ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו' (י א). וי"ל לשון ב"א, ולא נאמר ל"ך אל פרעה. גם לפרש למה לא נאמר כאן הנבואה שיאמר משה לפרעה. גם להבין ענין מה שסרב משה מתחלה בשליחותו של מקום, ואמר (שמות ג יא) מי אנכי כי אלך אל פרעה. ולפרש כ"ז על דרך המוסר.
הנה אין השראת הנבואה אלא על בחינת ענוה בשלמות, כמו שאמר אברהם אבינו ע"ה ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז), ומשה אמר ונחנו מ"ה (שמות טז ז). דוד המלך אמר ואנכי תולעת וגו' (תהלים כב ז). שהיו להם בחי' ענוה בשלמות, ושרתה עליהם הנבואה.
וזהו מרומז בפסוק (מיכה ז כ) תתן אמ"ת ליעקב, נוטריקון אפ"ר מ"ה ת"ולעת, לרמז שישראל בני יעקב יש להם בחי' ענוה שהיה להאבות כנ"ל.
ועל ידי בחינה זו שהוא התפשטות הגשמיות, היינו שאינו נחשב בעצמו לכלום, משרה הקב"ה שכינתו בבחינת נבואה על ישראל, וכדאמרו חז"ל (חולין פט., תנחומא עקב ג) על פסוק (דברים ז ז) כי אתם המעט מכל העמים, שאתם ממעיטים עצמיכם לפני, היינו שיש לכם בחינת התפשטות הגשמיות, שאתם נחשבים מעט ופחותי ערך בעצמיכם כנ"ל.
ועל ידי בחינה זו בחר ה' בישראל, ולא בשאר האומות שיש להם בחינת גסות הרוח, מקור הקליפות (ר"ח ש' היראה פ"ד אות כח) כדאיתא בספרים הקדושים.
אמנם ידוע (ספה"ג פ"ב) שאין להקליפה כח וחיות כי אם על ידי יניקה מבחינת הקדושה דווקא. ובחינת הקליפה של גסות הרוח יונק מבחינת הקדושה (של בחינה הנ"ל), מבחינת מ"י דאלה"ים, ששם זה הוא בחינת צמצום ודין כידוע (זח"ג שב.), ובחינת מ"י הוא (בחינת קדושה) בחינת ענוה, כמו שאמר משה (שמות ג יא) מי אנכי כי אלך אל פרעה, גם מ"י מרמז לבחי' נ' שערי בינה שהיו למשה בשלמות, רק שלמשה היה נדמה בעיניו שלא השיג עדיין בשלמות וחסר לו אחד (ר"ה כא:), כנ"ל בפרשיות הקודמות (ע' פ' תצוה).
וקליפת מצרים היתה יונקת מבחינת מ"י הנ"ל בהיפך (פע"ח ש' חג המצות פ"ה), היינו חמשים שערי טומאה, זה לעומת זה, וזהו מצרי"ם מצ"ר י"ם, היינו שאותיות מ"י היו במיצר הקליפה לינק ממנה כנ"ל.
ולכן כשאמר הקב"ה למשה (שמות ג י) לכה ואשלחך אל פרעה, משמע לך אתה בעצמך למצרים ואני לא אלך, היינו שהקב"ה לא רצה לילך עם משה למצרים, כי לא היתה יכולה הקדושה לשרות על משה במצרים, מגודל הקליפה, ושהיתה מלאה גלולים כידוע (מכילתא בא פתיחתא), ולכן נתירא משה ואמר מ"י אנכי כי אלך אל פרעה, היינו שאין לו השראת הקדושה כי אם על ידי בחינת מ"י, ומתירא אני כשאני בעצמי אלך למצרים (שבחינת מ"י הוא שם במצר כנ"ל), לא תוכל הנבואה לשרות עלי שם, ולא אוכל לפעול כלום ח"ו, ולכן סרב.
ולכן אמר לו הקב"ה הנבואה כשהיה עדיין חוץ למצרים, אבל במצרים לא נאמרה לו שום נבואה, עד שהכה ה' את מצרים בשש מכות ויצא כח הקדושה ממצרים, כמאמר הכתוב (שמות י ז) כי אבדה מצר"ים, היינו שנאבד בחינת מ"י מן הקליפה של מצר"ים, והיתה יכולה הנבואה שתשרה על משה גם במצרים, לכן אמר הקב"ה למשה ב"א אל פרעה, כאדם האומר לחברו בא עמי ביחד, כי גם הקדושה הלכה עם משה למצרים, ולכן לא הוצרך לאמר לו הנבואה חוץ למצרים, כי אם אחר שעמד משה לפני פרעה שרתה עליו הנבואה ודברה מתוך גרונו של משה.
מאמר זה צריך תקון ולא יכולתי כעת, כך כתוב בכתב יד מהרב זללה"ה:
למען שתי אתתי אלה בקרבו (י א). הנה דוד המלך עליו השלום צווח ואמר (תהלים לד יג) מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו'. כי זה מעלת האדם על כל שאר הברואים שבעולם, במה שהוא בחינת מדבר, מה שאין כן בשאר הג' בחינות דומם צומח חי.
וידוע שעיקר כוונת הבריאה היה כי אם בשביל ישראל שנקראים אדם, כמאמר חז"ל (יבמות סא.) אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרוין אדם. והטעם, כי עיקר מעלת האדם הוא בחינת הדבור, שעל ידי דבור קדוש וזך יכולים להמשיך שפע טוב וחיים וברכה לעולם, ואין זה כי אם על ידי ישראל עם קדוש, שמזככים ומקדשים בחינת הדבור, ושומרים אותו לבלתי ישתמש בהם כי אם לעבודת ה', ובזו נתעלה האדם במעלה יתירה על כל שאר הברואים. אבל לא כן באומות העולם, שאין לדבור שלהם שום מעלה ויתרון על כל שאר הברואים, ולכן אין קרוין אדם.
אמנם בתחלת בריאת האדם היה הדבור בשלמות כראוי, כמאמר הכתוב (בראשית ב ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וגו', כי בחינת מחשב"ה נקרא עד"ן, מלשון אשר עד"ן לא היה (קהלת ד ג), כי בחינת מחשבה עדי"ן לא נתגלה, וכשהמחשבה הוא בהזדככות ובשלמות בקדושה אזי הדבור היוצא ממנה נקרא ג"ן על שם שהוא מג"ין וממשיך רוב שפע וקדושה,) כמו שבג"ן גדלים בו כל מיני פירות להחיות בהם נפש כל חי. ונה"ר יוצא מע"דן להשקות את הג"ן, ר"ל הנ"הר הוא בחינת הקול, שמחבר בחינת המחשבה להמשיכה לבחינת דב"ור, ונעשה בחינת ענ"ג, עד"ן נה"ר ג"ן, מחש"בה קו"ל דב"ור.
אמנם על ידי חטא האדם נתקלקל בחינת הדבור ונפגם וזה שאמר הכתוב (בראשית ג כד) ויגרש א"ת, ר"ל שאדם גרש בחינת א"ת, כל הכ"ב אותיות שמאל"ף ועד תי"ו. וישכן מקדם לגן עדן את הכר"בים וגו', פירוש כמאמר חז"ל (סוכה ה:) כר"בים כרב"יא, אנפי זוטרי, ר"ל כתינוק שעדיין אין לו בחינת הדבור בשלמות (שהוא בחינת קטנות, ונתרחק מג"ן עד"ן שהוא בחינת גדלות). ואת לה"ט החרב וגו', פירוש שנתקלקל בחינת אד"ם ונעשה לה"ט, גימטריא ד"ם, החרב מלאה ד"ם (ישעיה לד ו).
ועד שבא אברהם ובקש לתקן אותו, ושאל מאת הבורא ית' (בראשית טו ח) במה אדע וגו', וצוה לו השי"ת על המיל"ה, כי מיל"ה גימטריא פ"ה, ר"ל שעל ידי המיל"ה יתקן בחינת הפ"ה ודבור.
ועדיין לא היה בשלמות עד שגלו למצרים, וכדאיתא בספרים (זח"ב כה:, מאור עינים דברים עמ' שב) ששם היה בחינת הדבור בגלות, עד שנגלה עליהם הקב"ה בעצמו כמאמר הכתוב (שמות יב יב, הגש"פ) אני ולא מלאך, אני ולא שרף, שמחמת חבת בחינת הדבור בא הקדוש ב"ה בעצמו להוציאם מאפילה לאור גדול ומשעבוד לגא"ולה וגו' (הגש"פ), גאולה גימטריא אד"ם, ר"ל שיתמלא בחינת אד"ם כמו שהיתה בתחלת הבריאה.
ולבחי' גדלות כאילו היו צריכים הכנה גדולה מאוד, שאפילו הר סיני בעצמו היה צריך הכנה, כמאמר הכתוב (שמות יט כג) הגבל את ההר וקדשתו וגו', על כן חיזק ה' את לב פרעה והכביד את לבו לבלתי ישלחם, בכדי שיהיה הכנה גדולה שיבא הקב"ה בעצמו ויגאלם, שיהיה תקון הדבור בשלמות.
וזשאה"כ בא אל פרעה כי אני הכבד"תי את לבו וגו', ר"ל בשביל אנ"י, כלומר בשביל שיהיה בחינת אנ"י ולא מלאך, שאני בעצמי אוציא אותם, על כן הכבדתי וגו' וכל זה למה למען שתי את"תי (ר"ל לתקן בחי' אותיות) ולמען תספר וגו' את אשר ה"תעללתי במצרים וגו', והיה צריך לומר ע"וללתי, אלא ר"ל התע"ללתי, שנשלם ונתקן בחינת כל מעשה בראשית שהיה בשביל הדבור כנ"ל, ועתה נתקן בחינת הדבור, ונשלם כוונת הבריאה על ידי בחינת הדבור שנתחבר עם קול ומחשבה וכו'.
וזהו שאמר הכתוב (שמות יב כב) ולקחתם אגדת אז"וב וגו'. פירוש בחינת מחשב"ה נקרא א"ב (ע' מא"א מע' הא' סי' ב), ק"ול נקרא וא"ו (ת"ז ת' ע' קלב.), בחינת המשכה, דב"ור נקרא ז', בחינת שב"ת (זח"א ג., לב.), וכשנתחברו כלם יחד נעשה אגודת אז"וב.
וט"בלתם בדם, פירוש, אותיות וב"טלתם בד"ם, ר"ל שתבטלו בחי' שהיתה מקודם ד"ם, בחינת לה"ט כנ"ל. והגעתם אל המש"קוף, פירוש שתגיע בחינת הדבור למשק"וף, בחינת השק"פה והבטה בעין המחשבה, פירוש שלא ידבר שום דבור עד שישקיף בעין שכלו תחלה לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה ואח"כ ידבר באימה וביראה, וזהו אשר בס"ף, לשון שפת"ים, ר"ל בבחינת הדבור.
ושמרתם את הדבר הזה (ר"ל בחינת הדבור). ואמרתם זבח פס"ח הוא לה', פירוש שנתקן בחינת פ"ה ס"ח כדאיתא בספרים (ע' פע"ח ש' חג המצות פ"א). גם נקרא פתח, שהוא פתחה של המחשבה, ויש לו מזוזות ומשק"וף והם השפ"תים, ועל ידו נתגלה בחינת המחשבה, ונתחברו שלשתן יחד, ונעשה ענ"ג בבחינת הדבור, שהוא בחינת ז' בחינת שב"ת, ואז נאמר וקראת לש"בת ענ"ג.
ואנו אומרים בשבת (תפילת שמ"ע, קידוש) זכר ליציאת מצרים, כי ביציאת מצרים נשלם בחינת שב"ת כנ"ל, ונצטווינו למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים (דברים טז ג), כדי שנזכור תמיד לקדש הדבור כנ"ל, יהי רצון שנזכה לזה אמן:
ויושב את משה ואת אהרן וגו' מי ומי ההלכים וגו' בנערינו ובזקנינו נלך וגו' יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם וגו' (י ח - י) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה (יב מ).
לפרש כל הפסוקים אלו על דרך המוסר, הנה העיקר עבודת האדם שידע תמיד ערכו, ואיך שהוא משוקע בגשמיות הבלי עולם הזה ורחוק מבחינת קדושה, ואם שבעבור זאת בוודאי יפול לבו בקרבו ולא יוכל לגשת לקודש בעבודה זו תפלה (תענית ב .), ליחד יחודים בעולמות עליונים, אמנם ע"ז נתנו חז"ל עצה, כדאיתא בזוה"ק (זח"ג ח:) שימלך באבהן תחלה, היינו שיתפלל לה' בזכות שלשת אבות, ויבטח ויאמין בה' שהוא קרוב לנשברי לב, לכן אעפ"י שהוא אינו כדאי ואינו קרוב לבחינת קדושה אעפ"כ תעלה תפלתו למעלה ותמשיך למטה חסד ורחמים, בזכות ג' אבות, ברוב חסדי ה' שהוא קרוב לנשברי לב, כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קטז ו) ד"לתי ולי יהושיע, אעפ"י שאני דל אעפי"כ לי יהושיע.
ובחינות אלו נקראים ג' ד', היינו זכות אבות נקרא בשם ג', ובחינת שבירת לב ונמיכת רוח שלו נקרא בחי' ד' בחי' ד"לתי ולי יהושיע. ובחינות אלו מרומז בפסוק (שמות יב מ) שלשים שנה וארבע מאות שנה, פירוש שישראל יצאו ממצרים בבחינה זו שהתפללו בזכות שלשת אבות, וכל אחד נכלל מעשרה ונעשה בחי' שלשים שנה. וגם היה להם בחינת שבירת לב, בחינת ד"לתי בחינת ד', והד' כלול מעשרה ועשרה ממאה ונעשה ארבע מאות שנה. ובעבור שהתפללו בשני בחינות אלו נתקבלה תפלתם ונגאלו.
ועוד בחינה א' שהיה לישראל במצרים, שהיה בחינת אהבה ואחוה ביניהם, ולא פסקה ישיבה מאבותינו במצרים (ע' חזקוני שמות ה ד בשם מד' אגדה), היינו שלא פסקה בחינת אחדות מביניהם, כמאמר הכתוב (שמות א ה) ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים, ונאמר לשון יחיד נפ"ש, לרמז שכל השבעים נפשות היו באחדות ואהבה כנפש אחד.
וכ"ז היה להם על ידי ויוסף היה במצרים, שיוסף המשיך להם בחינה זו של ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח), והוא סגולה נפלאה לבחינת תפלה שתהיה מקובלת למעלה, לכן צריך כל האדם לקבל על עצמו קודם התפלה מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ויהיה משתתף בצערו של חברו, ויתפלל בעד חברו ובעד כל ישראל, ותהיה תפלתו תפלת רבים, ומקובלת יותר (פע"ח ש' עולם השעיה פ"א), כמאמר הכתוב (תהלים נה יט) פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היה עמדי (ברכות ח.). ועל זה אמרו חז"ל (ב"ק צב.) כל המתפלל בעד חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, פירוש, מחמת שמתפלל בעד חברו ובעד כל ישראל נעשה תפלתו תפלת רבים, ונענה מבחינת תח"לה, בחינת מקור הרחמים, בחינת שלשת אבות כנ"ל.
לכן צריך האדם לדבק עצמו בבחינות אלו קודם התפלה, היינו שיהיה לו בחינת שבירת לב ונמיכת רוח על ידי שיכיר פחיתות ערכו כנ"ל, ויקבל על עצמו עול מלכות שמים בשלמות, ושישיב לה' בכל לבו לקבל על עצמו לעבוד ה' בכל כחו, ויתפלל לה' שימשיך בחי' חסד ורחמים על כל ישראל בבחינת שלשת אבות.
והם ד' בחינות, היינו בחינה א' בחינת ד', בחינת ד"לתי ולי יהושיע כנ"ל. ובחינה ב' בחינת שלשת אבות כנ"ל. ובחינת ואהבת לרעך כמוך, שישתתף בצערו של חברו. ובחינת תשובה וקבלת עול מלכות שמים על עצמו.
והנה כל הד' בחינות הנ"ל היו לישראל במצרים, היינו שהיה להם בחינת אחדות כנ"ל, שהיה משתתף כל אחד בצערו של חברו, לכן היה קשה השעבוד של כל אחד ואחד בכפליים, כי שעבוד של חברו היה קשה לו כמו שעבוד שלו ממש, לכן מנין רד"ו שנים שהיו במצרים היה נחשב להם לכפל, למנין ת"ך שנה, ועוד נחשב להם התשעה שנים שהיה יוסף משועבד לפוטיפר ושר בית הסוהר, ונעשה תכ"ט שנים, ומחמת שיוסף המשיך להם הבחינת אחדות כנ"ל, וידוע (ע' פרדס ש"ל פ"ח מספר מוספי) שכל דבר המצרף החשבון נחשב גם כן אחד, ונחשב יוסף הכולל החשבון עם התשעה שנים שלו של השעבוד כנ"ל לעשרה, ועם ת"ך של ישראל עולה שלשים שנה וארבע מאות שנה שנאמרו בפסוק, לרמז על בחינת אחדות הנ"ל, והיו נפש אחת, שהוא בגימטריא ת"ל, מנין נפ"ש.
ועוד מרומז בפסוק מי ומי ההלכים וגו', פירוש שפרעה שאל את משה ואהרן מי הוא שיש יכולת בידו להמשיך בחינת גאולה, באיזה בחינה ובאיזה זכות ימשיכו בחינת רחמים וגאולה, וע"ז השיב משה אעפ"י שאין בידינו עכשיו מעשים טובים אעפי"כ בנערינו ובזקנינו נלך, פירוש בנע"רינו מרמז לבחינת ריע"ות ואהבה שיש בינינו, וגם בז"קנינו היינו בזכות אבותינו הזקנים, בכח זה נלך. וגם בכח מה שאנחנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים ולשוב לה', ובוודאי יצמח מזה תולדות של הצדיקים הם מעשים טובים (בר"ר ל ו) הנקראים בני"נו ובנו"תינו. ובעבור כל זה תהיה תפלתנו נשמעת, ונמשיך בחינת חסד ורחמים ובחינת גאולה.
וע"ז השיב פרעה, יהי כן ה' עמכם כאשר וגו', פירוש אמת שכן הוא, אם אשלח אתכם בוודאי יהיה כן בחינת ה', בחי' ד' אותיות של השם הוי"ה ב"ה בשלמות, היינו הד' בחינות הנ"ל שמרומזים בד' אותיות הוי"ה ב"ה יהיה לכם בשלמות, כן יהי רצון אמן:
ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועלת ועשינו לה' אלהינו וגם מקננו ילך עמנו וגו' (י כה - כו). בספר פנים יפות הקשה, שמשה אמר גם אתה תתן בידנו כו', ולא מצינו בתורה בפירוש שהיה כן.
ולהבין זה, הנה יש ב' בחינות עבודה לה', כמאמר הכתוב (מלאכי א ו) בן יכבד אב ועבד אדניו, בחינה א' הקטנה, הוא בחינת עבודה כעבד אל אדוניו, בחינת יראת עונש, ובחינה זו היתה תחלה במצרים, שעל ידי שראו ישראל את כח ה' וגבורתו הנפלאים בעשר מכות שהביא על המצרים ושדד את המערכות בכח גדול וכו', מזה נמשך לישראל יראה גדולה לפני השי"ת כעבד לפני אדוניו, וקבלו עליהם עול מלכות שמים בבחינת יראה, ועי"ז נתבטל השעבוד תיכף, כמאמר חז"ל (אבות פ"ג מ"ה) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ כו', כי כאשר מתירא האדם ביראה אמיתית לפני ה' נסתלק ממנו יראה זולתו, ובחינה זו של יציאת מצרים נקרא שירה חדשה, בחינת נוקבא, כאשה יולדת ומפלת, כי אין לבחינה זו קיום נצחי, ואין זה עיקר העבודה.
שעיקר העבודה הוא בחינה השנית, בחינת בן יכבד אב, ר"ל שמתבונן בגדולת הבורא ב"ה על ידי מעשה בראשית, אשר ברא השמים ושמי השמים וכל צבאם וכו' ואיהו רב ושליט בכל עלמין, והוא מקור כל החיים, ועי"ז הוא מתירא מאוד מגדולתו ית' ומשתוקק לדבק בו במקור חיי החיים, ונמשך לו מזה אהבה עזה וחפיצה ותשוקה בכל לב ונפש ומאוד, כבן אצל האב. והגם שיש לו אימה גדולה לפניו ית', מ"מ מתגבר בו בחינת אהבה עזה לדבק בו ית' במקור חיי החיים, ולכן נקראת בחינה זו על שם העיקר בשם א"ב, מלשון תא"ב, לשון חמדה ואהבה, בחינת אַ"ב, בחינת דוכרא, ויש לו קיום נצחי ועיקר העבודה.
אבל בחינה הראשונה, בחינת יראת עונש לבד, בחינת יציאת מצרים כנ"ל, אעפ"י שיש לו גם כן בחינת אהבה, מ"מ העיקר הוא בחינת יראה, ולכן נקראת בשם אי"מא, מלשון אי"מה, בחינת נוקבא יולדת ומפלת, ואינו בחינת קיום.
וזשאה"כ (שמות יא ב) וישאלו איש וכו' כלי כסף וכלי זהב, פירוש כסף וזהב מרמז על בחינת אהבה ויראה (ע' זח"ב קמז.) בבחינה א', בחינת יציאת מצרים כנ"ל, ואמר הקב"ה שישאלו בחינה זו, ר"ל שיקחו מקודם בחינה זו, אעפ"י שאין זה בחינה הגדולה העיקרית הקיימת שתהיה בבחינת קנין גמור, מ"מ יקחו בחינה זו בבחינת שאלה, בחינת ויש"אלו בתחלה, ואח"כ יגיעו לבחינה השנית בחינת יראת הרוממות ובחינת אהבה הנ"ל, בחי' א"ב בחינת דעת, שהוא קנין גמור כמאמר חז"ל (קה"ר ז לב) דעת קנית מה חסרת, על ידי מתן תורה שיהיה יראת הרוממות.
וזשאה"כ (שמות יב ב) החודש הזה לכם ראש חדשים וגו', ר"ל בחינה זו של יציאת מצרים הוא בחינת התחדשות הלבנה, בחינת נוקבא, ועיקר הבחינה תהיה כשתהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל כו), ר"ל בחינת דוכרא, בחינת א"ב הנ"ל, שתהיה יראת הרוממות בגין דאיהו רב ושליט בעולמות העליונים ולית מחשבה תפיסא ביה כלל.
ובחינה זו נקרא הו"א, לשון נסתר, שלא למראה עיניו ישפוט האדם להתבונן ממה שרואה בעיניו הגשמיים גבורות ה' בעולם הזה, כי בחינה זו כאשר למראה עיניו ישפוט הוא בחינת יציאת מצרים הנ"ל, ונקרא בחינת את"ה לנוכח, שרואה בעיניו גבורות ה'. אבל יראת הרוממות הוא שמתבונן בגבורות הנסתרים שהוא רב ושליט בכל העולמות העליונים, ולכן נקרא הו"א, לשון נסתר כנ"ל.
גם בחינת אהבה ויראת הרוממות נקרא בשם אדם, שמתבונן בשכלו גדולת הבורא ב"ה ורוממותו בעולמות העליונים אעפ"י שאינו רואה בעיניו הגשמיים, רק שמשיג בשכלו איך שהוא היה הו"ה ויה"יה, שע"ז נקרא בשם העצם ב"ה, אבל בחינת יראה תתאה נקרא בשם בה"מה, שמתבונן רק במה שרואה בעיניו הגשמיים גבו"רות הבורא ב"ה בעולם הזה, בחינת אלה"ים.
וזהו מרומז בפסוק (שמות י כג) ולכל בני ישראל היה או"ר במושבתם, ר"ל שהשיגו בחינת אור החכמה חכמת אדם, בחינת התבוננות בשם העצם ב"ה היה הוה ויהיה. ולכן, ויקרא פרעה אל משה ויאמר לכו עבדו את ה', ר"ל שעיקר העבודה שלכם הוא להיות בבחינת אדם, לעבוד את ה' שם העצם ב"ה, וא"כ למה לכם בחינת יציאת מצרים בחינת יראה תתאה הנ"ל בחינת בהמה, וזהו שאמר רק צאנכם ובקרכם יצג, ר"ל בחינת בהמה שלכם, היינו בחינת יציאת מצרים, יהיה מוצג ואינכם צריכים לה.
וע"ז השיב משה רבינו ע"ה, גם את"ה תתן בידנו וגו', ר"ל גם בחינת את"ה, היינו בחינת בהמה הנ"ל, בחינת יציאת מצרים, גם לזה צריכים אנחנו, כי אי אפשר להיות תמיד בבחינה גדולה בחינה הנ"ל, על כן נקח גם בחינת את"ה. וגם מקנ"נו ילך עמנו וגו', ר"ל מקנ"נו הוא מלשון קנין גמור, הוא בחינת דעת, בחינה גדולה הנ"ל.
וב' בחי' אלו מרומזים בפסוק (בראשית א כו) נעשה אדם בצלמ"נו כדמו"תנו, פירוש כדמו"תנו מרמז על בחינה א', לשון דמות, שהוא רק כמו דמיון ודמות, היינו שאינו עיקר מכוון העבודה. בצלמ"נו מרמז לבחינה הגדולה העיקרית הנ"ל, בחינת מתן תורה. רק שבתחלה צריך להיות בבחינת דמו"ת, וממנה יוכל לבא לבחינה הגדולה.
וזשאה"כ (שמות יב יג) והיה הד"ם לכם לאת על הבתים וכו', פירוש הד"ם הוא לשון התדמות, מרמז לבחינת דמות הנ"ל, ובחינת דמות זו תהיה לכם על פתח הבית, ר"ל שתהיה כמו פתח לכנס על ידה לבחינת הגדולה העיקרית בחינת קנין גמור, שנזכה לזה אמן כן יהי רצון.
וגם טפ"כם ילך עמכם וגו' (י כד). ר"ל טפכם מרמז על בחינת נצוצות של אדם הראשון שיצאו ג"כ ממצרים כידוע (פע"ח ש' קריאת שמע פ"ג, לק"ת פ' שמות ד"ה ותרא אותו כי טוב הוא):
כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו (יב ט). ומקודם שנבאר זה, נקדים לפרש פסוק (שמות יב מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. שלכאורה אינו מובן, שלא ישבו במצרים רק רד"ו שנה. הגם שמן ברית בין הבתרים היה ת"ל שנה (ע' רש"י עה"פ), הלא כתיב בארץ מצרים.
וא"ל בדרך זה, דהנה יעקב היה שלימו דאבהן (זח"א קמז:) כמאמר הכתוב (ישעיה מא ח, מט ג) יעקב אשר בחרתיו ישראל אשר בך אתפאר. וצריך להבין ענין בחינת יעקב אשר כביכול מתפאר בו.
ונוכל לומר על דרך זה, דבחינת יעקב הוא בחינת ענוה, ומבחינת ענוה בא ליראת ה', וכמאמר הכתוב (משלי כב ד) עקב ענוה יראת ה', וזה מרומז בתיבת יעקב יו"ד עקב, יו"ד הוא בחינת ענוה נקודה קטנה, וגם יו"ד הוא בחינת חכמה (זח"ג י:) כ"ח מ"ה (זח"ג לד.), שהיא בחינת ענוה ועקב ענוה יראת ה'.
ועוד נוכל לומר, שבחינת יעקב מרמז על בחינה זו, דהנה צריך אדם לשעבד ולהכניע כל השבע מדות רק להבורא ב"ה, כמאמר הכתוב (דה"י א כט יא) לך ה' הגדולה והגבורה וכו', וזה מרומז בתיבת יע"קב, בגימטריא ז' פעמים שם העצם ית' הוי"ה ב"ה, מרמז שצריך אדם לשעבד כל השבע מדות למקורם.
והכלל, שעיקר הוא בחינת הכנעה, וכשאדם הוא בבחינת הכנעה באמת, בוודאי יבא לאהבה עילאה שהיא בחינת חסד (ת"ז הקדמה י:), ובזה נתעורר חסד עליון, ומזה בא בחינת גאולה כמאמר הכתוב (ויקרא כו מב) וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור, אברהם מהאי גיסא ויעקב מהאי גיסא (ע' זח"ג ק.) ונמתקו הדינין.
וזהו עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות (עוקצין פ"ג מי"ב). ולבאר זה, נקדים מה דאיתא בספרים (בעה"ט, ילקוט ראובני בשם ס' הפליאה) על פסוק (שמות ו ג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, דס"ת של אברהם יצחק יעקב בחלופי אתוון בא"ת ב"ש הוא שם שד"י, ויעקב הוא ש' ואברהם הוא יו"ד, וזהו שרמז התנא ש"י עולמות, רומז אל שני הבחינות הנ"ל.
והנה אברהם ויעקב בגימטריא ת"ל, וזשאה"כ ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים, ר"ל באיזה זכות נתקיימו במצרים. ואמר הכתוב על ידי שלשים וארבע מאות שנה, היינו על ידי בחי' אברהם ויעקב, וזה הגין עליהם במצרים.
ולזה מרמז הפסוק כי אם צ"לי א"ש, בגימטריא תל"א, ת"ל מרמז על בחי' אברהם יעקב, א' מרמז על בחינת אחדות, פירוש במה נתייחדו ב' בחינות הנ"ל שימתקו הדינין ויתעורר חסד עליון, הוא על ידי ראשו על כרעיו, היינו שתהיה מחשבתו תמיד על בחינת הכנעה. על קרבו, הוא בחינת אהבה, לשון התקרבות, שמחמת ההכנעה בא לבחינת אהבה, ונתעורר חסד עליון, ומזה בא בחינת גאולה.
ולזה מרמז הפסוק (שמות י א) בא אל פרעה, ששני בחינות הנ"ל אברהם יעקב, מתחיל באות א' ומסיים באות ב', וזהו ב"א אל פרעה, על ידי בחינת ב"א, שעל ידם נמתקו כל הדינין ונתעורר חסד עליון כן יהי רצון:
והיה הדם לכם לאת על הבתים (יב יג). דהנה צריך האדם להיות בבחינת דממה קודם כל דבר ודבר, היינו כשיפול במחשבתו לדבר איזה דבור אזי צריך להתבונן בשכלו האיך ומה ידבר, ויהיה מקודם בבחינת שתיקה היינו דממה להמתיק עצה האיך יפול הדבור מפיו, ולא ידבר בלתי כונה, ולקבל עליו עול אדנותו ית' ואח"כ ידבר. וזהו אדני שפתי תפתח (תהלים נא יז), פירוש שצריך לקבל עליו בתחלה עול אדנות כמרומז בשם אדנ"י, ואח"כ שפתי תפתח.
וזהו והיה הדם, בחינת דממה. לכם לאות על הבתים, קודם שישתלשל ממחשבותיכם בחי' אותיות, שיבנה מהם בתים בחי' תיבות (ספר יצירה פ"ד מי"ב), אז מקודם יהיה לכם דממה וכאמור: