(ו) בראשונה צריכים להבין את הבורא ית', אשר הוא 'הטוב המוחלט'. כלומר שאי אפשר בשום פנים שבעולם אשר יגרום לאֵי מי איזה צער של משהו. שזהו מובן לנו כמו מושכל ראשון. באשר שהשכל הבריא מראנו בעליל את הבסיס לכל עושי רעות, שהוא מוגדר אך ורק ב'רצון לקבל'. פירוש, שמתוך שלהוט אחרי קבלת טובה משהו להשלמתו עצמו, והוא מוצא את [מילוי] רצונו זה בְּהָרֵעַ לזולתו – הנה משום זה יוצא להרע לזולתו, מתוך 'הרצון לקבל' את השלמתו עצמו. באופן שאם הבריה לא היתה מוציאה [מכך] שום קורת רוח בעדה עצמה, לא היתה שום בריה בעולם שתרע לזולתה. ואם לפעמים אנו מוצאים איזו בריה המזקת לזולתה בלי שום 'רצון לקבל' הנאת עצמה, אין היא עושה זאת רק מתוך הרגל קדום שהגיע לה מתחילה מתוך הרצון לקבל, אשר ההרגל פוטר אותה עתה מכל סיבה חדשה כנודע. ומתוך שהבורא ית', מובן לנו שהוא שלם מעצמו ואין לו צורך למישהו שיעזור לו להשלמתו, להיותו קדמון לכל דבר, אם כן ברור הוא שאין לו שום 'רצון לקבל'. וכיון שאין לו שום בחי' של 'רצון לקבל', ממילא אין לו שום בסיס להרע למישהו. וזהו פשוט בתכלית הפשטות.
(ז) ולא עוד אלא שמקובל ומתיישב על לבנו בתכלית הפשיטות במושכל ראשון, שיש לו 'רצון להשפיע' טוב אל זולתו, דהיינו לנבראיו. שזה מוכח לנו לעינים מכל הבריאה הגדולה שברא וערך לעינינו. כי בהכרח שיש כאן בעולמנו בריות שמרגישות אחת מהשתיים: או טובות או רעות. ואיזו הרגשה שהן מרגישות, בהכרח הוא שנגרמת להן מהבורא ית'. ואחר שידוע בבירור גמור שאין בחוק הבורא ית' להרע, כמו שנתבאר – א"כ בהכרח שכל הבריות מקבלות הימנו ית' טובות בלבד. הרי שברא את הבריות רק כדי להטיב להן.
(ח) נמצאנו למדים שיש לו ית' 'רצון להשפיע' טוב בלבד, ובשום אופן שבעולם לא יצויר בחוקו איזה גרם של היזק וצער שיהיה נמשך הימנו ית'. על כן גדרנו אותו ית' בשם 'הטוב המוחלט'. אחר שידענו זאת, נרד ונסתכל במציאות הממשית המתנהלת ומושגחת על ידו ית', איך הוא ית' משפיע להם רק טוב בלבד.
(ט) השגחתו ית' היא 'השגחה מטרתית'
(י) ג. זה מובן לנו מכל מערכות הטבע המוצגות לעינינו, אשר כל בריה קטנה איזו שהיא מד' הסוגים: דומם צומח חי ומדבר, הן בכללם והן בפרטם, אנו מוצאים בהם השגחה מַטְּרָתִית. כלומר גידול איטי והדרגתי בדרך התפתחות של 'קודם ונמשך'. כמו הפרי על האילן, אשר מושגח במטרה טובה לסופו, שיהיה פרי נאה ומתוק לחֵך.
(יא) וצא נא ושאל להבּוֹטַאנִיקֶער (בוטניקאי), כמה מצבים הם שעוברים על הפרי הזה מעת שנראה לעיניים, עד ביאתו לתכליתו שהיא גמר בישולו. אשר כל המצבים הקודמים לתכליתו, לא די שאינם מראים לנו שום דוגמה מותאמת לתכליתו המתוק והיפה, אלא עוד, כמו להכעיס, מראים לנו את ההפכי לצורה התכליתית. דהיינו, כל שהפרי יותר מתוק בסופו, הוא נמצא יותר מר ויותר מגונה במצבים הקודמים של סדר התפתחותו.
(יב) וכן במין החי והמדבר: כי הבהמה אשר דעתה מועטת בסוף גידולה, איננה לקויה כל כך בדרך התפתחותה, בניגוד לאדם שדעתו מרובה בגמר גידולו ולקוי ביותר בדרך התפתחותו. כי 'עגל בן יומו קרוי שור', כלומר שיש לו כוח ושכל השמירה, לעמוד על רגליו ולטייל אנה ואנה ולהישמר מפגע רע הנמצא על דרכו. משא"כ האדם בן יומו, שהוא מוטל לעצמו כמו נטול החושים. ואם יצויר לנו מי שאינו מורגל בהוויות העולם הזה, שהיה מסתכל בשני הוולדות האלו, בטח היה אומר על יליד האדם שגם בתכליתו לא יצלח למאומה, ועל יליד הבהמה היה אומר שכאן נולד נפוליאון חדש. דהיינו, אם היה דן ע"פ שיעור חכמתו של העגל לעומת יליד האדם הטיפש והנטול מכל החושים.
(יג) הרי בולט לעיניך שהשגחתו ית' על המציאות שברא, אינה אלא בדמות של 'השגחה מטרתית', מבלי לקחת כלל בחשבון את סדר השלבים של ההתפתחות. כי אדרבה, דרכם לרמות אותנו ולהתיק עינינו מלהבין את תכליתם, בהיותם תמיד במצב ההפכי אל גמר מלאכתם. ועל דברים כאלה אנו אומרים: "אין חכם כבעל הניסיון". כי רק בעל הניסיון, שיש לו ההזדמנות לראות את הבריה בכל מצבי התפתחותה עד ביאתה לשלמותה, הוא יכול להרגיע את הרוחות, שלא להתפחד כלל מכל אותן התמונות המקולקלות שהבריה אוחזת בהן במצבי ההתפתחות, רק להאמין בגמר בישולה [אשר אז נמצא אותה] יפה וברה (וטעם הסדר ההדרגתי הזה המתחייב לכל בריה מבואר היטב בחכמת הקבלה ואכמ"ל).
(יד) והנה נתבאר היטב דרכי השגחתו ית' בעולמנו, שהיא בחי' השגחה מטרתית בלבד. שאין מידת הטוב ניכרת בה כלל מקודם ביאתה של הבריה לנקודה הסופית שבה, לגמר צורתה ובישולה. ואדרבה דרכה להתעטף תמיד בעטיפה של קלקולים כלפי המסתכלים. הרי לעיניך שהשי"ת משפיע לבריותיו תמיד רק טוב בלבד, אלא שהטוב הזה מושגח הימנו ית' בדרך השגחה מטרתית.