ערבית
נוהגין ברוב המקומות בספרד לומר והוא רחום כשאר הימים. וכבר כתבנו למעלה בשם אבן הירחי שני טעמים על שנהגו לאומרו ולפי הטעם הראשון אין ראוי לאומרו בשבת ולפי הטעם השני ראוי לאומרו. וגם רב נחמן כתבו.
וקורין ק"ש בברכותיה כשאר ימות החול בלא גירוע ובלא תוספת עד והושיענו בקרוב למען שמך. וחותמין ופרוש עלינו סוכת שלום בא"י הפורש סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלם. ואין חותמין שומר את עמו ישראל לעד מפני שאומ' במדרש שבשבת אין צריכין שמיר' שהשבת שומר. ועוד דאמרינן בירושלמי הא דתימ' בחול אבל בשבת אומר ופרוש עלינו סוכת שלום. וכן כתבו הגאונים. וכן נוהגין במקצת מקומות לאפוקי ממנהג אישביליא וטליטלה שנוהגין לחתום בשבת כמו בחול ולא יתכן. ואיני יודע למה חותמין בימים טובים ופרוס עלינו ובשבתות כשאר ימות החול.
ונוהגין לומ' פסוק ושמרו בני ישראל וגו' בין גאולה לתפלה לומ' שאם ישמרו ישראל את השבת כראוי מיד נגאלין. וכת' אבן הירחי ואומרי' בצרפת בשבתות ושמרו בני ישראל וגו' ובשאר מועדים אלה מועדי ה' וגו' וידבר משה את מועדי ה' וגו' תכף לחתימת הפורש סוכת שלום עלינו כלומר שיפרוש סוכת שלומו עלינו אם נשמרהו כראוי. וכן ייסד החכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל פיוט לשבת כי אשמר' שבת אל ישמרני אות היא לעולמי עד בינו וביני ע"כ.
וברוב המקומות בספרד נוהגין לומר אחר פסוק ושמרו בני ישראל ברכת יראו עינינו וישמח לבנו אלא שמשנים בפתיחתה במקום יראו עיניו אומרים ישמחו השמים ותגל הארץ. ובימים טובים אינם אומרים אותה ואיני יודע למה נשתנו שבתת מימים טובים לומר בהם ברכה זו. והרב רבינו יעקב בן הרא"ש כת' שאין ראוי לאומרה אף בשבתות שלא תקנו ברכה זו בחול אלא לפי שתקנו לומר פסוקים שיש בהם שמונה עשרה הזכרות תקנו לומר ברכה אחריהם וכיון שאין אומ' פסוקים בשבת למה יאמרו הברכה שתקנו בשבילם ואדני אבי הרא"ש לא היה עונה אחריה אמן מפני שהיה אומר שהיא ברכה לבטלה ע"כ. וכן כתב אבן הירחי, וכן כתב רב נטרונאי והאריך הרבה וסיים בדבריו אתו רבנן בתראי ותקינו בתר שומר את עמו ישראל לעד למימר פסוקי דאית בהן שבתות וזמירות וכיון דאמרינן פסוקי תקינו בתרויהו ברכה ודבר זה בחול אבל בשבת כיון דשכיחי מזיקין וצריכי ישראל למיעל לבתיהון מקמי דליחשך אי נמי מקמי אעקורי שרגא סלקוה לתוספת שהוסיפו ואוקמוה אדתנן ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה וכן המנהג בישיבה שלנו ובבית רבי' שבבבל שאין לומר שומר את עמו ישראל לעד וחותמין במקומו הפורש סוכת שלום וקדיש לאלתר.
ומתפללין אבות וגבורות וקדושת השם ואומרים אתה קדשת את יום השביעי לשמך על שם ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת וזהו לשמך. תכלית שמים וארץ על שם ויכלו השמים והארץ. וצריך להפסיק מעט בין לשמך לתכלית כדי שלא יהא כחוזר למעלה חלילה וחס. וברכתו מכל הימים על שם ויברך אלקים את יום השביעי. וקדשתו מכל הזמנים על שם ויקדש אותו. וכתב רבינו סעדיה כי ברכת השבת וקדושו הוא על שומרי השבת שיהיו מבורכים ומקודשים והחכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל פי' כי הברכה תוספת טובה שיתחדש בגופות יתרון כח בתולדת ובנשמה יתרון השכל וקדש אותו שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים. והרמב"ן פירש בדרך הפשט כי יום השבת מבורך וקדוש כי צוה בזכירה לברך אותו ולהדרו וצוה בשביתה שיהיה לנו קדוש ולא נעשה בו מלאכה. וכן כתוב בתורתך ויכלו השמים והארץ וגומר ויש אנשים שאין אומרין ויכלו אלא מתחילין ויברך אלקים את יום השביעי. ויותר נכון לאומרו דגרסינן בפרק כל כתבי הקדש אמ' רב ואיתימ' ר' יהושע בן לוי אפי יחיד המתפלל צריך לומר ויכלו ואמר רב המנונא כל המתפלל ואמר ויכלו מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להב"ה במעשה בראשית שנאמר ויכלו אל תקרי ויכלו אלא ויכלו. פי' הב"ה והוא אמ' שהעיקר לאמרו לפי שמורה כאלו נעשה שותף. ויש לדחות שאין להוכיח מכאן שצריך לאמרו שזה שאומר אפי' יחיד המתפלל צריך לומר ויכלו ר"ל אחר תפלתו כמו שאנו עושין בצבור ומיהו אפילו הכי טוב הוא לאמרו בתפלה.
ישמחו במלכותך על שם וביום שמחתכם ובמועדיכם ואמרינן בספרי וביום שמחתכם אלו השבתות. ואמר במלכותך על שם בני ציון יגילו במלכם. שומרי שבת על שם ושמרו בני ישראל את השבת. קוראי עונג על שם וקראת לשבת עונג. עם מקדשי שביעי כלומר עם משמרי שבת בקדושה והוא על שם וקדש את יום השבת. כלם יתענגו וישבעו מטובך על שם ויאכלו וישבעו וישמינו ויתעדנו בטובך הגדול. והשביעי רצית בו וקדשתו על שם ויקדש אותו. חמדת ימים אותו קראת שנאמר ויכל אלהים ביום השביעי ומתרגמינן בירושלמי וחמיד ה' ודומה לו נכספה וגם כלתה וכן ותכל נפש דוד. פ"א והשביעי רצית בו וקדשתו מפני שהוא יום חמדת ימים אותו קראת זמנת וקדשת ודומה לו וישראל מקוראי וכן ראו קרא ה' בשם בצלאל. כך נראה לי מפני שלא מצינו בתורה מפורש שהשם קראו חמדת ימים.
אלקינו אלקי אבותינו רצה נא במנוחתנו על שם תשבתו שבתכם ומתרגמינן תנוחון נייחכון ועל שם ששבת וכנסת ישראל נקראו כלה והב"ה נקרא חתן אנו אומרים לו תתרצה שנהיה ככלתך ותנוח כלתך בך כדאיתא במדרש רות בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך מכאן שאין לאשה מנוח אלא באישה. וקדשנו במצותיך פירשנוהו בברכת נטילת ידים. ותן חלקנו בתורתך ע"ש חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך ועוד על שם שכתוב בקהלת כי היא חלקך בחיים גבי אשה כלומר התורה אצלך כמו אשה ארוסה ואומר במדרש תלים כי חלק ה' עמו כאיניש דאמר נפלה פלניה לפלן. ושבענו מטובך על שם וישבעו ויתענגו בטובך. ושמח לבנו בישועתך על שם נגילה ונשמחה בישועתו. וטהר לבנו לעבדך באמת על שם לב טהור ברא לי אלקים. ואמ' באמת על שם וה' אלקים אמת. והטעם שאנו חפצים לעבדך באמת ואתה תסייענו והוא על דרך בא ליטהר מסייעין אותו. והנחילנו ה' אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך כלומר בשביל האהבה שאהבתנו כשנתת לנו את השבת כשהיינו במדבר כמו שאמר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך וגו'. וברצון שבת קדשך כלומר בשביל האהבה שאהבתנו כשנתת לנו את השבת כשהיינו במדבר כמו שאמ' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך וגו' וברצון בשביל שרצית שידחו הקרבנות את השבת. ויש מפרשים וברצון לפי שאין בשבת שעיר לחטאת אלא שני כבשים בלבד. וביום טוב אומר במקם באהבה וברצון בשמחה ובששון כמו שאפרש בוהשיאנו. וגם בשבת עם יום טוב אומר בשמחה ובששון על שם וביום שמחתכם ובמועדיכם ואמרי' בספרי שמחתכם אלו השבתות. הרי שגם בשבת נופל לשון שמחה. ואמר שבת קדש על שם ואת שבת קדשך הודעת להם. וינוחו בו ישראל מקדישי שמך על שם וינח ביום השביעי וכתי' למען ינוח. ובי"ט אומר וישמחו בך על שם ושמחת בחגך וגם בשבת עם יום טוב אומר וישמחו כמו שאמרנו שגם בשבת נופל לשון שמחה. ברוך אתה ה' מקדש השבת שנאמר ויקדש אותו כי השם מקדשו ולא ישראל. ומפרש במסכת סופרים כי הטעם שבחתימת שבת אין מזכירין ישראל כמו בימים טובים אלא בשבת בלבד מפני ששבת קדמה לישר' שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש וכתיב ראו כי ה' נתן לכם השבת שהיה כבר. ואומר שלש אחרונות.
ואחר כך אומר שליח צבור ויכולו ואע"פ שאמרו אותו בתפלה תקנו לאמרו פעם אחרת בקול רם ומעומד לפי שהוא עדות להב"ה שברא שמים וארץ בששה ימים וביום השביעי שבת ממלאכתו. ועדות מעומד שנאמר ועמדו שני האנשים ודרשינן אלו העדים שצריך שיעידו ביחד ומעומד ולכך צריך שיאמרו אותו ביחד ומעומד. וכתב אבן הירחי שמעתי כי הר"מ במז"ל הצריך לאמרו מעומד כשאדם מקדש בביתו מטעם זה שאמרנו עד כאן. ולפי דעתי כי אין צורך כי על פי שנים עדים יקום דבר. ואמרינן בפרק כל כתבי אמר רב חסדא אמר מר עקבא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו שני מלאכים המלוין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרין לו וסר עונך וחטאתך תכופר. והטעם שאומ' פסוק זה מפני שכתוב בענין עדות אם לא יגיר ונשא עונו וזה שאמ' ויכלו לא עכב העדות כמו שאמרנו לפיכך יוסר אותו עון מעליו. ובמדרש אמר טעם אחר בגזרה שוה שבויכולו כתיב שלשה פעמים אשר ובפסוק ויקחו אליך פרה אדומה כתו' שלשה פעמים אשר כשם שפרה מכפרת כך האומר ויכלו שלשה פעמים מתכפר. ועוד טעם אחר לויכלו שאומר אחר התפלה לפי שכשחל יום טוב בשבת אין אומ' ויכלו בתפלה מפני שמתפללין אתה בחרתנו ולכן צריך לאמרו אחר שהתפלל ועל אותה שבת שצריך לאמרו אחר תפלה תקנוהו כמו כן בכל השבתות. ועוד טעם אחר כמו שאמרנו למעלה כל האומר ויכלו בערב שבת כאלו נעשה שותף להב"ה במעשה בראשית וגם כן אנו צריכין לשתף כל ישראל גדולים וקטנים טף ונשים ולכך אומרו בתפלה ואומרו אחר התפלה כמו ברכה מעין ז' בשביל עם שבשדות ואומרו בביתו בשביל בני ביתו כדאמרינן נמי בפרק ערבי פסחים למה ליה לקדושי בביתא לאפוקי בניו ובני ביתו דלא אתו לבי כנשתא נמצא שכל ישראל שמעו ויכלו.
יש שואלין מה ראו חכמים לתקן בשבת שלש תפלות משונות זו מזו אתה קדשת וישמח משה ואתה אחד, וביום טוב לא תקנו אלא אחת אתה בחרתנו לערבית ולשחרית ולמנחה. ויש לומר מפני ששבת נקראת כלה והב"ה נקרא חתן תקנו אתה קדשת על שם הקדושין שנותן החתן לכלה. ואחר כך ישמח משה על שם שמחת החתן בכלה. ואחר כך מוסף על שם התוספות שמוסיף החתן על כתובת הכלה או אי נמי על שם שמקריבין קרבנות כעין סעודת מצוה. ואחר כך אתה אחד על שם שמתיחד החתן עם הכלה. והר' קלונימוס כתב טעם אחר ששלש תפלות אלו הן כנגד שלש שבתות שבת בראשית ושבת של מתן תורה דכולי עלמא מודו דבשבת נתנה תורה ושבת שלעתיד. וכן הוא הפירוש אתה קדשת מיירי בשבת בראשית, וישמח משה מיירי בשבת מתן תורה, ואתה אחד מיירי בשבת שלעתיד שאז יהיה ה' אחד ושמו אחד. ואם תאמר הא קיימ' לן כי פסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי ואם כן יום מתן תורה יבא ביום ששי והיכי אמרינן דביום שבת נתנה תורה. ויש לומר דקיימ' לן נמי אייר דההיא שתא עבורי עברוה כלומר הוסיפו יום אחד.
ואומר שליח צבור ברכה זו שהיא מעין שבע ברוך אתה ה' אלקינו ואלקי אבותינו וכו' אל עליון קונה שמים וארץ פסוק הוא ואומר אותו על שם שביום שביעי השלים מלאכתו וקנה שמים וארץ. מגן אבות בדברו על שם אל תירא אברם אנכי מגן לך. מחייה מתים במאמרו על שם כה אמר ה' הנני פותח את קברותיכם וגו'. האל הקדוש שאין כמוהו על שם כי קדוש אני ה' ועל שם ומי כמוני יקרא וכתי' אין כמוך באלים ה'. המניח לעמו בשבת קדשו ע"ש תשבתו שבתכם ומתרגמינן תנוחון נייחכון ועל שם ואת שבת קדשך. כי בם רצה להניח על שם ורציתי אתכם. לפניו נעבוד ביראה ופחד ע"ש עבדו את ה' ביראה. ונודה לשמו בכל יום תמיד על שם יודו לשמך. מעין הברכות וההודאות לשון חכמים הוא. אדון השלום על שם עושה שלום. מקדש השבת על שם ויקדש אותו. ומברך השביעי על שם ויברך אלקים את יום השביעי. ומניח בקדושה לעם מדשני עונג כמו והיה דשן ושמן ור"ל מקבלי הנאה דרך תענוג כמו שנאמר וקראת לשבת עונג וזהו באכילה ושתיה וכסות נקיה והוא על שם ותתענג בדשן נפשכם. זכר למעשה בראשית צוה לנו את השבת שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת ונותן טעם למה כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ואינו אומר זכר ליציאת מצרים ואע"פ שכתוב גבי שבת וזכרת כי עבד היית במצרים מפני שעיקר מצות שבת אינה אלא על שם ששבת כי השבת היה קודם יציאת מצרים. אבל בקדוש של שבת הוא מזכיר שניהם. ובקדוש יום טוב אינו אומר כי אם זכר ליציאת מצרים בלבד כי המועדים לא נצטוו בהם אלא זכר ליציאת מצרים לא זכר למעשה בראשית.
וכיצד היא ברכה זו מעין שבע מגן אבות בדברו כנגד מגן אברהם. מחייה מתים במאמרו כנגד מחייה המתים. האל הקדוש שאין כמוהו כנגד האל הקדוש. המניח לעמו ביום שבת קדשו וגו' כנגד רצה נא במנוחתינו. לפניו נעבוד ביראה ופחד כנגד רצה שהוא עבודה. ונודה לשמו כנגד מודים. לאדון השלום כנגד שים שלום. ואומר רצה נא במנוחתנו וכו' וחותם בא"י מקדש השבת. ואומר קדיש תתקבל.
וכתב אבי העזרי שאין ליחיד לומר ברכה זו שלא נתקנה אלא משום סכנת מיזקין שבתי כנסיות שלהם היו בשדות ותקנו אותם בשביל בני אדם שמאחרין לבא שיסיימו תפלתם בעוד ששליח צבור מאריך כדאיתא בפרק במה מדליקין יום טוב שחל להיות בשבת שליח צבור היורד לפני התיבה ערבית אינו מזכיר של ים טוב בברכה מעין שבע. ומסיק טעמא משום בדין הוא דאפילו בשבת לא בעי למימרה ורבנן הוא דתקינו משום סכנה מאי דתקון תקון ומאי דלא תקון לא תקון אלמא שאין להוסיף על מה שתקנו ולא נתקנה אלא בצבור כדמשמע לישנא דשליח צבור היורד לפני התיבה ערבית אלמא שלא נתקנה אלא לשליח צבור. ותו אנן דלית לן סכנה לא אמרינן לה אלא משום מנהג אבותינו. והרי"ף כתב שאם רוצה היחיד לאמרה אומרה שגם כן יש לחוש משום סכנת מזיקין. ויש לומר כי בשאר לילי החול היו עסוקין כל איש במלאכתו וכשגמר מלאכתו מתפלל ערבית בביתו ולא היו באים לבית הכנסת ולפיכך אין שם חשש אבל בלילי שבתות היו באין לבית הכנסת וחששו חכמים משם סכנת מזיקין כי בלילי שבתות ובלילי רביעיות רגילין מזיקין לבא בישוב. וגם בלילי יום טוב לא הוצרכו לתקן ברכה זו שהרי אין שם סכנה אלא בשני לילות אלו שאמרנו. והטעם מפני שכל שאר הלילות בני הכפרים משכימין ומעריבין בלילה משם ספר תורה שבליל שני משכימין ליום הכניסה לשמוע קריאת התורה, ליל שלישי חוזרין לבתיהם, ליל רביעי נשארין בבתיהם, ליל חמשי משכימין ליום הכניסה, ליל ששי חוזרין לבתיהם, ליל שבת כל אדם בביתו, ובשבת לאחר אכילה באין בני הכפרים שבתוך התחום לשמוע הדרשא במוצאי שבת חוזרין לבתיהם. והיינו דאמרינן בתעניות ונתתי גשמיכם בעתם אלו לילי רביעיות ולילי שבתות שאין בני אדם מצויין בדרכים. וכתב בעל משמרת המועדות שאף בשבת אחר יום טוב אומר ברכה מעין שבע שהרי יש שומרי גנות ופרדסי' שמאחרין לבא בשאר ימות השנה.
מי שטעה בליל שבת ופתח באתה חונן ולא הזכיר של שבת אם נזכר בתוך תפלתו גומר אותה ברכה שנזכר בה וחוזר ואומר של שבת ואם לא נזכר עד שעקר את רגליו חוזר ומתפלל שבת. וכן כתב רב עמרם רב משה גאון כתב שאם טעה ולא הזכיר אתה קדשת אם שמע משליח צבור מגן אבות בדברו שהיא ברכה אחת מעין שבע מראש ועד סוף יצא ידי חובתו, ורב נטרונאי כתב שאפי' לא התפלל כלל אתה קדשת ושמע מש"צ מגן אבות בדברו מראש ועד סוף יצא ידי חובתו. וכתב הרב ר' יעקב בן הרא"ש כיון שמחזירין אותו אם לא הזכיר של שבת היאך יוצא בברכה אחת מעין שבע ולא דמי למה שכתב בהלכות גדולות יחיד שלא הזכיר של ראש חדש ושמע משליח צבור התפלה מראש ועד סוף שיצא דשאני התם ששומע כל התפלה אבל הכא היאך יצא בברכה מעין שבע במקם שבע ויותר קשה לרב נטרונאי שאמ' שיוצא בה ואפילו לא התפלל כלל דלא קיימ' לן כרבן גמליאל דאמר שליח צבור פוטר היחיד אלא בראש השנה ויום הכפורים אבל בשאר ימות השנה לא עכ"ד. ועוד נראה לי שאינו יוצא ידי חובתו בברכה מעין שבע מטעם אחר שכיון שאפילו בשבת לא בעי למימרה שלא תקנוה אלא משום מזיקין ואם חל יום טוב בשבת אינו אומ' בה בשל יום טוב כמו שאמרנו למעלה אינו יוצא בה ידי חובתו וחוזר ומתפלל שבע ברכות. וכן מצאתי בתשובת הגאונים שאם שכח אתה קדשת שמחזירין אותו.
ומקדש ש"צ בבית הכנסת על כוס של יין כדי להוציא אורחים ידי חובתן שאוכלין ושותין בבית הכנסת כמו שנפרש לקמן. ומברך על היין תחלה כבית הלל שאמרו מברך על היין ואחר כך מברך על היום שהיין גורם לקדוש שיאמר. דבר אחר ברכת היין היא תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ואומר עליו קדוש היום כדאמרינן בפרק ערבי פסחים זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין שמצינו זכירה על היין שנא' זכרו כיין לבנון, נזכירה דודיך מיין. אין לי אלא ביום בלילה מנין תלמוד לומר את יום את לרבות הלילה. ביום מאי מברך אמר רב יהודה אמר רב בורא פרי הגפן. וקורהו שם קדושא רבה מפני שהיא לעולם ראשון לכל הברכות שהוא ברכ' הנהנין וכמו תרומה גדולה שהיא ראשונה לכל התרומות כי תרומת מעשר גדולה ממנה שהיא א' מעשרה וזו היא תרי ממאה. ויש אומרים מפני שהוא קטן קורא לו קדושא רבא כמוח שקורין לסומא סגיא נהור. ולפי שכל המועדים נקראו שבתות תניא לילי שבת ולילי יום טוב יש בהן קדושא על הכוס. פי' שמזכיר קדושת שבת ויום טוב מה שאין כן ביום שבת וביום טוב שאין בהם קדושה על הכוס שאין אומרין אלא בורא פרי הגפן בלבד כמו שאמרנו.
ומתחיל ואומר בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו וכו'. ומקשי בירושלמי גבי כל הברכות פותחות בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחבירתה והרי קדושא פירו' שהיא סמוכה לבפ"ה ולמה פותח בה בברוך ומתרץ שניא היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאינו אומ' בורא פרי הגפן. פירוש ולפיכך פותחת בברוך מידי דהוה אהבדלה דלא מקריא סמוכו' משום דלפעמים מפזרין כמו שנפרש שם. ומקשי והרי סופה א"ר מונא טופס ברכות כך הוא, א"ר יודן מטובע קצר פותח ברוך ואינו חותם בברוך מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך. פי' והרי סופה דברכה זו שהיא כמו ברכת המצות שאינה חותמת בברוך ומתרץ טופס ברכות כך הוא פירוש בעבור שיש בה אריכות דברים חותמת בברוך.
והטעם שאין אומרים בשבת אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון כמו בימים טובים לפי שבמרה נצטוו על השבת שנאמר שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו ואמרו ז"ל שבת ודינין במרה אפקוד ועדין לא בחר בהם הב"ה עד שנתן להם התורה אבל כשנצטוו על ימים טובים כבר נתן להם התורה ובחר בהם ולכך אין אומרים בשבת אשר בחר בנו. וגם רוממנו מכל לשון לפי שהוא על שם ארוממך ה' כי דיליתני כלומר נסים גדולים עשית לי שדילתני על אויבי ולכן ארוממך. וימים טובים נצטוו בהם על ידי נסים ונפלאות שעשה עמהם הב"ה אבל שבת לא נצטוו בו על ידי נסים ונפלאות אלא על שם ששבת בו ממלאכה ולכך אין אומרים בשבת ורוממנו מכל לשון. ומזה הטעם אומרים גם כן בתפלות ימים טובים אתה בחרתנו וכו' ורוממתנו. ורצה בנו על שם ורציתי אתכם. ושבת קדשו על שם ואת שבת קדשך הודעת להם. באהבה על שם כי מאהבת ה' אתכם וגו'. הנחילנו שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם הרי שהשבת נחלה לנו. זכרון למעשה בראשית פירשנוהו למעלה ברכה מעין שבע. תחלה למקראי קדש פי' שהשבת מוזכר בפרשת המועדים קודם לכולם. זכר ליציאת מצרים שכל המועדים הם זכר ליציאת מצרים. והרמב"ן פירש שהשבת עצמו זכר ליציאת מצרים כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול על כן כתב בדברות שניות וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת שאם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהוא לך לראיה ולזכות והנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית. עד כאן דבריו. כי בנו בחרת שנאמר ויבחר בכם. ואותנו קדשת מכל העמים שנאמ' ולהיותך עם קדוש. ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו ברוך אתה ה' מקדש השבת פירשנוהו ברצה נא במנוחתינו.
ענין סברי מרבן רבו בו הטעמים יש אומרים שהטעם על שם דאמרינן בסנהדרי' בפ' נגמר הדין היו מוציאין אותו לסקלו והיו משקין אותו כוס של יין חי בקורטי לבונה כדי שתטרף דעת עליו. פי' ולא ירגיש בענין הסקילה ויש רמז לזה היין מן הפסוק שנאמר ויין ענושים ישתו פירו' יין של אותם שעונשין אותם בדין ישתו. על כן אומר סברי מרנן כלומ' היש בדעת מורי ורבותי שזה הכוס לחיים ולא למות לברכה ולא לקללה ולא יהיה כאותו שנגמר דינו והם עונין לחיי לחיים יהיה ולא למות. עוד שמעתי טעם אחר ואתיא כמ"ד עץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה ולפיכך נקנסה עליו מיתה ולכן הוא אומר סברי מרנן היש בדעתכם שזה הכוס הוא לחיים ולא למות כאותו של אדם הראשון והם עונין לחיי לחיים יהיה ולא למות. ויש אומרי' טעם אחר ע"ש דאמרינן בפרק כיצד מברכין בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי ועכשיו שבית הבליעה פנוי הוא אומר היש בדעתכם רבותי לשמוע הברכה ולכוין דעתכם לצאת בה ידי חובה והן עונין לחיי בלשון תלמוד רוצה לומ' הן. וזהו הנכון שבכולם. גם יתכן לומר שהוא נוטל רשות מן היושבים אם ישתה תחלה וכן הוא הפירוש סברי מרנן כלומר ברשותכם ובדעתכם רבותי שאברך בורא פרי הגפן ואשתה תחלה והם עונין לחיי כלומר הן שתה תחלה.
וכתב הר' יעקב בן הרא"ש ז"ל ונוהגין בכל המקומו' שש"צ מקדש בבית הכנסת ואני תמה היאך נתפשט זה המנהג דהא קימ' לן כשמואל שאין קדוש אלא במקום סעודה ולדידיה אין מקדשין בבית הכנסת אלא דאפוקי אורחי' דאכלי ושתו בבי כנסתא דלדידהו הוי מקום סעודה וכיון דהשתא ליכא אורחים דאכלי התם קרוב הדבר להיות ברכה לבטלה, והמקדש בבית הכנסת אין לו לשתות מיין של קדוש כיון שאינו יוצא שאינו לו במקום סעודה אסור לטעום עד שיקדש במקום סעודתו אלא יתן לתינוק ושפיר דמי דהא דאמרינן המברך צריך שיטעון לאו דוקא הוא אלא הוא הדין נמי אם טעים אחר שפיר דאמי, ורב נטרונאי כת' מקדשין בבית הכנסת אע"פ שאין אוכלין שם ואע"פ שאין קדוש אלא במקום סעודה אפי' הכי מקדשין בה מפני שהטעמת יין של קדוש של שבת רפואה היא ומה שטועמים כל הצבור לא שחובה היא לטעום אלא שחובה לשמוע קדוש בלבד וכיון ששמעו הצבור הקדוש יצאו ידי חובתן ואין צריך לטעום וזה שמקדש ונותן לצבור משום רפואה ליתן על עיניהם דאמרינן פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ובמאי מהדר ליה בקדושא דבי שמשא הילכך כיון דאיכא מן הצבור דלית להו יין תקינו לקידוש בבית הכנסת על היין משום רפואה, וכל דבריו תמוהין מה שכתב שיוצאין בשמיעה בלא טעימה תמה על עצמך היאך יוצאין אפי' בטעימה כיון שאינו מקום סעודה ולא עוד אלא שאסור לטעום כדפרישית לעיל. וגם מה שכתב שתקנו לקדש משום רפואה זה לא מצינו שלא תקנו אותו אלא משו' אורחים וכיון דליכא אורחים ראוי היה שלא לקדש ואי איישר חילי אבטליניה, וכן כתב רבי' האיי שאם אין אורחים אין מקדשין בבית הכנסת עד כאן דברי הרב רבינו יעקב. והרב רבינו יונה כתב דאינה ברכה לבטלה דהא דאמרינן אין קדוש אלא במקום סעודה היינו דרבנן ואסמכוה אקרא וקראת לשבת עונג ועיקר הקידוש מן התורה הוא מתחלתו כדאמרינן זכרהו על היין בכניסתו הילכך כיון שיש בני אדם שאינם יודעין לקדש נהגו לקדש בבית הכנסת כדי שיצאו ידי קידוש מן התורה שהוא עיקר ואע"פ שלא יצאו ידי קידוש דרבנן. ועוד מצאתי כתוב לאחד מן החכמים סייע למנהגנו וזה לשונו כיון דקיימ"ל כשמואל והוקבע הקדוש בבית הכנסת לצאת אורחים ידי חובתן אנן נמי השתא אפי' במקומות דליכא אורחי' יש לנו לקדש שם ממנהג חכמים הראשונים, וכן בשאר ענינים השאירו הגאונים מנהג הקדמונים במקומו אע"פ שבטלה הטבה שעליה היתה התקנה כגון בברוך ה' ויראו עינינו אע"פ שנראה הפסק בין גאולה לתפלה כיון שתקנוהו הראשונים על דבר אע"פ שבטל הדבר התקנה לא זזה ממקומה וכן בענין הקידוש בבית הכנסת. וגם יש בזה פרסום גדול וקדוש השם והודאה לשמו לברכו במקהלות שנאמ' במקהלות ברכו אלהים ואין בזה משום ברכה לבטלה כיון שמסדרין שם הברכות בפני כל העם בקיאין ושאינן בקיאין ודומה לזה גם כן מה שנהגו הראשונים להדליק נרות של חנוכה בבית הכנסת כדי לפרסם הנס בפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם גם שיצאו ידי חובתן הרואים שאין להם בית לברך שם. וגם זה הענין תמצאנו מבואר היטב בתשובת שאלה להרמב"ם ז"ל שכתבנוה בתפלת החול.
וכתב הרא"ש הא דאמרינן לאפוקי אורחים דאכלי ושתו בבי כנשתא לאו דוק' בבי כנשתא ממש דהא אמרינן במגלה בפרק בני העיר בתי כנסיות אין אוכלין ושותין בהם ואין נאותין בהן ואין נכנסין בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואין לומר דהכא בבתי כנסיות של בבל עסיקינן דקתני התם דעל תנאי הם עשוים דהני מילי בחרבנן אבל בישובן לא דקאמ' התם רבינא ורב אדא לא היו רוצים ליכנס בבית הכנסת מפני הגשמים אי לאו דשמעתא בעיא צילותא, אלא הכא מיירי בחדרים שאצל בית הכנסת ואידי דשיכי לבי כנסתא קרי להו בי כנסתא כדאמרינן בפרקא קמא דיומא בית הכנסת שיש בה דירה לחזן ושם היו אוכלין האורחים ושומעין הקדוש בבית הכנסת עד כאן דבריו.