וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקב"ה במדת רחמים וזה להודיע חסדיו עמהם. ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזירו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במדת רחמים יתנהג עמהם לעולם. שלא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא ומיד תהיה מדת הדין מתוחה כנגדנו ונאבד ולכן הודיעם משה רבנו כי הקב"ה רחמן מלא רחמים כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו. וכענין שאמר הכתוב כי עמך הסליחה למען תורא.
Before Moses commenced the explanation of the Torah he began to reprove them, reminding them of their sins, How oft did they rebel against Him in the wilderness, and how the Holy One, blessed be He, conducted Himself towards them with the attribute of mercy. This was to inform them of His mercies towards them; also, that they be chastised by his words so that they would not revert to their degradation lest they be swept away in all their sins, and [finally] to strengthen their hearts by informing them that He will always conduct Himself towards them with the attribute of mercy, and hence a person should not feel that he will not be able to inherit the Land because — since there is no person that does not sin — the attribute of judgment would at once be aimed against him and he would be destroyed. Therefore Moses our teacher informed them that the Holy One, blessed be He, is the Merciful One, full of mercy, since the forgiveness and pardon which come from Him, blessed be He, are an assistance and help to people in serving Him, similar to what Scripture says, For with Thee is forgiveness, that Thou mayest be feared.
עוד ירמוז על דרך מה שאמרו בגמ' (יומא י''ט:) אמר רבא ודברת בם ולא בדברים בטלים ע''כ, מכאן שאסור לדבר זולת בדברי תורה ויראה, והודיע הכתוב כי משה רבינו ע ה אלה הם הדברים אשר דבר כל ימיו מעצמו לבד הדברים אשר צוה מה' לדברם, הא למדת שקיים ודברת בם, ודבריו אלה כל רואה יעיד כי כולן דברי תורה וחכמה ומוסר:
The word אלה is also an allusion to a statement by Rava in Yuma 19 that the words ודברת בם "and you shall speak about them" in Deut 6,7 mean that the only legitimate subjects of conversation are Torah learning and the instilling of fear of G'd in the minds of people, i.e. words of admonition. The Torah wishes to testify that throughout his life the only words which Moses permitted himself to speak unbidden were of a compelling nature; other than that he only spoke words which G'd had bidden him to speak. Anyone who peruses the words in this Book can see at once that they are either instructions in Torah or words designed to strengthen the people's faith in G'd.
אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. לא מצינו בכל המקרא שמשה ידבר אל כל ישראל כאחד וכי אפשר שיוכל לדבר עם ס' רבוא איש בפעם אחד, ולא מצינו לשון זה בכל המקרא כ"א כאן ובפר' הקהל שנאמר (דברים לא יא) תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם, ואמרו רז"ל (סוטה מא.) שהיה קורא המלך מן אלה הדברים והלאה, כי בודאי יש יחוס ודמיון ביניהם כי בכל התורה נאמר בני ישראל וכאן נאמר ישראל וכי אל ישראל דבר והלא אל בני ישראל דבר כל דבריו.
והנה קרוב לשמוע שבכ"מ שמזכיר בני ישראל, הוא מדבר בכלל ההמון עם כי כולם בני ישראל המה, אבל במקום שמזכיר ישראל הוא מדבר עם הגדולים שבישראל אשר כל אחד בשם ישראל סבא יכונה ודומה לו ולפי שגדולי ישראל עליהם מוטל להוכיח את העם ואם לא יוכיחום אזי אשמת העם תלויה בהם ע"כ זרזם משה ע"ז, יען שאין להם מקום לפטור מן העונש באמרם שגלוי לנו שאין התוכחה מועלת כי לא תועיל התוכחה לעם קשה עורף, לפי שאם לפניו ית' גלוי לפניהם מי גלוי. וכן האשימם הנביא באמרו (ירמיה ב ח) ואחרי לא יועילו הלכו. שתלו העדר התוכחה בטענת שלא יועיל להם כי לא אבו שמוע, וזה באמת אינו טענה כי עכ"פ המוכיח יעשה את שלו. ומ"מ למד אותם דרך התוכחה כי כל מוכיח הרוצה שיהיו דבריו נשמעים ולא יבעטו בתוכחתו אז יוכיחם ברמז ולא בפירוש באופן שלא יבין דבריו כ"א זה המרגיש בעצמו כי הוא זה האיש, אבל בתוכחת מגולה מסתמא יבעט. לכך אמר הקב"ה למשה שיקרא התורה הזאת המה הדברי מוסר שבפר' זו והמה נגד כל ישראל, כי כל תוכחה היא דברים קשים המתנגדים אל כל ישראל, ויקרא אותם באזניהם, היינו ברמז שדומה למדבר בלחישה באופן שלא יכנס כ"א באזני זה היודע בעצמו שהוא חייב בדבר וזהו הרמז באלה הדברים אשר דבר משה אל כל הגדולים אשר בשם ישראל יכונו, ומה דבר להם היינו במדבר בערבה וגו' ר"ל ממני תראו וכן תעשו להוכיח ברמז כי זה סבה גדולה לקבלת התוכחה.
וי"א כי דווקא אל הגדולים שקרא ישראל דבר ברמז מחמת הכבוד, אבל בסמוך נאמר דבר משה אל בני ישראל דהיינו ההמון עם ולהם לא חלק כבוד אלא בפירוש אמר להם מעשה המרגלים והעגל, ואע"פ שהגדולים מסתמא לא נאשמו בכל הדברים אשר דבר ברמז מ"מ מאחר שלא הוכיחום תלה האשמה בהם ברמז. ונ"ל ליישב בזה מה שהקשו המפרשים למה לא נאמר ויהי בארבעים שנה בתחילת הפר'. לפי שעיקר טעם של הודעת זמן זה טעמו להודיע שהתוכחה טובה להיות סמוך למיתה כדי שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ר"ל שמא היום או מחר יהיה לו מקום לומר אל המוכיחו טול קורה כו' (ערכין טז:) ודבר רע כזה אם הוא אפשרי להמצא אצל כלל ההמון עם, מ"מ כל איש חיל רב פעלים בל ישא על שפתיו דבור כזה. לפיכך תוכחה ראשונה שהיתה אל הגדולים לבד לא הוצרך לכתוב זמן זה כי אפילו בשאר זמנים תוכחה להם טובה כי לא יבעט לומר טול קורה כ"א העצב נבזה האחוז בחבלי בוז, וכל איש ירא אלהים לא ישמע על פיו דבור כזה, ועוד שדווקא התוכחות שנאמרו בפירוש מן ויהי בארבעים שנה וגו' והלאה בהם יש לחוש שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו לאמר טול קורה כו', אבל תוכחה ראשונה זו האמורה ברמז אין לחוש לזה כי כל אחד יכול לעשות את עצמו כלא יודע.
רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצות, ורב לכם הוא מלשון רב לכם בני לוי (במדבר טז ז) כלומר המעט הוא המרד והמעל הזה כי רב הוא באמת לכם ענין שבת ישיבה של קבע בהר הזה, פנו הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם כי משם נוצר חומר של אדה"ר כדרך שאמר לאברהם לך לך. ולקמן עשה פירוש מבואר על תוכחה זו ואמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר וגו' והיה לו לומר ונפן ונסע מחורב כדרך שאמר פנו וסעו. אלא כך אמר להם עדיין בפחזותכם קיימיתון כי אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת היתה עמכם ליסע ממקום מיוחד לת"ת ואל מקום שמירת המצות לא פניתם פניכם ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ, לכך אמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר כל אחד מכם ישית אל המדבר פניו ולא אל הארץ שהרי המרגלים אמרו נשובה מצרימה. (שם יד ד) אבל אחר מעשה המרגלים שיעד להם עונש גדול חזרו בתשובה שלא בטובתם ושם נאמר ונפן ונסע (דברים ב א).
יירשוה ב' במסרה הכא והם יירשוה ואידך עד עולם יירשוה שניתנה להם הארץ ירושת עולם ולעולם לא היו גולים ממנה אם לא שחטאו:
גם בי התאנף ה' בגללכם. וזה כדי שתתקיים בכם בכיה לדורות כמו שיעד באמרו אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם. והדבור באזניו בזה הי' באמרם נשינו וטפינו יהיו לבז. ולכן ספר ענין מיתתו אע"פ שלא היה עד סוף ל"ח שנה אחרי כן והגיד אותו בתוך דבריו של הקב"ה שהיו בשנה השנית לצאתם ממצרים שאז אמר אם יראה איש באנשים האלה ואמר גם כן וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' שהית' הכונה שהטף לבסוף יהיו לבז כמו שבאר המשורר באמרו וישא ידו להם להפיל אותם במדבר וגו' ולזרותם בארצות וכן העיד יחזקאל באמרו וגם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם כו'. ובהגידו ענינו בתוך דבריו של הקב"ה הודיעם כי מניעת הכנסו עמם לארץ היתה סבה שתתקיים בהם יותר לרע הגזירה שנגזרה שטפם יהיה לבז לדורות וזה בעצמו העיד המשורר באמרו ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם וגו' ויחר אף ה' בעמו:
גם בי התאנף ה' בגללכם, this was in order that you would have reason to cry throughout the ages, as G’d had decreed in Numbers 14,28. When that verse referred to דבריכם, “your words,” the objectionable words G’d had referred to were: “our children and wives will become loot,” (Numbers 14,5). Moses told the people at this stage the real reason for his impending death, even though the cause occurred already 38 years earlier. At that time G’d had announced His decree אם יראה איש באנשים האלה, adding that by contrastוטפכם אשר אמרתם לבז יהי, “your children concerning whom you had predicted that they would wind up as loot, as prisoners of war, would conquer the land.” The major point Moses is making, [and I am paraphrasing the author who quotes Psalms 106,26-27, Ezekiel 20,23, as well as Psalms 106,32-40, Ed] is that were it not for the fact that he also had not been allowed to enter the Holy Land, they would have been condemned to extinction. The fact that he, the innocent leader, had been included in their punishment was for the sake of the nation’s survival as such, even if traumatic exile experiences lay ahead of them. (compare our author on Deut. 4,1)
גם בי התאנף ה' בגללכם וגו'. בפסוק זה יצאו רוב המפרשים ללקוט ולא מצאו טעם מספיק איך הכניס גזירת משה בין המרגלים עיין ברמב"ן ובמהרי"א ובשאר מפרשים ולפי מה שפרשנו למעלה פר' חקת (כ ח) בענין חטא מי מריבה שאילו היו ישראל בנים אמון בם ולא היו מקטני אמנה לא היה ענשו של משה גדול על שלא גרם להאמין כמ"ש (במדבר כ יב) יען לא האמנתם. אמנתם לא נאמר אלא האמנתם שהוא לשון מפעיל יוצא לשני, שלא גרמתם לישראל להחזיקם באמונה ומי צריך חיזוק לא זה שהוא מקטני אמנה אבל אם גם מקדמת דנא היו חזקים באמונה לא היה צורך כ"כ לעשות בפניהם מעשה ניסים כדי לחזק לבם באמונה. ואע"פ שכבר נאמר (שמות יד לא) ויאמינו בה' וגו'. מ"מ המרגלים גרמו ששבו להיות בנים לא אמון בם כמ"ש משה בעצמו שאמר אליהם במעשה המרגלים ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' וגו'. והודאת בעל דין כמאה עדים דמי כי משה הודה שבמעשה המרגלים נעשו בלתי מאמינים, וכ"ש שהיה לו לעשות ענין הוצאת מים מן הסלע באופן שיחזרו לקדמותם בענין האמונה ולא עשה, ע"כ נגזר עליו שלא לבא שמה, ע"כ אמר אחר פסוק ובדבר הזה אינכם מאמינים וגו'. גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה, מהו גם אתה אלא כמו שהמרגלים לא יבואו שמה מצד שאינם מאמינים בה' כאמור, כך גם אתה לא תבא שמה מזה הטעם כמ"ש יען לא האמנתם בי. כי המחטיא הרבים חטא הרבים תלוי בו.