וַיִּגְדַּ֥ל הַיֶּ֖לֶד וַיִּגָּמַ֑ל וַיַּ֤עַשׂ אַבְרָהָם֙ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֔וֹל בְּי֖וֹם הִגָּמֵ֥ל אֶת־יִצְחָֽק׃
The child grew up and was weaned, and Abraham held a great feast on the day that Isaac was weaned.
ויגמל שקדים. כְּשֶׁהֻכַּר הַפְּרִי הֻכַּר שֶׁהֵן שְׁקֵדִים, לְשׁוֹן "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל" (בראשית כ"א), וְלָשׁוֹן זֶה מָצוּי בִּפְרִי הָאִילָן, כְּמוֹ "וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה" (ישעיהו י"ח), וְלָמָּה שְׁקֵדִים? הוּא הַפְּרִי הַמְמַהֵר לְהַפְרִיחַ מִכָּל הַפֵּרוֹת, אַף הַמְעוֹרֵר עַל הַכְּהֻנָּה פֻּרְעֲנוּתוֹ מְמַהֶרֶת לָבֹא, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְעֻזִּיָּהוּ "וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ" (דברי הימים ב' כ"ו); תַּרְגּוּמוֹ "וְכָפִית שִׁגְדִּין", כְּמִין אֶשְׁכּוֹל שְׁקֵדִים יַחַד כְּפוּתִים זֶה עַל זֶה:
ויגמל שקדים AND RIPENED INTO ALMONDS — This means that when the fruit was recognisable as such it could be recognised that they were almonds. The verb has the same meaning as in (Genesis 21:8) “And the child grew ויגמל, and became a full child” (i.e., able to do without its mother’s milk). This expression is frequently used of the fruit of trees, as e.g. (Isaiah 18:5) “And the blossom becometh a ripening (גמל) grape” (cf. Rashi on Genesis 40:10). — But why did it bring forth almonds? Because it is a fruit that blossoms earlier than all other fruits; so, too, the punishment of him who sets himself in opposition to the constituted priesthood comes quickly, just as we find stated in the case of Uzziah (II Chronicles 26:19) “And the leprosy instantly broke out in his forehead”. — Its translation in the Targum is: וכפת שגדין, meaning that it produced a kind of cluster of almonds, knotted together one upon the other (Aramaic כפת denotes “tied”).
כי לא יירש בן האמה הזאת. וכי בעבור שגרשו א״א לו לחזור לירושתו אחרי מות אביו ונראה שעל ירושת המעשים הוא מדבר, כי ראתה שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק בגלוי עריות מצד שהיה בן הגר המצרית הולידה בדומה לה כי כל המצריים שטופי זימה שנאמר (יחזקאל כג כ) וזרמת סוסים זרמתם, ותולדותיהן כיוצא בהם, על כן אמרה שרה לגרשו כדי שלא ילמוד יצחק ממעשיו ואם תאמר אדרבא שמא יצחק יהפכו ויחזירו למוטב, על זה אמרה ידעתי בנבואה כי לא יירש עם בני ממעשה אביו אברהם הטובים ועל כן נשאר החשש שמא ילמוד יצחק ממנו. ויותר ענין פר' זו עיין לקמן פר' חיי שרה בפסוק ושמה קטורה (בראשית כה א).
For the son of this maidservant shall not inherit: And [just] because he banished him, is it impossible for him to return for his inheritance after the death of his father? So it appears that it was speaking about the inheritance of his deeds. As Sarah saw the son of Hagar the Egyptian, whom she bore for Avraham, laughing with sexual immorality - from the angle that he was the son of Hagar the Egyptian, [as] she gave birth to one similar to herself. For it is known that the Egyptians are awash in licentiousness, as it is stated (Ezekiel 23:20), "and whose issue was like that of horses"; and their offspring are similar to them. Therefore Sarah said to banish him, so that Yitzchak would not learn from his deeds. But perhaps you will say, it is the opposite - maybe Yitzchak will change him and bring him back to the good! It is about this that she said, "I knew it through prophecy that he will not inherit with my son from the good deeds of his father, Avraham." And hence the concern remained that Yitzchak would learn from him. And [for] more of the content of this section, see below, Parashat Chaye Sarah, on the verse, "and her name was Keturah" (Kli Yakar on Genesis 25:1).
ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה. חזר ונשא את הגר וקראה קטורה על שם שמעשיה נאים כקטורת, וכן משמע לשון ויוסף שנשאה שנית, ויש לנו ליתן טעם למה קראה עכשיו קטורה על שם מעשיה, ועוד שזה סותר למה שפירש״י פרשת וירא (כא יד) ותלך ותתע שחזרה לגילולי בית אביה. והקרוב אלי לומר בזה שמתחילה גרשה על פי בקשת שרה, כי אברהם היה טפל לשרה בנבואה וידעה שרה בנבואה שסופה לחזור לגילולי בית אביה, וגם ראתה בישמעאל בנה שהיה מצחק שיש במשמעותו גם ע״ג, שנאמר (תשא לב ו) ויקומו לצחק. על כן אמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי מעשה שניהם שוים כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק, כי לא יירש ממעשה אברהם. וירע הדבר בעיני אברהם כי לא ידע ברוח הקודש אמונת הע״ג אשר בלבם, לפיכך נאמר לו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ומכאן למדו שאברהם טפל לשרה בנבואה. מיד וישלחה בגירושין, ותלך ותתע כאשר אמרה שרה, וא״כ מאחר שגרשה מחמת ערות דבר של ע״ג קשה איך חזר ולקחה, על כן בא לתרץ ולומר שעשתה תשובה, כמו ישמעאל בנה שעשה ג״כ תשובה, וכדי לפרסם זה קרא אברהם שמה קטורה, על שם הקטורת כי פרסם לכל שעשתה תשובה, וכל בעל תשובה נעשים לו הזדונות כזכיות והזדונות עולים לריח ניחוח כמו הזכיות, על כן המשילה לקטורת שהחלבנה שריחו רע עולה לריח ניחוח ככל שאר הבשמים, וזה דמיון נאות על חטאי הבעלי תשובה שעולין לריח ניחוח, וכמ״ש (ישעיה מ ב) כי נרצה עונה. שאחר התשובה גם העון נרצה ומקובל על כן נקראת קטורה.
Avraham again took. The word vayosef — “again” — has connotations of continuing a previous relationship, hinting that this was the second time he married her. Keturah. See Rashi. Avraham named her in honor of the holy incense to make it known that she had repented fully after having lapsed into idolatry, so that now even her former deeds ascended to Heaven like the incense.
את קול הנער. מִכָּאן שֶׁיָּפָה תְּפִלַּת הַחוֹלֶה מִתְּפִלַּת אֲחֵרִים עָלָיו וְהִיא קוֹדֶמֶת לְהִתְקַבֵּל (בראשית רבה):
את קול הנער THE VOICE OF THE LAD — From this we may infer that the prayer of a sick person is more effective than the prayer offered by others for him and that it is more readily accepted (Genesis Rabbah 53:14).
מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים כו'. ר"ל הא גם היא בכתה כדכתיב ותשא קולה ותבך ולמה לא שמע לקולה. והא דאמרינן בפ"ק דברכות (ה:) ולוקים רבי יוחנן לנפשיה ומשני אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין צ"ל משום דלא מצי מכוין אבל אי מצי מכוין טפי עדיף. [רא"ם]:
The prayer of the sick person is more effective than the prayers of others... Rashi is answering the question: Hagar also cried, as it is written (v. 16), “She wept in a loud voice.” Why did Hashem not hear her voice? [You might object:] The Gemara asks in Berachos 5b, “Why was R. Yochanan unable to heal himself [through prayer]?” and answers, “A prisoner cannot free himself from jail.” The reason must be that R. Yochanan was not able to concentrate [in prayer]. But if he were able to do so, his own prayer would be better. (Re’m)
מכאן שיפה תפילת החולה מתפילת אחרים. הקשה הרא"ם דאמרינן בברכות (ה ע"ב) 'ולוקי ר' יוחנן לנפשיה, אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים', ותירץ דהתם היכא דלא מצי מכוין נפשיה, אבל היכא דמצי מכוין נפשיה – שאני. ובודאי דאין זה קושיא, דתפילה לא שייך ביה 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים', דהא תפילה היא והקב"ה מתיר אותו, אבל התם דאמר ליה 'הב לי ידך ואוקמיה', ופירוש התחזק עצמך ואז יגיע לך עזר אלקים שתהיה חזק, ובזה שייך 'אין חבוש מתיר עצמו', שאין האדם מתחזק עצמו, וצריך אחר לחזקו. אבל תפילה לא שייך זה, שהקב"ה שומע תפילתו ומחזקו:
לפי אותה שעה. ולא קשה מבן סורר ומורה שהוא נדון על שם סופו, דהתם כבר התחיל בעבירה, מאחר שכבר התחיל בעבירה – הרי יש לו דין של אותו שעה, כך תירץ הרא"ם. ולא יתכן זה, דאמרינן בגמרא בפרק קמא דר"ה (טז ע"ב) אין דינו של אדם אלא לפי מעשיו, וילפינן מקרא דהכא דכתיב "באשר הוא שם", ומדקאמר 'אין האדם נידון אלא לפי מעשיו' משמע מעשים שעשה, ולא על שם העתיד כלל :
אבל יראה דשאני דין בית דין התחתון מדין בית דין העליון, כי בית דין התחתון דנין את האדם על פי החכמה של תורה, ולפיכך דנין את האדם 'מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב' (סנהדרין עב.), וכל ד' מיתות אינה רק לנקותם מן עונש שלמעלה, שכל המומתים מתכפרים, ולפיכך בית דין של מעלה דוקא אין דנין אותו אלא לפי מעשיו, אבל בית דין התחתון דנין כדי לסלק מאתו רשעתו שיהיה צדיק, וזה בעצמו דין בית דין התחתון:
ועוד שבית דין התחתון דנין על פי התורה שנתן לנו השם יתברך, וזהו דין בית דין התחתון שדנין שעבר דברי תורה, ועל פי התורה חייב בן סורר ומורה, והרי אנו דן אותו בדין של של עכשיו, ואין חלוק בן דין סורר ומורה ובין דין אחר שחלל שבת, שזה עבר על דברי תורה ונידון עליו, וזה גם כן עבר על דברי תורה ונידון עליו עכשיו. וזה לא קשיא למה ציוה התורה לדון אותו על שם סופו, דודאי אין זה קשיא, שהתורה תיקון לכל דבר על שם סופו, כי היא החכמה והדעת שנתן לנו, והוא עבר על דברי תורה ונדון שעבר על דברי תורה, והתורה כדי להיישר ולתקן ציותה שלא יהיה בן סורר ומורה, והוא עבר, הרי נידון על שם עכשיו. ולא שייך שאין דנין את האדם רק על פי מעשיו של אותה שעה, כיון שהדין דן לפי מעשיו של אותה שעה, רק שהדין הוא על פי התורה, והתורה חייבה אותו על שם הסוף, ופשוט הוא:
אבל יראה דשאני דין בית דין התחתון מדין בית דין העליון, כי בית דין התחתון דנין את האדם על פי החכמה של תורה, ולפיכך דנין את האדם 'מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב' (סנהדרין עב.), וכל ד' מיתות אינה רק לנקותם מן עונש שלמעלה, שכל המומתים מתכפרים, ולפיכך בית דין של מעלה דוקא אין דנין אותו אלא לפי מעשיו, אבל בית דין התחתון דנין כדי לסלק מאתו רשעתו שיהיה צדיק, וזה בעצמו דין בית דין התחתון:
ועוד שבית דין התחתון דנין על פי התורה שנתן לנו השם יתברך, וזהו דין בית דין התחתון שדנין שעבר דברי תורה, ועל פי התורה חייב בן סורר ומורה, והרי אנו דן אותו בדין של של עכשיו, ואין חלוק בן דין סורר ומורה ובין דין אחר שחלל שבת, שזה עבר על דברי תורה ונידון עליו, וזה גם כן עבר על דברי תורה ונידון עליו עכשיו. וזה לא קשיא למה ציוה התורה לדון אותו על שם סופו, דודאי אין זה קשיא, שהתורה תיקון לכל דבר על שם סופו, כי היא החכמה והדעת שנתן לנו, והוא עבר על דברי תורה ונדון שעבר על דברי תורה, והתורה כדי להיישר ולתקן ציותה שלא יהיה בן סורר ומורה, והוא עבר, הרי נידון על שם עכשיו. ולא שייך שאין דנין את האדם רק על פי מעשיו של אותה שעה, כיון שהדין דן לפי מעשיו של אותה שעה, רק שהדין הוא על פי התורה, והתורה חייבה אותו על שם הסוף, ופשוט הוא:
באשר הוא שם. לְפִי מַעֲשִׂים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה עַכְשָׁו הוּא נִדּוֹן, וְלֹא לְפִי מַה שֶּׁהוּא עָתִיד לַעֲשׂוֹת (ראש השנה ט"ז), לְפִי שֶׁהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַטְרְגִים וְאוֹמְרִים רִבּוֹנו שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד זַרְעוֹ לְהָמִית בָּנֶיךָ בַּצָּמָא אַתָּה מַעֲלֶה לוֹ בְּאֵר, וְהוּא מְשִׁיבָם עַכְשָׁו מַה הוּא, צַדִּיק אוֹ רָשָׁע? אָמְרוּ לוֹ צַדִּיק, אָמַר לָהֶם לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁל עַכְשָׁו אֲנִי דָנוֹ, וְזֶהוּ בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. וְהֵיכָן הֵמִית אֶת יִשְׂרָאֵל בַּצָּמָא? כְּשֶׁהֶגְלָם נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר מַשָּׂא בַּעְרָב וְגוֹ' לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם וְגוֹ' (ישעיהו כ"א), כְּשֶׁהָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתָם אֵצֶל עַרְבִיִּים, הָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְשׁוֹבֵיהֶם בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם הוֹלִיכוּנוּ אֵצֶל בְּנֵי דוֹדֵנוּ יִשְׁמָעֵאל וִירַחֲמוּ עָלֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר אֹרְחוֹת דְּדָנִים (שם) – אַל תִּקְרֵי דְּדָנִים אֶלָּא דּוֹדִים – וְאֵלּוּ יוֹצְאִים לִקְרָאתָם וּמְבִיאִין לָהֶם בָּשָׂר וְדָג מָלוּחַ וְנוֹדוֹת נְפוּחִים, כִּסְבוּרִים יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם מְלֵאִים מַיִם, וּכְשֶׁמַּכְנִיסוֹ לְתוֹךְ פִּיו וּפוֹתְחוֹ, הָרוּחַ נִכְנֶסֶת בְּגוּפוֹ וּמֵת:
באשר הוא שם WHERE HE IS — According to the actions he is now doing shall he be judged and not according to what he may do in future. Because the ministering angels laid information against him, saying, “Master of the Universe, for him whose descendants will at one time kill your children with thirst will You provide a well?” He asked them, “What is he now, righteous or wicked?” They replied to him, “Righteous.” He said to them, “According to his present deeds will I judge him.” This is the meaning of what is written: “[For God hath heard the voice of the lad ] באשר הוא שם in that condition in which he now is” (Genesis Rabbah 53:14). Where did he (Ishmael) kill Israel with thirst? When Nebuchadnezzar carried them into exile — as it is said, (Isaiah 21:13, 14) “The burden upon Arabia … O ye caravans of Dedanites, unto him that is thirsty bring ye water! etc.” When they were bringing them near the Arabians the Israelites said to their captors, “We beg of you bring us to the children of our uncle, Ishmael, who will certainly show pity to us”, as it is said, “O ye caravans of the Dedanites (דדנים)”; read not דדנים but דודים, kinsmen. — These indeed came to them bringing them salted meat and fish and water-skins inflated with air. The Israelites believed that these were full of water and when they placed them in their mouths, after having opened them, the air entered their bodies and they died (Eichah Rabbah 2:4).
לקראת צמא. דרך להביא מים ואתם יושבי ארץ תימא לא עשיתם כן אלא בלחמו קדמו נודד הביאו להם מיני מאכלים מלוחים ונודות נפוחים מלאי רוח והיה אוכל ומבקש לשתות ונותן פי הנוד לתוך פיו והרוח נכנס במעיו והוא מת, ד"א לקראת צמא התיו מים לא כן עשיתי לאביכם כשהיה צמא גליתי לו באר מים:
Toward the thirsty it is customary to bring water, but you, the inhabitants of the land of Tema, did not do so, but with his bread they came before the wanderer; they brought them sorts of salty foods and blown up flasks full of air, and he would eat and ask to drink, and he would put the opening of the flask into his mouth, and the air would go into his innards, and he would die. Another explanation of “Toward the thirsty they bring water,” is as follows: I did not do so to your forefather, Ishmael; when he was thirsty, I revealed to him a well of water.
מַשָּׂ֖א בַּעְרָ֑ב בַּיַּ֤עַר בַּעְרַב֙ תָּלִ֔ינוּ אֹרְח֖וֹת דְּדָנִֽים׃
The “In the Steppe” Pronouncement.
In the scrub, in the steppe, you will lodge,
O caravans of the Dedanites!
In the scrub, in the steppe, you will lodge,
O caravans of the Dedanites!
לִקְרַ֥את צָמֵ֖א הֵתָ֣יוּ מָ֑יִם יֹֽשְׁבֵי֙ אֶ֣רֶץ תֵּימָ֔א בְּלַחְמ֖וֹ קִדְּמ֥וּ נֹדֵֽד׃
Meet the thirsty with water,
You who dwell in the land of Tema;
Greet the fugitive with bread.
You who dwell in the land of Tema;
Greet the fugitive with bread.
באשר הוא שם לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מעשים שהוא עתיד לעשות לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגין וכו' לשון רבינו שלמה מדברי רבותינו והנכון בעיני בדרך הפשט שיאמר כי שמע אלהים אל קול הנער במקום אשר הוא שם הודיע אותה שלא תצטרך ללכת משם אל מעין ובור כי במקום ההוא ירוה צמאו מיד ואמר לה קומי שאי את הנער אחרי שתותו כי לגוי גדול אשימנו וכמוהו באשר כרע שם נפל שדוד (שופטים ה כז) ובאשר חללים שם הוא (איוב לט ל) ירמוז למקום:
WHERE HE IS. He shall be judged according to his present deeds, and not according to those actions which he may do in the future. This was because the ministering angels laid charges, etc. Thus the words of Rashi quoting from the teachings of our Rabbis.
The correct interpretation, in line with the simple meaning of Scripture, appears to me to be that the verse is stating that G-d heard the voice of the lad in the place in which he was. He informed her that she will not need to go from there to a fountain or well for in that very place he will quench his thirst immediately. He thus said to her, “Arise, lift up the lad after you will have given him to drink, for I will make him a great nation. Similarly, the word sham (there) in verses, Where he sunk, there he fell down dead; And where the slain are, there is she, alludes to the place.
The correct interpretation, in line with the simple meaning of Scripture, appears to me to be that the verse is stating that G-d heard the voice of the lad in the place in which he was. He informed her that she will not need to go from there to a fountain or well for in that very place he will quench his thirst immediately. He thus said to her, “Arise, lift up the lad after you will have given him to drink, for I will make him a great nation. Similarly, the word sham (there) in verses, Where he sunk, there he fell down dead; And where the slain are, there is she, alludes to the place.
באשר הוא שם - לפי שלא היתה רואה אותו שהרי נתרחקה מאותו מקום, הוצרך לומר במקום אשר הוא שם נתן לו את המים.
באשר הוא שם, seeing she could not see him from the place where she had sat down, the angel had to use this manner of referring to Ishmael. He would be provided with water at that location.
ואת היבוסי ישב ירושלם. מחוז היה בירושלים ששמו יבוסי (פרקי דרבי אליעזר לו), ומבני אבימלך היו, ולא הורישם מפני השבועה (בראשית כא כג-כד) עד שבא דוד (שמואל ב ה ו-ז), לפי שעדיין היה נכדו קיים, והוא נשבע לו ולנינו ולנכדו:
But the Yevusi dwellers of Yerushalayim. There was a section of Yerushalayim entitled Yevusi. They were descendants of Avimelech, and they could not oust them because of the oath—until the arrival of Dovid—as his grandson still lived, and he had sworn to him, his son, and his grandson.
אחר הדברים האלה. יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים (סנהדרין פ"ט) אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל שָׂטָן, שֶׁהָיָה מְקַטְרֵג וְאוֹמֵר מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם לֹא הִקְרִיב לְפָנֶיךָ פַּר אֶחָד אוֹ אַיִל אֶחָד; אָמַר לוֹ כְּלוּם עָשָׂה אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנוֹ, אִלּוּ הָיִיתִי אוֹמֵר לוֹ זְבַח אוֹתוֹ לְפָנַי לֹא הָיָה מְעַכֵּב; וְיֵ"אֹ אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל, שֶׁהָיָה מִתְפָּאֵר עַל יִצְחָק שֶׁמָּל בֶּן י"ג שָׁנָה וְלֹא מִחָה, אָמַר לוֹ יִצְחָק בְּאֵבֶר א' אַתָּה מְיָרְאֵנִי? אִלּוּ אָמַר לִי הַקָּבָּ"ה זְבַח עַצְמְךָ לְפָנַי, לֹא הָיִיתִי מְעַכֵּב.
אחר הדברים האלה AFTER THESE THINGS [or, WORDS] —Some of our Rabbis say (Sanhedrin 89b) that it means after the words of Satan who denounced Abraham saying, “Of all the banquets which Abraham prepared not a single bullock nor a single ram did he bring as a sacrifice to You ’. God replied to him, “Does he do anything at all except for his son’s sake? Yet if I were to bid him, “Sacrifice him to Me’’, he would not refuse’’. Others say that it means “after the words of Ishmael” who boasted to Isaac that he had been circumcised when he was thirteen years old without resisting. Isaac replied to him, “You think to intimidate me by mentioning the loss of one part of the body! If the Holy One, blessed be He, were to tell me, “Sacrifice yourself to Me” I would not refuse” (Sanhedrin 89b).
ויהי אחר הדברים וגו'. פי' הדברים האמורים למעלה מהענין שכמה הרפתקי שעברו עליו עד שנפקד בבן לעת זקנתו, וגם הבטיחו ה' כי ביצחק יקרא לך זרע, ואחר שהיה יצחק גדול כאומרו ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים ובשנה ראשונה שירד לפלשתים נולד יצחק הא למדת כי גדול היה. ובאמצעות הקודם יהיה גודל הנסיון מופלא בין בבחינת אברהם שאחר כמה הרפתקי קדמו לו עד שנפקד ואחר כמה הבטחות מה' כי ביצחק יקרא זרעו הוא אומר לו שיקרבהו ולא הרהר בלבו, בין בבחינת יצחק שהגם שהיה גדול כנשמע מפסוק הסמוך ויגר וגו' הא למדת שגדול היה ולא עכב. גם נתכוין לומר אחר הדברים שבזה יוצדק לומר לו את בנך את יחידך ולא קודם הדברים הנאמרים בסמוך שהרי היה לו ישמעאל ואינו יחידו:
ויהי אחר הדברים האלה. It was after these events. The events referred to are Abraham's various adventures, the tortuous route to becoming Isaac's father at an advanced age. In the meantime Isaac had grown up since we find Abraham described as "living in the land of the Philistines for many years," and Isaac was born during the first year of Abraham's stay there. The test assumed much greater impact in view of the repeated promises G'd had made to Abraham concerning Isaac and his future. To be told at this stage to offer Isaac as a sacrifice and not to hesitate or challenge G'd's command or even ask for an explanation, was a tremendous act of obedience. Isaac too deserves great credit for submitting. Another reason that the Torah wrote "after these events" is, that only now could G'd refer to Isaac as Abraham's only son. As long as Ishmael had not yet been expelled by Abraham the description "your only son" would not have been appropriate.