ויהי בשלח פרעה את העם וגו' (יג יז). הנה בספר אור החיים דקדק על אות וא"ו של ו"לא נחם, שהוא לכאורה מיותר.
וי"ל על דרך המוסר, הנה יש לאדם ב' בחינות קטנות, היינו קטנות א' כשהוא פחות מבן י"ג שנה ויום אחד, וקטנות ב' אחר שהגיע לי"ג שנה ויום א' אבל לא הגיע עדיין לבחינת כ' שנה. פירוש קטנות הוא, שאין לו בחינת אור ה' והוא בבחינת חשכות, שאין מאיר עליו אור ה'. ובתחלת עבודתו לה', שאין לו עדיין אפילו בחינת י"ג, היינו שאין לו בחינת אח"ד גימטריא י"ג, שעדיין אינו מבין אחדות ה' איך שהוא ממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה, וכשאדם אינו מבין כ"ז עדיין הוא בבחינת חשכות גמור, עד שיוצא מחשכות זה ומאיר עליו אור ה' שיכול להבין בחינת אחדותו ית' כנ"ל, אזי נתדמה לו שהשיג כל בחינת קדושה, ויש לו קצת גסות הרוח, היינו שלא הגיע עדיין לבחינת כ' בחינת הכנעה (ע' שערי גן עדן ש' האותיות אות כ' פ"א ד"א), שיבין פחיתות ערכו ועבודתו לה', והוא בבחינת חשכות בחינת גסות הרוח, בחינת עמל"ק, גימטריא א"ל אחר, ואין זה בחינת שלמות הקדושה, עד שמגיע לבחינת עשרים שנה, בחינת כ' כפופה, בחינת הכנעה, שמבין פחיתות ערכו ועבודתו לה', וזהו בחינת אור בשלמות, והוא בחינת גאולה שיצא מחושך לאור.
וזהו פק"ד יפק"ד אלהים אתכם (בראשית נ כה), שני פקודות, פקידה קדמאה, היינו בחינת יציאה מחשכות א', להיות לו בחינת י"ג בחינת אחד, להבין אחדות ה' כנ"ל. ופקידה שניה, בחינת יציאה מחושך קטנות ב', להיות לו בחינת עשרים בחינת כ' בחינת הכנעה הנ"ל.
וב' בחינות אלו נקראים בחינת עיינין, שיש לו עינים לראות בחינת אור הנ"ל. וזהו מרומז בפסוק (תהלים קיט יח) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך וגו', פירוש שדוד המלך ע"ה התפלל שישיג בשלמות ב' בחינות הנ"ל, י"ג וכ' כנ"ל עולה גימטריא ג"ל, ועל ידי ב' בחינות אלו יכול לראות בעיני השכל שלו אור ה' שבתורה.
וזה שדרשו רז"ל (סנהדרין צא:, תנחומא צו ז) שר לא נאמר אלא ישיר וכו', היינו כשיצאו ממצרים יצאו מתחלה מבחינת חשכות הא', להשיג בחינת אחד בלבד, אבל לבחינה הב' בחינת כ' עדיין לא השיגו, ולכן נאמר ישיר לשון עתיד, היינו שעדיין לא היה שלמות עד שאח"כ יהיה בשלמות.
ולזה השתוקקו ישראל להשיג גם בחינה הב' כנ"ל, וזהו שאמר הכתוב (שמות יד כט) ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הי"ם, היינו כי בחינה הא' נקרא ה', ובחינה השנית נקרא בחינת וא"ו, בחינת דבקות בה' (ע' ת"ז ת' סט צט.), וכשהוא עדיין בבחינה הנ"ל כשהוא בשלמות הקדושה, ואין דבר שבקדושה פחות מעשרה (ברכות כא:), לכן נעשה מן ה' חמשים, בחינת י"ם, וזהו ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הי"ם, לרמז שנעשה מן ה' י"ם, שהיו בשלמות הקדושה של בחינה א' כנ"ל. רק לבחינה הב' בחינת כ' הנ"ל עדיין לא השיגו, והיה בהם עדיין בחינת גסות הרוח, בחינת עמלק, בחינת אל אחר.
וזהו ויהי בשלח פרעה את הע"ם, היינו שנשלח מן מספר פר"עה ונחסר ממנו מספר הע"ם, ונשאר מספר עמלק, בחינת גסות הרוח, שהיו סבורים שכבר השיגו כל שלמות הקדושה וקרובים המה לה', לכן ולא נחם אלהים וגו' כי קרוב הוא וגו', פירוש כיון שהמה קרובים בעיניהם לבחינת קדושה כנ"ל, והיה להם גסות הרוח, לכן הוכרחו ללכת דרך המדבר ולקבל התורה על הר סיני שתפסוק זוהמתן (שבת קמו.), בחינת עמלק, ויגיעו לבחינת כ', בחינת הכנעה וענוה באמת, ועי"ז נתנה להם התורה, עשרת הדברות, תר"ך אותיות (ת"ז תס"ט קיא:), בחינת מספר עשרים שהוא כ"ף כתר (ת"ז הקדמה ו., פרדס שכ"ז פי"ד), שעל ידי בחינת כ' שהיה להם, זכו לבחינת כ' כת"ר תורה.
(ומרומז בפסוק ויהי בשלח פרעה את ה"עם ו"לא וגו', ר"ת ה' ו', לרמז על הנ"ל, שלבחינת ה' השיגו, אבל לבחינת וא"ו לא השיגו עד קבלת התורה כנ"ל, אז השיגו בחינת הקדושה בשלמות), אך כבר היה בכוחם ללכת דרגא בתר דרגא ולהזדכך לקבל התורה, וכמאמר הכתוב (שמות ג יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את וגו'. לזה נרמז בשלח פרעה את הע"ם ו' לא נחם וגו', כי לא היו עדיין בשלמות בפועל:
עוד י"ל, שלכאורה אין לפסוק הזה באור, כי בוודאי אם יהיה רחוק יותר יש לחוש שמאימת הדרך שהוא רב ינחם כו'. ועוד שחששה זו רחוקה מאוד, כי היתכן שכמה ניסים ראו ישראל במצרים, איך שהוכו מצרים בעשר מכות והקב"ה הוציאם ביד חזקה, ועכשיו יפחדו מאימת שום מלחמה עד שיכרחו לשוב מצרימה חלילה ושלא יבטחו בה'. וגם אפילו אם ירצו לשוב הלא ביד ה' הם שלא יניחם לשוב.
אלא הענין הוא כרחם אב על בנים כו' (תהלים קג יג), וכמשל אב שיש לו בן חביב עד שיש לו געגועים עליו, בוודאי האב משמרו מכל נזק ופגם, שלא יבא עליו אפילו שום חשש נזק, אפילו חששה רחוקה, וכ"ז מאהבתו אותו וקרבת לבו לבנו. כן ה' אלהינו ית', מאהבתו ית' את בני ישראל, ורצונו לשמור אותנו מכל חטא ועון ומחשבה זרה, על כן חשש פן ינחם העם אפילו רק במחשבה לבד, ויהיה חטא, אפילו שלא ישיבו כי לא יתן לאל ידם, אף על פי כן יפגמו במחשבה, על כן ולא נחם אלהים כו' כי קרוב הוא, פירוש כי קרוב ה' לנו, על כן חשש אפילו חששה רחוקה כזו פן ינחם כו' ויפגמו במחשבה:
ויסעו מסכת ויחנו באתם אשר בקצה המדבר וה' הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה (יג כ - כא). ולכאורה היא פלא, הלא עיקר העננים היו בהליכתן ולא בשעת חנייתן, וכך הול"ל ויסעו מסוכות וה' הולך וכו' ואח"כ ויחנו באיתם.
אך י"ל, דהנה עיקר עבודת ה' לעבוד אותו ית' בבחינת אהבה ויראה עילאה, בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין (זח"א יא:), ויכסוף וישתוקק לדבק את עצמו במקור החיים מחיי החיים ב"ה, כענין שנאמר (דברים י כ) ובו תדבק, וכענין שימני כחותם על לבך (שה"ש ח ו), והוא דביקות ה' האמיתית, שידבק ויקשר את עצמו בהש"י בהתקשרות עוז ותעצומות לבל יפסיק ח"ו מדבקות הבורא ב"ה כענין שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח), בכל דרכיך דעהו (משלי ג ו), ויכסוף וישתוקק מתי יבא לאהבה את ה' בכל לבבו ובכל נפשו בכלות הנפש ממש, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה (שה"ש ח ז), ויבקש תמיד מהש"י שיטהר לבבו לבא למדריגה זו כבקשתינו (תפילת שבת ויו"ט) וטהר לבנו לעבדך באמת.
והנה בחינת עבדות זה נקרא בשם בית, בחינת קביעות ולא דרך ארעי, ובית הוא בחינת חכמה, כ"ח מ"ה (זח"ג לד.), בחינת ענוה, כמ"ש בזוהר הקדוש (ת"ז ת' ה' כא.) גם צפור מצאה בי"ת דא בית מבראשית, וכדאיתא בזוהר (תיקו"ז דף כב:) על פסוק (שמות לא טז) ושמרו בני ישראל את השבת וכו' לדרתם ברית עולם, לדרתם חסר כתיב, זכאה מאן דעביד ליה דירה נאה בלבו.
וצריך האדם להכניע כל ז' המדות ולהכניס אותם בבחינת קדושה עליונה, לך ה' הגדולה וכו' (דה"א כט יא).
וצריך להכניס גם כן כל בחי' ד' יסודות אש מים רוח עפר לבחינת קדושה עליונה, מים הוא בחינת אהבת ה', ואהבת את ה' אלהיך (דברים ו ה) כענין שנאמר (שה"ש ח ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו'. יסוד האש הוא בחינת יראת ה', בחינת גבורה (ע' ת"ז הקדמה י:, ת' סט קה.). ויסוד הרוח הוא בחינת דבור ואמירה, כמו שתרגם אונקלוס (בראשית ב ז) לרוח ממללא, כמו שכתוב (שמות טו ח) וברוח אפך, ותרגם אונקלוס ובמימר פומך, ואמירה הוא מלשון רוממות אל (תהלים קמט ו), מלשון את ה' האמרת וגו' (דברים כו יז), שצריך לראות לשבח ולפאר ולרומם להבורא ב"ה. ועיקר קיומן הוא יסוד עפר (ע' זח"א ה:), בחינת ענוה, על דרך נפשי כעפר לכל תהיה (ברכות יז., תפילת אלקי נצור).
וזה הוא גם כן מדות האבות, אברהם מדת אהבה (זח"ג רסג:), יצחק מדת יראה (זח"ג רל.), יעקב מדת תפארת (זח"ג שב.), מלשון אמירה ורוממות. וקיומן הוא העפר כנ"ל, הוא בחינת ענוה, ואז יהיה בארבעה דפנות, ויהיה בבחינת בית.
והנה ידוע (סוכה ו:) כי סוכה בג' דפנות, על כן הוא בחינת דירת ארעי. וזה שאמר הכתוב ויסעו מסכת, היינו מעבדות שאינו קבוע כנ"ל, ובאו לבחינת עבדות המכונה בשם בית, דירת קבע, וזה ויחנו בא"תם אותיות בי"ת אמ"ת, בית הוא עבדות הקבוע, אמ"ת הוא ראש תוך סוף, בחינת אבות. וזהו בקצה המדבר, כי מדבר הוא מקום שאינו קבוע לישוב, והם לא היו בבחינת עבודה שאינה קבוע, לזה אמר בקצה המדבר, שהיו בסוף עבודה שאינה קבוע, והתחילו לעבוד את ה' בבחינת בית קבוע כנזכר. ולזה ה' הולך לפניהם, שבאו לבחי' דבקות ה' האמיתית, השם יזכנו לבא לבחינה זו כן יהי רצון אמן:
נבכים הם בארץ (יד ג). ונ"ל דהנה כתיב (משלי כח ט) מסיר אזנו משמוע תורה ג"ם תפלתו תועבה, י"ל מה ג"ם.
ולהבין כ"ז, הנה עיקר התורה כמו שהיתה בשעה שנתנה על הר סיני, כמאמר הכתוב (דברים ה ד) פנים בפנים דבר ה' עמכם, פירוש כמאמר חז"ל (שמ"ר ה ט) דבור אנכי ולא יהיה לך מלא את כל העולם, דלא הוה אתר דלא מלל עמהון (ת"ז ת' כ"ב סד.), ופירוש לפירושם, היינו שהיו אז בהזדככות כל כך עד שלא היה מקום שלא ראו שם אלהות, בכל מקום שהסתכלו היו רואים בחינת אלהות, שהשם מחיה את כלם בכל עת ורגע, ואם יעדר מדבר אחד חיות אלוה רגע מיד יתבטל, וחיינו מסורים בידו ונשמותינו נפקדים בידו, ובזה אנחנו תמיד פנים אל פנים עם ה' ית', וכן היה בשעת מתן תורה בבחינת פנים אל פנים.
ואם יהיה תמיד כן בשעת למודו בתורה, אזי גם התפלה תהיה נשמעת מיד, וזה שאמר הכתוב (ישעיה לח ב) ויסב חזקיהו פניו אל הק"יר, ר"ל אותיות יק"רה, כמאמר הכתוב (משלי ג טו) יקרה היא מפנינים, ואמרו חז"ל (סוטה ד:) יקרה היא מכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים, פירוש כי כה"ג היה נכנס רק בין הבדים של הארון, ומי שלומד תורה בבחינת פנים אל פנים הוא נכנס לארון ממש, וכן חזקיהו הסיב פניו אל הקיר, ר"ל שהסיב תפלתו לבחינת הקיר, בחינת יקרה, היא התורה, בבחינת פנים אל פנים, כמו שהיה בשעה שנתנה כנ"ל שהיו רואים בחינת חיות אלהות שמלא כל העולם, עד שהם לא תפסו מקום כלל, והיו בבחינת מה אנחנו (ע' תפילת לעולם נוסח אשכנז, ע' שמות טז ז, ע' מל"ב ז ג), והאמינו באמונה שלמה שה' אחד המחיה את כלם.
וזה שאמר הכתוב (שמות טז לא) ויקראו את שמו מן, מלשון אמונה, כי כשירד המן ירד הארת אלהות גדולה כל כך עד שנקבע אמונה גדולה בלבם, עד שבכל מקום שהסתכלו לא ראו כי אם חיות אלהות בלבד, והבינו שאין עוד מלבדו (דברים ד לה). כי בחינת אמונה כזו עד שיהיה בבחינת פנים אל פנים אי אפשר להיות אלא כמאמר חז"ל (אבות פ"ו מ"ו) שהתורה נקנית במעוט אכילה במעוט שתיה כו', על כן נתן להם השם לחם מן השמים כדי שלא יתגשמו על ידי אכילה, רק אדרבה שבא להם הארה גדולה יותר על ידי המאכל ההוא. רק אח"כ כשנכנסו לארץ ישראל לא הוצרכו עוד למן, כי אם כאשר יברכו על המאכל בכונה עצומה וראוי לה', ובפרט בארץ הקודש, וגם האכילה תהיה בכונה לשם שמים, אז לא יתגשמו על ידי אכילה ההיא, אדרבה יקבלו גם כן הארה אלהות. וזה שאמרו חז"ל (מכילתא בשלח עה"פ ויאמר ה' כו' הנני ממטיר) לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, ר"ל לאלו שאוכלים בבחינת מן, בחינת אמונה, שמאמין בשעת אכילה שהוא אחד ומחיה את כלם, ולא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא וגו' (דברים ח ג), ואם אוכל בכונה זו אזי יוכל ללמוד תורה בבחינת פנים אל פנים, וגם תפלתו נשמעת בוודאי.
ואם ח"ו אינו כן, אז הוא בבחינת עורף ולא בבחינת פנים, כי אינו רואה בחינת חיות אלהות שבכל דבר, וע"ז גם הוא תופס מקום בעצמו, שאינו בבחינת מה ואין וענוה, וכאלו ח"ו הקב"ה אינו אחד, אזי אפילו לומד תורה הרבה אעפי"כ אינו כלום, וגם תפלתו אינו נשמעת.
וזה מסיר אזנו, ר"ל אזן גימטריא מ"ה אח"ד, כי הא בהא תליא, אם הוא רואה בחינת השם אחד בכל מקום, והוא מחיה את כולם ולית אתר פנוי מניה, ממילא הוא בעיניו בחינת מ"ה, ושניהם יחד בחינת אז"ן. אבל מי שמסיר בחינת אזן הנ"ל, גם תפלתו תועבה ואינה נשמעת, כי אינו כדאי שתפלתו תהיה נשמעת, ויש מקטריגים ואינם מניחים להיות מהתפלה כתר (זח"ג רנב:).
רק כשהיא בתפלת צבור, אזי מחשב ה' נגד שאר אומות עובדי עבודה זרה, ומקבל תפלתם של ישראל של בי עשרה, כי כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט.).
וזשאה"כ ויהי בשלח פרעה וגו' פירוש ויה"י לשון צער, ר"ל אימתי יש צער בעולם. בש"לח, הוא התפלות שנקראים שלוחים כמ"ש מו"ח ז"ל, והתפלה הוא בבחינת פר"עה, בחינת עו"רף. א"ת הע"ם, גימטריא תפ"לה א' (א"ת ג"כ מרמז על בחינת תפלה, כי ת' תפלה היא), שרוצה לחבר את עצמו לאות א' אלופו של עולם. ולא נחם אלהים דרך ארץ פלש"תים, ר"ל שאינו מחשב הקב"ה ח"ו תפלת יחיד נגד פלשתים שהם אומות העולם, (אז ח"ו ויהי צער).
אבל כשלומדים התורה בבחינת פנים אל פנים, אזי גם תפלתו נשמעת, ונעשה יחוד ומתוק הדין, כי מה שהיה בתחלה התפלה בבחינת דל"ת בחינת עני (זח"ג רעג:), תפלה לעני (תהלים קב א), נתחבר אליו התורה שהיא בחינת יו"ד, ונעשה ה' כזה ה.
ולזה הענין מרמז חמשה עשר בשבט, שהוא חודש החמישי, וגם ט"ו באב גם כן בחודש החמישי, שהיא בחינת ה', ותורה היא בחינת יו"ד, ותפלה היא בחינת ה', עולה ט"ו, ותיקון זה הוא בט"ו בשבט שנכנס בשנה מנין קל"ה ימים.
וזהו נבוכים הם בארץ כו' ר"ל נבו"כים, גימטריא שני פעמים דין. ואמר פרעה אליהם שהם בבחינת ב' פעמים דין, סגר עליהם וכו', ר"ל שנסגר בעדם בחינת היראה שהיה במדבר, בחינת יראת הלחם.
וזהו שהמעשר נתחלק בט"ו בשבט, מעשר שני ומעשר עני (שו"ע יו"ד סי' שלא סעי' קכג וע' סעי' קכז), שמרמזים על תורה ותפלה, ר"ל מעשר ש"ני מלשון שנ"ה, ומעשר עני מרמז לתפלה לעני:
ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה וגו' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים וגו' (יד כב - כט). וי"ל למה שינה הכתוב, בתחלה הקדים בתוך הים ואח"כ ביבשה, ואח"כ הקדים ביבשה ואח"כ בתוך הים.
ולהבין זה, הנה ידוע מאמר חז"ל (אותיות דר"ע אות ב, וע' בר"ר א א, זח"א יא:) שעיקר בריאת העולם היתה בשביל היראה שנקראת ראשית, ובשביל התורה ובשביל ישראל שנקראים ראשית.
ובחינת יראה אי אפשר לבא כי אם על ידי בחינת מ"ה בחינת ענוה תחלה, כי כאשר מתבונן האדם ומאמין באמונה שלמה אשר בידו נפש כל חי ומה אנחנו מה חיינו מה גבורתנו (ע' תנדבא"ר פכ"א,תפילת לעולם נוסח אשכנז) ובלתי לה' עינינו, שה' יושיענו ויתן לנו חיים וכח וכל אשר צריך לנו, וכאשר מתבונן האדם בענינים אלו בכל פרט ופרט להבין שפלותו באמת, אזי ממילא נופל עליו אימה ויראה ופחד מגדולתו ית', ונכנע לפניו ית' בהכנעה גדולה, ובזה מהפך מדת הדין שהוא בחינת אלה"ים שהוא גימטריא מ"ם ה"א, ועושה בחינת הוי"ה במלוא אלפין, גימטריא מ"ה, על ידי בחינת מ"ה בחינת ענוה שיש לו, גם ענוה גימטריא מ"ם ה"א מ"ה.
וצריך האדם ללמוד זה הבחינה מן המים, שיורד ממקום גבוה למקום נמוך כמאמר חז"ל (תענית ז.) התורה נמשלה למים, מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך אף התורה כו' (ר"ל שגם להתורה צריכים להיות בבחינת ענוה).
וזהו שאמרו חז"ל (יומא פ"ח מ"ט) מה מקוה מטהר את הטמאים כו'. ר"ל שאפילו הטמאים היינו החוטאים, מי שחטא על ידי בחינת שכחה, ששכח בשעת העבירה את חסדי ה', כמאמר הכתוב (ע' תהלים קו ז) שכחנו את רוב חסדיך וגו', ועל כן חטא כי לא זכר את חסדי ה' ולא היה לו בחינת ענוה ובחינת יראה, ואעפי"כ כאשר זוכר אח"כ בחינת מים שיורד ממקום גבוה למקום נמוך, וגם הוא משפיל את עצמו מבחינת גבהות וגדלות, ולבו נכנע בקרבו בבחינת מ"ה, אז אותה הבחינת מים שיש לו מטהרת אותו ומחזירו לתשובה שלמה ביראה גדולה לפני הבורא ב"ה, ונמחלו לו כל עונותיו, וזהו מטהר את הטמאים.
וזה מרומז בכתוב (בראשית א כו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וגו', פירוש מים נקרא דמות לבחינת ענוה כנ"ל מה מים יורד כו', וזהו פירוש הפסוק נעשה אד"ם, גימטריא מ"ה, בחינת ענוה. כדמותנו, ר"ל כמו המים שנקרא דמות כנ"ל.
ובחינה זו קדמה לבריאת העולם, כמאמר הכתוב (בראשית א ב) ורוח אלהים מרחפת על פני המים וגו', שבחינת מים היה קודם שנברא העולם, ר"ל שלכן נקרא העולם, בעבור בחינה זו של מים שהיה במחשבה הקדומה.
וזהו שאמר הכתוב (שמות יד טו) ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי וגו', ואיתא בזוה"ק (זח"ב נב:) בעתיקא תליא מילתא כו', פירוש עתיקא היא בחינת מחשבה קדומה, הוא בחינת מ"ה, בחינת ענוה ויראה, בחינת מים שקדמה במחשבה קדומה. ר"ל מילתא זו תליא, כאשר יהיה לישראל בחינת מ"ה בחינת מים, ועי"ז יתהפך מדת הדין למדת הרחמים.
ומיד האיר ה' והשפיע לישראל בחינת מים, בחינת י"ם, בחינת מ"ה הנ"ל. וזהו שאמר הכתוב ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, פירוש שהיה להם בחינת י"ם כאשר היו עדיין ביבשה, ועל ידי בחינה זו, ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, פירוש על ידי בחינה זו נתהפך מדת הדין למדת הרחמים, ונעשה להם נס שהלכו ביבשה בתוך הים.
וזהו שאמרו חז"ל (בר"ר ה ה) תנאי היה להקב"ה עם הים וכו'. תנאי מרמז לבחינה זו שיורד מגבוה לנמוך, הוא בחינת מ"ה בחינת ענוה, ונקרא תנאי, כי שורש המלה של תיבת ת"נאי הוא ת"נ, גימטריא עשר פעמים מ"ה, כי אין דבר שבקדושה פחות מעשרה (ברכות כא:).
וזהו שאמר הכתוב וישב הים לפנות בקר לאיתנו וגו', ואמרו ז"ל (שם) חזר לתנאי הראשון. (וקשה, וכי אימתי בטל את התנאי). פירוש, כאשר נתבקע הים היו המים עומדים ולא ירדו מגבוה לנמוך, כמאמר חז"ל (מדרש תהלים יח) המים התחתונים ירדו והמים העליונים עמדו, וא"כ בטלו המים העליונים בחינת תנאי, לירד ממקום גבוה למקום נמוך, ולזה וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, היינו לתנאי הראשון להיות יורד מגבוה לנמוך, כמאמר הכתוב (ישעיה יא ט) כמים לים מכסים (בחינת ענוה בחינת מ"ה) בחימת י"ם בחינת מ"ה הנ"ל.
ובבחינה זו יצאו ישראל ממצרים, כמאמר הכתוב (שמות יב כט) וה' הכה כל בכור בארץ מצרים וגו', ר"ל שהכה בחינת בכור, בחינת גסות הרוח, והיה לישראל בחינת ענוה, ובזה יצאו ממצרים.
רק שאח"כ נפלו מעט מבחינה זו, ויחנו לפני פי החירות בין מגד"ול (שמות יד ב) לשון גדלות, ר"ל בחינת גסות. ובין הי"ם, מרמז לבחינת מ"ה בחינת י"ם הנ"ל, היינו שהיו ממוצעים, שלא היה להם בחינת י"ם בשלמות, ולכן לא יכלו לכנס בתוך הים כנ"ל. עד אשר האיר ה' עליהם בחינת מ"ה כנ"ל, ואז ויבקעו המים וגו', על שם הכתוב (ישעיה נח ח) אז יבקע כשחר אורך, ר"ל שהאיר עליהם אור ה' בחינת מדת הרחמים (ת"ז ת' כב סז.).
ולזה היתה עיקר בריאת העולם, כמאמר הכתוב (בראשית א א) בראשית ברא אלה"ים, אותיות א"ל הי"ם, ר"ל שהבריאה היתה בשביל בחינת י"ם כנ"ל.
ובחינה זו מרומז בתיבת (שמות יד ל) ויושע ה' ביום ההו"א וגו', ההו"א ר"ת של א"ת ה"שמים ו"את ה"ארץ הנאמר בבריאת העולם (בראשית א א). אמנם מכל מקום עדיין לא היה בחינה זו בשלמות, ולזה שר לא נאמר אלא ישיר לעתיד לבוא (סנהדרין צא:, תנחומא צו ז), כי אז יהיה הבחינת מ"ה בשלמות, ויהיה השירה בשלמות, ואז יהיה ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וגו' (שופטים ה לא), בגבורתו גימטריא כתר, שבחינה זו תהיה לכתר, כדאיתא בזוה"ק (ח"ב דף קלב.) מאן דאמר שירתא דא זמין לעטרא למלכא משיחא וכו', שיהיה אז בחינת כמים לים מכסים כנ"ל:
והיה כאשר ירים משה וגו' (יז יא). נ"ל על דרך המוסר, רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה' (תהלים לד כ). רבה רעה צדיק לא נאמר אלא רבות רעות צדיק, לשון רבים. כלל הדבר, שכל מי שרוצה לילך בדרכי ה' ולהתקרב לעבודתו יתברך שמו, העיקר הוא שיהיה לו בחינת ענוה ושפלות רוח. וסימן זה יהא מסור בידו, שאם יזכה אותו השי"ת שיסתכל בכל עת ורגע על חסרונות ושפלות שלו, אזי בוודאי חפץ ה' לקחת אותו לעבודתו ית"ש, כי השפלות הוא בחינה גדולה, כמ"ש (ישעיה נז טו) אשכון את דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים. קרוב ה' לנשברי לב וכו' (תהלים לד יט).
וזהו פירוש הפסוק רבות רעות צדיק. שמסתכל על רעות הרבה שיש לו, שלא קיים דבר אחד בשלמות, ושאין לו בחינת יראה בשלמות ובחינת אהבה בשלמות, וכן בשאר המדות, אם מסתכל על שפלות שלו, אזי ומכולם יצילנו ה', שבוודאי יהיה לו סייעתא דשמיא, כמאמר (שבת קד.) הבא לטהר מסייעין לו.
כענין זה היה בדעתי לפרש מאמר חז"ל (פסחים קיח.) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. שלכאורה הוא תמוה, מפני מה הם קשים כל כך מזונות של אדם. אך נראה לי על פי הפסוק (שמות טז ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, דא משה, שהמן היה בזכות משה כדאיתא (זח"ג דף קב: - קג.). ועיקר בחינת משה היה ענוה, כמו שהעידה התורה עליו (במדבר יב ג) והאיש משה ענו מאד וכו', ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים (דברים לד י), כי בוודאי כל מי שיש לו בחינת ענוה בשלמות זוכה להשראת השכינה, ועל ידו באים השפעות וטובות בעולם, כמאמר חז"ל (סנהדרין יא.) ראוי היה הלל שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו אלא שאין הדור זכאי לכך, וכמו שאיתא בספרי הצדיקים (צפנת פענח פ' תרומה עמ' של"ה מהדורת אור תורה) שאם הדור זכאי, גדול הדור זוכה להיות בשלמות יותר ויותר. והנה כמו כן אם הדור זכאי, אע"פ שאינם זוכים כל כך שעל ידם יהיו השפעות טובות בעולם, אך בזכות גדול הדור ועל ידו בא שפע חיים ברכה והצלחה בעולם, וכמ"ש (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע ה', פירוש כל מי שיש לו דעת כאדם הראשון, ומשים את עצמו כבהמה. תושיע ה', שעל ידו באו השפעות טובות וישועות בעולם.
ועפ"ז נראה לפרש המאמר הנ"ל קשים מזונותיו של אדם. ר"ל שיש לו דעת כאדם, אבל אינו משים עצמו כבהמה, להסתכל על שפלות שלו, אז בוודאי קשים מזונותיו כקריעת ים סוף.
ובזה נוכל לפרש הפסוק (שמות יד טו) דבר אל בני ישראל ויסעו. והקושיא מפורסמת בזוהר (זח"ב מח.) להיכן יסעו שהים קמייהו. אך נוכל לומר, שהוא"ו והיו"ד של מלת ויסעו הוא הפעולה לתיבה, ויסוד התיבה הוא סע"ו, בגימטריא עני"ו. כלומר שהקב"ה אמר למשה שיאמר לישראל שיכניסו את עצמם לבחינה יותר גדולה, לבחינת ענוה, ובזה יהיו זוכים לקריעת ים סוף.
גם ידוע שהיו"ד מורה על ענוה כמו שאיתא במדרש (שמו"ר מז ו) מהיכן זכה משה לקרני הוד, שבשעה שכתב את התורה נשתייר טיפת דיו בקולמוס והעבירו על ראשו, ומשם זכה לקרני הוד. ואיתא באור החיים (שמות לד כט) מהיכן נשתייר הטיפת דיו, כשכתב את הפסוק והאיש משה עניו מאד, לא רצה לכתוב על עצמו עניו מחמת שהיה מסתכל שלא הגיע לבחינת ענוה בשלמות, וכתב ענ"ו חסר יו"ד, ומזה נשתייר הטיפת דיו. נמצא היו"ד מורה על בחינת ענוה.
ועל פי זה נוכל לפרש הפסוק והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. ואיתא בגמרא (ר"ה כט.) וכי ידיו של משה עושות מלחמה כו' אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. ונ"ל כי מלת יד"ו אותיות יו"ד, ר"ל כאשר ירים בחינת יו"ד, בחינת ענוה, ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים, ונשלח מן השמים חלישת כח בעמלק, שנזכה לזה אמן כן יהי רצון:
איתא במדרש, בפרשת בשלח (שמות יז יד) כתיב, מחה אמחה את זכר עמלק. ובפרשת תצא (דברים כה יט) כתיב תמחה את זכר עמלק. וקשה, למה שינה הכתוב בלשון. ותירץ, כאן קודם שנעשה מרכבה לשכינה, כאן אחר שנעשה מרכבה לשכינה עכ"ל. להבין כל זה. גם צריך להבין כפל הלשון מחה אמחה. גם צריך להבין הפסוק (שמות יג יז) ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, שלכאורה אין לו באור.
הנה ידוע ענין עמלק, שהוא שורש גסות הרוח, שורש ומקור כל המדות רעות (ר"ח ש' היראה פ"ד אות כח), כי בזה הוא מסלק מעצמו השראת השכינה, כידוע שאין אני והוא יכולים לדור כאחת (סוטה ה.).
וענין יציאת מצרים, שהוציאנו הקדוש ב"ה ממצרים שהוא מלא כשפים ומלא קליפות (ע' מנחות פה. ורש"י שם ד"ה תבן), וישראל היו שם בבחינת קטנות הדעת, היינו שלא היה להם דעת להבין ולהשיג גדלות הבורא ית' איך שמלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מניה ומחיה את כלם כו'. והוציאנו הקב"ה משם, מבחינה זו, לבחינת גדלות הדעת, ולהבין ולהשיג גדלות הבורא ית' איך שהוא ממלא כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב ממש (זח"א יא:) ולהיות כל איש מישראל שפל בעיניו נגדו ית'.
אך מכל זה יוכל לבא ח"ו לידי גסות הרוח, לאמר בעצמו כי השגתי השגה נפלאה, וקרוב אני לקדושה. ואם כה יאמר, יבא ח"ו להיפוך, ויקלקל הכל. ואמר הרב מסדילקוב כי שקר נקרא קרוב, כי אותיות שקר הם קרובות בא"ב, סמוכות זו לזו. ואמת נקרא רחוק, כי אותיותיו הם רחוקות בא"ב, כי האלף אות ראשונה בא"ב, והמ"ם הוא אמצעית, והתי"ו הוא אחרונה בא"ב, עד כאן דבריו ז"ל. על כן אם יאמר האדם בעצמו כי קרוב הוא לה' כנ"ל, בוודאי היא שקר, ויבא לידי גסות הרוח שורש כל המדות רעות, גם קר"וב הו"א בגימטריא ה' פעמים דין, ויסלק ח"ו מעצמו השראת השכינה כנ"ל.
על כן צריך ליזהר בזה מאוד, וידע האמת אתו כי לא השיג עדיין אפילו כטפה מן הים ועדיין רחוק הוא מה' ית' ואז ידבר אמת, ואז מרחוק ה' נראה לו (ע"פ ירמיה לא ב) ויוכל לשרות עליו קדושה.
על כן כשהוציאנו ה' ממצרים מבחינת קטנות הדעת כנ"ל, שלא הבינו כלום והיה כסוס כפרד כו' (תהלים לב ט) ואח"כ השיגו השגה נפלאה ובאו לקצת גסות, כי כסבורים היו כי קרובים הם לקדושה, קרוב גדול לה' ית'.
וזהו שאמר הכתוב, ויהי בשלח פרעה את העם, כי פרעה בגימטריא עמלק העם, וכשיצאו ישראל ממצרים עדיין לא יצאו מכל וכל, רק שלחו מהם מלת העם מפרעה, ועדיין נשאר מלת עמלק, היינו גסות. וזהו שאמר הכתוב בשלח פרעה את העם, היינו רק העם, ונשאר אצלם בחינת עמלק, היינו בחינת גסות, שסבורים היו כי קרוב הוא להקדושה, על כן ולא נחם אלהים כו' כי קרוב הוא, היינו העם לפי דעתם קרוב הוא להקדושה, וזהו היא בחינת עמלק בחינת גסות כנ"ל, וצריכים לזיכוך יותר וד"ל.
על כן צריך האדם להבין תמיד בעצמו ולהשיג האמת איך שלא השיג עדיין אפי' כטפה מן הים, והוא שפל ורחוק מה' וד"ל, ויאחוז באות דל"ת, כמה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קטז ו) דלתי ולי יהושיע, היינו שדבק את עצמו באות דל"ת רבתא מן אחד (רמב"ם הלכות תפילין פ"ב הלכה ו, ע' פע"ח ש' קר"ש פ"ט), שהוא מדת שפלות ואחדות הבורא ית' וקבלת עול מלכות שמים, ושלא לדבק את עצמו באות רי"ש חלילה, שהוא ר' רבתא מן אל אח"ר (שמות לד יד, ע"ש במנחת שי, וע' בעה"ט ואתחנן ו ד), בחינת גסות.
וצריך ליזהר בזה מאוד שלא יפול בעצת היצר הרע, כי זו היא עצת היצר הרע, כשרואה בישראל שום עבודת הבורא, בא עליו בערמה, ומגיס דעתו, באמרו אליו עכשיו השגת השגה נפלאה וקרוב אתה לקדושה ורחוק אתה מארציות.
וזהו שאמר הכתוב, ואמר פרעה הוא היצר הרע (לק"ת ריש פ' שמות, ע' זח"א פ:, ע' זח"ב סז:), לבני ישראל, נבכים הם מן הארציות, רק קרובים הם לה'. סגר עליהם המדבר, פירוש סגר, ס"ג ר' (היינו ס"ג הוא מלשון נסוג אחור, וסג אחור התג דדל"ת ונעשה ר', בחינת גסות ר' רבתא הנ"ל), על כן עליהם המדבר, היו צריכים להזדככות המדבר.
על כן צריך כל איש מישראל להלחם עם היצר הרע, ולעשות מן הרי"ש דל"ת, ולרומם קרן ישראל הוא התג מדל"ת שנקרא קרן ישראל.
וזהו שאמר הכתוב מלחמה לה' בעמלק מד"ר ד"ר, לעשות מלחמה עם היצר הרע ולעשות מן רי"ש דל"ת, וידבק עצמו בבחינת ד', ואז דלתי לי יהושיע כנ"ל.
וזה הוא בחינת חכמה, כ"ח מ"ה (זח"ד לד.), להיות בעיניו בחינת מ"ה באמת, ומחמת שגם בזה יתייעץ היצר הרע בערמה, ויבא לאדם ויאמר לו עכשיו השגת מדת מ"ה, ואז בזה יגיס רוחו, על כן אמר הכתוב (ירמיה ט כב) אל יתהלל חכם בחכמתו, היינו בבחינת חכמה כ"ח מ"ה שבו, כי יקלקל בזה הכל. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, וזה ידע האמת כי לא השכיל עדיין כלום כנ"ל, ואז יהיה נקרא תרומה לה' (ע' שמות ל יג), כי תרומה היא תרי ממאה (זח"ג קעט.), פירוש לעשות מן רי"ש שהוא מאתיים, ליתן עליו תרי למאה היינו דל"ת, ויעשה מן הרי"ש בעצמו דל"ת רבתא מן אחד כנ"ל.
והיינו שאמר הכתוב, תמחה את זכר עמלק בלשון נוכח, כי הקב"ה מזהיר לישראל למחות זכר עמלק, היינו בבחינת גסות מכל וכל, ולהיות על דרך שאמרו חז"ל (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח. וזהו שאמר הכתוב (שמות יז טז) כי יד על כס יה, שאין ה' מלא (תנחומא תצא יא), כי עדיין מלחמה לה' בעמלק מד"ר ד"ר, לעשות מן ר' ד' כנ"ל.
וכשיעשו ישראל מלחמה זו בכל כח כוונתם, אז יהיה נעשה מרכבה לשכינה, והקב"ה יעזור אותם גם כן. וזהו שאמר הכתוב מחה אמחה בלשון מדבר בעדו, כי הקב"ה בעצמו ימחה אותם, ואז יתגדל ויתקדש שמיה רבא, ויהיה השם שלם ומברך לעלם ולעלמי עלמיא, אמן כן יהי רצון במהרה בימינו אמן סלה: