Rabbi Michael Maor Introduction to Panim Meirot Umasbirot 3
  • כתבי בעל הסולם / הקדמות / הקדמה לפנים מומ"ס
  • שערים לחכמת הקבלה למתחילים / הקדמות / הקדמה לפנים מאירות ומסבירות

אות ג

תוכן

הבחן בדצח"ם / ובד' המפלגות שבמין האדם
ג. ואסביר הענין, כי ד' מפלגות אנו מבחינים במין המדבר, במדרגה זה על זה, שהם: המון עם, גבורים, עשירים, חכמים. והם שוים בערך לד' מדרגות שבכלל המציאות הנקראות: דומם, צומח, חי, מדבר. אשר הדומם, מוכשר להוציא ג' הסגולות, צומח, חי, מדבר, ואנו מבחינים ג' ערכים בכמות הכח מהמועיל והמזיק שיש בהם.
כח הקטן שבהם, הוא הצומח, כי הגם שפעולת הצמח, בקרבת המועיל שלה ובדחית המזיק לה דומה למין האדם והחי, אמנם אין בה הרגש נבדל לענין זה, אלא כח כללי משותף לכל מיני הצמחים שבעולם, שפועל בהם מלאכה הזו. נוסף עליהם מין החי, שבכל בריה ובריה בפני עצמה יש הרגש פרטי לעצמו, לקרבת המועיל ולהרחקת המזיק, ויוצא לנו בזה, ערך בעל חי פרטי אחד, משתוה עם ערך כל מיני הצמחים שבהמציאות, כי זה כח המרגיש בברורי מועיל ומזיק, שישנם לכללות כל מין הצומח, נמצא בבריה פרטית אחת ממין החי נבדל ברשותו לעצמו.
והנה כח המרגיש הזה הנוהג במין החי, הוא מוגבל מאד במקום ובזמן, להיות ההרגש אינו פועל בריחוק מקום כחוט השערה מחוץ לגופו, וכן אינו מרגיש מחוץ לזמנו, כלומר, בעבר ובעתיד, אלא באותו רגע שהוא דבוק בה לבד. נוסף עליהם מין המדבר, המורכב מכח המרגיש וכח השכלי יחד, ולפיכך אין כחו מוגבל בזמן ומקום, לקרבת המועילו ולהרחקת המזיק לו, כמו מין החי, והוא בסיבת המדע שלו, שהוא ענין רוחני, שאינו מוגבל בזמן ומקום, ויכול להשכיל בכל הבריות למקומותיהם בכל המציאות, וכן בעוברות ועתידות משנות דור ודור. ונמצא על כן, ערך איש פרטי אחד ממין המדבר, משתוה עם ערך כללות הכחות שבמין הצמחים ומין החי שישנם בכל המציאות בזה הזמן, וכן בכל הדורות שעברו, להיות כחו מקיף אותם, וכולל בפרטיותו עצמו, לכל כחותיהם יחד.
ומשפט הזה נוהג גם כן בד' המפלגות שבמדרגת מין האדם דהיינו המון עם, עשירים, גבורים, חכמים. דודאי כולם באים מן המון העם, שהם הדרגה הא', על דרך "הכל היה מן העפר" (קהלת ג, כ), ואמנם ודאי כל מעלתה, וזכות קיומה של העפר, הוא לפי ערך ג' הסגולות צומח חי מדבר, שהיא מוציאה מתוכה. כן ישוער מעלת ההמון עם, כפי הסגולות שמוציאים מתוכה, דעל כן מתחברים גם המה בצורת פני אדם. ולמען זה, הטביע השי"ת בכללות ההמון, ג' הנטיות, שנקראים קנאה, ותאוה, וכבוד, שבחמתם מתפתח ההמון דרגה אחר דרגה, להוציא מקרבו פני אדם שלם.
והנה על ידי נטית התאוה, מוציאים מתוכם את העשירים, שהמובחרים מהם ברצון חזק וגם תאוה להם, נמצאים מצטיינים בהשגת העשירות, שהמה דרגה הראשונה להתפתחות ההמון, ובדומה לדרגת הצומח, שבכלל מציאות, אשר כח נכרי מושל עליהם, להנטותם לסגולתם, שהרי כח התאוה במין האדם, כח זר הוא ומושאל ממין החי.
ועל ידי נטיית הכבוד, מוציאים מתוכם את הגבורים אנשי השם, המה המושלים בבית הכנסת ובעיר וכדומה, שבעלי רצון החזק שבהם, וגם נטיית הכבוד להם, נמצאים מצטיינים בהשגת ממשלה, והמה דרגה הב' להתפתחות ההמון, ובדומה לדרגת מין החי שבכלל המציאות, אשר כח הפועל שבהם, כבר מצוי במהותם בפני עצמם, כאמור לעיל, שהרי נטיית הכבוד, נבדלת היא למין האדם בפני עצמו, ועמה חפץ הממשלה, כמו שכתוב "כל שתה תחת רגליו" (תהילים ח, ז).
ועל ידי נטיית הקנאה, מוציאים מתוכם את החכמים, כמו שאמרו ז"ל (בבא בתרא כא, א) "קנאת סופרים תרבה חכמה", שבעלי רצון חזק ונטיית הקנאה להם, נמצאים מצטיינים בהשגת חכמה ומושכלות, ובדומה לדרגת מין המדבר שבכלל המציאות, אשר כח הפועל שבהם בלתי מוגבל בזמן ומקום, אלא כללי ומקיף לכל פרטי העולם ולכל הזמנים, כאמור לעיל. וכן מטבע אש הקנאה הוא כללי ומקפת לכל המציאות ולכל הזמנים, כי זהו משפט הקנאה, שבאם שלא הי' רואה זה החפץ אצל חברו, לא הי' מתעורר לחשוק אליו כל עיקר, ונמצא שאין הרגשת החסרון מתוך מה שחסר לו, אלא מתוך מה שיש לחבריו, שהמה כל בני אדם וחוה, מכל הדורות, אשר על כן, אין קצה לכח הפועל הזה, ועל כן מוכשר לתפקידו הנשא והנעלה.
אמנם הנשארים בלי שום סגולה, היא, מפני שאין להם רצון חזק, ועל כן כל ג' הנטיות הנזכרים משמשים להם יחד בערבוביא, לפעמים מתאוים, ולפעמים מתקנאים, ולפעמים חושקים כבוד, ורצונם נשבר לרסיסים, ודומים לקטנים, שכל מה שרואים חושקים, ולא יעלה בידם מהשגה של כלום, ולפיכך יהיה ערכם כמו קש וסובין, הנשארים אחרי הקמח.
ונודע, שכח המועיל וכח המזיק עולים בקנה אחד, כלומר, כמה שמסוגל להועיל, כן מסוגל להזיק. ולפיכך, כיון שאדם פרטי אחד, עולה כחו על כל הבהמה והחי מכל הדורות והזמנים כנ"ל, כן כח המזיק שבו עולה על כולנה. ועל כן כל עוד שאינו ראוי למעלתו, באופן שישמש בכחו רק להועיל, לשמירה יתירה הוא צריך, שלא יקנה מדה מרובה ממעלת האדם, שהיא החכמה והמדע. ולמען זה הסתירו החכמים הראשונים את החכמה ממרחבי ההמון, מפחד שלא יארע להם תלמידים שאינם הגונים, וישמשו עם כח החכמה להרע ולהזיק, ונמצאים פורצים בתאותם ופראיותם הבהמית, בכחו הגדול של האדם, ויחריבו את הישוב כולו.
ואחר שנתמעטו הדורות, וחכמיהם בעצמם החלו לחשוק לשני שולחנות, לאמור לחיים טובים גם לחומריותם, ולכן נתקרבה דעתם גם לההמון, ויסחרו עמהם, ומכרו החכמה ב'אתנן זונה ובמחיר כלב' (ע"פ דברים כג, ט), ומאז נהרס החומה הבצורה אשר שתו עליה הראשונים, ויחמסוה להם ההמונים והפראים, מלאו ידיהם בכח אנשים, והחזיקו בחכמה ויקרעו אותה, חציה ירשו המנאפים וחציה למרצחים, וישימוה לחרפה לדראון עולם, כיום הזה.

https://search.orhasulam.org/

(א) בראשית ברא אלקים: זו היא המצוה הראשונה לכולן, ומצוה זו נקראת יראת ה', הנקראת ראשית. שכתוב ראשית חכמה יראת ה'. יראת ה' ראשית דעת משום שדבר זה, יראה, נקרא ראשית. וזה הוא שער להכנס אל האמונה. ועל מצוה זו מתקיים כל העולם.

(ב) פירוש. הוקשה לו, כי כאן חושב המקרא את היראה שהיא ראשית אל ה חכמה, וכאן שהיא ראשית אל ה דעת. ואומר, מפני שהיראה היא ראשית לכל ספירה וספירה שאי אפשר להשיג שום ספירה זולת ע"י השגת היראה תחילה.

(ג) וז"ש, תרעא לעאלא גו מהימנותא: כי אי אפשר להשיג אמונה שלימה זולת מתוך יראתו ית', וכפי שיעור היראה כן שיעור השראת האמונה. וע"כ ועל פקודא דא אתקיים כל עלמא. כי אין העולם מתקיים אלא על תורה ומצות, כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה ג'). וכיון שה יראה היא ראשית ושער לכל מצוה להיותה השער לאמונה, נמצא שעל ה יראה מתקיים כל העולם, וז"ש הכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. שעם ה יראה הנקראת ראשית שכל מצות כלולות בה ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ולולא היראה לא היה בורא אלהים כלום.

(א) יראה אתפרש לתלת וכו': היראה מפורשת לשלש בחינות, שתים מהן, אין בהן שורש כראוי, ואחת היא שורש היראה. יש אדם שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או ירא מעונש גופו או מעונש כספו, ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. ויש אדם הירא מפני הקב"ה, משום שירא מעונש העולם ההוא ומעונש של הגיהנם. שתי מיני יראות האלו,דהיינו היראה מעונש עוה"ז, והיראה מעונש עוה"ב, אינן עיקר היראה ושורשה.

(א) יראה דאיהי עיקרא וכו': היראה שהיא עיקר הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו. כמו שכתוב, וכל דיירי ארעא כלא חשיבין. וישים חפצו באותו המקום שנקרא יראה.

(ב) ביאור הדברים, מלמדנו שיש ג' אופנים ביראת ה', שרק אחד מהם נחשב ליראה אמיתית. א) שמתירא מהקב"ה ושומר מצותיו כדי שיחיו בניו ויהיה נשמר מעונש גופו או ממונו, דהיינו יראה מעונשים שבעוה"ז. ב) שמתירא גם מעונשים של גיהנם. ואלו השתים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו, ונמצא שתועלת עצמו הוא השורש, והיראה היא ענף ומסובבת מתועלת עצמו, אלא יראה דאיהי עקרא, למדחל בר נש למאריה בגין דאיהו רב ושליט, עקרא ושרשא דכל עלמין, וכלא קמיה כלא חשיבין, דהיינו שיירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל. הוא גדול משום שהוא השורש, שממנו מתפשטים כל העולמות, וגדלותו מתראה על מעשיו, והוא מושל בכל משום שכל העולמות שברא הן העליונים והן התחתונים, נחשבים לפניו כלא כלום, שאינם מוסיפים משהו על מהותו יתברך.

(ג) וז"ש, ולשואה רעותיה בההוא אתר דאקרי יראה: שישים לבו ומאויו באותו מקום הנקרא יראה, שיהיה דבוק ביראתו יתברך ברצון ובחשק המותאם והראוי למצות המלך.

(א) בכה רבי שמעון וכו': בכה ר"ש ואמר, אוי אם אומר אוי אם לא אומר. עם אומר, ידעו הרשעים איך לעבוד לאדונם. ואם לא אומר יאבדו החברים את הדבר הזה. כי במקום שהיראה הקדושה שורה יש כנגדה למטה יראה רעה, שמכה והולמת ומשטינה, והיא רצועה להכות את הרשעים. דהיינו להענישם על עונותיהם. וע"כ ירא מלגלות, כדי שלא ידעו הרשעים איך להפטר מן העונש. כי עונשם הוא טהרתם.

(ב) ביאור הדברים, רומז בזה, שאינו יכול לגלות במקום הזה את דבריו במילואם, מפני שמתירא שלא להזיק את הרשעים. והוא כי בא לגלות כאן איך להתדבק בעץ החיים, ולא לנגוע לעולם באילנא דמותא, שזה יכשר רק לאותם שכבר תיקנו בחינת עץ הדעת טו"ר. אבל הרשעים שעוד לא תיקנו את החטא של עצה"ד טו"ר, אסור להם לידע זה, כי הם צריכים לעמול מקודם בכל העבודות, עד שיתקנו את החטא דעצה"ד. ותמצא כזה גם בכתוב פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם (בראשית ג'). שאחר שחטא אדם בעצה"ד גורש מג"ע, מחשש שמא יתדבק בעץ החיים ויחיה לעולם, ונמצא הפגם שעשה בעצה"ד ישאר לעלם בלי תיקון. ולפיכך,בכדי שלא יאבד מהצדיקים הזכאים לידע דבר זה, גילה הדבר בדרך רמז.

(א) ומאן דדחיל בגין וכו': ומי שירא מפני עונש הכאה ושיטנה, כאמור, אינה שורה עליו אותה יראת ה', הנקראת יראת ה' לחיים. אלא מי שורה עליו. היא אותה יראה רעה. ונמצא ששורה עליו אותה הרצועה, היראה הרעה, ולא יראת ה'.

(א) ובג"כ אתר דאקרי וכו': ומשום זה, המקום שנקרא יראת ה' נקרא ראשית דעת. וע"כ נכללה כאן מצוה זו. וזו היא השורש והיסוד לכל שאר מצות התורה. מי ששומר את היראה הוא שומר הכל. ומי שאינו שומר את היראה, אינו שומר מצות התורה, כי זו, היראה, השער לכל.

(ב) פירוש. סובב על מה שהביא לעיל שפעם אומר הכתוב ראשית חכמה יראת ה', ופעם יראת ה' ראשית דעת. וביאר באתר דיראה קדישא שרי, מלרע אית יראה רעה דלקי ומחי ומקטרג וכו', כלומר, שבסיום היראה הקדושה הנקראת יראת ה' לחיים, יש שם יראה רעה דלקי ומחי ומקטרג ואיהי רצועה לאלקאה, וה"ס ורגליה יורדות מות. אשר המקיים מצות היראה מטעם דאיהו רב ושליט, נמצא מתדבק ב יראת ה' לחיים. ואותם המתיראים מטעם עונש דמלקיותא ולא מטעם מצוה, עליהם נאמר, מגורת רשע היא תבואנה (משלי ח') כי היראה דסיומא שולטת עליו ומלקי ליה. ומבחינה זו, שהסיום של היראה שוכנת ב רצועה רעה לאלקי לחייבא, נקראת גם היראה העליונה הקדושה בשם ראשית דעת יראת ה', להורות שיש להדבק רק בבחינת הראשית שלה שהיא יראת ה' לחיים. ולהשמר מ היראה ד מלרע, שהיא הרצועה בישא. ועי"ז נתקן החטא דעצה"ד.

(א) ובג"כ כתיב בראשית וכו': ומשום זה כתוב, בראשית, שהוא יראה, ברא אלקים את השמים ואת הארץ. כי מי שעובר על זו, עובר על כל מצות התורה. וענשו של מי שעובר על זו, הוא, שרצועה הרעה הזו דהיינו, היראה הרעה, מכה אותו. והיינו, והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים. הרי אלו ארבעה עונשים להעניש בהם את הרשעים.

(א) תהו דא חנק וכו': תהו, זה חנק, שכתוב קו תהו (ישעיה ל"ד) חבל מדה (זכריה ב'). בהו, זו סקילה, היינו אבנים המשוקעות בתוך תהום הגדול, בשביל עונש הרשעים. וחשך, זו שרפה, שכתוב, ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בוער באש עד לב השמים חשך וגו'. וזו היא אש חזקה, שעל ראש רשעים יחול (ירמיה כ"ג) לשרוף אותם.

(ב) ביאור הדברים, כי אותם שאינם מקיימים יראת ה' מטעם מצות המלך, אלא מטעם יראת עונש, נלכדים בקליפות תהו, שתמהים למה אינם מבינים מחשבותיו ודבריו ית', וקליפה זו נבחנת לחבל מחנק על צוארו של האדם המפסיק לו אויר דקדושה לנשימת חייו. וז"ש דכתיב קו תהו, חבל מדה, מקרא א' כתוב קו תהו, ומקרא ב' חבל מדה, ובא זה ולמד על זה, אשר פירושו של קו תהו הוא חבל מדה, כי לפי הקו והשיעור של תמיהתו כן מדת החבל שהס"א משליך על צוארו וחונק אותו. והסה"כ מושכי העון בחבלי השוא (ישעיה ה').

(ג) וז"ש, בהו דא סקילה, אחרי שכבר ניצוד ע"י הס"א בחבל על צוארו, כבר יש להן כח לעשות בו כחפצן, או לסלקו או לשרפו או להרגו בסייף, כמ"ש והולך. ו סקילה פירושו שמרוצצין את גלגלתו ע"י תאוות רעות ומחשבות רעות ומושכים אותו לתהומא רבא להענישו וחשך דא שריפה וכו' שרי לאוקדא לון שס"א מסבב אותו באש חזק ההולך ושורף החיות דקדושה מהם.

(א) ורוח דא הרג וכו': ורוח זהו הרג בחרב. כי רוח סערה היא חרב שנונה, הלוהטת בו. כמו שאתה אומר, ואת להט החרב המתהפכת, ונקראת רוח. זה הוא עונש למי שעובר על מצות התורה, שכתוב אחר יראה, הנקראת ראשית, שהיא כלל הכל. כי אחר בראשית שהיא יראה, נאמר תהו ובהו וחשך ורוח, שהם עונש ד' מיתות, מכאן ולהלאה, שאר מצות התורה.

(ב) פירוש. כי הס"א שולח בו רוח סערה, שהוא כמו חרב שנונה המפרידה ראשו מגופו ופסקיה לחיותיה.

(ג) וז"ש, האי עונשא וכו' וכתיב לבתר יראה ראשית, דאיהי כללא דכלא: סובב על הנ"ל, שכל המצות שבתורה כלולות בב' הפסוקים הראשונים,מ בראשית עד ויאמר אלהים יהי אור. ואומר, דהאי עונשא הנזכר שהוא ד' מיתות המרומזות ב תהו, בהו, חשך, ורוח, הן כתובות אחר יראה ראשית המרומז בכתוב בראשית ברא אלהים, ונמצא שהפסוק הא' הוא יראה ראשית, דהיינו עיקר ה יראה שהיא לחיים, והפסוק הב' הוא העונש למי שאינו דבוק ב יראה ראשית, והם כללא דכלא, להיותם השער לאמונתו יתברך כנ"ל. ונמצא שכל המצות שבתורה כלולות בה. מכאן והלאה שאר פקודין דאורייתא מה פסוק ויאמר אלהים יהי אור ואילך, דהיינו כל המצות שבתורה, הן פרטים כולן של מצות ה יראה.