סגולת המצוות
"ואהבת לרעך כמוך"
ומבואר במאמר מתן תורה (באות טו):
"אשר עיקר הקוטב שבתורה הוא 'ואהבת לרעך כמוך', ויתר תרי"ב המצוות הם פירוש והכשר אליה, להיותה המטרה הסופית היוצאת מכל התורה והמצוות, כמ"ש ז"ל לא ניתנו תורה ומצות אלא לצרף בהן את ישראל' שהיא הזדככות הגוף, עד שקונה טבע שני המוגדר באהבת זולתו, דהיינו המצוה האחת של ואהבת לרעך כמוך, שהיא המטרה הסופית בתורה, אשר אחריה זוכה תיכף לדביקותו ית'".
"אשר אחריה זוכה תיכף לדביקותו ית'", דהיינו לקיום המצוה של ואהבת
את ה' אלקיך וכו', ואין להקשות, הרי מצות אהבת ה' היא המטרה והתכלית של כל המצוות, ומדוע התנאים הלל הזקן ורבי עקיבא קבעו את מצות "ואהבת לרעך כמוך' כיסוד לכל התורה, ולא את אהבת ה'. והתשובה היא שחכמים דברו מבחי' המעשיות שבדבר, שהמצוות שבין אדם לחברו מסוגלות יותר באופן מעשי להביא את האדם לטבע שני שהוא הרצון להשפיע, כיון שהן אינן קבועות ומסוימות, כי הן משתנות לפי התנאים והצרכים וכן יש להם תובעים, ושמורה מטעויות, וכל שעושה מחמת הרגל אינו מביא לו תועלת. ולכן יכול לבחון על ידיהן, אם נעשות מחמת מציאת חן בעיני הבריות או לשם שמים, בהצנע לכת.
הרי למדים אנו מכאן כי עיקר המצות היא לצאת מטבע הקבלה העצמית ולקנות טבע שני שהיא השפעה לזולת, שלמצות שבין אדם לחברו יש סגולה מיוחדת יותר מן המצוות שבין אדם למקום מהטעם הנ"ל.
ומה שהקשינו איך יתכן לעסוק בהשפעה בלי בלי תועלת עצמית, בזמן שהאדם לא יגיע אצבע מבלי תועלת עצמית, התשובה היא שיתחיל במעשי השפעה אפילו עם תועלת עצמית, כי במעשי המצוות אפילו שלא לשמה, יש סגולה טבעית לרומם את האדם מאהבה עצמית אל אהבת הזולת.