(לב) הדת איננה לתועלת הבריות אלא לתועלת העובד
(לג) ז. רבים טועים ומשווים את תורתנו הקדושה לתורת המוסר. אולם זה הגיע להם משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם, וקורא אני עליהם את המקרא (תהלים לד, ט): "טעמו וראו כי טוב ה'". והן אמת ששניהם, העֶטיקא (אֶתִיקָה) והדת, לדבר אחד מתכוונים, שהוא לרומם את האדם מזוהמת האהבה העצמית הצרה, ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו. אולם עם כל זה רחוקים המה אחד מחברו, כרחוק מחשבת הבורא ית' מן מחשבת הבריות.
(לד) כי הדת נמשכת ממחשבותיו של הבורא ית', ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם ומנסיונות החיים שלהם. ועל כן ניכר ובולט ההבדל שביניהן, הן בכל הנקודות שבבחינות השימושיות והן במטרה הסופית. כי הכרת הרע והטוב המתפתחת בנו ע"י תורת העטיקא בעת השימוש – יש לה יחס רלטיבי להצלחת החברה כנודע. מה שאין כן הדת, אשר דבר הכרת טוב ורע המתפתחת בנו מתוך שימושה – יש לה יחס רלטיבי אל השי"ת לבדו. דהיינו, מן שינוי הצורה מהיוצר ית', עד להשוואת הצורה אליו ית' שנקראת דבקות. כמו שנתבאר לעיניך במאמר 'מתן תורה' (אותיות ט-יא, עיין שם היטב).
(לה) וכן רחוקים המה זה מזה בתכלית המרחק בענין המטרה. כי המטרה של תורת העטיקא היא אושרה של החברה, מבחינת ביקורת התבונה המעשית הלקוחה מנסיונות החיים. אשר סוף סוף אין המטרה מבטחת לעוסק בה שום התעלות של מה, למעלה ממסגרת הטבע. אשר על כן המטרה הזאת עדיין לא יצאה מכלל הביקורת כנודע. כי מי יוכל להוכיח ליחיד את מידת הטוב [השמורה] בעדו בצורה סופית כזו, שיהיה מוכרח בשבילה למעט דמותו באיזה שיעור של משהו בשביל אושר החברה. מה שאין כן המטרה הדתית מבטחת את האושר אל האדם עצמו העוסק בה. כי כבר הוכחנו לדעת, אשר בביאת האדם אל אהבת זולתו אז הוא נמצא ישר בבחי' הדבקות, שהיא השוואת הצורה ליוצרה ית', אשר עמה יחד עובר האדם מתוך עולמו הצר המלא מכאובים ואבני נגף – אל עולם נצחי רחב של השפעה להשי"ת והשפעה לבריות.
(לו) גם תמצא הבדל ניכר ובולט למדי בבחינת התמיכה. כי עסק על פי שיטת תורת העטיקא הנה הוא נתמך על יסוד של מציאת חן בעיני הבריות, ודומה דבר זה כדוגמת שכירות המשתלמת לבסוף. ובהתרגל האדם לעבודה כזו, הנה לא יוכל להתעלות גם במדרגות המוסר, כי כבר רגיל הוא בעבודה כזו המשתלמת היטב מהסביבה, המשלמים לו בעד מעשיו הטובים. מה שאין כן בעסק של תורה ומצוות לעשות נחת רוח ליוצרו בלי שום קבלת פרס, הרי הולך ומטפס על דרגות המוסר ממש כפי שיעור העסק. שהריהו נעדר מכל תשלום על דרכו. ופרוטה ופרוטה מצטרפת לו לחשבון גדול, עד שקונה טבע שני שהוא ההשפעה לזולתו בלי שום התעוררות של קבלה עצמית, זולת להכרח קיומו בלבד. נמצא באמת שנשתחרר מכל מאסרי הבריאה. כי בשעה שהאדם ממאס כל קבלה עצמית ונפשו קצה בכל מותרות מתענוגים גופניים הקטנטנים וכבוד וכו', נמצא שמטייל חפשי בעולמו של הקב"ה, ומובטח שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם. שהרי כל הנזקים מורגשים ובאים לאדם רק מבחינת הקבלה העצמית המוטבעת בו. והבן זה היטב.
(לז) ח. והנה נתבאר היטב אשר מטרת הדת עומדת כולה רק לצורך האדם העובד ועוסק בה, ולא כלל לשמש הבריות ולהועילם. הגם שכל מעשיו סובבים לתועלת הבריות ומשוער במעשים הללו, אולם אין זו אלא בחי' מעבר אל המטרה הנשגבה, שהיא השוואת הצורה ליוצרה.
(לח) ועם זה מובן גם כן אשר מטרת הדת נגבית בעולם הזה, בחיים חיותו, כמ"ש לעיל, ועיין היטב במאמר 'מתן תורה' (אות ו) בדבר המטרה של הכלל ושל הפרט. אולם ענין שכר עולם הבא זהו ענין אחר ואבארו במאמר מיוחד בע"ה.