(ג) ומ"ש מרע"ה לא איש דברים. הלא דיבר עם הש"י גם אז. רק להיפוך לדבר לפרעה ולהכניס מאמר ה' בלשון המובן לפרעה זה לא הי' קודם יצ"מ ונתינת התורה [כמ"ש בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות ע"ש וארא] ועתה כתי' הואיל כו' באר כו' התורה. פי' ז"ל בשבעים לשון שהכניס אור התורה בכל הלשונות. וזה כל ענין משנה תורה שחזר התורה כמו שנתקבלה בישראל, כי דברי התורה אין שיעור לקדושתם. וכפי מה שקיבלו בנ"י החזיר עמהם והמשיך הארת התורה בעצמותם. וכ' במדרש וכי לא דיבר משה רק אלה הדברים רק דברי תוכחות ע"ש. ופי' תוכחות שנכנס הדבר בתוך האדם וזה נק' דברים שההפרש בין מאמר לדיבור שהוא לנוכח. כמו דבר מלך שלטון שהדיבור הוא להיות נעשה כן. ואמירה שייך אף על מה שאין לעשות. משא"כ דיבור הוא גזירה להיות כך. וכתי' אל כל ישראל שהכניס בהם דברי התורה. במדבר בערבה כו' אף המקומות שחטאו שם. האיר גם שם דברי התורה שנותנת חיים ורפואה כנ"ל. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל עמ"ש בשבעים לשון פי' להם. ומה נצרך זה. רק שיש לע' אומות ע' מדרגות להתנגד להקדושה. ומרע"ה המשיך אור התורה שיוכלו להתדבק בה אף שיהיו בגלות תחת כל אומה כו' ע"ש. [עי' הלשון במד' תנחומא על לא איש דברים כו'] אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם כו' במד' תנחומא. דלעתיד שיהי' הכל נדבק בשרשו לא יהי' פסח ואלם. וזה ידלג שמחבר עצמו לשורש החיים. ולכך גם ע"י כח התורה מתרפא הלשון כנ"ל:
(א) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶא לְיוֹם חַגֵּנוּ, כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב (תהלים פ"א):
(ב) א אַף־עַל־פִּי שֶׁתּוֹכָחָה הוּא דָּבָר גָּדוֹל, וּמֻטָּל עַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְהוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ, כְּשֶׁרוֹאֶה בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא י״ט:י״ז): הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, אַף־עַל־פִּי־כֵן לָאו כָּל אָדָם רָאוּי לְהוֹכִיחַ. כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא (ערכין טז:): תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹכִיחַ. וְאִם רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר זֹאת בְּדוֹרוֹ, כָּל־שֶׁכֵּן בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁל עַכְשָׁו.
(ג) כִּי כְּשֶׁהַמּוֹכִיחַ אֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ, אֲזַי לֹא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל בְּתוֹכַחְתּוֹ, אַף גַּם הוּא מַבְאִישׁ רֵיחַ שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת הַשּׁוֹמְעִים תּוֹכַחְתּוֹ. כִּי עַל־יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ הוּא מְעוֹרֵר הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא מוֹכִיחָם.
(ד) כְּמוֹ כְּשֶׁמֻּנָּח אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ שֶׁאֵינוֹ טוֹב, כָּל זְמַן שֶׁאֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֵין מַרְגִּישִׁין הָרֵיחַ רַע, אֲבָל כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהָזִיז אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֲזַי מְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע; כְּמוֹ־כֵן עַל־יְדֵי תּוֹכָחָה שֶׁל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ, עַל־יְדֵי־זֶה מְזִיזִין וּמְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁמּוֹכִיחָם, וְעַל־כֵּן הוּא מַבְאִישׁ רֵיחָם, וְעַל־יְדֵי־זֶה הוּא מַחֲלִישׁ אֶת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁלָּהֶם, וְעַל־יְדֵי־זֶה נִפְסָק הַשֶּׁפַע מִכָּל הָעוֹלָמוֹת הַתְּלוּיִים בְּאֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת.
(ה) כִּי עִקָּר יְנִיקַת הַנְּשָׁמָה הוּא מֵהָרֵיחַ. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות מג:): מִנַּיִן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הָרֵיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ. אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְלֹא הַגּוּף, הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה הָרֵיחַ. וְעַל־כֵּן עַל־יְדֵי זֶה הַמּוֹכִיחַ, שֶׁהוּא מַבְאִישׁ רֵיחָם, עַל־יְדֵי־זֶה נֶחֱלֶשֶׁת הַנְּשָׁמָה, שֶׁיְּנִיקָתָהּ מֵהָרֵיחַ כַּנַּ"ל, וּמִמֵּילָא נִפְסָק הַשֶּׁפַע מִכָּל הָעוֹלָמוֹת הַתְּלוּיִים בָּהֶם.
(ו) אֲבָל כְּשֶׁהַמּוֹכִיחַ רָאוּי לְהוֹכִיחַ, אֲזַי אַדְּרַבָּא, הוּא מוֹסִיף וְנוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בְּהַנְּשָׁמוֹת עַל־יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ. כִּי הַתּוֹכָחָה צְרִיכָה לִהְיוֹת בִּבְחִינַת הַתּוֹכָחָה שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁהוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, שֶׁעַל־יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ נָתַן בָּהֶם רֵיחַ טוֹב, בִּבְחִינַת (שיר השירים א׳:י״ב): נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ, הַנֶּאֱמָר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. עָזַב לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא נָתַן, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּגְּמָרָא (שבת פח:).
(ז) כִּי עַל־יְדֵי תּוֹכָחָה שֶׁל מֹשֶׁה עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל הוֹסִיף וְנָתַן בָּהֶם רֵיחַ טוֹב, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא. כִּי עִקָּר יְנִיקַת הַנְּשָׁמָה הִיא מֵהָרֵיחַ כַּנַּ"ל, כִּי עַל־יְדֵי קוֹל הַמּוֹכִיחַ שֶׁהוּא רָאוּי, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא נוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בְּהַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא כַּנַּ"ל:
(ח) כִּי יֵשׁ מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא וּמְזוֹנָא דְּגוּפָא, וְעַל־יְדֵי מְזוֹנָא דְּגוּפָא נֶחֱלָשׁ מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא, כִּי עַל־יְדֵי מְזוֹנָא דְּגוּפָא, דְּהַיְנוּ עַל־יְדֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, עַל־יְדֵי־זֶה מַגְדִּילִין אֶת בְּחִינַת עָקֵב דְּסִטְרָא־אַחֲרָא, בִּבְחִינַת (תהילים מ״א:י׳): אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב. כִּי עַל־יְדֵי הָאֲכִילָה נִתְחַזְּקִין הָעֲקֵבִים וְהָרַגְלִין, בִּבְחִינַת (שבת קנב): דֹּק בְּכַכֵּי וְתִשְׁכַּח בְּנַגְרֵי. וְאָז כְּשֶׁנִּתְגַּדֵּל, חַס וְשָׁלוֹם, עָקֶב דְּסִטְרָא־אָחָרֳא, עַל־יְדֵי־זֶה נֶחֱלָשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּחִינַת עָקֶב דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת (משלי כ״ב:ד׳): עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה', שֶׁהִיא בְּחִינַת רֵיחַ, בִּבְחִינַת (ישעיהו י״א:ג׳): וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה', שֶׁהוּא מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא.
(ט) וְהַתִּקּוּן לָזֶה הוּא עַל־יְדֵי בְּחִינַת קוֹל, כִּי בְּחִינַת קוֹל הוּא מַשְׁקֶה אֶת הַגָּן, שֶׁשָּׁם גְּדֵלִים כָּל הָרֵיחוֹת וְהַיְרָאוֹת, בִּבְחִינַת (בראשית ב׳:י׳): וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. נָהָר הַיּוֹצֵא מֵעֵדֶן וְכוּ' – זֶה בְּחִינַת קוֹל, בִּבְחִינַת (תהילים צ״ג:ג׳): נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם; וְזֶה בְּחִינַת (בראשית ג׳:י׳): אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא. כִּי זֶה הַקּוֹל מַשְׁקֶה אֶת הַגָּן, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה גְּדֵלִים שָׁם כָּל הָרֵיחוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת יִרְאָה כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא כַּנַּ"ל.
(י) כִּי עַל־יְדֵי זֶה הַקּוֹל נִכְנָע בְּחִינַת עָקֵב דְּסִטְרָא־אָחָרֳא, כִּי זֶה הַקּוֹל הוּא בְּחִינַת (שם כז): הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב. וְעַל־כֵּן זָכָה יַעֲקֹב לִבְחִינַת הָרֵיחַ, בִּבְחִינַת (שם): רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה, הַנֶּאֱמָר בְּיַעֲקֹב, וְהוּא מַכְנִיעַ עָקֵב דְּסִטְרָא־אָחָרֳא, בִּבְחִינַת (שם כה): וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו.
(יא) וְזֶה הַקּוֹל הוּא בְּחִינַת קוֹל הַמּוֹכִיחַ הָרָאוּי, בִּבְחִינַת (ישעיהו נ״ח:א׳): הָרֵם כַּשּׁוֹפָר קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וְכוּ'. כִּי הַמּוֹכִיחַ שֶׁרוֹצֶה לְהוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל וּלְהַגִּיד לָהֶם פִּשְׁעָם וְחַטָּאתָם, הוּא צָרִיךְ לְזֶה הַקּוֹל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַבְאִישׁ רֵיחָם עַל־יְדֵי שֶׁמְּעוֹרֵר עֲוֹונוֹתֵיהֶם כַּנַּ"ל. עַל־כֵּן צָרִיךְ לְזֶה הַקּוֹל, כִּי עַל־יְדֵי זֶה הַקּוֹל הוּא מוֹסִיף וְנוֹתֵן בָּהֶם רֵיחַ טוֹב, כִּי עַל־יְדֵי זֶה הַקּוֹל גְּדֵלִים כָּל הָרֵיחוֹת, כִּי זֶה הַקּוֹל מַשְׁקֶה אֶת הַגָּן וְכוּ' כַּנַּ"ל.
(יב) וְזֶהוּ: הָרֵם כַּשּׁוֹפָר קוֹלֶךָ – כַּשֹּׁפָר דַּיְקָא, כִּי זֶה הַקּוֹל הַמַּשְׁקֶה אֶת הַגָּן, שֶׁהוּא בְּחִינַת: וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, הוּא בְּחִינַת קוֹל הַנִּגּוּן שֶׁל הַשִּׁיר שֶׁיִּתְעַר לֶעָתִיד, כְּשֶׁיְּחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת שִׁיר פָּשׁוּט, כָּפוּל, מְשֻׁלָּשׁ, מְרֻבָּע. וְזֶהוּ כַּשֹּׁפָר – רָאשֵׁי־תֵבוֹת: פָּשׁוּט, כָּפוּל, שָׁלוּשׁ, רָבוּעַ – שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשִּׁיר שֶׁלֶּעָתִיד, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַקּוֹל הַמַּשְׁקֶה אֶת הַגָּן, שֶׁעַל־יְדֵי זֶה הַקּוֹל דַיְקָא הוּא יָכוֹל לְהוֹכִיחַ. וְזֶהוּ: הָרֵם כַּשֹּׁפָר קוֹלֶךָ – כַּשֹּׁפָר דַיְקָא, כַּנַּ"ל.
(יג) וְזֶהוּ בְּחִינַת: מוֹשְׁכִין עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד, הַנֶּאֱמָר בַּמּוֹכִיחַ הָרָאוּי, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תמיד כח): הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, מוֹשְׁכִין עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד, שֶׁנֶּאֱמַר: מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא,
(יד) כִּי חוּט שֶׁל חֶסֶד זֶה בְּחִינַת שֶׁנִּקְלַע וְנִשְׁזָר וְנַעֲשָׂה חוּט מֵהַנִּימִין, שֶׁעַל אֵלּוּ הַנִּימִין (שֶׁקּוֹרִין סְטְרִינֶיס) יִתְנַגֵּן הַנִּגּוּן וְהַשִּׁיר הַזֶּה שֶׁל לֶעָתִיד, שֶׁהֵם ע"ב נִימִין כְּנֶגֶד שֵׁם י' י"ק יק"ו יקו"ק, שֶׁהוּא בְּחִינַת שִׁיר פָּשׁוּט כָּפוּל וְכוּ', כַּמּוּבָא בַּתִּקּוּנִים (תי' כ"א), שֶׁהוּא עוֹלֶה כֻּלּוֹ ע"ב. וְעַל אֵלּוּ הַנִּימִין יִתְנַגֵּן הַשִּׁיר הַזֶּה שֶׁלֶּעָתִיד כְּשֶׁיְּחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ, בִּבְחִינַת (תהלים פט): עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, שֶׁאָז יִתְעַר שִׁיר פָּשׁוּט וְכוּ'.
(טו) וְזֶהוּ בְּחִינַת חוּט שֶׁל חֶסֶד הַנַּ"ל, הַנֶּאֱמָר בַּמּוֹכִיחַ הָרָאוּי, הַיְנוּ בְּחִינַת הַחוּט הַנַּעֲשֶׂה מֵהַנִּימִין הַנַּ"ל, שֶׁעֲלֵיהֶם יִתְנַגֵּן הַשִּׁיר הַזֶּה כְּשֶׁיִּהְיֶה חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, בְּחִינַת: עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: מוֹשְׁכִין עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד – זֶה בְּחִינַת הַהַמְשָׁכָה, שֶׁמּוֹשְׁכִין וּפוֹשְׁטִין אֶת הַנִּימִין, כְּדֵי לְנַגֵּן עֲלֵיהֶם שִׁיר הַנַּ"ל. נִמְצָא שֶׁעַל־יְדֵי קוֹל הַמּוֹכִיחַ הָרָאוּי, הוּא נוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בְּהַנְּשָׁמוֹת כַּנַּ"ל:
(1) “Tik’u (Sound) the shofar at the moon’s renewal, when [the moon is] covered over on our festive day. For it is a statute for Israel, a judgment unto the Lord of Yaakov.” (Psalms 81:4-5)
(2) Although tokhachah (moral guidance and reproof) is extremely important, and it is incumbent upon every Jew to reprove his fellow Jew when he sees him acting incorrectly, as it is written (Leviticus 19:17), “You shall surely reprove your fellow,” nevertheless, not everyone is fit to offer moral guidance. As Rabbi Akiva said: I doubt if there is anyone in this generation who is capable of giving reproof (Arakhin 16b). And if Rabbi Akiva said this in his era, then it is all the more so now, in this current era.
(3) When the one who gives moral guidance is unfit to give it, not only does he not help with his reproof, but he even causes the souls which hear it to raise a bad odor. For his reproof arouses the stench of the wicked deeds and bad traits of the people he reproves.
(4) This is akin to when something that has an unpleasant odor is at rest. As long as we don’t move the object, the foul odor is undetected. But when one starts to move that object, the stench is stirred up. Likewise the reproof given by someone who is unfit to give it; it moves and stirs the stench of the wicked deeds and bad traits of the people he reproves. He causes them to raise a bad odor and, through this, weakens their souls. Consequently, the flow of bounty is suspended from all the worlds which are dependent upon these souls.
(5) This is because the soul mainly nourishes from scent, as our Sages, of blessed memory, taught: From where is it derived that we recite a blessing over fragrances? It is stated: “Let every soul praise God” (Psalms 150:6). From what does the soul derive pleasure but the body does not? You have to say it is fragrance (Berakhot 43b). Therefore, on account of this reprover who causes them to raise a bad odor, the souls, whose nourishment is from scent, are weakened. The flow of bounty to all the worlds which are dependent upon them is then automatically suspended.
(6) But when the one giving the moral guidance is fit to give it, then, on the contrary, he enhances and gives the souls a pleasant scent through his reproof. This is because the reproof must resemble Moshe’s reproof of the Jews over the incident of the [Golden] Calf. Through his reproof he gave them a pleasant scent, as in “my nard gave forth its fragrance” (Song of Songs 1:12), which was said in reference to the incident of the Calf. It does not say “leave behind” but “gave forth,” as Rashi expounds there and as our Sages, of blessed memory, taught in the Talmud (Shabbat 88b).
(7) Moshe’s reproof over the incident of the Calf gave them an added pleasant scent, which is sustenance for the soul. For the soul nourishes mainly from scent. Through his voice, the one fit to offer moral guidance gives the souls a pleasant scent, i.e., spiritual sustenance.
(8) There is sustenance for the soul and sustenance for the body. The body’s sustenance weakens the soul’s sustenance. This is because the body’s sustenance—i.e., through eating and drinking—raises the heel of the Other Side, as in “eating my bread has raised the heel over me” (Psalms 41:10). Through eating, the heels and the feet are strengthened, as in “Eat well and it will be noticeable in the feet” (Shabbat 152a). And then, as a result of the aikev (heel) of the Other Side growing strong, God forbid, the aikev of holiness—the aspect of “Aikev (the end product of) humility is fear of God” (Proverbs 22:4), which corresponds to scent, as in “He will be imbued with the scent of the fear of God” (Isaiah 11:3), namely, spiritual sustenance—becomes weak, God forbid.
(9) The rectification for this is brought about through the concept of voice. For the voice waters the garden in which all the scents and fears grow, as in “A river issues from Eden to water the garden” (Genesis 2:10). “A river issues from Eden” alludes to the voice, as in “the rivers raise up their voice” (Psalms 93:3). And this is the concept of “I heard Your voice in the garden and I was afraid” (Genesis 3:10). It is this voice watering the garden that causes all the scents/fear of God—i.e., sustenance for the soul—to grow there.
(10) This voice subdues the heel of the Other Side, for it is the concept of “The voice is the voice of Yaakov” (Genesis 27:22). Yaakov therefore attained the concept of scent, as in “See, my son’s fragrance is like the scent of a field” (ibid. :27). This was said of yaAKoV, who subdues the AKeiV of the Other Side, as in “his hand holding on to Esav’s akeiv (heel)” (Genesis 25:26).
(11) And this voice is the voice of the fit reprover, as in “raise your voice like a shofar and tell My people of their transgression” (Isaiah 58:1). One who would reprove the Jewish people and tell them of their transgression and wrongdoing must possess this voice so as not to cause them to raise a bad odor by arousing their sins. He must therefore possess this voice, because through this voice—which waters the garden and causes all the scents to grow—he enhances them and gives them a pleasant scent.
(12) This is the meaning of “raise your voice ka’shophar (like a shofar).” Specifically “like a shofar,” because this voice which waters the garden, the aspect of “A river flows from Eden,” corresponds to the voice of the melody of the song destined to burst forth in the Future when He renews His world—i.e., the simple-twofold-threefold-fourfold song. This is Ka’ShoPhaR, the first letters of Pashut-Kaful-Sh’loosh-Ravua. This is the Song of the Future, the voice that waters the garden; the specific voice through which he is able to give reproof. Thus, this is “raise your voice like a shofar”—specifically ka’shophar.
(13) And this is the meaning of “they draw a thread of lovingkindness over him,” which is said in reference to one who is fit to offer moral guidance, as our Sages, of blessed memory, taught (Tamid 28a) : Whoever reproves his fellow Jew for the sake of God, they draw a thread of lovingkindness over him, as it is stated: “He who reproves a person will later find favor” (Proverbs 28:23).
(14) “A thread of lovingkindness” signifies that strands have been wound and twisted and made into a thread. These are the strings upon which this melody and Song of the Future will be played. They number seventy-two, corresponding to the Holy Name Y-YH-YHV-YHVH—the simple-twofold-threefold-fourfold song, as brought in the Tikkunim (Tikkuney Zohar # 21, p.51b)—which [likewise] has a total value of seventy-two. And the Song of the Future, when He renews His world, will be played upon these strings, as in “The world will be built on lovingkindness” (Psalms 89:3), for the simple-twofold-threefold-fourfold song is destined to burst forth then.
(15) Thus, this is the meaning of “a thread of lovingkindness” mentioned in connection with the fit reprover; it refers to the thread made from the strings upon which this song will be played when the world is renewed, the concept of “The world will be built on lovingkindness.” And this is the meaning of “a thread of lovingkindness is drawn over him.” The drawing signifies drawing on and plucking the strings in order to play the aforementioned song on them. It follows that with his voice, the one fit to offer moral guidance gives the souls a pleasant scent, as mentioned above.
(א) לא תשנא אחיך בלבבך הוכח וגו': מצוה זו הוא להוכיח אותו שחוטא, ולהראות לו אהבה רבה שאוהב אותו, כדי שהמוכיח לא יענש. כי בהקב״ה כתוב, את אשר יאהב ה׳ יוכיח. וכמו שהקב״ה, עושה, ומוכיח למי שאוהב אותו, כך ילמוד האדם מדרכו זה, ויוכיח את חבירו שאוהב אותו. הקב״ה במה מוכיח את האדם. הוא מוכיח לו באהבה, בסתר. אם מקבל תוכחתו טוב, ואם לא, הוא מוכיח אותו בין אוהביו. אם מקבל טוב, ואם לא הוא מוכיח אותו בגלוי לעיני כל. אם מקבל טוב, ואם לא, עוזב אותו ואינו מוכיחו יותר, כי עוזבו שילך ויעשה רצונו.
(א) בקדמיתא אודע ליה וכו׳: ומפרש דבריו, בתחילה מודיעו בסתר, להוכיח אותו, ולעוררו, כדי שלא ידע אדם. וזה הוא בינו לבינו. אם מקבל תוכחתו, טוב. ואם לא, מודיעו אותו בין אוהביו, בזמן שכהן גדול היה בעולם, נותן עליו מחלה במטתו, ובאים אוהביו של הקב״ה, ומודיעים אותו, שאם יש בו עוץ, ישוב ממנו, ויעיין במעשיו. אם מקבל, טוב, ואם לא, מוכיח אותו בגלוי, שמענישו, בכספו, בבניו, שהכל מתלחשים עליו, ובאים אליו, לעוררו בתשובה. אם מקבל, טוב, ואם לא, מתחיל אדונו לעשות רצונו, ואינו מתקיף אותו יותר, לעולם. כעין זה צריך להוכיח את חבירו, בתחילה בסתר, אח״כ בין אוהביו, ואח״כ בגלוי. מכאן ולהלאה יעזוב אותו מעשה כרצונו.
(א) וע״ד כתיב הוכח וגו׳: וע״כ כתוב, הוכח תוכיח. שפירושו, הוכח, היינו בסתר, שלא ידע בן אדם. תוכיח, היינו בין חבריו ואוהביו. את עמיתך, היינו בגלוי. וע״כ לא כתוב בתחילה תוכיח, שפירושו בין חבריו, אלא הוכח בסתר. עוד. הוכח, אם הוא אדם שמתבייש, לא יאמר לו, ולא יוכיחו, אפילו בסתר, אלא יאמר לפניו, כמי שמספר דברים אחרים, ובתוך אלו הדברים יזכיר, מי שעשה אותו עון, הוא כך וכך, כדי שהוא יבין בעצמו ויעזוב אותו עון. וע״כ הוכח. ואם לא תוכיח, ולאח״כ בגלוי את עמיתך. דהיינו כנ״ל. מכאן ואילך, ולא תשא עליו חטא. שלא יוכיחנו יותר.
(א) ד״א, ולא תשא עליו חטא: כי אם אדם מוכיח את חבירו ונזדמן לו להוכיחו בגלוי, לא יזכיר לפניו אותו עון שעשה, כי אסור לו ודאי, אלא שיאמר סתם, ולא יזכיר עליו אותו עת שעשה בגלוי, ולא ירשום עליו העון, כי הקב״ה חס על כבוד בן אדם, אפילו על הרשעים. (ע״כ רעיא מהימנה)
(א) אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל איתא במדרש זש"ה מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון וי"ל מה שייכות יש לפסוק זה הכא ונ"ל בס"ד בהקדים מ"ש הגאון מהר"ם שיף ז"ל ע"פ הוכח תוכיח את עמיתיך ולא תשא עליו חטא ר"ל אם תוכיח להחוטא עצמו אתה מביישו על כן תוכיח באותו חטא לאדם צדיק שהוא עמיתיך שלא חטא וזה כיון שלא חטא לא יתבייש ואותו שחטא ישמע התוכחה דרך אגב כשאתה מוכיח לזולתו וע"כ לא יתבייש ולא תשא עליו חטא של ביוש עכ"ד ובזה יתורץ דקדוק אחר בפסוק זה באומרו אשר דבר אל כל ישראל ותיבת כל לשון יתר אך בא הכתוב להודעינו חכמתו של מרע"ה בתוכחות שעשה לישראל שנשמר שלא להביא החוטאים לידי ביוש דארז"ל כאן נרמז כמה מיני חטאים שהוכיחם בהם והוא במדבר ר"ל חטא שאמרו מי יתן מותינו וכו' ובערבה מה שחטאו בשיטים בערבות מואב ומול סוף מה שהמרו על ים בים סוף שאמרו המבלי אין קברים ופארן חטא המרגלים ותופל שתפלו על המן וחצרות מחלוקת קרח ודי זהב בעגל וכל אנו מיני חטאים לא היו אצל כולם אלא יש שחטאו בזה ולא חטאו בזה ויש שחטאו בזה ולא חטאו והוא לא רצה להוכיח להדיה לכל שבט בחטא שחטא בו פן יבואו לידי ביוש אלא קבץ את כולם והוכיחם בכל אלו מיני חטאים ובזה נמצאו לא נתביישו החוטאים ולז"א אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל כל דייקא שהעמיד את כולם והוכיחם ביחד בכל הדברים האלה והיינו כדי שלא יבוא החוטאים לידי ביוש ועל זה הביא המדרש פסוק מוכיח אדם אחרי כאלו במרע"ה שהיה ראש למוכיחם משתעי קרא דקאמר משה רבינו מוכיח אדם אחרי ר"ל אחר מנהגי ועצתי שיעשה כדרכי ומנהגי שלא לבייש החוטא להדיה אלא ישמעהו התוכחה דרך אגב הנה זה חן ימצא כי בזה נמצא מקיים מצות תוכחה ואין החוטא מתבייש וכיוצא בזה פירשו רז"ל ויקם וילך אחריה שהוא ר"ל אחר דבריה ובקשתה וכן כאן:
(ה) במררש ג' נתנבאו באיכה משה וישעי' וירמי' משל כו' הנה אמרו ז"ל שרמז י"ת לאדה"ר החורבן בהמ"ק שמתחילין באותיות איכה וז"ש לו י"ת איכה כמ"ש ויקרא ה' אל האדם ויאמר לו איכה נמצא שפי' תיבת איכה הוא מלשון איכה שכביכול י"ת שואל עלינו אי' ואיפה אנו עד ימצא אותנו ע"ד שכתוב מצאתי ישראל לכן ימצא י"ת אותנו כביכול וישמח עמנו וזה ע"י שאנו מבקשים אותו בגלות ואנו שואלין אי' מקום כבודו להעריצו ולעתיד י"ת ימצא אותנו ואנו נמצא אותו י"ת ונאמר הנה אלקינו זה קוינו לו כו' ולכן האותיות שאמרו משה וישעי' וירמי' אחר הג"פ אותיות איכה האותיות לאחוריהם הם אי"ה לרמז מה שאנו מבקשים אותו י"ת ואומרים אי' מקום כבודו והוא י"ת שואל עלינו כמו ששאל לאדה"ר איכה איך עתה וגם באלו אותיות איה שאמרו אחר הג"פ איכה המשיכו עלינו אור השפע מג"ר משה המשיך אלף פלא כתר עליון ישעי' המשיך מה"ה ראשונה מהשם הוי' ירמי' המשיך מיו"ד שאותיות י"ה משם הוי' בחי' חו"ב והם אותיות איה מרמזים לג"ר וכן אותיות אין מרמזים לג"ר כי ה"ה כלולה מיוד וה"פ יו"ד גי' נו"ן ונעשה מאי' אותיות אין והנה י"ת ברא העולם הבריאה ע"ד נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן וסוף מעשה במחשבה תחילה ולכן אותיות אין הם אותיות אני שבחי' אני מרמזת לבחי' אחרונה מלכות וז"ש ז"ל אני ה' נאמן לשלם שכר ונאמן לפרוע אף שהם שני הפכיים רק באמת אנו צריכין להבין הלא הבריאה הי' במחשבתו להטיב לנבראיו ואיך הי' במחשבה עליונה בחי' עונש רק באמת ישראל עלו במחשבה וכל הבריאה בשבילם והם עיקר הבריאה וברא י"ת להטיב להם וכל מי שיעמוד נגדם יהי' לו עונש גדול לא יוכל קום ומהשי"ת נותן ח"ו עונש לנו אמר הכתוב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך ואמר הכתוב אשרי הגבר אשר תייסרנו יה שזהו עיקר הטובה ולעתיד יתגלה כל הטובות שעשה י"ת עמנו בגלות לאין שיעור וערך להם וכל שרי אוה"ע מודים עי"ז שמגיע לנו כל הטובות שרואים שכל זאת שמך לא שכחנו כמ"ש אם דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו כו' אם שכחנו שם אלקינו ועד"ז פי' כל רודפי' השיגוה כו' בין המצרים שאז משיגין אותנו איך אנחנו מאוד עם קדוש ונמצא שנאמן לפרוע ונאמן לשלם שכר הכל טובה לנו לכן עשה י"ת כל זה ולהשתלשל כל מה שהי' במחשבה הקדומה כמו שפי' שהקב"ה חישב את הקץ לעשות שמה שהי' במחשבה בא לעשי' וכן כאן עשה ה' אשר זמם מה שהי' במחשבה ולכן זמם גי' אני ה' כנ"ל שזה הי' במחשבה שיהי' שכר ועונש וכ"ז טובה לנו שבזה מראה י"ת הן הן גבורותיו ונוראתיו ועי"ז נחזור נדבק בו י"ת ועי"ז כל שרי האומות מודים שמגיע לנו להטיב לנו ועי"ז קורע י"ת כל בחי' לבושים ומסכים המבדילים רק יתגלה לנו פנימיות הקדושה וההטבה וז"ש בצע אמרתו בזע פרפורא דילי' כאמרם ז"ל ולכן תמצא אני ה' גי' פז ראשו כתם פז גי' אני ה' שעלה במחשבה בחי' שכר ועונש וכל מה שעבר עלינו וזהו הי' בחי' כתם דבר שמכהה הבהירות הגדול' ולעתיד יתגלה פנימיות הבהירות:
(א) מאמר צום החמישי
בו ידובר כמה עניינים מן צום החמישי יהיה במהרה לששון ולשמחה וכמה גרגרים במגיל' במהרה תהפך לנחמה ולגילה ורנן:
שמעתי בשם הרב הקדוש מהר"פ מקארעץ זצוק"ל על הא דאמרז"ל בט' בא"ב נולד ב"ן דו"ד הטעם הוא להיות נשמת משיח בן דוד היא נשמה היותר גבוה וכוללת וא"כ צריכין ללידת זאת הנשמה זווג היותר עליון והנה נוכל להתבונן בענין אהבה גשמיות בעוה"ז בענין אהבת חברים ואיש עם אשתו בהיותם ביחד לא תוכר כ"כ האהבה. משא"כ כשרוצים להיפרד ולהרחיק נדוד לזמן רב אז יתפעלו הנפשות באהבה יתירה אהבה עזה. מגודל הגעגועו'. וע"כ חייב אדם לפקוד וכו' בשעה שיוצא לדרך וא"כ תתבונן לפי"ז דבשעת הפירוד אז הוא הזווג באהב"ה יתירה ביותר ומיקרי זווג היותר עליון ונולד מזה הנשמה היותר עליונה ע"כ להיות בעוה"ר הפירוד בין הדביקים נעשה בת"ב מיקרי בעוה"ר יו"ם יציא"ה לדרך נולד מזה הזיוג משי"ח הנשמה היותר עליונה וכוללת. הבן:
(ב) ועפי"ז תתבונן מה ששמעתי שהקשו תלמידי הרב הקדוש מהרד"ב נב"ם זצוק"ל על הא דאמרז"ל שמצאו האויבים ביום ההוא את הכרובים כמער איש וכו' הלא אמרז"ל שזה לא היה רק בזמן שישראל עושין רצונו של מקום ובהיפך ח"ו הכרובים הופכים פניהם זה מזה והשיב להם הקדוש הנ"ל חייב אדם לפקוד וכו' בשעה שיוצא לדרך וכו' ואתה הבן:
(ג) והנה ימי בי"ן המצרים הם כ"ב ח"י ימי החול ד' ימי קדוש היינו ג' שבתות ור"ח הלא יצרפו יחד הד' הוית ונמשך אלי' היסוד ח"י (עלמין) ונעשין כאחד יח"ד ב"ך יברך ישראל:
(ד) ותבין ותתבונן במזמור הנה מה טוב ומה נעים שב"ת אחים (מלשון שב"ת יצרו) גם יח"ד רצ"ל גם אותו השב"ת אשר באותן הימים כ"ב. גם יח"ד בגי' כ"ב וסיום המזמור כי שם צוה י"י את הברכה חיי"ם עד העולם שהוא הרמז כאלו הך"ב ימים. ח"י נמשך אל הד'. הבן:
(ה) ותתבונן לפי"ז תיבת יחו"ד שמשתמשים בו המקובלים בכ"מ היינו אות הך' נמשך מן הח"י אל הד' ונתהווה תיבת יחו"ד בשלימות הבן:
(א) ביקש רבי לעקור תשעה באב שחל להיות בשב"ת אמר כיון דאידחי אידחי. וחכמים לא הודו לו ונ"ל מה שרבינו הקדוש דוקא ביקש לעקור ת"ב שחל להיות בשב"ת דהנה אמרו בגמ' אחד מבני המשפחה וכו' תדאג כל המשפחה נולד ב"ז באותה המשפחה נתרפאה כל המשפחה והנה בת"ב לאחר חצות זמן לידת בן דוד והנה בת"ב שחל להיות בשבת הנה רבינו הקדוש דמדבית דוד קאתי הרגיש בשבת שכבר נולד בן דו"ד ונתרפאה כל המשפחה וביקש לעקור את התענית לגמרי אמר הואיל ואידחי אידחי משא"כ שאר החכמים שאינם מאותה המשפחה לא הרגישו בזה:
(א) ענין היום טוב ההוא. הנה לכל הטעמים שנאמרו בגמ' יקש' לנו למה דייקא אז יוצאת בנות ישראל לחול בכרמים ואומרת בחו"ר שא עיני"ך וכו' תנא מי שאין לו אשה יפנה לשם ויקשה לנו למה תקנו ביום הלזה להתעסק ולהשתדל בחיתונים ולא במועדים ורגלים המבוארים בתורה לשמחה: הגה בשלמא יוה"כ י"ל שהוא יום שניתנו בו לוחות האחרונות. והנה הלוחות הם קידושין מהקב"ה לכנ"י וכמשארז"ל ששיבר משה את הלוחות הראשונות בכדי שלא יהיו נידונין כארוסה רק כפנוי' והסכים הקב"ה וא"ל יישר כחך ששברת:
(ב) ועפי"ז אמרתי שהוא אשר רמז לו הש"י בשעת הזעם ועתה הניחה ל"י ויחר אפי בהם ואכלם א"א לומר אשר דבר אלקינו יהי' ח"ו לבטלה אבל הוא אלקים אמת ודבריו אמת. דהנה כבר כתבנו בספרינו אגר"א דכל"ה בפ' ויקחו ל"י תרומה מאת כל אי"ש אש"ר ידבנו וכו' נדרש ע"ז במדרש. נבחר שם מעושר רב וכו' ע"ש מש"ש. וכאן לקצר באתי רק הצורך לענינינו והוא עפ"י מ"ש מרן האריז"ל ע"י הקידושין נותן החתן אל הכלה אור מקיף וע"י הנישואין בייחוד וחיבור נותן לה אור פנימי והנה בשם ישרא"ל נרמזים גם שניהם דהנה אותיות הקצוות שהם מקיפים לשארי האותיות הם אותיות ל"י הם הנהוגי' לומר בקידושין עפ"י הדין. ידים מוכיחות לומר הרי את מקודשת ל"י (עיין במג"ע אותיות ל"י מרמזין לייחוד קוב"ה וכנ"י אות ל' גבוה. מכל האותיות מרמז על גבוה מעל גבוה שומר ישראל ואות י' קטנה מכל האותיות מרמזת על כנ"י כי אתם המעט וכו') והנה אותיות ל"י המה מקיפים בתיבת ישראל רמז רמז לאור מקיף הניתן מן החת"ן להכל"ה ע"י הקידושין ואותיות אשר באמצע תיבת ישראל רמז אל החיבור בשעת נישואין יחודא שלים דכר ונוק' כביכול הנה כן יסד המלך באדם רמ"ח איברין דדכורא ורנ"ב איברין דנוקבא בהוספת המפת"ח שאמר ר"ע בבכורות הם רנ"ג איברין ע"כ אם המלכו"ת באת אל בועז אל הגר"ן להעמיד מלכו"ת בי"ת דו"ד וכן המזבח נבנה בגר"ן. והנה רמ"ח רנ"ג בחיבור בגי' אש"ר ה"ס הנישואין בחיבת ביאה נאמר שמאלו תחת לראש"י (והנה תיבת אש"ר המה בתיבת ישרא"ל אתוון פנימיים דאז נותן החתן' להכלה אור פנימי) והנה בשעת מת"ן תור"ה שהי' רק אירוסין וקידושין (דעיקר הנישואין יהיה לעתיד ב"ב דעלי' נאמר כי בועלי"ך עושיך וכו') הנה נאמר ואתם תהיו ל"י ממלכת כהנים וגוי קדו"ש היינו קידושי"ן בחי' ל"י שהוא אותיות מקיפים שבישרא"ל אלה הדברים אשר תדבר (לעתיד בבחי' אש"ר נישואין ממש בחיבור הרמוז בתיבת אש"ר אור מקיף הם אתוון פנימיים בישרא"ל רמז לאור פנימי וזה שסיים אל בני ישרא"ל אשר יש בזה השם לי אש"ר וזה המתפרש ג"כ בנדבת המשכן בנין בית חתנות כביכול דבר אל בני ישרא"ל (דייקא) ויקחו ל"י תרומה (ל"י דייקא) מאת כל איש אש"ר ידבנו לבו וכו' (אש"ר דייקא) הבן הדבר הוא הנדרש ע"ז במדרש טוב שם מעושר רב היינו מה טוב ונעים שם ישרא"ל רמוז בזה השם אירוסין ונשואין פנימי ומקיף ל"י (מקיף) אשר (פנימי) הוא ששיבח הש"י את משה בשבירת הלוחות שהם הקידושין וא"ל יישר כחך ששברת. כי כן נרמז בדבריו ית"ש בשעת הזעם ועתה הניחה ל"י רצ"ל תניח מידך את הל"י היינו הקידושין המה הלוחות ויחר אפי בה"ם (היינו בלוחות שהם הקידושין) ואכלם (שיהיו אותיות פורחות למקומן) וממילא לא יוכלו הלוחות להתקיים. והבן הדבר:
(ג) וממילא רווחא לן שמעתתא הא דנהגו בנות ישראל לצאת במחול ביוה"כ ומי שאין לו אשה יפנה לשם כי הנה יום שניתנו בו לוחות הראשונות לקדש שוב כנ"י לדודה בבחי' ל"י היינו מ' יום האחרונים למ"ד ימים של אלול ועשרה ימים מר"ה עד יוה"כ וביוה"כ נתרצה הש"י לישראל בשמחה וניתנו בו לוחות אחרונות לקידושין כל ימי עולם ע"כ הוקבע אותו היום לחיתונים לשדך הבנות בנות ישראל הבן הדבר אבל מה שנהגו כן בט"ו באב צריך יישוב וטעם: (ע"כ הגה)
(ד) והנה לפי הטעמים שהוזכרו בגמ' יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה ויום שהותר שבט בנימין הנה י"ל דלבעבור זה מהיום ההוא הוקבע לדורות להתעסק בחיתונים ביום הזה אבל גם ע"ז מהראוי לתת לב. למה דוקא ביום הזה אירעו המעשים הללו שהותרו השבטים והותר בנימין להתחתן ובודאי לא במקרה נפל הדבר הזה דוקא ביום הזה ט"ו באב:
(ה) ואומר לך את הנלע"ד דהנה בכ"ה באלול התחלת בריאת עולם והתחלת בריאת העולם היה בבחי' תואר מלכות בכדי להיקרא מלך כי אין מלך בלא עם והנה מלכות סוף מעשה במחשבה תחילה וישראל עלו במחשבה תחילה (בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית) אשר המה ימליכוהו והמה יתחתנו ויתחברו למלך הכבוד (ע"י התור' שנקרא ראשית) והנה אמרו רז"ל ארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזין ברקיע בת פלוני לפלוני וכדוגמא הלזו ארבעים יום קודם כ"ה אלול הוא זמן שלפנינו ט"ו באב ישראל עלו במחשבה להתרתן במלך הכבוד הג"ה והנה בריאת אדם בר"ה. הרי מ"ה ימים קודם היה כביכול עליית המחשבה מ"ה בגי' אדם והנה רק ישראל עלו במחשבה. ז"ש אתם קרויים אדם ואין וכו': על כן יום שהותרו שבטים להתחתן זה בזה וגם יום שהותר שבט בנימין להתחתן היה דוקא ביום הזה (כי הזמן גורם מבראשית הבן) וכמו כן תקנו בכל שנה בנות ישראל יוצאת במחו"ל משחקים ומי שאין לו אשה יפנה לשם ונתהווה החיתון לעורר הייחוד הקדוש אשר ישראל עלו במחשבה וע"י עליית מחשבתם כביכול נתהווה בריאת עולם ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
(5) ...Notice how our teachers say, “Forty days before an embryo is formed a Divine Voice announces in the heavens: The daughter of so-and-so is destined to marry so-and-so” (See Sotah 2a, above). Forty days before the 25th of Elul is the time before us of Tu b'Av. [At this time] Israel arise in thought to be wedded to the most honored Sovereign.
