(טז) כניסת כל באי עולם
כ. אולם הגמר של תיקון העולם אי אפשר שיהיה, זולת בהכנסת כל באי עולם בסוד עבודתו ית'. כמ"ש (זכריה יד, ט): "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ודייק הכתוב "ביום ההוא" ולא לפני זה. וכן כמה כתובים (ישעיה יא, ט; ב, ב): "ומלאה הארץ דעה את ה'" וגו', "ונהרו אליו כל הגויים" וגו'.
(יז) תפקידם של ישראל
אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם דומה לתפקידם של אבותינו הק' כלפי האומה הישראלית. דהיינו, כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה, שלולא אבותינו שקיימו כל התורה מטרם שניתנה, כי אז לא היינו משובחים כלל משאר האומות כמובן (כנ"ל אות יט) – כן מוטל על האומה הישראלית ע"י העסק בתורה ובמצוות לשמה להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו, עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוהה הזו של אהבת זולתו, שהיא הסולם לתכלית הבריאה, שהיא דבקותו ית' כמבואר.
(יח) באופן אשר כל מצוה ומצוה שכל יחיד מישראל עושה כדי לעשות נחת רוח ליוצרו ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם. כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות הדרגתית, לאט לאט, עד שמתרבים בשיעור גדול כזה – באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצויה. וזהו המכונה במליצת חז"ל הכרעת כף הזכות. כלומר, שנגמר המשקל של ההזדככות הרצויה. ודימו הדבר כמו שוקל בכף מאזנים, אשר הכרעת הכף היא גמר המשקל הנרצה לשוקל.
(יט) כא. ואלה הם דברי רבי אלעזר בר"ש (בן רבי שמעון) באמרו: "העולם נידון אחר רובו" וכו'. שכוונתו על תפקיד האומה הישראלית, להכשיר את העולם להזדככות מסוימת, עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבודתו ית' לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים בעת קבלת התורה. שזהו נקרא בלשון חז"ל שכבר השיגו רוב זכויות, באופן שהמה מכריעים על כף החובה שהיא האהבה עצמית המזוהמת. ומובן, שאם הכף של הזכויות שהיא ההבנה הגבוהה בטיב אהבת זולתו היא רבה ועולה על כף החובה המזוהמת, נעשים [בני העולם] מוכשרים להכרעה ולהסכמה, ולומר "נעשה ונשמע" כמו שאמרו ישראל. משא"כ קודם זה, דהיינו בטרם שזוכים לרוב זכויות, אז ודאי האהבה עצמית מכריעה שימאנו לקבל עולו ית'.
(כ) חלקו של האדם הפרטי
וזה אמרו: "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות". כלומר, כי סוף סוף מצטרף חלקו הפרטי של היחיד מישראל בשיעור ההכרעה הסופית. כמו השוקל שומשומין ומוסיף והולך על כף המאזנים אחד אחד עד שגומר ההכרעה, הרי ודאי כל אחד נותן חלקו בהכרעה זו, שבלעדיו היתה ההכרעה בלתי נגמרת – על דרך זו אומר על מעשה היחיד מישראל, שהוא מכריע את כל העולם כולו לכף זכות. כי בזמן שנגמר הדבר והוכרעה כף הזכות של העולם כולו, הרי לכל יחיד ויחיד חלק בהכרעה הזו, שלולא מעשיו היתה ההכרעה חסרה. והנך מוצא אשר ר' אלעזר בר"ש אינו חולק על המאמר חז"ל שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא ר' אלעזר בר"ש מדבר לענין התיקון של כל העולם העתיד לבוא, וחז"ל מדברים בהווה, אשר רק ישראל בלבד קיבלו עליהם את התורה.