מכח הרצון להשפיע שבמאציל, נולד בהכרח הרצון לקבל בנאצל. והוא הכלי, שבתוכו מקבל הנאצל את שפעו
כיון שחשב השי"ת להנות את הנבראים, והאור התפשט ממנו ויצא מלפניו, כביכול, תיכף הוטבע באור הזה הרצון לקבל את הנאתו. ותשפוט גם כן, שזה הרצון, הוא כל מדת גודלו של האור המתפשט, כלומר, שמדת אורו ושפעו, היא כפי השיעור שרוצה להנות, לא פחות ולא יותר, ודו"ק בזה. וע"כ אנו מכנים מהותו של הרצון לקבל המוטבע באור הזה מכח מחשבתו ית' בשם מקום, על דרך משל, באמרנו שאדם אחד יש לו מקום לקבל סעודת ליטרא לחם, והשני אינו יכול לאכול יותר מחצי ליטרא לחם, באיזה מקום אנו מדברים, לא מגודלם של בני המעיים, זולת מגודל של החשק והרצון לאכול. והנך רואה, שמדת מקום הקבלה של הלחם תלויה בשיעור הרצון והחשק של האכילה, ואין צריך לומר ברוחניות, אשר הרצון של קבלת השפע, הוא המקום של השפע, והשפע נמדד במדת הרצון.
תנועה רוחנית, פירושה, התחדשות של שינוי צורה
עוד נשאר לבאר דבר הזמן והתנועה, שאנו נתקלים בהם כמעט בכל מלה בחכמה הזאת. אכן תדע, שהתנועה הרוחנית איננה כתנועה המוחשית ממקום למקום, אלא הכונה היא על התחדשות הצורה, שכל חידוש צורה אנו מכנים בשם תנועה. כי אותו החידוש, דהיינו שינוי הצורה שנתחדשה ברוחני, במשונה מצורה הכללית הקודמתו שבאותו הרוחני, הרי היא נבחנת שנתחלקה ונתרחקה מרוחני ההוא, ויצאה בשם ובשליטה לפי עצמה. שבזה היא דומה לגמרי למהות גשמית אשר נפרד ממנה איזה חלק, ומתנענע והולך לו ממקום למקום. ולפיכך מכונה החידוש צורה בשם תנועה.
זמן הרוחני פירושו, מספר מסוים של חידושי שינוי צורות, המסובבים זה מזה / קודם ואח"כ, פירושם, סבה ומסובב.
ודבר הזמן בהגדרתו הרוחני, תבין, כי כל עיקר מושג הזמן אצלנו, אינו אלא הרגש של התנועות. כי מוח המדמה שבאדם, מצייר ומרקם מספר מסויים של תנועות שהרגיש בהן בזו אחר זו, ומעתיקם בדמיון "זמן" מסוים, באופן, שאם היה האדם עם סביבתו במצב של מנוחה מוחלטת, לא היה יודע אז ממושג הזמן ולא כלום. והנה כן הדבר גם ברוחנים, שסכום מסוים של חידושי הצורות, הנבחנות לתנועות רוחניות כנ"ל, המסובכות זו בזו בדרך סבה ומסובב, מכנים אותן בשם "זמן" ברוחניות. וענין "קודם ואח"כ" פירושו תמיד כמו סבה ומסובב.
מקור:
https://search.orhasulam.org/Document/א?id=58883&view=doc
המתנענע, באשר הוא מתנענע, תופס מקום וזמן, מה שאין כן הנח, אינו מחוייב לא למקום ולא לזמן.
דע, כי הזמן והמקום אע"פ שהם ב' מושגים נבדלים, מכל מקום במקורם אחד הם, כי שניהם נולדו עם התנועה. כי בהיות שהמתנועע מחויב להעתיק את עצמו ולעזוב במשהו את מקומו הראשון, ובערך זה לבא אל מקומו השני, נמצא מתחייב בזה למקום כדי שיתנועע עליו ולהנתק מגבולו הראשון ולבא לגבולו הב', ויחד עם זה מתחייב לו גם כן גבול הזמן, כי בזמן שהיה בגבול הא' בודאי לא היה בגבולו הב'. הרי שהתנועה מחייבת את גבולי המקום והזמן, משא"כ בעל המנוחה אינו צריך לא למקום וממילא לא לזמן.
והוא ענין חמור, כי בהיות שהנצחי הוא הפכי לזמן, כי הזמן בהכרח שיש לו סוף וגבול, וא"כ איך אפשר להשיג את העולמות העליונים שהמה נצחיים.
אמנם באמת המה נצחיים אע"פ שהמה מחודשים ויש להם התחלה, מכל מקום המה מתחפשים מהתחלה הזו, ונעשים היה הוה יהיה כטבע הנצחי. כי אע"פ שאין העדר ברוחני, מכל מקום הוספה נוהג בהם. ואע"פ שכל הוספה יש לה התחלה, וכל שיש לו התחלה יש לו סוף. אמנם זה סוד ההשתלשלות מעילא לתתא ומתתא לעילא, כי מעילא הם ודאי יוצאים מבחינת השורש שאין לו התחלה, ובבחינת הוספה על השורש, המה מתחדשים עד שמגובלים בזמן ומקום הגשמי, ואז מתחילים לחזור ולעלות ולהתפשט מגבולי הזמן והמקום עד הדביקות בשורש, ואז חוזרים להיות נצחיים כמו השורש, כי אפילו הפגם של גבול ההתחלה שבההוספה שלהם נבלע שם בשורש.
אמנם בדרך חכמת הקבלה הדבר מתבאר בפשיטות, כי בהבורא ית' לית מחשבה תפיסא, וכל מה שנחשוב ונהרהר בו אפילו בחינה היותר דקה לפי שכלינו, הוא חטא גדול ושקר מוחלט. ואם יאמר לך אחד שהבין דבר מה מהבורא ית', דומה למי שאומר לך שהוא נושא כל כדור הארץ על כתפיו ויחד עם זה נמצא מטייל על הארץ ההוא.
אלא ממה שהגיע לנו בקבלה אמיתית, שע"כ ברא את כל הבריאה הוא כדי להנות לנבראיו, ודבר זה ברור לנו כמו עשר אצבעותינו, ומתוך שאין מחשבתו ית' כמחשבותינו, אנו מבינים את זאת כמין אור המתפשט בהבריאה, שכל מהותו של אור הזה הוא כדי להנות, מחשבה יחידה לבד. אמנם אור המתפשט הזה ועצמותו ית' הוא ג"כ אחד ודאי, באופן, שהמחשבה היחידה שאנו מבינים ממנו ית', הוא המחשבה כדי להשפיע אל הנבראים, והמחשבה היחידה ההיא, היא בחינת אור וזיו נמשך הימנו ית', וגם אור הזה הוא אחד עם עצמותו ית' בלי שינוי של משהו מעצמותו ית', דאם לא כן אתה מבין ח"ו ב' בחינות באחדותו ית' (ומה שיש שרצו לדמות זה כאור הנמשך מהשמש, אע"פ שהשמש אחד הוא. אין זה אלא להג דברים, כי גם בהשמש עם אור הנמשך אינו עצם השמש, הרי זה שיש שם עצם וכח המתפשט מהעצם, ואין להאריך).
הנה איתא שהזמן הוא נברא. אכן בלי דיוק אמרו כן, כי זה תינח אם הזמן היה איזה מהות מוחשי כמו שאר המהותים, אבל באמת אין ענין הרגש הזמן, אלא הרגש של שינוי תנועות, כמו שאמרו החוקרים. וגם זה מובחן לכל אדם, שביום שיש לו הרבה שינוי תנועות, הוא מרגיש אותו לזמן ארוך, וביום שיש לו מעט שינוי תנועות, הוא מרגיש אותו לזמן קצר. ומזה תשפוט, אם היה במצב של מנוחה אמיתי, אז לא היה מגולה אצלו הרגש הזמן כל עיקר, הרי שמהות ההרגש שבתוכינו הוא באמת מהות שינוי התנועה, אלא על דרכים פסיכולוגים נהפך אצלנו למין הרגש של המשך זמן. בדומה לאיש המסתכל במראה, אשר כל דמותו של האיש נמצא במראה כדמותו לגמרי, עם כל זה ודאי אי אפשר להנות או לשמש עם זה האיש המצוייר בהמראה, אלא רק בהאדם האוריגינלי (-המקורי). כן הדבר הזה, כי אע״פ שהזמן הוא דמות המקבל לתוכו לגמרי את שינוי התנועות לציירם כמין המשך זמן, עם כל זה אין הזמן המהות האוריגינלי, כי אם השינוי תנועות המה האורגינאלי, והזמן הוא כמו מצוייר במראה, שאי אפשר לשמש עמו כמו כמהות האורגינאלי.
ונתבאר לך שנצחי וזמן אינם אלא בחינות ציורים של מנוחה ותנועה, באופן שאם תרצה לידע את הרגע הראשונה של הזמן אין לך לשאול 'מתי', אלא איך יצאה התנועה הראשונה מן המנוחה?
ובזה תבין הפרצופין הרוחניים שאינם תופסים מקום וזמן, כי אין להם העדר ושינוי תנועה, וכל שינוי הוא תוספת, וא״כ נמצא כל פרצוף ופרצוף כשהוא לעצמו רק במצב המנוחה בלתי תנועה כלל, וא״כ הוא ודאי נצחי.
אכן שורש הזמן כבר יצא תיכף בצמצום א׳, כי עד שם לא היה מקור אפילו לשינוי תנועה בעלמא, כי לא היה שם חסרון לתקנו. ומצמצום ולהלאה, כיון שיש חסרון ותיקון, הרי שיש שורש לזמן. אמנם כיון שכל החסרונות כבר הם פרצוף שני, וכן התיקונים הם פרצוף שלישי המגלה ממקומו השלימות על הראשון, וא״כ כבר המה שורש לזמן, אבל המה עצמם הם בלי זמן להיותם בלי תנועה.