"הנה דבר גלוי וידוע, כי הכח היותר גדול ושלם שבאדם הוא כח הרצון, יען כי כח הרצון הוא אדון ומושל בכל הכחות, וכל הכחות עבדים ומשועבדים אל הרצון, יען כל החושים נמשכים אחרי כח הרצון, האדם טועם מה שירצה, והולך למקום שירצה, ונותן מה שירצה, באופן שכל הכחות הם עבדים אל הרצון, ואפילו השכל שהוא מלך כל הגוף, גם הוא משועבד אל הרצון. וז"ש חז"ל (עבודה זרה יט.): 'אמר רב אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו', שאין אדם לומד תורה בשכלו ובעיון דעתו אלא במקום שרצון לבו חפץ, ואין השכל יכול לצאת מרשות הרצון".
לפיכך כל התקון הוא לתקן ולזכך את הלב שהוא הרצון, והוא מהות האדם, והשכל הוא תולדה מן הרצון, ולפי מה שנתבאר לעיל, שהרצון הוא צורה ולא עצם, לפיכך כאשר הרצון הוא רק לקבל לעצמו, הרי הוא נושא את כל הצורות כגון תאוה עושר כבוד וכו', כמשרתים את הרצון לקבל לעצמו, לכן במקום לתקן את המדות הפרטיות, צריך לזכך את השרש שהוא הרצון לקבל, ולהפכו לצורת השפעה, ממילא כל פרטי הצורות יתלבשו על השפעה, וזה תקונן ומעלתן.