בו יבואר אופני תיקון החטא של שנאת חנם
ראשית כל, צריך להסיר השנאה מלבו, ואז יטהר נפשו מעון שנאת חנם שיוכל אח״כ להתודות על העבר ויתכפר לו. וכשם שבעון גזל כל זמן שלא השיב הגזילה לבעליו לא יתקן חטאו, ואפילו יום הכיפורים אינו מכפר עליו, כן הדין בעון שנאת חנם, כל זמן שלא נעקרה השנאה מלבו לגמרי, אינו יכול להתודות, ואינו מתכפר לו העון הזה אפילו בכמה וידוים, דהוי כטובל ושרץ בידו.
גם ירגיל אדם את עצמו לדון את חבירו לכף זכות, ובכל מעשה שעשה האדם, צריך לחפש עליו זכות, שאולי בשגגה עשה הדבר הזה, או אולי כבר התחרט על זה, וכיוצא בזה, וממילא תסור השנאה מלבו, וכבר אמרו חכמינו זיכרונם לברכה הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו מן השמים לכף זכות.
עוד איתא בחכמינו זיכרונם לברכה (אבות פרק ב׳): אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, דהנה לפעמים אדם מבקש איזה טובה מחבירו כגון להלוות לו גמילות חסד, וחבירו לא עשה לו הטובה ההיא שביקש ממנו, אל יתרגל האדם לדון אותו לכף חובה ולתלות שבשביל רוע לבבו לא מילא את בקשתו. אלא צריך האדם לחקור אותו אם יש בידו להלוות לו, דמצוי מאד לפעמים באחד שבהנהגת ביתו מתנהג בהרחבה, וממילא כולם חושבים אותו לעשיר ונגיד, ובאמת מצבו דחוק ונורא, אבל מוכרח להתנהג כך או משום שלא תגרום לו הקמצנות היזק במסחרו, או שיקפצו עליו בעלי חובותיו שיתבעו ממנו כשיודע להם שירד מנכסיו, או אולי לא יתנו לו בהקפה, או שיש לו בנים ובנות שהגיעו לפירקם ואינו רוצה שיצא שם עני עליו, ועוד ענינים שונים שבשבילו לא היה בידו למלאות בקשתו. וצריך האדם לעשות חשבון בנפשו, מה היה הוא עושה אם היה נמצא במצב כזה, ואם היה הוא יותר טוב ממנו. וזוהי כוונת מאמר חכמינו זיכרונם לברכה עד שתגיע למקומו, רוצה לומר: למצבו. ואם יעשה אדם חשבון כזה תמיד, אז ידון לעולם את חבירו לכף זכות ויתן הצדק לחבירו.
והנה במאמרי אלו המעטים, ביארתי רק מקצת מן המקצת מגודל העון של שנאת חנם ואופן תיקונו, אבל האיש הנבון אם רק ירצה להתבונן בדרכיו עוד יותר, ימצא עוד כמה ענינים שעל ידיהם יזדרז להסיר שנאה מלבו, ולאהוב את חבירו בנפשו.
והנה אחי ורעי, אחרי שידענו כי החטא והעון העיקרי שגרם לחורבן בית מקדשנו וסיבת אריכות גלותנו, הוא העון של שנאת חנם בין איש לרעהו, על כן כשאנו רוצים ומצפים שיבנה בית מקדשנו, מחוייבים אנו לתקן את אשר קלקלנו, ובאותו עון שחטאנו אנו צריכים לתקן, ועל פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה עשה אדם חבילות של עבירות יעשה כנגדן חבילות של מצות.
והתיקון לזה העון הוא, שיפעול כל אחד בנפשו לאהוב את כל אחד ואחד מישראל בין בגופו ובין בממונו, ולחוס על כבודו וממונו של חבירו כשם שחס על כבוד וממון עצמו, ועל זה הוזהרנו במצות ואהבת לרעך כמוך וכמו שכתב הרמב״ם זכר לברכה, ולא לחנם נקראים אנו בשם חלק ה׳, כדכתיב כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו. ומלבד זה צריכים אנו לדעת כי ענין זה של הבאת שלום בין אדם לחבירו, הוא מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כדאיתא (מסכת פאה א׳:א׳).
הנה באמת צריך האדם להתבונן בעצמו ולראות, שהיצר מפתה אותו בכל יום מלהתעלם ומלהבין גודל טובותיו וחסדיו של הקדוש ברוך הוא ולתת לו תודה עליהם.
ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה איזהו חכם המכיר את מקומו, היינו מדרגתו, ורוצה לומר דמי שאינו חכם, יוכל היצר לרמותו ולומר שהוא נכבד ומקיים את התורה, כפי שהעולם מחזיקים אותו ללמדן וירא שמים שמקיים התורה ומצותיה. אבל הוא בעצמו אם איש נבון הוא, ימצא כמה מצות שעובר עליהן בכל יום ואינו שם לב עליהן כלל לקיימן, וכן בענייני הלאוין שעובר עליהם ואינו שם לב לתקנם. והתועלת מזה גדולה מאוד, שאם יכיר את עצמו הכרה אמיתית, תסור הגאוה ממנו, ויתרצה במה שנותן לו הקדוש ברוך הוא הן בהשפעה והן בענייני הכבוד, ובכל עניניו יכיר שהקדוש ברוך הוא מתנהג עמו במדת החסד.
ובזה מבואר מאד מה שאמר הכתוב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, דהרבה אנשים מתמיהים על הקרא איך משביע והלא אין אדם מת וחצי תאותו בידו, אבל לפי מה שביארנו ניחא מאוד, דסיבת הדבר הוא שאין האדם מכיר את עצמו ונדמה לו שעל פי מעשיו היה ראוי ליתן לו יותר ויותר בעולם הזה, וגם בעולם הבא לא תגרע מדרגתו. אבל הקדוש ברוך הוא שיודעו ומכירו היטב, יודע שאין כדאי לו יותר, וזה גם לטובת בניו שלא יסורו מדרך ה׳ יתברך.