(כ) מהות הדת היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע
(כא) ה. וזהו דברי חז"ל (בר"ר פמ"ד): "וכי מה אכפת לֵיה להקב"ה למי ששוחט מהצוואר או מי ששוחט מן העורף? הֱוֵי, לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". עכ"ל. וענין צירוף הזה נתבאר היטב במאמר 'מתן תורה' (אות יב) וראה מה שכתבנו שם. אולם כאן אבאר מהותה של ההתפתחות הזאת המושגת ע"י העסק בתורה ומצוות מהי.
(כב) ותדע שהיא דבר הכרת הרע שבקרבו. אשר עסק המצוות מסוגל לזכך לעוסק בהם הזדככות הדרגתית ואיטית, אשר אַמַּת המידה של המדרגות שבהזדככות היא – שיעור ההכרה את הרע שבקרבו.
(כג) כי כבר מוכן האדם מצד טבעו לדחות ולבער כל דבר רע מקרבו, וזוהי מידה שווה בכל בריה ובריה. אולם כל ההבחן מבריה לחברתה הוא רק בהכרה של הרע: שבריה יותר מפותחת מכרת בעצמה מידה יותר גדולה מהרע, וממילא מבדלת ודוחה את הרע מתוכה במידה יותר גדולה. ובלתי מפותחת נמצאת מרגשת בעצמה שיעור קטן של רע, ועל כן לא תדחה הימנה רק שיעור קטן של רע, ועל כן משארת בקרבה כל זוהמתה, כי לא תכירהו לזוהמה כלל.
(כד) וכדי שלא להלאות את המעיין נבאר הרע והטוב בכללותם, כמו שנתבאר במאמר 'מתן תורה' (אותיות ט, יא). אשר כללות כל הרע אינה אלא אהבה עצמית הנקראת אגואיזם. להיותו הפכי הצורה מהבורא ית' שאין לו רצון לקבל לעצמו ולא כלום אלא רק להשפיע. וכמו שנתבאר שם אשר ענין התענוג והעידון, כל עיקרו הוא בשיעור השוואת הצורה ליוצרה. וענין היסורין ואי הסבלנות, כל עיקרו הוא בשיעור שינוי הצורה מיוצרה (ראה שם בעיון מספיק). ולפיכך מאוס לנו האגואיזם וכואב אותנו בתכלית, להיותו הפכי הצורה מהיוצר ית'.
(כה) אולם מיאוס הזה אינו שווה בכל נפש, אלא מתחלק בינותינו לשיעורים. כי האדם הפרא הבלתי מפותח כלל, אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום, ולפיכך משתמש עמה בגלוי לבלי שום בושה ובלי שום גבול, גוזל ורוצח לעיני כל בכל אשר תמצא ידו. והמפותח מעט כבר מרגיש איזה שיעור באגואיזם שלו לבחי' רע, ולכל הפחות מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים, ובסתר עדיין מבצע כל זממו, אלא שמקפיד על כל פנים שלא יראהו איש. והיותר מפותח הימנו נמצא מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש, עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו ודוחה ומפרישהו לגמרי כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה ואינו יכול ליהנות מעמל אחרים. אז מתחילים להתעורר בקרבו ניצוצין של אהבת זולתו המכונה 'אלטרואיזם', שהיא מידת הטוב הכללית.
(כו) וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות הדרגתי. דהיינו מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה לצרכי קרוביו ומשפחתו, על דרך הכתוב (ישעיה נח, ז): "ומבשרך אל תתעלם". וכשמתפתח יותר, מתרחבת בו מידת ההשפעה לכל בני סביבתו, שהם בני עירו או בני אומתו. וכן מוסיף והולך עד שמתפתחת בו בחי' אהבת זולתו על כל האנושות כולה.