(ט) עם הנבחר
ה. ויש לנו להבין מקודם כל, למה ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית ולא ניתנה לכל באי עולם בשווה יחד, היש כאן ח"ו משום לאומיות? כמובן אשר רק היוצא מדעתו יכול להרהר כזאת. ובאמת כבר עמדו חז"ל בשאלה זו, שזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ע"ז ב, ב): "שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה", כנודע. אולם מה שקשה לדבריהם, אם כן למה נקראנו העם הנבחר, כמ"ש "בך בחר ה'" וכו', מאחר שלא היה מי שהוא מאומה אחרת שירצה בה? ועוד שהדברים מוקשים מעיקרם, הייתכן שהקב"ה בא עם תורתו בידו ונשא ונתן עם עמי הארצות הפראיים ההם, או ע"י נביאיו?! אשר לא נשמע מעולם כזאת ואינו מקובל על הלב כלל.
(י) מהות התורה והמצוות
(יא) תכלית בריאת העולם
ו. אולם כשנבין היטב את מהות התורה והמצוות הנתונות לנו ואת הנרצה מקיומם, בשיעור שהורונו חז"ל, שהוא תכלית כל הבריאה הגדולה הערוכה לעינינו – אז נבין הכל. כי מושכל ראשון הוא שאין לך פועל בלי תכלית. ואין לך יוצא מהכלל הזה זולת הירודים שבמין האנושי או התינוקות. אם כן לא יוטל ספק כלל על הבורא ית' ברוממותו לאין חקר, שלא יפעל ח"ו דבר קטן או גדול בלי תכלית של מה. והורונו חז"ל על זה, שלא נברא העולם אלא בשביל קיום התורה והמצוות.
(יב) פירוש הדבר כפי שביארוהו לנו הראשונים ז"ל, כי כוונת הבורא ית' על הבריאה מעת שנבראה היא – להודיע את אלוקותו לזולתו. כי דבר הודעת אלוקותו הוא מגיע לנברא במידת שפעו הנעים ההולך ומתרבה אליו עד השיעור הרצוי. שבאלה מתרוממים השפלים בהכרה אמיתית, להיות למרכבה אליו ית' "ולדבקה בו", עד שמגיעים לשלמותם הסופית: "עין לא ראתה אלהים זולתך". אשר מרוב גדלה ותפארתה של השלמות ההיא, גם התורה והנבואה נשמרו מלדבר אף מילה אחת מההפלגה הזו. כמו שרמזו על זה חז"ל (ברכות לד, ב): "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעתיד לבוא – עין לא ראתה אלהים זולתך". כידוע הדבר למוצאי דעת ואכמ"ל (ואין כאן מקומו להאריך).
(9) 9. "With regards to the chosen nation, we must first understand why the Torah was given specifically to the Jewish people and not to all the nations of the world equally. Is there chas v'shalom any preference based on group identity over another? Of course, only someone who has such a thought can speculate about it. Indeed, Chazal have already addressed this question in their statement (Avodah Zarah 2b) that "God offered the Torah to every nation and language, but they did not accept it," as is well known. However, what is difficult about their words is, if that's the case, why are we called the chosen people, as it says, "God chose you" etc., since there was no other nation who wanted it? Moreover, the matter is complicated from its inception: could it be that God came with His Torah in hand and negotiated with those wild lands, or through His prophets?! This has never been heard before and is not accepted at all."
(יג) ומתבטאת השלמות הזו בדברי התורה והנבואה ודברי חז"ל רק במילה הפשוטה: "דבקות". והנה מתוך גלגולה של המילה ההיא בפיות ההמון כמעט שאבדה לה כל תוכן. אולם אם תשהה את רעיונך על המילה הזאת כרגע קטן, תשאר עומד ומשתומם על גובהה המפליא. כי תצייר לך הענין האלהי, וחין ערכו של הנברא השפל – אז תוכל ערוך יחס הדבקות מזה לזה, ואז תבין למה אנו משימים את המילה הזאת לתכלית לכל הבריאה הגדולה הזאת.
(יד) היוצא מדברינו, אשר תכלית כל הבריאה היא, שהברואים השפלים יוכלו ע"י קיום התורה והמצוות לילך מעלה מעלה, הלוך ומתפתח, עד שיזכו להידבק בבוראם ית' וית'.
(טו) פגם הבושה ותיקונו
ז. אולם כאן עמדו חכמי הזוהר ושאלו: למה לא בראנו מתחילה בכל אותה הרוממות הרצויה להידבק בו ית', ומה היה לו ית' לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה ומצוות? והשיבו, דְּמַאן דְּאָכִיל דְּלָאו דִּילֵיהּ, בָּהִית לְאִסְתַּכּוּלָא בְּאַפֵּיהּ וכו'. פירוש, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חברו, מפחד הוא להסתכל בתואר פניו. כי נעשה מושפל והולך על ידי זה עד שמאבד צורתו האנושית. ומתוך שבנמשך משלמותו ית' ויתעלה לא יתכן שימצא בו בחינת חסרון מאיזה צד, לכן הניח לנו מקום להרוויח בעצמינו את רוממותנו הנרצית, על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות. דברים אלו המה עמוקים מכל עמוק, וכבר בארתי אותם במתכונתם בספרי פנים מסבירות לעץ החיים בענף הראשון (ע"ע תלמוד עשר הספירות ח"א הסת"פ ו-כ), וכאן אפרשם בקצרה שיהיו מובנים לכל נפש.
(טז) ח. כי הדבר הזה דומה, לעשיר אחד שקרא לאחד מן השוק, והיה מאכילו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום. ובכל יום היו מרובות מתנותיו על הקודם לו, וכן מוסיף והולך. לבסוף שאלהו העשיר: "אמור לי, האם כבר נתמלאו כל משאלותך"? ענהו: "עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי. כי מה טוב ומה נעים היה לי, אם כל הרכוש והחמודות הללו הגיעוני על ידי עסקי עצמי כמו שהגיעו אליך, ולא להיות בתור מקבל מתנת ידך בחסד". ויאמר לו העשיר: "אם כן, לא יברא עוד איש שיוכל למלא משאלותך".
(יז) ודבר זה טבעי הוא. כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו – הנה יחד עם זה מצד שני, קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות בעת קבלתו את מתנת החנם מאת הנותן מחמת חסדיו ורחמיו עליו. ומכאן נמשך לנו חוק שני, שלא יצויר בעולם מי שיוכל למלא חפצי חברו במלואם. כי סוף סוף לא יוכל ליתן לו את האופי והצורה של קניין עצמי, שרק עמם נשלמת כל ההרחבה מכל השלמות הרצויה.
(יח) והנה זה אמור רק כלפי הנבראים, מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלמותו הנעלית ית' וית'. וזהו שהכין לנו ע"י היגיעה והטרחה, להמציא את רוממותנו בעצמינו ע"י העסק בתורה ובמצוות. כי אז כל העונג והטוב המגיע לנו ממנו ית', דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית', יהיה כל זה בבחינת קניין עצמינו, שהגיע לנו ע"י מעשה ידינו. שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים בדבר. שאין לנו טעם של שלמות זולתה, כמבואר.