ידבר באושר אשר בו סיים משה אדוננו את תורתו באשר הוא התכלית לשלמים המגיע בסוף המעשים כלם.
בספרי (פ' וזאת הברכה) ישראל אומרים מי כמוכה באלים יי' ורוח הקדש אומרת אשריך ישראל מי כמוך נתקבצו כל ישראל אצל משה אמרו ליה משה רבינו אמור לנו מה טובה עתיד הקדוש ב"ה ליתן לנו לעולם הבא אמר להם איני יודע מה אומר לכם אשריכם מה מתוקן לכם משל למלך שמסר את בנו לפדגוג אחד והיה מחזירו ומראה אותו ואומר לו כל אילנות הללו שלך כל גפנים אלו שלך וכל ארצות הללו שלך משיגע להראותו אמר איני יודע מה אומר לך אשריך מה מתוקן לך כך אמר משה לישראל איני יודע מה אומר לכם אשריכם מה מתוקן לכם הה"ד אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי' עם שאין ישועתו אלא בשכינה. The Sifri in Deut 33,29, describes Israel as enquiring from Moses what future reward G'd had in store for them. Moses' reply was the verse "hail to you Israel, who is like you a nation helped by the Lord?" Since olam haba is not like anything that can be experienced in this world, and all the pleasures, satisfactions and even ecstasy in this world are as nothing compared to what will be experienced in the hereafter, Moses was not able to describe that world except in the most general terms.
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא כי קצת החוקרים אמרו, כי השגת העונג אינו יכול להיות תכלית לפעולה מה, יען כי העונג הוא רק הרגש נעים המתהוה והמתחדש לאט לאט, ונוסף תמיד מעט מעט בלב המתענג לפי המשך ורבות הפעולה ההיא המסבבת אותו, והתכלית צריך להיות דבר שלם ותמים אשר יושג בבת אחת ולא יתהוה רק לאט לאט, כמו ד"מ תכלית בנין הבית שהיא הישיבה בו, המושגת בבת אחת רק בכלות פעולת הבנין עד תומה והחכם אריסטו השיב עליהם ואמר: כי האומרים כן תועים רק במה שמחליפים העונג הבלתי שלם אשר נחל להרגיש כבר בהתחלת פעולה טובה מה, ואשר הוא נוסף והולך תמיד יותר ויותר בהמשך הפעולה ההיא, עם העונג השלם והאמיתי שהוא התכלית המושגת רק בהשלמתה לצמיתות, אשר באמת הם שונים ונבדלים זה מזה, ד"מ כאשר נבנה לנו בית לשבת תהיה הישיבה בו והעונג השלם והאמיתי אשר נרגיש עי"ז במצאנו בו מחסה מזרם וממטר, התכלית המושגת רק בבת אחת בכלות הבנין כלו אבל העונג הבלתי שלם אשר הרגשנו כבר בעת הבנין בעצמו, כאשר נשלם בו לאט לאט חלק אחר חלק מהבית הבנוי הזה, אשר הוא מתחדש ומתהוה לנו רק מעט מעט, אינו התכלית, והוא שונה ומתחלף מאוד במין ואיכות, מהעונג השלם המושג בכלות כל מלאכת הבית שהוא התכלית באמת, וע"כ יהיה גם שמיני העצרת בכלות ימי החג שונה ומתחלף בהמות שמחתו ואיכות קרבנותיו' משמחת וקרבנות שבעת ימי חג הסוכות הראשונים, לרמוז בזה על מהות העונג השלם אשר ישיג כל איש תם וישר דרך בעולם הנצחי באחרונה, אחרי כלות ימי חייו הארציים השונה והמתחלף מאוד מהעונג הנפשיי, אשר הרגיש כבר פה עלי ארץ בהשיגו מעט מעט מדרגת שלימותו המוסרית, (ועיין מכל זה למעלה שער ס"ז ובביאורי שם ויקרא דף קנ"ג ע"א) ונמשך מזה כי שני אלה ר"ל השגת התכלית והעונג האמיתי המושג על ידה, וסוף המעשה והפעולה המהבבת אותה, הם תמיד צמדים דבוקים ואחוזים יחד, וע"כ נראה ג"כ כי כל איש משכיל בהתקרבו אל קץ ימיו שהוא סוף כל מעשיו עלי ארץ, יזכור גם את תכליתו אשר ישיג אז לפי פעולותיו הקודמות, ואם היו טובות וישרות, הלוא ישמח עתה בבואו על שכרו, כמו שאה"כ "טוב שם" וכו' ר"ל כמו שהשם אשר יקנה המלך בשובו באחרית ימיו משדה המערכה אשר שם נצח כל אויביו מסביב טוב יותר "משמן הטוב" אשר בו נמשך תחילה למלך, כי זה רק תחלת גבול פעולתו וזה סופו, כן גם טוב יום המות" (של איש שלם וישר דרך) עת תכל ותשלם כל מלאכת עבודתו עלי ארץ, "מיום הולדו" עת החל רק לצאת לפעלו ולעבודתו עדי ערב, ונשף ימי חייו, וע"כ אמר הכ' ג"כ "טוב ללכת אל בית אבל" (ר"ל במות איש יקר ושלם) "מלכת אל בית המשתה (ר"ל בסעודת מרעים אשר תעשה בעת הולדת בן זכר) באשר הוא סוף כל האדם (ר"ל כי יום המיתה הוא סוף הזמן אשר בו נקרא בשם "אדם" המורכב מחומר וצורה, תחת כי בצאת נפשו תפרד מגופו וחמרו ולא יקרא עוד בשם "אדם" כי העפר ישוב אל הארץ, והרוח תשוב אל האלהים, ואין להם דבר עוד יחדיו,) ואחרי כי הוא סוף ימי חייו הארציים הוא גם קצה גבול פעולתו עלי ארץ, וקרוב אל התכלית המושגת רק אחרי כלות הפעולה, אפס זאת יבין רק כל משכיל האמיתיי כמו שאמר "והחי יתן אל לבו" ר"ל החי האמיתי אשר הוא ירא ה' וישר דרך, בעל דעת ובחינה ראויה ישכיל ויבין את זאת, כמו שאמר גם המשורר "יקר בעיני ה"' וכו' ר"ל השלימים אשר רוח דעת ויראת ה' ועשות הטוב והתושיה נוססה בקרבם, אשר בשם "חסידים" אמיתם יקראו" הם לבדם יכירו וידעו, כי המות הוא דבר יקר בעיני ה' כמאמר ר"מ "והנה טוב מות" ואחרי כי מן האמור עד הנה נודע כי סוף המעשים והשגת התכלית הם תמיד שני דברים הקרובים ודבקים יחד, הלוא הוא מהראוי כי נחברם יחד גם בדברנו מהם, ר"ל כי מדי נזכיר סוף המעשים נזכיר גם התכלית המושגת בהם, כמו שנראה ג"כ בתורתנו הקדושה שסמך הכ' מאמר "ויכל אלהים ביום השביעי" המורה על כלות הבריאה וסוף כל המעשים שנעשו בה, למאמר "וישבות ביום השביעי" המורה על המנוחה שהיא נתינת הי"ת הכח והרשיום לחוקי הטבע להיות מעתה מתנהגים והולכים כל ימי העולם, שהוא התכלית בבריאתו (כמ"ש כבר למעלה בביאורי לשער ד' בראשית דף ל"ז ע"א) באופן כי סוף התנועה שהיא הוצאת כל הברואים מאין ליש, והמנוחה שהיא התחלת הנהגת הטבע, היו סמוכים ותכופים זה לזה, כמו שהוא גם בפעולת אדם ד"מ כאשר ילך איש אל מקום ידוע, הנה בבואו שמה כלה תנועתו וינוח, וא"כ סוף תנועתו ומנוחתו שהיא תכליתו הנרצה, סמוכים וקרובים זה לזה, אף שבאמת התנועה והמנוחה הם שני דברים המתנגדים זה לזה, וכן סמך הכ' גם במלאכת המשכן מאמר "ויכל משה את המלאכה" וכו" למאמר "וכבוד ה' מלא את המשכן" שהוא התכלית, ובבנין בית ה' ע"י שלמה, נסמך ג"כ מאמר "ותשלם כל המלאכה" וכו' למאמר "והענן מלא את בית ה'" שהוא התכלית הנרצה בו וכן נראה גם פה בפרשתנו כי בכלות משה עפ"י ה' את התורה כלה, אשר בה כלולים כל המצות והמעשים אשר יעשו אותם ישראל, למען השיג על ידם האושר המוסרי, חשב למשפט להגיד ולהודיע להם ג"כ התכלית אשר ישיגו בסוף כל המעשים התוריים האלה, אך יען כי השכר הרוחני והאמיתי הזה אינו קצוב ומשוער כי אם הוא לבלי תכלית, יען כי הוא ענין אלהי המושפע מהי"ת אשר גם שלימותו גדולתו וטובו, הם בלי תכלית כנודע, ע"כ הודיע להם גם שכרם זה רק במאמר סתמיי "אשריך ישראל מי כמוך" הכולל אושר רוחניי ונצחי לבלי תכלית, וחתם בו את ספר התורה, וע"ז רומז גם מאמר ספרי שהחל בו הרב ז"ל "ישראל אומרים" וכו' ר"ל יען כי הי"ת הוא היותר שלם לבלי תכלית מכל הנמצאים זולתו, כמו שיאמין זאת כל איש מעדת ישראל האומרים "מי כמוכה באלים ה'" ע"כ גם שכרם ואשרם המוסרי לבלי תכלית, כמו שרוח הקודש המדבר מתוך גרונו של משה אומר אשריך ישראל מי כמוך ובארו הענין אחר כך ביותר באמרם שכאשר שאלו ישראל את משה "מה טובה עתיד הקדוש ב"ה ליתן לנו לעוה"ב? א"ל "מה אומר לכם" ? ר"ל לא אוכל לשער ולקצוב אותו בפרט אחרי שאין לו שיעור וקצב כי אם אומר לכם רק דרך כללי, אשריכם מה מתוקן לכם" אם סוף הדרך וטוב תכליתה האחרון הם נמצאים סמוכים ורצופים במציאות. מן הדין הוא שימצאו על זה האופן עצמו אצל הדבור:
אמנם הקודם ביארו הפלוסוף במקומות אשר דבר בהם מהעונג אשר קיים וקבל היותו התכלית הנכסף לכל הפעולות אשר לזה ייחד המאמר עשירי מספר המדות אמנם פרק י"ד מהז' ממנו אמר יראה לקצת כי העונג הוא הוויה יען כי הוא אצל הדבר אשר היא טוב בעצמו כי אמנם יחשבו כי הפועל הוא הוויה ואמנם הוא אחריו ע"כ והכוונה כי למה שכבר זכר בפרק הקודם סברת קצת שחשבו לומר שהעונג אינו דבר טוב ושמו עליו הרבה עלילות דברים וטענות הראשונה והחזקה שבכולן הוא אומרם שהעונג הוא הויה ומה שהוא הויה אינו תכלית וא"כ אינו טוב שכבר התבאר להם שהטוב שבכל הדברים הוא התכלית כי על כן היטיבו אשר דברו כי הטוב הוא אשר יכספוהו הכל והוא פתח דבריו לספר ההוא הנכבד אמנם היותו הויה נתבאר להם מפני שהעונג הוא דבר המתהוה והמתחדש בכח המרגיש בהמשך הפעולות. ואמנם שההויה אינה תכלית הוא מבואר שכל דבר הנפעל וההוה הוא נפעל בעבור דבר זולתו שהוא תכליתו והתכלית בלתי מתהוה כי לא יתהוו כי אם הדברים המביאים אל התכלית כמו הבניה לבית כי הבניה הוא דרך להביא אל התכלית לא התכלית והישיבה שהוא התכלית לא יאמר שנתהווה וא"כ הטוב הוא בתכלית לא בהויה. ונתבאר שאינו העונג אחר שהוא הויה. אמנם ארסטו בעל סברתם זאת שאמרו שהעונג הוא הויה יען כי הוא אצל הדבר אשר הוא טוב בעצמו. וזה כי לפי שראו שהעונג נמצא אצלינו כשנעשה הדברים הנדרשים לנו לטובים מתחלת הפעולה יחשבו שהוא. הוה מעט מעט עם המשך המעשה כי אמנם יחשבו לפועל כזה שהוא הויה והעונג הנמצא אצלו שהוא מתהווה עמו ואמנם הוא אחריו. ירצ' ואמנם אינו כן כי העונג אינו מתהוה בהתהוות הפועל הטוב ההוא אבל בא אחרי הוייתו כי הוא נמצא עם התכלית הבא אחר ההויה כמו שהפועל הנמשך מן המעלה הוא תכלית המעלה ובאו מכחה ופועל העיון הנמשך מקנין החכמ' ודרך כלל שהעונג הוא נמשך אל התנועה אבל אינו תנוע' כמ"ש אצל ההויות הטבעיות. אמנם למה שהורגש זה התענוג בואו זה אחר זה עם חלקי הפעולות נתן טוב טעם ודעת בפ"ה מהמאמר העשירי הנזכר ואמר יראה אמנם כי הראות הוא שלם בכל זמן היותו אינו צריך דבר אשר בהיותו עשוי באחרונה ישלים מינו. ואמנם בזה ירא' שהוא העונג כי הוא כלו יחד ולא יקבל אחד עונג בזמן אשר בזמן יותר גדול יושלם המין ובעבור זה לא תהי' תנועה כי כל תנועה בזמן והוא לתכלית מה כמו בבנין השלם כאשר יעשה אשר ירצה או אמנם בכל הזמן או זה בחלקי הזמן וכלם בלתי שלמים כי הם ממין אחר אצל כל הדבר וכן זה לזה כי הרכבת האבנים הוא דבר אחר אצל תקרת הקורות וזאת ד"א אצל עשיית המעון ושלמותו כי אינו צריך דבר עתה להשלמו ע"כ. ואם הוא האריך במשלים נפלאים לקיים הענין הנפלא הזה ולישב אמתתו. והכוונה לו כי זה העונג המורגש אל הבונה בתחלת המלאכה והולך וגדל מיום אל יום עד סוף סיומו הנה הוא אינו ממין העונג השלם המיוחס אל שלמות הבנין המגיע אחר הבנותו ואינו נכנס עם שאר העונגים אשר באו ראשונה בפחות ויתר אבל הם נפרדים במין כהפרד שלמות המעון או תמימות ההליכה מחלק אחד מחלקיהם כי הענין האחד הוא כחק התמימות והשלמות. והב' בחוק הגריעות והחסרון וגם החלקים ההם בעצמם הם נפרדים זה מזה במין כהפרד מהות הרכבת האבנים ממהות תקרת הקורות וכיוצא או כהפרד הקו הזה מההליכה מקו אחר ממנה כמו שביאר לשם והנה א"כ התענוגים ההם הנפרדים למיניהם כלם מגיעים כמו רגע וכן התענוג השלם הנפרד מכלם בהתיחסו אל שלמות המלאכה ותמימות צורתה כלו בעתה אצל התכלית. והנה הית' כונת החוקר בכל זה נכונה מאד להורות על חלוף התענוגים ומהותם ושהתענוג האמתי הנכסף מפאת השלמים שמגיע בסוף ימי פעולתם אינו אחד במין עם שאר התענוגים אשר ימצאו להם באלו החיים אצ"ל התענוגים ההמוניים אשר אינם תענוגים כי אם להם כי אף לנמצאים לשלמים ע"פ דרכם אינם מהמין ההוא. ולא יקרא כן כי אם בשתוף השם לבד ודבריו בכל אלה הענינים דברי אלהים חיים בלי ספק עוררה על ענינו והאירה עינינו בו התורה האלהית בשלמות אל בעלי הדעת במקום אשר ראתהו החכמה לעשותו דוגמת חיי האדם עם התכלית הנכסף מהם אל השרידים. והמכוון מהחכמ' האלהית ביצירתו והוא הפ' הז' מספר הזכרונות אשר כתבנו בשער ס"ז. והוא ענין שמחת ימי החג עם שובע שמחות שמיני חג עצרת כי הוא הענין בעצמו שכתבתיו שם עם קצת אלו המאמרים שזכר החכם להורות על יחס התענוגים המגיעים אל התכלית עם העונג השלם הנמצא אצל התכלית וגם ביחסם זה עם זה עיין עליו כי הוא דבר נפלא בעיני ועלה בידינו מה שרצינו אליו והוא שסוף המעשים ותכליתם עם שהם דברים נבדלים ונפרדים במין כהבדל התנועה מהמנוחה ומ"מ הם נמצאים רצופים ותכופים מבלי הפסק כמו שאין דבר מפסיק בין התנועה והמנוחה כי הנה סוף המעשים הוא הגבול האחרון אשר בו יושלמו הדברים אשר קודם התכלית והתכלית הוא הענין הנפרד המגיע עם השלמת הסוף ההוא אשר אל שני הענינים האלו נמצאו במעש' בראשית שני הגבולים תכופי' ורצופים ויכל אלהים ביום השביעי וגו'. כמו שנתבאר במקומו שער ד' וכן במלאכת המשכן ויכל משה את המלאכה (שמות מ׳:ל״ג-ל״ד) וסמיך ליה ויכס הענן את האהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. וכן בשלמה נאמר ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה' וגומר ויביאו הכהנים וגומר ונאמר ויהי בצאת הכהנים מן הקדש והענן מלא את בית ה' (מלכים א ח׳:י׳.) הנה ששני הענינים האלו מטבעם ומדרכם שימצאו תכופים ורצופים. והנה על שניהם התפלל אדון הנביאים אצל המלאכה האלהית ההיא באומרו ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעש' ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו (תהילים צ׳:י״ז) וזה כי הנועם המיוחד לו ית' הוא היותו תכלית המציאות כלו כי הכל נברא לכבודו ולהשלמת רצונו והוא מה שאמר אני ראשון ואני אחרון (ישעיהו מ״ד:ו׳) כי זאת היא סגולת התכלית להיותו ראשון במחשבה ואחרון במעש' ובקש שיגיע להם הנעימות ההוא רצוני הגעת התכלית ושמחתו ותענוגו במעשה ההוא האלהי. ועל סוף המעשה הראוי להמצא ראשונ' אמר ומעשה ידינו כוננה עלינו כי ודאי סוף המעש' הנה הוא תלוי בהם ונמשך אליהם. אמנם על הגעת התכלית האחרון אמר ומעש' ידינו כוננהו כי באמת התכלית נמשך אל המעש' עצמו ואל שלמות מלאכתו: It is a well known fact that a period of motion is usually followed by a period of rest. The Sabbath at the end of six days of creative activity, during which something had been created out of nothing, was such a period of constructive rest, tachlit. The purpose of all creative activity had been to attain this goal, the Sabbath. Once completed, the universe could be shown to have been a successful creation only, if it were able to function on its own, without constant directives from its Creator. Moving into a new home, living in it, testifies that the building process has been completed successfuly, even though already during the various stages of erecting the structure there may have been many moments of satisfaction, pride, and sense of achievement for the builder.
ומזה יתחייב שהאיש הנלבב כל עוד שיתקרב אל סוף המעשים אשר הם גמר מלאכתו בימי חייו שיבא לפניו זכרון התכלית אשר ימצא אליו לפי הפעולות הקודמות כי הנה הוא אז קרוב אל גבולו וסמוך אליו כמו שאמר החכם טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו אמר ראשונה טוב שם משמן טוב ויום המות וגו' (קהלת ז׳:ב׳-ג׳). וזה כי כמו שהוא ידוע שהוא טוב למלך היום שבו יקנה יד ושם טוב הנצחון והגבורה עם היותו אז בעמל ויגיעת המלחמות וסכנתם מיום אשר נמשח בו למלך עם היותו במנוחה ושמחה. וזה לפי שהגבול ההוא מהמשיחה הוא בתכלית הריחוק מהתכלית אמנם הגבול השני הוא התכלית עצמו או קרוב אליו. כן ועל זה היחס הוא באמת יום המות מיום הולדו כי יותר ממה שישמח האדם כי יולד לו בן זכר ראוי שישמח ביום מותו כי מלאו ימיו לפי שיום המות הוא סוף עולם המעשים אשר לו והתכלית חוייב להמצא לצדו. ולזה החליט הגזרה ואמר טוב ללכת אל בית אבל הנעשה במות האדם מלכת אל בית משתה הנעשה בהולדו וביאר הטעם ואמר באשר הוא סוף כל האדם והחי וגו'. הכוונה שהוא סוף הזמן שהאדם יקרא בשם אדם שהוא שם כולל שתי מהותיו החיות והדבור כמו שהתבאר בתחלת האלהיות כי מה שירוץ מרוצת האנושות הוא יקרא צורה ומשכנו יקרא היולי ובשכון השוכן במשכן תומר אמתת המשכן כצורות האדם בשכבת זרע וצורת האפרוח בביצה לא כבגד שהוא נושא למקרה הנשוא עליו שנקרא בגד קודם שיקבל השחרות או הלבנות וגם אחרי כן וכן נתבאר בב' מספר הנפש ולכן כל ימי אשר תשכון הצורה האנושית בהיולה או בחמרה קויים לה שם אנושות אשר נקרא שמו אדם אמנם אחרי סורה ממנו לא תקרא עוד בזה השם אבל שם החומר אל אמתתו הראשונה והוא היותו צורה גשמית לבד והצורה עומדת בפני עצמה בהתעצמות הנבדל שקנתה אם זכתה לו כמאמר החכם וישב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י״ב:ז׳) כפי מה שביארנו הכוונה בשער האחרון ולזה אמר כי יום המות הוא סוף כל האדם כי המות יפריד ענין האדם ויסוף שמו ממנו לשום חלקיו כל אחד לעצמו לזה יקרא נבלה ולזה רוח אלהים חיים ולא יקרא עוד אדם כי אם בשתוף או בלווי אדם מת ואמר כי הטוב הנמצא שם הוא מצד היות אז הסוף ואם אינו הוא התכלית הנה הוא סמוך וקרוב אליו וכל חי יתן אל לבו מהגבול ההוא האחרון אל התכלית האחרון התכוף והנבדל הראוי שימצא שם וכל בעל דת חויב להתיישר אליו כאשר אמרנו וכמ"ש (נדרים פ"ג:) מאי והחי יתן אל לבו דברים של מיתה מאן דיספד יספדוניה מאן דיקבר יקברוניה מאן דדלא ידלוניה כמו שפירשנו כוונתם בחיי שרה שער כ"ב. ויתכן שאמר והחי יתן אל לבו לפי שהתשוקה אל בית המשתה יותר מאל בית אבל שזכר הוא לאדם מצד שהוא חי לא מצד מה שהוא מדבר ששני הענינים יחד יקראו אדם כמו שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ואמר שהחלק הזה החי יתן את לב השכלתו להבין הראוי והנאות אליו. או שרצה במלת החי האיש אשר הוא חי על דרך האמת כי הוא אשר ישמע וישים אל לבו כי כן הדבר בלי ספק לא האנשים אשר בחייהם קרויים מתים כי אלו לו חכמו ישכילו זאת. והוא הלשון עצמו אשר הפילו על זה החכם בטענה הי"א מהמאמר הג' לאלהיות אמר *הנה אם הי' הבוחר "נופל המחשבה" "מת הלב'" "דומם הכחות הפנימיות" בוחר בטעם המתיקות, על האדנות מהנצוח וכו'. הנה אם היה הבוחר נופל המחשבה מת הלב דומם הכחות הפנימיות בחר בטעם המתיקות על האדנות והנצוח בין השונאים ע"כ. וכן אמר המשורר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (תהילים קט״ז:ט״ו) ירצה שאצל החסידים המותה יקר בעיני ה' וכמו שנמצא בספרו של רבי מאיר והנה טוב מות (ב"ר פ"ט) אמנם בעיני שאר העם אינו כן. וזה טעם והחי יתן אל לבו כלומר שלא נתנה בחינה זו רק לשלמים. וכל א' מהפירושים הוא ישר ונכון. ונתבארה כונת החכם באלו הכתובים ונתאמת מה שרצינו אליו בענין שני אלו הגבולים: Death represents the successful completion of life, since the latter is a state of inertia vis a vis the state of motion called life. Though we have a tendency of viewing death as the opposite of life, because it is a state of inertia, it is nevertheless what life had aimed at since birth. When Solomon describes the day of death as superior to the day one is born on, (Kohelet 7,1) this is to be understood within the framework of life and its accomplishments. When life is lived correctly, death is but the ultimate purpose of life. Eternity, infinity, are not part of the brief alliance between body and soul commonly known as a "lifetime." Solomon's statement in the very same verse that "better a good name than good oil," should be understood in a similar vein. A good name is an ultimate achievement. Material goods along the way are only fleeting satisfactions, transient successes. The period we spend on earth as "Adam," partially adamah earth, is transient; it is only a preamble to our achieving our real tachlit purpose in the hereafter.
*והנה ר"ל כי בהיות גם התורה הדרך המוסרי אשר ילך בה האדם, הנה בהשקפה ראשונה נוכל ג"כ לאמר עליה, כי יש לה שני גבולים. גבול ההתחלה, וגבול האחרון, באופן שהאיש אשר יחל ללמוד ולעשות אותה יתענג וישמח בה אך מעט, וכאשר יוסיף לימודו ועשייתו זאת, כן יוסיף עונג ושמחה, ככל איש ההולך הלוך וקרוב אל מחוז חפצו, וכן תרבה שמחתו ויגדל תענוגו תמיד עמה, עד כלות לימודה ועשייתה כלה. אבל באמת לא יתכן זאת בבחינת לימוד התורה ועשיית מצותיה, כי אין קץ ותכלה לה, כי תמיד יוכל המשכיל האמיתי להבין ולהשיג ממנה תעלומות חכמה, ונצורות אשר לא ידען עוד מלפנים, ומכללי המצות והמעשים הטובים המצוים בה יוכל ללמוד תמיד חובות ומצות חדשות פרטיות השונות מאוד לפי שינוי יחסי הזמן והמקום בכל העתים והמקומות, ד"מ כמה מצות ומעשים טובים כלולים במצות "כבד את אביך" וכו' שהיא רק מצות אחת כללית, או במצות "ואהבת לרעך כמוך" ? כמו שהאריכו כבר חז"ל בסיפורים שונים (עיין בפנים הספר) וע"ז רומז גם מאה"כ "לכל תכלה ראיתי קץ" ר"ל לכל תכלית ראיתי שקדמה תחילה הקץ והסוף של המעשים המביאים אלה "רחבה מצותך מאוד" ר"ל אבל אין קץ וסוף להלימודים אשר ילמוד האדם ממנה. והמעשים הטובים הכלולים בה, כי אם אלף שנים יחיה איש ויעיין בה, ימצא תמיד ידיעות חדשות הצפונות בקרבה, ותמיד יקרו לפניו מעשים טובים שונים, אשר בשום עין בחינתו עליהם, ימצא כי גם מקורם במצות התורה ויסודתם בקודש, ועל ענין זה התפלל גם המשורר באמרו "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" ונמשך מכל האמור עד הנה, כי גם העונג הנפשיי אשר יגיע לכל אחד ואחד לפי מדרגת השגתו ממנה, שונה ומתחלף מאוד, כי כפי גודל השגתו יגדל גם העונג שלו, ורק מהשגתה הכללית יושג גם העונג הנפשיי היותר שלם, אשר אינו דומה לא בכמות ולא באיכות אל העונג המושג מהשגת ושמירת הפרטים לבד, כאשר יורה ע"ז גם מאה"כ "הנחמדיה" וכו' ר"ל יש מצות וחקי התורה הנחמדים מזהב ויש שהם נחמדים מפז שהוא הזהב היותר נבחר יש מתוקים מדבש ויש נופת צופים שהוא הדבש היות נבחר, אפס אחרי שכל הנעימות והמחמדים האלה יושגו רק ע"י שמירת הפרטים ע"כ אמר "גם עבדך" וכו' ר"ל מה שגם עבדך נזהר אינו בעבור העונג הפרטיי הפרטיי הקצוב והמשוער הזה, כי אם בעבור שבשמור האדם את כלם ישיגהו שכר רוחני ונצחי לבלי תכלית, וזש"א "בשמרם עקב רב" ר"ל שכר בלתי קצוב ובלתי ובלתי משוער כלל, ויען כי גם עם בני ישראל השיגו שלימותם המוסרית רק מעט מעט ועלו בה תמיד ממדרגה למדרגה, היו גם השכר והברכה אשר היו להם למנה בעבור זאת, הולכים ונוספים ממדרגה למדרגה, כמו שהעירו חז"ל ע"ז באמרם במדרש שוחר טוב (עיין בפנים) כי אברהם ברך את יצחק בנו וזרעו אחריו בלשון "נתינה" להורות כי כל עוד יהיו במדרגה פחותה במעלתם המוסרית, תהיה ברכת ה' להם רק כעין מתנת חנם, ויצחק החל בלשון "נתינה" וחתם בלשון "קריאה" להורות בה כי יעלו ממדרגה פחותה זאת אל מדרגה יותר מעולה בשלימותם, עד שיהיו כבר קרואים אל הברכה יען כי כבר קראו אל ה' והוא יענם, ויעקב החל ברכתו בלשון "קריאה" להורות על מדרגת שלימותם זאת, וחתם במלת "זאת" להורות בה על מדרגת שלימות וברכה יותר מיוחדת ויותר גדולה, אשר עליה נוכל כבר להורות באצבע, ומשה עלה בזה עוד יותר למעלה, כי פתח בזאת, המורה על מדרגת שלימות וברכה ידועה ומיוחדת וחתם באשריך המורה על מדרגת שלימות וברכה בלתי קצובה ובלתי משוערת עוד, ובעקבותיו הלך גם דוד אשר פתח ספרו ג"כ באשרי אשר בו חתם משה את התורה, ויען כי מלה זאת מורה כפי האמור כבר למעלה על העונג הנצחיי אשר תתענג הנפש מזיו השכינה בנתינתה תמיד השבח וההלול אל הי"ת כאחד מצבא מרום במרום" ע"כ לא אמרו חז"ל ממנו "שפתח באשרי וחתם בהללויה" כי באמת שני אלה ר"ל "אשרי והללויה" מורים רק על ענין אחד ומדרגת שלימות אחת בעצמה. והנה כאשר היתה התורה האלהית הוא הדרך הישר אשר הכינו האל ית' לעם ה' אלה להגיע בקצת לאור החיים כמו שאמר והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון (שמות י״ח:כ׳) חוייב שימצאו בה שני אלו גבולין אלא שהיה מציאותם באופן מופלא ממה שימצאו בשום פועל ומעשה אשר יעשה האדם אותו מאי זה שיהיו זולתה הן במין העונג התכליתיי ועוצם גדולתו הן בהגבלת המעשים אשר יקרא סוף הפעולות. וזה אשר ביארו המשורר באומרו לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותיך מאד (שם קי"ט) ירצה לכל תכלית מהתכליות ראיתי שהקדימהו קץ מוגבל וקצוב ממעשים מה כמו שאמרנו ראשונה משיעור וקצבת מעשה בנין הבית או הכסא כדי שיהא נכון לישיבה וכדומה. אמנם אל התכלית הנפלא שהוא העונג המקווה בשכר התורה והמצוה לא ראיתי קץ מוגבל וקצוב למלאכת העבודה הראויה אליו כי רחבה מצותיך מאד ולא יגבילה המספר המפורסם מר"מח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה כי ודאי ארוכה ורחבה היא מאד לאיש הנלבב אשר לא ייגע ולא ייעף למצוא מצותיה כי ודאי יתגלה אליו שיעור אשר לא ימד ולא יספר ועל ההערה הנפלאה כזה היה מתפלל ואומר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (שם) כי הנה באמת הבא עליה בחשק ואהבה עצומה אין צריך לומר שלא יסתרו פשוטיה וגלוייה מנגד עיניו אבל יתגלו אליו מצפוניה וימצאו לו מטמוני מרגליותיה היקרות אשר לא יערכם זהב וכסף ולא ישוו אליהם כל כלי חמדה וירבה על עצמו מצות ואזהרות לביות יקרות אשר לא צותה אותם לבוערים בעם העוברים עליה באקראי ודרך עראי ואין ספק כי רב הוא מאד הטמון תחת כנפיה מהנמצא בחיצונותיה: Since the Torah has been given to us to ennoble our lives on this earth, a superficial evaluation would lead us to believe that when studying Torah there must also be a definitive goal, one that is capable of being achieved even if it does take a long time and prolonged effort to achieve that objective. More profound thinking, however, will show us that precisely because it is divinely revealed, it does not conform to earthly considerations. An objective yardstick by which one can measure achievements cannot be applied to Torah study. This is what the Psalmist had in mind, when he proclaims in Psalms 119,96 "for every purpose I have seen an end, (limit) but Your commandments are very wide ranging indeed." (endless) Attainment of final mastery of Torah is not given to any human being to achieve, nor do the six hundred and thirteen commandments encompass all that is expected of the Jew in order to refine him into the ideal personality. Most commandments have many sub categories, and even in the attempt to fulfil a single commandment such as "love your neighbour as you do yourself," there are innumerable ways of observing that commandment.
הלא תראה מה שסופר בתלמוד מכמה מילי דחסידות שהיו נוהגים בהם כמה חכמים וחסידים אשר מעולם אנשי השם ספרנו קצתם בפרשת קדושים מי בקש זאת מידם אחר שלא נכתבו בתורה בהוייתן אלא שמתוך תמידות העסק בתורה והירידה לסוף דעתה במצותיה ובכונותיה היו רואים בשכלם הטהור והזך שלשלמותם חוייבו המעשים ההם וקבלום עליהם למצות תוריות. וכבר הפליגו לדבר בזה בפרק קמא דקדושין (דף ל"א) בהרבה ענינים ומהרבה חכמים ובפרט במצות כבוד אם ואם אמרו אבימי הוו ליה חמשה בני סמיכי וכי אתא אבוה קארי אבבא רהיט אזיל פתח ליה ואמר אין אין עד דמטי התם יומא חד אמר ליה אשקיין מיא אדאייתי ליה נמנם גחין קאי עליה עד דאיתער אסתייעא מילתא ודריש מזמור לאסף בתריסר אפי כי ממה שהחמירה תורה בכבודו של אב ומוראו ראה שחוייב לו לעשות לו יקר יותר באלו העליונים ממה שיעשה לזולתו הראוי לכבדו. ולזה מצא עצמו מחוייב מתורת החסידות לעשות כן והוא מה שאמרו רבי אבהו אביו כשאמר כגון אבימי ברי קיים מצות כבוד לבאר שלא עשה בזה רק החיוב במצוה הזאת אלא שהענין במצות כמו הענין בצדק כי הצדיק הוא שעושה מה שכתוב בנמוס בלי תוספת וחסרון אמנם החסיד הוא העושה כראוי בעת הצורך כמו שכתבנו בשער מ"ג ואפשר כי לזה אמרו מה דאסתייעא מלתא להודיע מה שהביאו לשלימות המעשה והוא השקידה בתורה שאפי' בשעה ההיא לא פנה לבו ממנה. וכן רבי טרפון הות ליה ההיא אימא זקנה דכל אימת דסלקא לפוריא גחין וסליקא עליה אתא קא משתבח בי מדרשא אמרו ליה עדין לא הגעת לחצי כבוד כלום זרקה לפניך ארנקי בים ולא הכלמתה (קידושי' שם.) ורבים כענינים האלו. ולא עוד שאפילו מעכ"ום אחד סופר שם (ל"א.) שהיה באשקלון ובקשו ממנו אבנים לאפוד בשמנים רבוא והיו מפתחות מונחות תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו כי האיש זך הדעת יהיה מי שיהיה יחשוב בלבו הדברים שהם שלמות הדבר ההוא המוטל עליו ולא יגרע חוקו בהם כאלו הם מעקר המצוה. וכן סופר בספרים החיצונים מאיש סוחר אשר קבל טוב גדול מרבו גדלו והשיאו אשה והעשירו ולסוף העני רבו ובא לידו ושאל ממנו מתנה לחיות בה והוא השיבו בשפה רפה אבל שלח נער לבוש בלוי סחבות ומרגלית יקרה מאד בידו ונזדמן לפניו ומכרה לו בדינר או בסלע ומדי ימים מעטים שלח אליו אחר לבוש מכלול כמשפט צידוני או צורי או כא' השרים וקנאה ממנו באלפי זהב וכסף ועשה זה כדי שיקבל את הטוב ויחיה בו באחריתו מבלי שיגיע לו ממנו בשת ופגם אבל שיחשוב שהאלהים אנה לידו בדרך מקח וממכר. ומנין לו זה הדבר הנפלא רק ממה שראה שצוה הכתוב והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו וחז"ל אמרו אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו (כתובות ס"ז:) אמנם זה המעולה ראה שאם ישיגהו בזה בושת והלבנה כבר יחסר לו ועוד מה שהוא מגונה להלבין פני זולתו וכל שכן מי שקדמו לו עליו טובות רבות וגדולת והמצוא המצוה הזו וקבלה עליו כאלו נתנה בסיני. וכאלה רבות מכל מין ומין לא יכילם ספר וספר וספור וכלם למשה מסני. והנה לזה היה מתפלל גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (תהילים קי״ט:י״ח) כי הנה באמת רחבה מצותך מאד וכבר אז"ל (מגילה י"ד.) שכל הנביאים לא חדשו בה דבר כלל והכל מזה המין. וכמה הפליג על זה האלהי בעל ספר חובת הלבבות בשער העבודה בפ' שלשי ממנו והוא ענין הג' שעליו גזר שהעבודה השכלית היא יותר שלמה מהתוריית. והביא אלו הכתובים רצוני לכל תכלה ראיתי קץ וגו'. גל עיני וגו'. *ולפי שהוא שם וכו', שר"ל שבעל חובות הלבבות רצה לאמר שרק על המצות השכליות והחובות הלבבות נאמר פסוק זה "לכל תכלה" וכו' אבל דעת הרב ז"ל הוא כי גם על שאר מצות התורה נאמר, כי באמת גם בכלליהן המעטים טמונים וצפונים מצות ופקודם ישרים רבים מאוד לאין מספר. ולפי שהוא שם התוספת הזה כלו שכלי חוץ מן ההערה התוריה הוצרך לבאר אותם על ידי הדחק ושרצה בהם התורה והמצות שאנו חייבים מעבודותיו שאין להם קץ יתר על מצות התורה מפני התמדת טובותיו עמנו שאין לו קץ ותכלית אמנם לפי מה שאמרנו שכל התוספת הזה הבלתי משוער כלו הוא ממנה עצמה ע"י המשמוש התמידי בדדיה וכמו שאמר הפוך בה דכולא בה וכו' (אבות פ"ה). הנה עלה הכל כהוגן ודברי הכתובים כפשוטן להגיד ולומר שקץ המצות התוריות הוא בלתי מוגבל כמו שהתכלית אליהן הוא עונג וערבות מופלא אשר לא ישער לשון ורעיון כמו שאמר המשורר עליו מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו' (תהילים ל״א:כ׳.) לומר שהוא הצלחה ועונג שאין לה שום גבול וסוף לא בכמות ולא באיכות. וכבר נמצא בה הענין האלהי אשר כתבו החכם אצל מיני התענוגים קצתם עם קצתם וכלם עם העונג השלם הבא עם שלמות צורת הכללות ותמותו והוא שאם כבר הגיעו בכל חלק וחלק ממנה תענוגים נפלאים כפי מה שיחוייב מהגעת הדרושים השלמים ההם כל אחד לפי מדרגרי ומעלתו אמנם התענוג המגיע מכללה הוא ממין אחר עצמו עליהם ושלם מכלם לא במדרגת הכל אל החלק אצל הכמות אבל בעניינים ומינים מתחלפים מאד אצל המהות. וכמה יעיד על אמתת זה מאמר המשורר תורת יי' תמימה משיבת נפש עדות יי' נאמנה מחכימת פתי פקודיי יי' ישרים משמחי לב מצות יי' ברה מאירת עינים יראת ה' טהורה וגו'. משפטי יי' אמת וגו'. (שם י"ט). ירצה הנה התורה בתמימות צורת כללותה יש לה תכלית מיוחד ונבדל במין במעלה ויתרון מן התכליות אשר לכל חלקיה כמו שהנפש המשכלת הוא נמצא נבדל במעלה ושלימות מכל איברי האדם וכחותיו ההיולאניות המשותפות לשאר הבעלי חיים ואינם נכנסים עמה תחת מין אחד. ולזה תועלת כללותה הוא מיוחד אל השבת הנפש הזאת למעונה שאין תענוג שוה אליו ולא ממינו בכל שאר התענוגים החלקיים גם התענוגים המגיעי' מחלקיה הם נבדלים זה מזה במין. כי יש מהם מחכימות פתאים. ויש משמחי לב. ויש מאירות עינים. ויש מעמידות ומקיימות ויש מורות ההצדק והאמתות והנה הנם מתחלפי' במין כהתחלפות האיברי' והכחות והתועלו' אשר ישיגום וכבר יתבאר זה היטב במה שכתבנו על אלה הכתובי' אצל תמונת המנור' שער מ"ט כי יראה מהם תיעשה המנורה כהוגן גם פירוש כל המזמור כתבנו בנעילת השער הראשון ומצאת כי תדרשנו משם צודק מאד למה שרצינו אליו הנה. והנה בשביל החלוף המיניי אשר לחלקים האלו במעלה עם השלמות הכללי אמר הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (שם) יאמר כי התענוגים המגיעים בעודו בדרך הם מינים ממינים שונים מהם נחמדים כזהב ומהם יקרים כפז רב מהם מתוקים מדבש ומהם כנופת צופים. אמנם שעקר מה שהוא נזהר בהם הוא מצד מה שיגיע לנזהר בשמרם עקב רב: והוא השכר הבלתי משוער לסוף. וכמו שאז"ל אדם אוכל פירותיהן בעה"ז והקרן קיים לעה"ב (ריש פ' קמא דפיאה) וכבר ביארו חז"ל זה הענין עצמו מההתחלפות הנמצא בתכלית התוריות אלא שהורו אותו בהבדל השלמיות המגיעות על ידי השלמים הקודמים באומה מהשלמות המגיע ממשה אדון כל הנביאים עליהם המנוחה והשלום. אמרו במדרש שוחר טוב (תהלים א') אתה מוצא כי כשעמד אברהם אבינו וברך את יצחק בנו וגמר בנתינה שנאמר ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק וגו' (בראשית כ״ה:ה׳) עמד יצחק וברך את יעקב פתח בנתינה שנאמר ויתן לך האלהים וגו' (שם כ"ז) וחתם בקריאה שנאמר ויקרא יצחק את יעקב ויברך אותו (שם כ"ח) עמד יעקב וברך את השבעים ופתח בקריאה שנאמר ויקרא יעקב אל בניו וגו' (שם מ"ט). וחתם בזאת שנאמר וזאת אשר דבר להם אביהם. עמד משה לברך את ישראל אמר יעקב בכורו של מקום פתח בקריאה וחתם בזאת הריני פותח במה שחתם זקני ופתח בזאת הברכה וחתם באשריך ישראל. כיון שעמד דוד פתח במה שחתם משה ואמר אף אני אברך באשרי ואמר אשרי האיש אשר לא הלך וגו'. הנך רואה שנתחלפו כל המאמרים הללו שנמצאו בפי כל השלמים אשר קדמוהו למשה רבינו ממאמרו התחלפות הכלל אל הפרט כי הנה הוא לקח בברכתו מאמר כללי באומרו אשריך ישראל שמורה על כללות הטובות כלן כמו שנתפרסם הלשון הזה בפי כל החוקרים אשר הסכימו בשזה הלשון רצוני אשר הוא תואר כולל כל המעלות וההצלחות ושהכל בעבורו ואינו בשביל דבר אחר והוא ענין התכלית על כל שאר התכליות כמו שביארו החכם בפרק ד' מספר המדות ומה גם עתה בתשיעי ובעשירי מהעשירי כי שם נתבאר היות האושר שלם ומענג ומספיק ושובת מכל היגיעות אמנם הם כלם לקחו מאמרים מורים על חלקיות וקצתי דברים וענינים ולא עוד אלא שנתחלפו זה מזה בענינם כהתחלפות מלת נתינה מקריאה ומלת קריאה ממלת זאת בהוראתם. אמנם ענין התחלפותם ממדרגה למדרגה יחוייב מהיות האנשים השלמים ההם באים בתחלה לכלל זה השלמות כמו שאל הסבה הזאת עצמה אמרו חז"ל (פסחים פ"ח.) שקרא אברהם אל המקום המיוחד לבית עולמים הר. ויצחק קראו שדה. ויעקב בית. שחלוף השמות יורה על הגעת יתרון השלמות בהכרת הענינים האלהיים בזה אחר זה כמו שביארנו הדבר יפה בפרשת ויצא יעקב שער כ"ה ח"א. והנה על האופן ההוא יוחס זה השלמות אשר נתברכו בו יוצאי ירך אברהם אבינו בפיו ולשונו אל מלת נתינה כי לפי מיעוט ההכנה הנמצאת אז בתחלת הענין במקבלים אותו נחשב כאלו נתנה להם במתנה גמורה מבלי שיקחוה חלף שכר עמלם ולימודם, אמנם כשהיתה התחלת יצחק מזה הענין מהשלמות ולא סר מלכת אחריו כבר העלה אותו אל מדרגה עליונה ממנה עד שייחס ברכותיו אל לשון קריאה להורות שכבר היו קרואיה נקראים אל על ותמצא בהם העניה והשמעות אל השלימות והאזנה אליו מה שלא היה כן בראשונה. אמנם יעקב לפי שהתחיל מזה השלמות העלה אותו אל מדרגה גדולה מזו והוא צד השערה והכרה אל השלמות המיוחד אשר יאמר כי הוא זה באופן מה כמו שנרמז במראה הסולם אשר שם נאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים (בראשית כ״ח:י״ז) כי כל אלו הלשונות הם לרמוז וליחד הענינים האלהיים בציורו ולהבדילם משאר השלימות והתענוגים אשר ציירום שאר האנשים בתכליותיהם והוא מה שאמרו שסיים במלת וזאת באומרו וזה אשר דבר להם אביהם כי הוא הדבר המסור להם מפיו ביום ברכתו אותם כמו שדרשו חז"ל וכבר ביארנוהו במקומו. אמנם עדין לא היו משערים גודל הענין ועוצם השפשטותו אם ברובו ואם בהפלגת תענוגו וטובו וכמעט שהיו מציירים בו שום קצבה כמו שנראה ממלת וזאת עד שבא משה אדוננו ע"י והתחיל מהשגה זו והשלים תוארו במדרגה האחרונה שאין למעלה ממנה אשר זכרה באומרו אשריך ישראל מי כמוך כי הוא שם כולל ומקיף כל השלמיות והטובות התכליתיות כמו שאמרנו וכפי מה שכוונו חכמינו ז"ל במדרש אשר זכרנו ראשונ' שאמרו ישראל אומרים מי כמוך באלים ה' ורוח הקודש אומרת אשריך ישראל מי כמוך. והכוונה להם שיובן מהמאמר הזה להם ענין אלהי מיוחד מושפע ונאצל אליהם מאלהותו ית' עד שלהפלגת גדולתו ושלימותו יראה שא"א להשפע כי אם מאתו ית' מצד שאין כמוהו באלהים כי השפע המופלא בלתי בעל תכלית ראוי שיוחס אל השלם שבמשפיעים ב"ה. ופירשו אמתת הענין ומהותו במה שאמרו נתקבצו כל ישראל אל משה רבינו וכו'. להורות על מה שיחייבהו השכל תכלית החיוב שימצא לאדם תכלית אחר ושלמות עליון ממה שישיג בזה העולם הנפסד שאם לא כן לשוא תהיה צורתו הנבדלת מכל שאר הבעלי חיים השפלים ושוא עבוד אלהים בכל עבודות התורה וזולתם כי זהו חוזק החקירה אשר בא בה שלמה החכם בספרו המיוחד אליה באומרו מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש (קהלת א׳:ג׳) כי חוייב לו למצוא זה היתרון על כל פנים לסבה שזכרנו ובקש ולא מצא שיהיה זה בשום עסק מכל העסקים האנושיים למיניהם כי אם מצד עסק התורה והמצוה הנמשכת מהיראה האלהית אשר מצדם מצא לו אחרית ותקוה בעולם הנשמות כמו שסיים באומרו סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (שם י"ב) כמו שביארנו שם בפירושיו תוכן הדברי' יפה וקצתו זכרנו בשער ל"ג, והנה מהכח והטעם ההוא עצמו אמרו (בספרי שם) שנתקבצו אצלו ואמרו משה רבינו מה טובה עתיד הקב"ה לתן לנו לעולם הבא כי ידעו כי מחיוב השכל ומחיוב ייעודי תורתו יש שכר טוב לעמלם אבל לא ידעו מה הוא ולא באו עד תכליתו והיו רוצים שיודיעהו להם בדמותו בצלמו ע"ד שאמר המשורר על שאלה כזו רבים אומרים מי יראנו טוב נסה עלינו אור פניך ה' (תהילים ד׳:ז׳) כמו שנתבאר תשוקת זאת השאלה בפרש' הברית שער ע'. והנה הוא ע"ה השיב להם התשובה המיוחדת לכל דבר שאין לו שום שיעור וקצבה באומרו איני יודע מה אומר לכם וכו'. לומר שאין לו פה ולא לשון ולא איש דברי' הוא להקיף ולשער הטוב ההוא העליון להיותו בכמות ואיכות בלתי בעל תכלית ושלזה אינו יודע לתארו בתואר אחר רק מה שמורה על רבויו ועוצם גדולתו הבלתי משוערת במה שאמר אשריך ישראל מי כמוך כלומר אשריכם מה מתוקן לכם כי הוא ודאי טוב בלתי מוגבל ונחלה בלא מצרים. והנה בזה דברו בתואר העונג התכליתיי הנמצא עם שלימות המלאכה ותמימותה כמו שאמר. אמנם במשל אשר אמרו למלך שמסר בנו לפדגוג אחד וכו'. השלימו להורות הענין כלו מענין התענוגים הקודמים והתחלפם זה מזה במין וכלם מהאחרון וזה במה שאמרו שהיה מחזרו ומראה אותו ואומר לו כל אילנות הללו שלך כל גפנים הללו שלך כל ארצות הללו שלך כי בזה יראה שכוונו לרמוז אל מה שקדם מן התארים אשר תארו זה הטוב האבות הקדושים מתוארים מתחלפים כמו שנבדלו סתם אילנות מהגפנים וזה וזה מהארצות וכלם לא יצאו מהשערת קצב וגבול מה כמו שסיים יעקב עד שנלאה מהראותו ואמר איני יודע אשריך מה אומר לך אשריך מה מתוקן לך כך אמר משה וכו'. כי הוא אשר הרחיב להם הענין עד אין סוף. ומה שאמרו עם נושע בה' עם שאין ישועתו אלא בשכינה הוא עצמו מה שאמרו ראשונה הם ואמרו מי כמוכה וגו' ורוח הקדש אומרת אשריך ישראל וגו'. כמו שכתבנו. מ"מ למדנו כונת המאמר במה שאמרו שמשה רבינו סיים באשריך ישראל שהוא מאמר הרומז לטוב הגדול ונפלא לאין סוף. אמנם טעם הראות על זה האופן ולא על דרך פרטיות עניני זה הטוב על הדרך אשר דברו והרחיבו בעניני נמוסי שאר האומו' וכתותיהם כבר כתבנוהו והארכנו בענינו שם בפרש' אם בחקותי ובשער ל"ג הנזכר והוכחנו הוכחה עצומה שהזכירה באופן אחר הוא דבר שאין בו תועלת כלל ולא עוד אלא שיזיק ועל זה אמר המשורר אמרות ה' אמרות טהורות וגו'. אתה ה' תשמרם וגו' (תהילים י״ב:ז׳). בכלל המזמור כלו אשר נוהגין ישראל לקרותו ביום סיום התורה ומצאת נחת רוח כי תדרשנו משם בכל לבבך כי זה עם כל הכתוב שם ישקיט המיית השאלה הזאת ויניח דעת כל בעל שכל מאי זה כת שיהיה אצלה בלי ספק. אמנם מה שאמרו בסוף המאמר (שוח"ט שם) כיון שעמד דוד פתח במה שחתם משה ואמר אף אני אברך באשרי ואמר אשרי האיש אשר לא הלך וגו'. הוא מה שנתקיים אמונת מציאות זה הטוב על הענין ההוא בכל האומה הזאת. אמנם נתיחס הדבר לדוד לפי שהוא יותר מכל זולתו מהנביאי' ומהמדברים ברוח הקדש המדבר בזה האושר והמפרסם עניני בכמה מקומות ותמיד כל היום וכל הלילה לא יחשה מהזכירו ומהתפלל עליו אמר אתהלך לפני ה' בארצות החיים להתהלך לפני אלהים באור החיים. אל תאסוף עם חטאים נפשי וגו'. כי לא תעזוב נפשי לשאול וגו'. מה רב טובך אשר צפנת ליריאך וגו'. וזולת זה רבים אשר זכרנום בכלל מה שנמצאו לזולתו. ולזה התחיל ספרו מזה הענין המיוחד לא להוסיף עליו כי עליו אין להוסיף אבל להחזיק בו ולקיימו וליחס אותו אל הסבה המיוחדת אליו אשר אין זולתה ואופן השגתו בה ואמר. The variety of ways of pious conduct by individuals mentioned in the Talmud, demonstrates that it simply is not given to one person to fulfil all possible permutations in one lifetme. Performance and study of each of the sections brings its own reward in terms of happiness, enlightenment etc., but the impact of Torah in its totality is infinitely greater, and even different conceptually. The reward for fulfilment of each mitzvah may vary from "gold" to "fine gold," but the reward for the totality of observance is eykev rav, is so great that it cannot be defined in terms which our imagination understands. Similarly, when the Mishnah in Peah 1,1, promises dividends in this world for certain types of good deeds performed, whereas the "capital" is reserved for the world to come, the concept is identical with that expressed by the Psalmist. A study of the expressions used by our ancestors when blessing their children, or Israel as a whole, reveals that the change in the wording used reflects the ongoing and ever increasing closeness that existed between the various recipients on the one hand, and G'd on the other, just as already Abraham, Isaac and Jacob had different conceptions of mikdash the holy sanctuary, Abraham calling it "mountain," Isaac "field" and Jacob "house," respectively, there has been dynamic progress towards an increasingly intimate relationship between Israel and G'd. The uniqueness of this relationship is seen when Moses says "hail unto you Israel, who is like you?" Here he had paraphrased the words he had used in the song of thanksgiving after crossing the sea of reeds, when he had sung "who is like You O Lord, amongst the deities?" The reason the Jewish people wanted the reward in olam haba spelled out is, that they felt unless there was such a thing, the advantage of man over other creatures in this universe would not only be illusory, but man would actually be worse off than the animals. This very thought is in Solomon's mind, when he asks "what is man's gain in return for his toil?" (Kohelet 1,2) He refers to the comparison with the "inferior" creatures. Torah study and observance, force these conclusions on man. (see chapter thirty three) Moses' reply was that description in detail of that reward would deprive it of part of its value. Whenever we specify something, we give finite limits to the matter thus defined. Therefore, in order to preserve the comprehensive value of the reward, it could only be described as "indescribable."
אשרי האיש אשר לא הלך וגו'. כי אם בתורת ה' וגו'. והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו' (תהילים א׳:ג׳). יבאר מציאות זה האושר ויאמר שאין מדרכי שישיגוהו על דרך לא טוב מכל הדרכים המימינים והמשמאילים אבל שהשגתו תהיה על דרך התורה התמימה משיבת נפש כמו שאמרנו ראשונה ויאמר זה בהזכיר חלקי האנשים בהשתמשם בחייהם. ואמר שהם לא ימלטו משיהיו על ארבעה פנים יש שדעותיהם הפנימיות נפסדות אמנם טומנים אותם בחובם בקצת מעשים נראים טובים אם ליראת העונשים או להונות האנשים והם באמת הרשעים בעצם כאשר נמצא בהם דבר טוב במקרה. ויש בהפך מאלו שדעותיהם ותשוקותיהם הפנימיות הם טובות וכשרות אמנם הם נצוחי התאוות החצונות והנה אלה הם כשרים בעצם וחטאים במקרה כמו שנתבאר זה הענין בפרק אחד עשר מהשביעי מספר המדות ויש שנגמר בהם רע מבית ומחוץ לא נמצא בהם שום טוב לא בעצם ולא במקרה. ויש בהפך אלו והם האנשים השלמים שהם טובים בחצונותם וישרים בלבותם טובים לשמים וטובים לבריות. והנה הוא תלה האושר שהזכיר בפתח דבריו בהרחקת האדם מכל אלו השלשה דרכים הראשונים והדבקו ברביעית וזכר אותם על דרך החלוקה עצמה אשר זכרנו:
ועל הראשונה אמר אשר לא הלך בעצת רשעים כי האנשים אשר בעצם הם רשעים א"א שתהיה עצתם כי אם רעה לפי שהעצה היא יוצאת מעומק לבבם אשר הוא למרע ועל זה עצמו אמר אליפז האומרים לאל סור ממנו ומה יפעל שדי למו והוא מלא בתיהם טוב ועצת רשעים רחקה מני (איוב כ״ב:י״ז-י״ח) אמר כי האנשים הרשעים הכופרים בלבם בלתי נכרים להמון מצד שבתיהם מלאים כל טוב אשר מלא אותם הוא יתע' לסבה ידועה לו הנה עצתם רחוקה היא ממנו כי הוא נשמר ממנה כי ידע אשכלות מרורות בקרבה. ועל השנית ההפכית אמר ובדרך חטאים לא עמד כי החטאים הדרך אשר הם הולכים בה הוא רע באשר אין כח בהם לעמוד על דעתם הטוב. ואחר שהם רשעים אף כי יהיה במקרה אין לעמוד בדרכם. והנה על השלישית שהיא רעה בהחלט אמר ובמושב לצים לא ישב כי הלצים ודאי הם רעים לשמים ולבריות מלב ומנפש ולהם לא יקבלו שום תקנה. וכבר היתה לשלמה תמיד עמהם מלחמה ערוכה ויאוש מדעת מתקנתם לא יאהב לץ הוכח לו וגו' (משלי ט״ו:י״ב). אל תוכח לץ פן ישנאך (שם ט'). לץ תכה ופתי יערים נכונו ללצים שפטים (שם י"ט) ולזה אמר ובמושב לצים לא ישב שכיון שבא עד קצה הרע הזה בו ישב לעולם:
הנה לא נשארה דרך ישרה ונכונה להגיע אל זה האושר רק ההפכית לזאת והוא אשר יהיה האדם טוב ושלם בתשוקותיו הפנימיות ובמעשיו החיצוניות ועליה אמר כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו וגו'. והענין מבואר בשרצה שיהיה חפציו הפנימיים לתורה למצוה והמעשים החצונים יסכימו עמהם עד שלא יסור יומם ולילה מלהגות בה כמו שאמר שלמה עליו השלום אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירוך בכל עת באהבתה תשגה תמיד (משלי ה׳:י״ט). כי באהבתו אותה על זה האופן והתמיד העיון וההגיה בה תמיד יגיעו לו ממנה המון תועלות גלויות ונסתרות ורבוי המצות על השיעור שאמר אליו גל עיני ואביע' נפלאות מתורתך (תהילים קי״ט:צ״ו) וכמו שאמר רחבה מצותך מאד (שם) וכאשר ביארנום ראשונה. והנה אחר שהזהיר וזירז מאד על סור מרע ועשה טוב על הדרך הזה נעתק לבאר מה שאיפשר לבארו ממהות האשר הזה שזכר ויחסו אל התורה האלהית אשר חתם משה רבינו בה באשריך ישראל ואמר והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו'. ירצה כי מצד חפצו הפנימי והגייתו התמידית בתורה על הדרך שאמרנו הנה הוא אצל שאר האנשים כעץ השדה החזק אצל שאר הצמחים ולא עוד אלא שהוא שתול על פלגי מים שהוא רענן וטוב כל הימים מרוב הלחות התמידי אשר לצדו ומהמחוייב שאיש כזה יתן פריו המיוחד אליו מהמצות התוריות הנראות והלביות העמונות. וזה מה שיחייהו תעיד ולא יראה מות בארץ החיים וכמו שאמר המשורר אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול וגומר (שם מ"ט). יראם כי במות הבשר תשאר הנפש קיימת והוא אשר רצה באומרו ועלהו לא יבול כי לפי המשל הוא כנוי למות. וזה כי נבילת העלה אל האילנות בתחלת החורף זו היא מיתתן כמו שצמיחתן בזמן האביב זו היא התחלת חיותן ולזה תהיה הכוונה מבוארת אשר פריו יתן בעודו בעולם הזה שהוא זמן המעשה ולא יראה מות בנפשו כשאר הכתות אשר זכר וכל אשר יעשה יצליח תמיד כי לא במותו תפסק הצלחתו כמו שהוא בהצלחות המדומות שאמר עליהם כי לא במותו יקח הכל אדרבא אז הוא זמן הצלחתו העצומה הבלתי משוערת אשר עליה אמר אשרי האיש נמשך למאמר אשריך ישראל כמו שאמרנו. והיות אלו הסגולות הנמצאים להפך אצל כל העצים השתולים על פלגי מים הוא מבואר כמו שכתבתי הדבר אצל וערבי נחל שער ס"ז פ"ז.
ואחד שזכר הגעת האושר אל הכת הרביעי בעסק התורה האלהית אשר נחתמה בו ביאר מ"ש שאי אפשר להתאשר שום אחד מהשלשה כתות שזכר ואחר לא כן הרשעים וגו'. ובשם הזה כלל שני הכתות מהשלשה הראשונות והם הרשעים והלצים לפי שהם רשעים בעצם וראשונה עם שהכת הראשונה ימצא בה קצת טוב רצונו במקרה ולזה הם הפך האיש הזה המאושר אשר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה וגו'. כי מצד עצמם הם הפך העץ החזק ואינם אלא כמוץ אשר מציאותו חלוש מאד ותחת אשר הים עץ הזה סמוכות ישיבת פלגי מים מבחוץ המעמידים אותו תמיד והוא ההגיה התמידית בתורה כמו שאמר הנה לרשעים האלו יבא קדיפ רוע מעשיהם ומחשבותיהם וידוף אותם ממקומם וממעמדם ולא ימצאו עוד וכמו שאמר במקום אחר כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו (שם ק"ג) ואחר נתן הבדל בין שתי אלו הכתות המקולקלות שכלל בשם רשעים כמו שאמרנו בין הכת האמצעית אשר קרא אותם חטאים ואמר על כן לא יקומו רשעים במשפט וגו'. ירצה על כן על כל דברי זה הטעם והוא שהרשעים הם אשר הם רשעים בעצם מצד היותם כן בפנימיותם אי אפשר להם לקום עוד בעדת צדיקים כי לא יקווה מהם שישובו מרשעתם להיות בעלי תשובה עד שיאמר בהם מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד אמנם החטאים מצד שהפנימי שלהם הוא טוב כבר יקראו צדיקים בעצם ואם הם חטאים במקרה לכן יש תקוה לאחריתם כי נפשם עליהם תאבל בעשותם הרעות וישובו למוטב. ולזה אמר על כן לא תהיה לרשעים הללו תקומה במשפטם בעולם הנשמות וחטאים חלקם בעדת צדיקים לאור באור החיים שכיון שלא היו חטאים רק במקרה יהיה להם המקרה קל ההסרה ויתהפכו אל הצדק אשר היה להם בעצם ויהיו מכלל הבעלי תשובה כמו שאמר וביאר אמות הטעם ואמר כי יודע ה' דרך צדיקים וגו'. ירצה כי יודע ה' דרך הצדיקים אשר הם כן בעצם שסופם לשוב אל נכון לסבה שנזכרה. אמנם הרשעים בעצם אין מטבעם לשוב כי דרכם לשוב למוטב תאבד בפניהם ולא תמצא בארץ החיים.
הנה שביאר היטב הכוונה אשר אליה תפס בלשון ההוא אשר סיים אדון הנביאים ולבא איך האושר ההוא אשר הזכיר הוא תלוי בהתרחק מהרחקותיה ובהתקרב אל לימוד התור' ההיא ומצותיה ועשות אותם והוא אשר התמיד תמיד בהרבה מזמורים ובהרבה מקומות אשרי כל ירא יי' וגומר יגיע כפך כי תאכל וגומר (שם קכ"ח). וכבר ביארנהו בפרשת עמלק שער מ"ב אשרי נשוי פשע אשרי יושבי ביתך אשרי תמימי דרך אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי' אלהיו:
ולהיות זאת המלה מיוחדת אל ההורא' הנפלאה שאמרנו רצוני להצלחת העולם התענוג הנצחי להתעלס בזיו השכינה בתמידות השבח והמהלל כאחד הנבדלים הוא שסיים ספרו אדוננו דוד ע"ה במאמר כל הנשמה תהלל יה הללויה כי הוא באמת פי' מלת אשרי שזכר ראשונה. והכל בכלל מה שאמר אשריך ישראל. ולזה לא אמר פתח באשרי וסיים בהללויה לפי שאין הסיום דבר נוסף על הפתיחה כלל רק פי' מה. והוא מה שביארו הללויה אשרי איש ירא את ה' וגומר. גבור בארץ וגו'. הון ועושר וגו'. זרח בחשך וגומר (תלים קי"ב). כי אחר שזכר הטובות הגופיות הזמניות אשר תיעד התור' בכל המקומות לסבות עצומות שזכרנו בפר' הברית שער ע' הנזכר כמו שהם מבוארות לפניך כל אחד כפי ענינה נמשך אל ההצלחה הנפשית במיוחד שבכנוייה והוא לאור באור החיים ועל זה אמר זרח בחשך אור לישרים וזה כי בבא שמשם של רשעים וכאשר נדעך נרם בעת מיתתם אז יזרח אורם ויהי היה הולך ואור עד אין קץ. ואמר חנון ורחום וצדיק כנגד ג' מיני הטובות אשר זכר כי גבורות הזרע הוא מענין החנינה כד"א (בראשית ל״ג:ה׳) הילדים אשר חנן ה' את עבדך. וענין העושר הוא מדת הרחמנות לתת לכל בריה די מחסורה וכמו שאמר ורחמיו על כל מעשיו (תהלים שם קמ"ה). אמנם על ההצלחה הנפשית אמר וצדיק כי היא באה מפאת הצדק המוחלט ולא במקרה והזדמן וכמו שאמר והלך לפניך צדקך וגומר (ישעיהו נ״ח:ח׳) ולזה התחיל המזמור הללויה לומר שענין ההצלחה המופלאה הזאת היא להיות הנפש בשבח והלול מתמיד אל האל ית' לא יפסק לעולם כמו שעל זה גמר ספרו וסיים כל הנשמה תהלל יה הללויה:
והנה עם זה כבר נתבאר שקיימה התור' האלהית במדע האמתי הנבואיי אשר אין אמתות למעלה ממנו כל מה שעלה בזה הדרוש הנפלא מהעיון המחקרי אם במהות העונג התכליתיי המגיע בסוף הפעולות האנושיות ואם בהפרדתו במהותו מכל שאר התענוגים המגיעים בדרך ואם בהפרדת כלם זה מזה למיניהם עם שאי אפשר שלא יתחלפו ההשגות והתענוגים אשר דברה בהם התור' האלהית ביעודיה הפלא ופלא במהותם מאותם אשר שערום חכמי המחקר כמו שהתחלפו חילוף רב המעשים המביאים אותם יש לדעת באשר אלו הם ענינים עליונים ודברי אלהים חיים ואלו המעשים ותיקונים אנושיים לבד שהוא הבדל מופלא ומפורסם. ומכללם נתבאר גם כן מה שהנחנוהו ראשונ' מחיוב סדור הדבור בענינו אצל הלמוד במקום מציאותו אצל המעש' כי על כן היתה חתימת זאת התורה האלהית אשר היא הדרך הישרה להגיע לאור באור יי' במאמר אשריך ישראל מי כמוך אשר הוא מאמר כולל ודמוי כל הענין כמו שביארוהו חז"ל וגם דוד אשר פתח בו סיים בביאורו וגמר כל הנשמה תהלל יה הללויה כמ"ש. והנה שלמה בנו בספר משלי סיים בזה האושר עצמו באומרו קמו בניה ויאשרוה וגו'. רבות בנות עשו חיל וגומר. שקר החן וגו'. תנו לה מפרי ידיה ויהללוה וגומר (משלי ל״א:ל״א). כי הכל בנפש המשכלת הוא נאמר כמו שנתבאר יפה בפרשת שרה שער כ"ב. ומשם למד ארסטו ליחד הדיבור בזה העונג במאמר העשירי האחרון מספר ההוא הנכבד אשר במדות. וזה מה שרצינו אליו בזה הדיבור הנפרד אשר שמנו אותו לסוף ונעילת השערים כלם. והנה אין ספק כי יגיעו למשתדלים אצל הלימוד והעיון באלו הענינים ניצוצות ואורות מהתענוגים ההם אשר למתעסקים בהם אצל הפעולות אם מאותם ההנאות החלקיות המגיעות בהמשך המלאכה ואם שמץ מהתענוג השלם המגיע בתמימותה כי זה מה שנמצא במציאות חזק אצל הנסיון עד שזה המתיקות והערבות הוא מה שיחזיק מיתרי החשק ועבותות האהבה להמשיך בכח גדול לב המעיינים בכל חכמה להפרד מדרכי העולם וחמודותיהם ולהתבודד על למודם כי יקרו להם אלו ההשגות השכליות המגיעות לכל אחד כפי כחו איש כמתנת ידו מכל כלי חמדה וכמו שאמר בזאת התורה האלהית אשר אין ערוך אליה בכל החכמות כלן כי על העסק בלימודה אמר המשורר שש אנכי על אמרתך וגומר (תהילים קי״ט:קס״ב). אמר כי המאמרים לבד יש להם אותה סגולה נפלאה מהשמחה והערבות כל שכן במה שיגיע מקיומם משמחת הנפש וערבות' בעולם הנשמות והוא שביאר יפה באומרו פקודי יי' ישרים משמחי לב וגומר. הנחמדים מזהב וגו' (שם י"ט). והעד הנאמן אמר גם עבדך נזהר בהם וגומר יאמר שהם יקרים מאד אצלו ושמח אצל למודם יותר ממה שישמח באלו התענוגים הגשמיים שזכר מלבד מה שיגיעהו בשמרם וקיים אותם בפועל עקב רב והוא עצמו אשר עליו אמר מה רב טובך וגו' (שם ל"א). ירצה מה רב טוב העונג והערבות הצפון לנפשות יריאיך בהיותם בעולם ההוא הרוחני אשר עין לא ראתה אלהים זולתך אבל עכ"ז פעלת וגלית שמץ מנהו לחוסים בך הנעזבים מדרכי העולם ומעסקיו להתעסק בתורה ובמצות ובעיוניהם כי יגיעם ערבות ועונג יספיק להמשיכם אליו בחזקה והיא נגלה ומפורסם נגד בני אדם כמו שאמרנו:
מהולל אקרא יי' אשר לא מנע את שאלתי אשר השתטחתי עליה לפני כסא כבודו בהשתחותי להדום רגליו והספיק בידי להגיע עד קצה זאת המלאכה הארוכה והמעולה כפי מה שהיתה בה הכוונה אשר משני צדדיה אלה רצוני הכמות והאיכות היתה מאד נפלאת בעיני כפי ערכי ולא מצאתי לה שום אפשרות כי אם לבא אליה בשמו הגדול והקדוש אשר לא יבושו קויו כמו שכתבתי במבא השערים יהי שמו מבורך אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם עבדו בן אמתו אנכי בדרך נחני. ומשער לשער הביאני. *שמח שמחני וכו' פה משתדל הרב ז"ל להסב רעיון הדרוש המבואר למעלה בתוכן נעילת השערים גם על עצמו, באמרו כי גם הוא שמח והתענג בהשלימו כל שער ושער מס' היקר הזה, אך העונג והשמחה האלה אינם דומים ושוים כלל אל העונג והשמחה אשר ירגיש עתה בהשלימו בעזר הי"ת הל הספר כולו, ונתן בעבורו זאת הודות והלל לה' אשר הביאהו עד הלום, ואני הצעיר באלפי החכמים אבוא אחריו ומלאתי את דבריו ואען ואומר גם אני: "ברוך ה' אשר עזרני עד כה, להשלים ביאורי מקור חיים זה היום. פה ק"ק טרעביטש יום ו' עש"ק מ"א למב"י תר"ט לפ"ק.. חיים יוסף במו"ה שבתי פאללאק ז"ל מטעביטש. שמח שמחני. בשמחות וגיל מתחלפים ומינים ממינים שונים כאשר הם נפרדים ולסוף השערים הגיעני. לחזות שובע שמחות המגיע בתמימות המלאכה וכללותה אשר הוא עונג שלם ונפרד במהות מכלם הן יהיה ה' אלהיהו בעזרנו ובסומכי נפשנו. לשמוע וללמוד תמיד בדברי התורה הזאת הארוכה והרחבה ומעשה ידינו יכונן עלינו. לשמור מאד ולעשות אותם כתקנם ונזכ' ונחיה ונירש הנועם המתמיד הכרוך בעקבה לחיי העולם הבא ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה:
תם ונשלם ברוך יי לעולם אמן ואמן.