בו יבואר עד כמה מגיע עון של שנאת חנם, ועד כמה הקפידה בו התורה
איתא בגמרא (יומא ט׳): מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלושה דברים שהיו בו, עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ומצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה בו, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלוש עבירות עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים.
והנה אנו מתפללים בתפילותינו ובקשותינו ובפרט בתפלות המוסיפים לבנין בית המקדש, ומצפים אנו על זה בכל יום ויום, ואין אנו מתבוננים על עיקר העיכוב של בנין בית המקדש. ומה אם היה בכח העון המר הזה של שנאת חנם להחריב את בית מקדשנו אף על פי שהיו אצלם תורה וגמילות חסדים, כל שכן וכל שכן שיש בכחו לגרום שלא יבנה בימינו, אם לא נחזק את עצמנו בכל כחנו לסור מעון זה ולהעביר את השנאה הטמונה בלבנו. דבעונותינו הרבים נתרבה העון הזה בכל עבר ופינה, בין בעיירות גדולות ובין בעיירות קטנות, ואם לא נתבונן לתקן את אשר קלקלנו, אז נהיה חס ושלום נימוקים בגולה. ועוד נהיה נתבעים על כבוד שמים שנתבזה על ידינו במשך גלותנו המר.
ונבאר כאן למה חמור עון זה משאר עונות:
א) בכל העבירות אינו מצוי אצל אדם שיעבור עליהן בכל רגע ורגע (אם לא באדם המופקר רוצה לומר), אבל בעון זה של שנאת חנם עובר האדם בכל רגע ורגע בזמן שמתעוררת שנאה בלבו, ולפעמים עומדת השנאה אצלו חודש או שנה ויותר, ונתכפלו הלאוין עד אין שיעור.
וכשם שמחלה הנמצאת בגוף האדם אם לא נשתרשה, יש תקוה לרופא לרפאותה, מה שאין כן אם נשרשה המחלה בגופו זמן רב, אז קשה מאד מאד לרפאותה, כן הענין הזה בענייני הנפש, אם נשתרש העון הזה של שנאת חנם בלבו, אז חס ושלום אין לו תרופה, ומאוד מאד צריך האדם להשתדל שלא להשריש העון בלבו.
ב) עוד חמור עון זה משאר עונות, מפני שגורם לו לאדם לכמה עונות אחרים, דהיינו מחלוקת, ולשון הרע, ורכילות, ואונאת דברים, והלבנת פנים, ולהוצאת שם רע, ולפעמים לרציחה ממש, וכדאיתא בספרי עבר אדם על לא תשנא סופו לבא לידי לא תרצח שכן כתיב (דברים י״ח) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש, וכן הריגת הבל היתה גם כן על ידי שנאת חנם של קין. כללו של דבר כל הצרות שבעולם תחילתן ועיקרן הן על ידי שנאת חנם.
עוד בא וראה כמה הקפידה התורה על לאו זה של שנאת חנם, מצינו בענין הלאו של לא תיטור שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: איזו נטירה, אם אומר אדם לחבירו השאילני קרדומך ואמר לו לאו, למחר אומר לו השאילני מגלך, אומר לו: הא לך, ואיני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה. הרי חזינו דאף שמשאיל את החפץ שמבקש ממנו, אם רק אמר לו איני כמותך שלא השאלתני, הוא עובר על לאו דלא תיטור, דגלי דעתיה ששנאה טמונה בלבו על חבירו.
עוד איתא בגמרא (סנהדרין כ״ז:) דמי שלא דיבר עם חבירו מחמת איבה שלושה ימים נקרא שונא, ופסול לדון לו דין, בין לרבנן ובין לר׳ יהודה עיין שם. והנה מצוי מאד בין אנשים, שלפעמים בשביל סכסוך דבר קטן שהיה ביניהם יש להם תרעומת זה על זה, אף ששנאה גמורה אינה נראית ביניהם, אך מכל מקום אינם רוצים להפגש יחד, ובלשון בני אדם נקרא ענין זה שאינו שוה בשוה עמו, אבל באמת הרי חזינו מגמרא הנ״ל שבעניין כזה נקרא שונא ועובר על לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך. ועל כן צריך האדם שיתבונן בדבר זה, שאפשר שבשביל דבר קטן יכשל האדם בעון החמור הזה, שהוא נורא מאוד.
היוצא מדברינו, צריכים אנו מאד מאד לראות לתקן את העון המר הזה שהוא הגורם העיקרי לאריכות גלותנו, וה׳ הטוב יתן בלבנו להסיר השנאה מלבנו, ולא תעלה קנאת אדם על לבנו ולא קנאתנו על אחרים, ונזכה לביאת משיח צדקנו ולבנין בית תפארתנו במהרה בימינו אמן.