שלח לך אנשים וגו׳. פרש״י לדעתך אני איני מצוה לך כו׳. ודאי לשון שלח לך אינו במשמע אלא כמו קח לך. לך לך. שהוא מצוה כמשמעו. אלא ההכרח לפרש הכי כמבואר בספר דברים שמתחלה אך המה ישראל בקשו זאת. אבל מכ״מ א״א לעקם גם זה המקרא לגמרי. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. עוד יש לשום לב מה ראו ישראל בכאן לזה ולא בהיותם בחורב. אלא כך הענין. דודאי לפי הליכות עולם הטבע היה השלוח נחוץ לראות איך ובאיזה צד לכבוש הארץ. וכמש״כ הרמב״ן ז״ל וכמבואר בלשון ישראל שאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ. וישיבו אותנו דבר. את הדרך אשר נעלה בה. ואת הערים אשר נבא אליהן. הרי לא בקשו לדעת הטובה היא אם רעה. ועוד כמה דברים אם ראוי ליכנס לא״י או לא. לא הסתפקו עדיין בזה כלל. רק לדעת איך יכבשו. וזה ודאי ראוי ומוכרח אם הכבישה הוא בדרך הטבע. אבל אם הוא למעלה מה״ט כאשר הלכו עד הנה במדבר. אין מקום לשליחות כלל. שאין דבר חוצץ בפני תפארת עוזו ית׳. והנה בעמדם בחורב ובתחלת נסיעתם משם היה באמת בדעתם ליכנס בזה האופן לא״י. וא״צ לשליחות כלל. אבל בהליכה שלש מסעות הללו ראו והתבוננו כי קשה עליהם לעמוד בזה האופן. באשר עפ״י גלוי שכינה שבקרבם כל מה שמדברים שלא כהוגן הוא באזני ה׳ כמו שמדברים בפלטין של מלך. ותומ״י בא מלאכי מות ומשכלת. ואינם יכולים לעמוד בזהירות יתירה כזו. ולא מצאו עצמם מוכשרים לעמוד בהיכל מלך מלכי המלכים הקב״ה. ע״כ בחרו לעמוד בחוץ והשכינה תהי׳ בקרבם במדת מלכות. וכמו שביארנו בספר דברים בפסוק פנים בפנים דבר ה׳ עמכם. דמשמעו דבפנים שהאדם מישראל מתנהג עם עבודתו לפני ה׳ באותו פנים הקב״ה והשגחתו עליו. ע״כ הסכימו לשלח מרגלים ותהי׳ הכניסה בדרך הטבע. עוד יש להוסיף עפ״י מאמר חז״ל דנבואת אלדד ומידד היה משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ. ונהי דנבואה של משה מת לא הוחלט כ״כ. ולא עלה ע״ד משה שלא תועיל תפלתו לשנות הגזירה. אבל הא שהתנבאו דיהושע מכניס לארץ. הוא גזירה לטובה על יהושע. ובזה נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כמש״כ בספר שמות ל״ג י״ב. ומעולם לא ביקש משה ע״ז כי אם שיכנס לא״י ולראות אותה. ולא בתור מכניס. מעתה מצאו מקום וזמן מוכשר למבוקשם. דכ״ז שמשה מנהיג הדור והוא העלה הליכות הדור כמש״כ בס׳ שמות י״ז ג׳. אי אפשר לגרע כחו. ולא יגרע מצדיק עינו. ומש״ה במלחמת עמלק שהשעה היתה נותנת שתהיה במלחמת תנופה בדרך הטבע כמבואר במקומו. נסתלק משה רבינו וצוה את יהושע והוא אחז את החרב. מעתה ששמעו דיהושע מכניס לארץ אפשר לבקש כזה שיהא בהליכות הטבע. ונדרש למרגלים. והנה בפ׳ דברים כתיב שבהיותם בחרב אמר הקב״ה באו ורשו את הארץ. אבל בהיותם בקדש ברנע אמר משה מעצמו עלה רש וגו׳. אבל הקב״ה ידע שאינם מוכנים ומוכשרים לכך שיהיה בגלוי שכינה ובלי מרגלים. ואחר שהציעו מבוקשם לפני משה הבין משה גם הוא וייטב בעיניו כי לפי כחם ההכרח להיות כך. כדי שלא יהיו כלים ונענשים בהנהגה גבוה ועליונה כ״כ והקב״ה ג״כ צוה כמשמעו שלח לך אנשים. היינו לפי דרכם שאינם מוכשרים. ויראים המה לעמוד בהר ה׳ ובמקום קדשו. הנני מצוה לעשות הכנה להליכות הטבע. ועוד יבואר בהמשך הפרשה:
ומה הארץ וגו׳. עתה הזהיר על כלל הארץ. וזה אינו נוגע לעיקר שליחות. וגם ישראל לא בקשו כזה שבושו לשאול אחר שה׳ הבטיח שהיא ארץ זבת חלב ודבש. אלא משה רבינו שידע שלא ישבעו נחת לשמוע מאופן אנשי חיל שבא״י. שהרי יודע שיש ענקים שמה. ויהי הכבוש עליהם למשא. ע״כ רצה להשביע עינם בטוב הארץ. שיהא להם חשק נמרץ למסור נפשם עליה ואינו דומה ראיית העין לאמונה. עד שאמרו במדרש פ׳ תשא דלא שבר משה את הלוחות עפ״י דבר ה׳ עד שראה בעיניו את העגל ומחולות משום שאינו דומה שמיעה לראיה. דשורייקי דעינא בלבא תליא כדאי׳ בע״ז פרק ב׳. כך ביקש משה לפרש טובת הארץ ופרטיה למען תפוש את ישראל בלבם:
פתיל תכלת. מלשון נפתולי אלהים נפתלתי. היינו חוט המקיף את החוטין של לבן ופותלו יהיה של תכלת. והיינו מאמרם ז״ל בפ׳ התכלת ופותלייהו מתוכו (ובהע״ש סי׳ קכ״ו מבואר יפה בס״ד) ובא בזה ללמדנו דתכלת דומה לכה״כ. ובא להזכיר דכל השתלשלות חיי האדם שנגד זה באו חוטי לבן מין כנף. באו ממקור העליון סיבת כל הסבות ית׳. ע״כ חוט של תכלת פותל חוטי לבן:
וזכרתם את כל מצות וגו׳ ולא תתורו וגו׳. ואח״כ כתיב עוד הפעם למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי וגו׳. הענין דשתי זכירות הללו לבן ותכלת באות לשני אופני הנהגת האדם מישראל. האחד מי שחייו בדרך הכבושה לרבים עוסק בעניני פרנסה ומכ״מ עליו לשמור לעשות מצוה בזמנה. השני מי שמופרש לעבודת ה׳ ומתבודד ושוקע עצמו לאהבת ה׳. וגם עליו לשמור מצוה בזמנו ולא לקפח מעשה המצוה בשביל דביקות ח״ו. וכבר אמרו חז״ל במסכת שבת גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה שכן מצינו בא״א שאמר להקדוש ברוך הוא אל נא תעבור וגו׳ ולא כוונו חז״ל שהמכניס אורח גדול במעלה ממי שזכה להקבלת פ״ש. שזה אינו מוכח מזה המקרא כלל. אלא גדול לפני ה׳ לעשות זה המצוה של ה״א יותר מהקבלת פ״ש. ומי שהגיע לאהבת ה׳ והקבלת פ״ש והגיע לפניו מצוה של ה״א עליו להפסיק דביקותו ולהזדקק למצוה שבאה לידו. כמו שעשה א״א. וכש״כ מצוה שבינו לשמים שאין אפשר לעשות ע״י אחרים. ועל אלו שני אופני חיי הישראלי צוה ה׳ לעשות חוטים לזכרון. ובשביל אופן הראשון צוה לעשות חוטי הכנף מין כנף. ועליו כתיב וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם. שלא יהא העסק משכחו ממצוה בזמנו:
למען תזכרו. זהו זכירה לאדם המעלה השקוע באהבת ה׳. וצוה הכתוב לעשות חוטי תכלת שמורה על התקשרות במחשבות גבוהות. שמכ״מ יזכור מעשה המצוה בזמנם. ואז והייתם קדושים לאלהיכם. דאע״ג שהאדם מתקדש עצמו במה שמופרש לגבוה והוא מרכבה לשכינה. מכ״מ אינו מרוצה לשמים עד שיהי׳ עושה המצוה בזמנו. אז תהי׳ קדושתו לאלהים. וגם הקב״ה לא ימנע טוב ממנו להשפיע עליו שפע קדושה ורוה״ק :
והנה בברכות די״ב אמרו דפרשת ציצית נזכר בה עול מצות ומש״ה תקנו לומר אותו בכל יום. ואי׳ בגמ׳ וזכרתם את כל מצות ה׳. ורש״י פי׳ ועשיתם את כל מצותי. ובל״ס שכך הי׳ הנוס׳ בגמרא. אבל עדיין קשה למאי הובא מקרא השני ולא הקודם לו. ולדברינו מבואר. שבאמת עול מצות נזכר בפ׳ והיה א״ש כדתנן ריש פ״ב כדי שיקבל עליו מ״ש. ואח״כ יקבל עליו ע״מ. ולא בא תועלת בזכירה זו דפ׳ ציצית אלא משום אנשי מעלה דמשוקעים בעול מ״ש. ומכ״מ בעי זכירה לקבל עליו עול מצות. ולא יקפחו את המעשה בשביל אהבה ודביקות בה׳:
אני ה׳ אלהיכם אשר וגו׳ אני ה׳ אלהיכם. שתי פעמים והדרש במנחות ידוע. ולפי הפשט מבואר לפי דברינו. דמיירי בשני אופני עבודת ה׳. והנה בהיות ישראל במצרים היו ג״כ אנשי מעלה ודבקים בה׳ והקב״ה היה משגיח עליהם בהנהגה נסית כפי ערכם. אבל המון ישראל עוד שלא יצאו ממצרים לא ידעו מאומה מתורה ומצות. וכמו כן לא באה עליהם השגחה פרטית לפי המעשה עד שיצאו ממצרים וקבלו תורה ומצות אז נשתנה הנהגה עליונה להשגיח לפי המעשה בדרך נסתר כמש״כ בספר דברים בפ׳ שמע ישראל ובכ״מ וזהו דכתיב שתי פעמים. נגד אופן הראשון כתיב אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי וגו׳ עמ״כ הוצאתי מא״מ כדי להשגיח עליכם לפי מעשה המצות. ונגד אופן השני כתיב אני ה׳ אלהיכם סתם. דמשמעו מכבר גם לפני יציאת מצרים. והכל לפי מעשה המצות. והשגחה פרטית ג״כ משונה באנשי מעלה משארי עובדי ה׳ כמש״כ בספר דברים במקרא פנים בפנים וגו׳ ובכ״מ. ועוד לאלוה מלין במשמעות מקראות הללו ולא תתורו אחרי לבבכם וגו׳. וע״ז כתיב אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וגו׳. ותניא בספרי ר׳ ישמעאל אומר למה נאמר ולא תתורו אחרי לבבכם. לפי שה״א שמח בחור בילדותך וגו׳ (פי׳ וסיפיה דקרא והלך בדרכי לבך) בדרך ישר או בדרך שתרצה ת״ל ולא תתורו אחרי לבבכם. והמאמר הזה פלא. מה קשה להתנא למה נאמר. ומה זה הישוב שלא נטעה בדברי קהלת לומר שכשר הדבר לילך בכל דרך שתרצה אפי׳ לעשות דבר עבירה ח״ו. אלא כך הענין דקשה לשון ולא תתורו דמשמעו מלשון מתור הארץ. חיפוש ענין חדש. ויותר נוח היה אי כתיב ולא תלכו אחרי לבבכם. והיה משמעו יפה זו מינות. שהלב נמשך אחריו. ולמה נאמר ולא תתורו. ע״ז יישב ר״י עוד כונה באזהרה זו. והיינו דשלמה אמר והלך בדרכי לבך. והתנא מפרש כל אותו מקרא שמח בחור וגו׳ לשם מצוה והכי פי׳ במדרש קהלת. וזהו דעת ר״ל בגמ׳ שבת דף ס״ג ב׳ ע״כ לד״ת. ופרש״י שמח בתלמודך למוד משמחה וטוב לב. ונמצא פי׳ והלך בדרכי לבך. לפי שאין הילוך עבודת ה׳ בתמידות של כל ב״א שוין. זה עוסק בתורה ועמלה כל היום. וזה פורש עצמו לעבודה. וזה לגמ״ח. והכל לש״ש. וגם בתורה עצמה אין כל דרך לימוד שוה. וגם במעשה המצות אי׳ בפ׳ כל כתבי אבוך במאי זהיר טפי. והיה מר זהיר במצות שבת ומר במצות ציצית. וה״ז כדאיתא בירו׳ ספ״א דקידושין כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל אה״א. אר״י ב״ר בון מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מעולם. ובמכילתא פרשת בשלח תניא כל העושה מצוה אחת באמנה כו׳. וע׳ מש״כ בספר דברים ו׳ א׳ ב׳ ג׳. וכן בגמ״ח אין כל העוסקים שוין בהליכות עולמם. ואם בא אדם לשאול איזהו דרך ישרה שיבור לו בדרך לימודו או במה להיות זהיר טפי. ע״ז אמר קהלת והלך בדרכי לבך. מה שלבו נמשך אחריו. ברור שמזלו חזי כי זה ענין טוב לפי כח נפשו. וע״ז קאמר או בדרך שתרצה. אפי׳ מה שאינו בכלל מצות התורה כלל. רק שהוא עושה לש״ש ובדביקות באלהיו ה״ז טוב. ע״ז כתיב ולא תתורו אחרי לבבכם. שלא תחפשו מצות חדשות מה שאינו ע״פ התורה ולא נכלל במצות ציצית שבו נכלל תרי״ג מצות ה׳ ולא יותר מהמה. וע״ז סיים המקרא אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים. דבארץ מצרים עוד לא קבלו תורה ומצות. ולא ידעו באמת מה המה כי אם איזה גדולי הדור שהיו מקובלים מאברהם יצחק ויעקב שעשה א״א את כל התורה. אבל בדרך כלל נשתכחה תורה זו מדעת המון רבה ומי שהיה ירא ה׳ וחפץ בעבודתו היה עובד ה׳ בדרך שראה בשכלו טוב ויפה. אבל מעת שיצאו ממצרים הנחיל הקב״ה תורה ומצות ודוקא מצות אלו ולא יותר. והנה התוס׳ בב״ב דף קי״ט ב׳ הביא בשם מדרש דהמקושש לש״ש נתכוין שחילל שבת כדי שיהרג וידעו הדור שאע״פ שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ מכל מקום חייבין במצות התורה. ויש להתבונן מאין הוציאו חז״ל רמז דכך היה המעשה שנתכוין לשם שמים. ולפי דברינו למדו מסמיכת פרשת ציצית לאותה פרשה של המקושש. דנזהרו אח״כ גם ע״ז האופן. שאין לאיש לתור אחר מצות חדשות ולעשות עבירה לשמה ח״ו. דאע״ג דאי׳ בנזיר דף כ״ג ב׳ גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה. מכ״מ זה אינו אלא שבאה שעה לידו שמוכרח לעשות עבירה לש״ש. כהא דתמר ויהודה שלא היה לה עצה אחרת. או מעשה דיעל. אבל להמציא נפשו לכך לעשות עבירה לש״ש אין זה דרך הישר שיבור לו האדם. וע״ז נאמר ולא תתורו אחרי לבבכם כמו שביארנו. ובפרשת קרח יבואר עוד שמש״ה נסמכה מעשה דקרח אחרי פרשת ציצית שבזה נכשלו ר״ן איש גדולי ישראל. עברו עלה ונענשו כאשר יבואר :