בו יבואר הסיבות הגורמות לשנאת חנם
ועתה נבאר הסיבות הגורמות לשנאת חנם, עיקר השנאה המצויה בינינו באה על ידי סיבות אחדות ונבארן פה אחת אחת.
ראשית לכל, הגורם לעון זה היא הקנאה, שמקנא האדם בחבירו על ענינים שונים, וכאשר נבאר:
א) יש שמקנא אדם בחבירו, על מה שברכו ה׳ בעושר ובנכסים, וכל אשר הוא עושה ה׳ מצליח בידו, ועל כן הוא מתקנא בו, והקנאה מביאה אותו לשנאותו.
ב) לפעמים מצוי שאומן אחד היודע היטב אומנתו ונתפרסם לתהילה לאומן טוב, אז האומנים האחרים מתקנאים בו ושונאים אותו, בחשבם שהוא מקפח פרנסתם.
ג) על ידי שחבירו מכובד יותר ממנו, וקשה לו לראות איך שנותנים לחבירו כבוד. ואף שגם הוא רודף אחר הכבוד, אבל הכבוד בורח ממנו, ובמקום הכבוד גורם לעצמו ביזיונות. ועל כן הוא שונא אותו תכלית שנאה.
ד) ולפעמים מצוי שיש לחבירו מעלות ומדות טובות, ונתפרסם לתהילה בפי כל. ואף שיודע האדם בעצמו שחסרים לו כל אלה, אך מכל מקום בטבעו עינו רעה על תהילות ומעלות חבירו.
והנה כל אלו העניינים מביאים את האדם לידי שנאת חנם, אבל אבאר כאן, איך שכל אלה הסיבות בשקר יסודם, ואין לאדם לשנוא את חבירו עבור סיבות אלו.
נגד הסיבה הראשונה, שהיא קנאת האדם בחבירו מחמת עשרו, הנה ידוע שהקדוש ברוך הוא נותן עושר לאדם בשני אופנים, או משום שגלוי וידוע לפניו שהוא איש טוב ורחמן, ובעשרו שיתן לו ה׳ יתברך יעשה טוב וחסד עם עניים ומרי נפש, והוא בתור גזבר על העושר שנתן לו הקדוש ברוך הוא בעד העניים, ואופן זה הוא לטובתו של האדם. ויש לפעמים עושר שמור לבעליו לרעתו, והיינו משום שהאדם מלא עונות וחטאים, וגם עשה איזה מצות, ולפיכך הקדוש ברוך הוא משלם לו שכר מצותיו בעולם הזה כדי לטורדו מן העולם הבא, וסוף הדבר שיכלה עשרו בענין רע, ואופן זה הוא לרעתו של האדם.
וכשיתבונן האדם בזה, יראה בעצמו שאין לשנוא את חבירו עבור עושרו, כי אין במה להתקנא בו. דלהשיג עושר באופן הטוב הלא רואה כי איננו זוכה לכך, ואם היה לו עושר בודאי לא היה מתנהג עם ממונו כהוגן בענייני צדקה וחסד עם עניים. ובאופן שני היא בודאי אין להתקנא כשיודע לו כי הוא אוכל את עולם הבא שלו פה בעולם החולף, וכבר שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה באבות יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, ואם כן הרי נתברר דמסיבה זו אין לשנוא את חבירו.
ונגד הסיבה השניה, שאדם שונא חבירו על ידי שחבירו אומן טוב יותר ממנו ותולה שהוא מקפח בזה את פרנסתו, כבר שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא, ומה שצריך לו להשיג על ידי מלאכתו ישיג בלי שום קושי וצער, כי מה שנקצב לו לאדם מהקדוש ברוך הוא, אי אפשר לשום אדם בעולם לקחת מידו. וכאשר יהיה לאדם חשבון כזה בודאי תעבור ממנו השנאה שיש לו על חבירו.
ונגד הסיבה השלישית, שמצוי לפעמים שאדם ישנא לחבירו עבור שחבירו מכובד יותר ממנו, צריך האדם לדעת כי בודאי הוא זכאי לכל הכבוד, כי כבר כתיב כי מכבדי אכבד, ואם לא היה נכבד בעיני המקום לא היה נכבד בעיני הבריות, וממילא יגרום לעצמו ביזיונות אם ירצה לבזותו, כי הכל מכבדים את חבירו, וכל הביזיון שרוצה לראות על חבירו ישיג הוא בעצמו, ובאותה מדה שהוא רוצה למדוד את חבירו, מודדים לו.
ונגד הסיבה הרביעית, שאדם שונא לחבירו על ידי קנאתו בחבירו שיש לו מעלות ומדות טובות, היא שטות גדולה מאין כמוה, כי מה אשם חבירו אם חננו ה׳ במידות טובות, ובודאי זכה מן השמים לזה, ובאופן כזה אין שום צד וסיבה לשנוא אותו.
היוצא מדברינו, חזרנו על כל הסיבות הנזכרות, ואם רק יתבונן האדם היטב בדברינו אלה ומאמין הוא בדברי חכמינו זיכרונם לברכה, אז יוכח בעצמו, כי אך שוא והבל כל טענותיו, וכי אין שום מקור לשנוא את חבירו.