפועל מצד מעשיו, ויש לו קיום אצלו כנ"ל, יהי רצון שנזכה לזה אמן:
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם וגו' (מא א). הקשה האור החיים, שהיה צריך להתחיל סיפור המעשה ויחלום וכו'.
ונ"ל עד"ז, דהנה זה לעומת זה עשה אלהים (קהלת ז יד), וכשאדם משפיל ומכניע הסטרא אחרא עד גמירא, ומשבר כל המדות רעות ותאוות רעות, ומאמין שהכל הוא ביד ה' ולמעלה מן הטבע, אזי נתרומם ונתעלה סטרא דקדושה.
ובחינה זו נקראת בחינת חיים, שהוא עיקר החיים להדבק בחיי החיים, ולהאמין שהכל הוא בהשגחה פרטית ולמעלה מן הטבע. אבל כשאדם חושב ח"ו בדעתו שהכל מתנהג על פי הטבע, אזי נותן כח בסטרא אחרא וח"ו משפיל כח וכו', ונקרא בחינת שינה.
והנה יוסף מחמת שהיה תולה בטחונו באדם, והיה חושב שהעולם מתנהג על פי הטבע, ותלה הישועה בפרעה, והיה אז בבחינת שינה, ונתן כח בסטרא אחרא ח"ו, ומחמת זה נמנעה הישועה ממנו ולא היתה יכולה לבא, לפיכך ויהי מקץ שנתים, כשקץ משנתו ובא לבחינת חיים, והבין בדעתו שהכל הוא בהשגחה פרטית ולמעלה מן הטבע, נתרומם ונתעלה הסטרא דקדושה ונשפל ונכנע הסטרא אחרא. וזהו ופרעה, הוא הסטרא אחרא, חלם הוא בחינת שינה, היה בדעתו של יוסף אז בבחינת שינה, כשתלה הישועה בהשם יתברך שהכל בהשגחה, אז תיכף התחילה הישועה לבא, כמאמר הכתוב והנה עומד על היאר.
וזהו עד שתכלה רגל מן השוק, מאי רגל רגלי דתרמודאי (שבת כא:). פירוש, רגל הוא מלשון רגילות, ומפרש הגמרא רגלי דתרמודאי, תרמו"דאי הוא מלשון תרדימה, הוא בחינת שינה, והיינו עד שתכלה בחינת שינה הנעשה על ידי מה שתולין שהעולם מתנהג על ידי רג"ל, היינו לשון רגילות שהוא דרך הטבע.
הגם שאי אפשר להיות בבחינת חיים ממש, דהיינו לבא לבחינת הזדככות החומריות מכל וכל, ולשבר כל המדות רעות ותאות רעות ולמאס בעולם הגשמי שהוא בחינת שינה ממש, אעפי"כ צריך להיות זהיר וזריז ביותר ויותר שלא להיות משוקע ח"ו בשום מדה רעה או תאוה רעה, רק בבחינת נים ולא נים (פסחים קכ:), דהיינו תיכף שנופל במחשבתו המדה רעה או תאוה רעה אזי צריך להזכיר את עצמו, ולדחות אותה, ולעורר את עצמו מתרדימת השינה, ולרחק אותה מכל וכל. ובחינה זו נקרא רגל, שרג"ל גימטריא זכו"ר, ולכך הק' הגמרא מאי רגל רגלי דתרמודאי, היינו שתכלה זה הרגל שאין יכול עוד לעורר אותו מבחינת שינה להיות בבחינת זכירה בעת שבא לידו התאוה רעה, ועכ"פ בעת שבא לידו התאוה רעה יהיה בבחינת נים ולא נים, לעורר את עצמו תיכף מתרדימת הזמן, ולא להשתקע ח"ו על ידי בחינת השינה, יהי רצון שנזכה לזה אמן:
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם וגו' (מא א). וצ"ל למה לא נאמר ויחלם פרעה (כמו שנאמר (בראשית לז ה) ויחלם יוסף).
הנה ידוע שעיקר בריאת העולם בשביל ישראל והיראה שנקראים ראשית (אותיות דר"ע אות ב), שיהיה להם אהבה לה' ויראה ופחד מפניו ית' בעבור שהוא מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מניה, והוא ית' מחיה את כל העולמות, והוא זן ומפרנס לכל, הן בגשמי היינו בדברים גשמיים צורך חיות גופו, והן ברוחני היא בחינת עבדות לעבוד אותו ית' באהבה ויראה, הכל הוא בעזרו ית' (כמאמר חז"ל (קידושין ל:) אלמלא ה' בעזרו לא יכול לו) לא בכחו ועוצם ידו של האדם.
על כן צריך האדם לבטוח תמיד רק בה' לבדו, ולבקש מאתו ית', ולצפות לתשועתו, בגשמי וברוחני, כמאמר הכתוב (ישעיה כו ד) כי ביה ה' צור עולמ"ים, שני עולמות, גשמי ורוחני. ונאמר (משלי ח ל) ואהיה וגו' שעשועים יו"ם יו"ם וגו', ר"ל ב' בחינות אור, בגשמי וברוחני. ואות וא"ו שבתיבת יו"ם מרמזת לבחינת המשכה ושפע מלמעלה למטה, להאיר בבחינת גשמי, ויו"ם א' היינו המשכת אור ברוחני כנ"ל.
ולב' הבחינות האלו מרמזים השני נרות, נ"ר חנוכה מב"חוץ (שבת כא:), היינו המשכת אור בגשמי. ונ"ר של שבת מבפנים, לרמז על בחינת המשכת אור ברוחני.
והכל על ידי בחינת בט"חון דווקא, אבל מי שאינו בוטח בה' ומצפה לו ית', בזה נחסר אות וא"ו מתיבת יו"ם ונשאר י"ם. וע"ז גבי יוסף שבטח קצת בשר המשקים, נחסר הואוי"ן מתיבות יו"ם יו"ם, ונשאר ימ"ים. וזהו שאמר הכתוב, ויהי מקץ שנתים ימי"ם, ר"ל שבא הקץ ר"ל הסוף מבחינת שנתים ימ"ים, שהיה עד עכשיו ימי"ם בלא ואוי"ן, והגיע העת שיתמלאו הואוי"ן, ויבא לו המשכת האור והישועה מה'. מיד ופרעה חלם וגו', ר"ל שהתחיל הישועה.
וע"ז לא נאמר ויחלם פרעה, כי ישתמע כמלתא באנפי נפשיה, אבל ופרעה חלם הוא דבוק לשלפניו, ר"ל על שבא הקץ של בחינת ימי"ם כנ"ל, על כן ופרעה חלם כו'.
וזה שרמזו לו בחלום פרעה, שיהיה ליוסף הישועה בהשני מיני אורות הנ"ל, בגשמי וברוחני. ורמזו לו בתחלה בשבע הפרות הטובות, בחינת ח"י, ר"ל בחי' רוחני וחיים נצחיים שהוא עבודתו ית'. ואח"כ הראו לו עוד בחלום שנית את שבע השבלים הטובות, בחינת צומח, רמז לבחינת גשמי, שיהיה לו המשכת שפע ואור בגשמיות שפע ברכה והצלחה:
(מוגה מהרב, ואמר שהלשון אינו כל כך מסודר):
ויהי מקץ שנתים ימים וגו' והנה שבע פרות אחרות עלות אחריהן מן היאר רעות מראה וגו' (מא א - ג). הנה בכאן מלמדנו התורה הקדושה עצה גדולה לעבודת ה', להנצל מבחינת גסות הרוח בחינת תהו, והוא בחינת חנוכה שהוא תקון של תהו, וכמאמר המגיד זללה"ה (מאור עינים פ' מקץ דרוש לחנוכה) על מאמר אברהם אבינו ע"ה (בראשית כב ה) נלכה עד כ"ה, עד בחינת חנו"כה. ונפרש עד כ"ה, ר"ל בחינת ענוה ושפלות, כי מלת כ"ה מרמז על בחינת ענוה, מלשון לב נשבר ונדכ"ה (תהלים נא יט), היינו נלכה עד בחינת כ"ה בחינת ענוה. ונשתחוה, שיהיה לנו בחינת השתחואה והכנעה אמיתית.
וכאשר קיים מצות מילה נאמר בו (בראשית יח א) והוא ישב פתח האהל, לראות אם יש עוברים ושבים להכניס אורחים (רש"י עה"פ, וע' בר"ר מח ח), מרמז לבחינת חנוכה, שמצותה על פתח הבית (שבת כא:), להאיר לחצונים ולהעלותם מבחינת תהו, להכניסם לשרשם לבחינת תקון, וזהו שגייר גרים (בר"ר לט יד), הוא עצמו בחינת הכנסת אורחים (ע' לעיל בריש הדרושים לחנוכה, וע' מאור עינים פ' לך לך ד"ה ואת הנפש), שהכניס הנצוצות הקדושים לבחינת תקון.
וכתיב (שם) וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וגו', ואיתא בדרז"ל (זח"א ק.) לעיין בדינו. פירוש, שבחינת המחשבה לא היה בשלימות כל כך בבחינת ענוה ושפלות, כי בשעת מעשה המצות צריך האדם להתבונן בעצמו ולהעריך פחיתת ערכו נגד גדולתו ית', ושהוא עוסק במצותיו ית' לייחד יחודים עליונים העומדים ברומו של עולם, ובזה יושפל בעיניו מאוד ויוכנע ויבוש לפני גדולתו ית'. וכשראה אברהם אבינו ע"ה בעצמו המחשבה שאינו כל כך בשלימות בחינת כ"ה, בחינת ענוה והכנעה, אמר יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וגו', היינו יקח נא בחינת חנו"כה בשלימות, שהוא במספרו מועט מן מספר מי"ם, כי חנו"כה גימטריא מי"ם חסר אחד, ר"ל ליקח בחינת כ"ה בחינת ענוה. ורחצו רגליכם, ר"ל רג"ל גאוה (תהלים לו יב), היינו לרחוץ בחינת רגל גאוה ויהיה בחינת ענוה בשלימות.
(וע"ז הזהירו רז"ל (אבות פ"ד מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח), כי צריכים מאד מאד ליזהר בזה ביותר אפילו בשעת עסקו בתורה ותפלה בהתלהבות גדולה ותשוקה לה', רק שאין ביכולת האדם להיות לו תמיד בחינת התלהבות ותשוקה, רק לעתים יש לו ואח"כ נסתלק ממנו, ובזה היצר הרע פורס מצודתו הרעה בערמה לתפוס אותו האדם, ומכניס בו קצת גסות הרוח לאמר לו עכשיו הגעת לבחינה גדולה בהתלהבות ותשוקה גדולה לה', וכאשר נכנס בו קצת גסות הרוח בודאי נסתלק ממנו ח"ו בחינת הקדושה מכל וכל, שאפילו רושם לא ישאר בו ח"ו מכל אשר יגע ועשה בעבודה שבלב זו תפלה ותורה.
לכן עצה היעוצה לזה מלמדת אותנו התורה הקדושה בפסוקים הנ"ל, והיינו שתיכף ומיד בראותו שה' היה בעזרו שיהיה לו קצת התלהבות ותשוקה לה', יעורר רחמים על עצמו, ויתפלל לה' ויאמר אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני (תהלים עא ט), פירוש כאשר יכלה כחי בהתלהבות ותשוקה לה', גם אז אל תעזבני שיכלה ח"ו מכל וכל על ידי גסות, אלא שעכ"פ ישאר בי שום רושם וחותם, היינו שלא אפול ח"ו בבחינת גסות, כי על ידי גסות נסתלק בחינת הקדושה.
וזהו מרומז בתורה הקדושה, והנה מן היאר עלת שבע פרות יפות מראה, ופתר יוסף הצדיק שמרמז על בחינת שבע, בחינת הקדושה והתלהבות ותשוקה לה'. והנה שבע פרות אחרות רעות מראה עולות אחריהן, הוא בחינת רעב, בחינת גסות, עלות אחריהן לאכול ולכלות בחינת שפע בחינת הקדושה, שלא ישאר שום רושם ח"ו כנ"ל.
וע"ז נתן יוסף עצה נכונה, שתכף בהתחלת הבחינת שבע, היינו בחינת הקדושה והתלהבות לה', תכף יכין את עצמו בתפלה ותחנונים לה' כנ"ל, וה' יהיה בעזרו, והיה האכל לפקדון ר"ל שישאר אצלו בחינת רושם וחותם מבחינת הקדושה, ולא יהיה לו גסות ח"ו גם אחר כך. השם יהיה בעזרנו שנזכה לבחינת קדושה אמיתית כן יהי רצון אמן:
ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ וגו' (מב ו). הנה כתיב (תהלים לד יט) קרוב ה' לנשברי לב, שעיקר השראת השכינה הוא על בחינת שפלות ושבורי לב.
אמנם יש שתי בחינות שפלות, א' שהוא נכנע ונשפל בעצמו מפני רוממותו ית', כשמתבונן בעצמו איך שהבורא ב"ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין והוא המחיה את כולם בכל רגע ורגע, וכמאמר הכתוב (תהלים קנ ו) כל הנשמה תהלל וגו', פירוש שעל כל נשימה ונשימה תהלל לה', כי בכל נשימה ונשימה יש חיות הבורא ב"ה ולא זולתו, והנה בהתבוננו בכל זה וכדומה היטב ממילא נכנע מפני רוממותו ית' עד שמתירא לגשת לעבודתו ית'.
עוד יש בחינת שפלות אחרת, היינו כשיודע בעצמו פחיתת ערכו ומיעוט עבודתו לה', ואיך שהוא משוקע בגשמיות ועניני העולם הזה, וכשמתבונן בשאר כל אדם נגד ערכו רואה שכל האדם לפי ערכו הוא עובד יותר לה' ממנו, וכמו שפירש הרב המגיד זללה"ה בפסוק (במדבר יב ג) והאיש משה ענו מאוד מכל האדם וגו', פי' שמשה רבינו ע"ה היה ענו מחמת כשהתבונן בשאר כל אדם אמר שכשיהיה שאר האדם כערכי היו עובדים יותר לה', ואני איני עובד כל כך באימה ויראה כראוי לפי ערכי, עד כאן דברי המגיד זללה"ה.
אמנם בהתבונן כל האדם בבחינה הנ"ל, בוודאי יוכנע לבבו מאוד עד שיתבייש בעצמו לגשת לקודש לתורה ותפלה ומצות, באמרו מי אני אשר אקרב לעבודה גדולה וקדושה כזו להיות יחודים בעליונים על ידי עבודתי, ואפשר ח"ו יפול לבו בקרבו מאוד ולא יעבוד עוד ח"ו. לכן ע"ז נתנו חז"ל עצה טובה, באמרם (סנהדרין לז.) חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ותמיד יראה אדם את עצמו כאלו כל העולם מחצה זכאי וכו', ואם יעשה מצוה אחת מכריע כל העולם לכף זכות וכו' (קידושין מ:). והנה עצות האלו הם כדי שיגבה לבו מעט בדרכי ה' אחר כל שפלות הנ"ל כדי שיוכל לעבוד ולגשת לקודש.
והנה באמת זו היא עבודת הצדיק, אמנם כשהצדיק עובד ה' בבחינות אלו ממשיך גם כן איזה הארה לכל ישראל, הן מבחינת שפלות הנ"ל והן מבחינת גבהות הלב הנ"ל.
וזהו מרמז הפסוק, ויוסף הוא השליט, פירוש ויוסף, הוא הצדיק (זח"ג כו.), הוא ממשיך על כל הארץ בחינת (שליט על כל הארץ, שיוכנע לב ישראל מפני רוממותו ית' כנ"ל), וגבהות הלב הנ"ל. והוא המשביר לכל עם הארץ, פירוש שממשיך לכל עם הארץ בחינת משביר, בחינת שבורי לב, בחינת שפלות כנ"ל:
וישתו וישכרו עמו (מג לד). פירש רש"י, מיום שמכרוהו לא שתו יין לא הוא ולא הם ועכשיו שתו. ולכאורה אינו מובן למה שתו הם, הלא עדיין לא ידעו שהוא יוסף.
אך נוכל לומר בד"ז, דהנה איתא (תנחומא וישב ב) מיום שפירש יוסף מהם נסתלקה רוח הקודש מיעקב אבינו ע"ה, שהוא קדושה עליונה, ומן הסתם גם על שבטי י"ה גם כן לא היה השראת השכינה הקדושה העליונה כמו שהיה מקודם, לכך היו נזירים מן היין, ועכשיו כשבאו ליוסף השרה הבורא ית' עליהם הקדושה העליונה בשלימות כמו שהיה מקודם, ולכן שתו יין, אעפ"י שלא ידעו שהוא יוסף אעפ"כ הרגישו בעצמם שהם בשלימות כמקודם.
והנה השראת הקדושה שהיה במעשה בראשית עד מתן תורה היה בבחינת אות ב', ואח"כ בשעת מתן תורה השרה הבורא ב"ה עליהם הקדושה העליונה בבחינת אות אלף שפתח באנכי (שמות כ ב). ואיתא בגמרא (שבת קכט:) שלכך נקרא יום טבוח, שיש זיקא ששמיה טבוח אם יקבלו את התורה מוטב ואם לאו וכו'.
וזה מרומז בפסוק (בראשית מג טז) ויאמר לאשר על ביתו הבא את האנשים הביתה וטבח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים בצהרים. פירוש הבא את האנשים הביתה, שהם לעת עתה בבחינת אות ב', וייראו לעת עתה מזיקא דשמיה טבוח, על כן הבא אותם אלי וטבוח טבח, פירוש שמחמת שיהיה אצלי יהיה נטבח הזיקא ששמיה טבוח. מה טעם, כי אתי יאכלו האנשים בצהרים, ויבואו להשראת הקדושה העליונה שהיה במתן תורה, יהי רצון שנזכה לזה אמן כן יהי רצון: