(כא) כב. וזהו שמסתייע ר' אלעזר בר"ש מהמקרא "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". כי כבר נתבאר (מאמר מתן תורה אות יג) אשר הרגש ההתפעלות המגיע לאדם בעסק המצוות בין אדם למקום, הוא שווה לגמרי עם הרגש ההתפעלות המגיע לו בעת עסק המצוות שבין אדם לחברו. כי כל המצוות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקוה של אהבה עצמית, כלומר שאין שום הארה ותקווה חוזרת אליו על ידי טרחתו זו מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אשר כאן בנקודה הגבוהה הזאת מתחברים אהבת ה' ואהבת חברו לאחת ממש, כנ"ל. נמצא ש[העושה מצוה אחת] הוא פועל בזה שיעור מסוים של התקדמות בהסולם של אהבת זולתו בכל בני העולם בכללם. כי מדרגה זו שאותו היחיד גרם במעשיו, אם מידה גדולה או מידה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת לעתיד בהכרעת העולם לכף זכות. כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה כנ"ל (אות כא), עיין שם היטב במשל של שוקל שומשמין.
(כב) [וכן הוא] בעושה עבירה אחת, שמשמעותה שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה עצמית המזוהמת, ועל כן פורץ בגנבה וכדומה – שנמצא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. כי בגילוי זוהמתה של אהבה עצמית, הרי הטבע השפל של הבריאה חוזר ומתחזק, ונמצא שהוא גורע שיעור מסוים מתוך ההכרעה לכף זכות הסופית. בדומה כמו שאחד חוזר ונוטל מן כף המאזנים אותו השומשום היחיד שחברו הניח שם, שנמצא אשר בשיעור זה חוזר ומגביה מעט את הכף של חובה למעלה, ונמצא שהוא מחזיר את העולם אחורנית. וזה אמרו: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", שבשביל שלא יכול להתאפק על תאוותו הקטנטנה, גורם לדחיפה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו.
(כג) סיבת הבחירה בעם ישראל
כג. בדברים הללו מתבאר היטב מה שעמדנו לעיל (אות ה), במה שניתנה התורה ביחוד אל גזע האומה הישראלית. כי זהו ודאי, ואין כאן ב' דעות בדבר, אשר דבר תכלית הבריאה מוטלת על כל מין האנושי יחד: שחור כלבן כצהוב, בלי שום הפרש מעיקרה. אולם מתוך ירידתו של טבע הבריות עד לדיוטא התחתונה, כמבואר לעיל שהוא ענין האהבה עצמית השולטת שליטה בלי מצרים על כל האנושות, לא היה שום דרך ומבוא לבוא במשא ומתן עמהם ולהבינם שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם, אפילו בהבטחה בעלמא, לצאת ממסגרתם הצרה אל העולם הרחב של אהבת זולתו.
(כד) מלבד האומה הישראלית, אשר מכוח שהקדים להם השעבוד למלכות הפראית של מצרים ארבע מאות שנה ביסורין גדולים ונוראים, ונודעו דברי חז"ל שאמרו (ברכות ה, א): "מה מלח ממתק את הבשר כן יסורין ממרקין עונותיו של אדם", דהיינו שמביאין אל הגוף הזדככות גדולה. ונוסף על זה שהזדככות אבותיהם הק' עמדה להם כנ"ל (אות טז), שזהו העיקר, כמו שמעידים על זה כמה מקראות שבתורה. מכוח ב' הקדמות האלו נעשו אז מוכשרים לדבר הזה. דעל כן מכנה אותם הכתוב בעת ההיא בלשון יחיד, כמ"ש (שמות יט, ב): "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופירשו חז"ל (רש"י שם, ע"פ מכילתא): "כאיש אחד בלב אחד". מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה סילק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היתה רק להועיל לחברו, כמו שהוכחנו לעיל (אות טז) במשמעות המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", עיין שם היטב – נמצא שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה כמבואר.
(24) Besides the nation of Israel, who, due to having suffered great and terrible afflictions for 400 years under the foreign rule of Egypt, have been purified in their body through great suffering. And in addition to this, the purification of their ancestors was already established for them, as explained earlier (in section 16), which is the main thing, as attested to by several verses in the Torah. Because of these two prior stages, they were then capable of achieving this. Therefore, the verse from that time refers to them singularly, as it says, "And Israel encamped there opposite the mountain" (Exodus 19:2), and the sages explain (Rashi on this verse, based on the Mechilta) that they were "as one person with one heart." This is because each and every individual from the nation entirely eradicated self-love and directed all their efforts solely towards benefiting their neighbor, as we explained earlier (in section 16) regarding the meaning of the commandment, "Love your neighbor as yourself". We can see that all the individuals in the nation became united as one heart and one person, and only then were they qualified to receive the Torah, as will be explained.