זה הספר נקרא בפי התנא רחב״ג סוטה דל"ו חומש הפקודים. וכ״כ בה״ג. ונרשם בדעת רבותינו ענין שני הפקודים שבזה הספר. יותר משארי דברים שמיוחדים בזה הספר. כמו המרגלים וברכת בלעם ועוד הרבה. משום דעיקר זה הספר הוא מחליף ומשנה הליכות עם ה׳ בחיי העולם מאז שהגיעו לא״י. מן הדרך שהלכו במדבר.
This Book [Bemidbar] is called Sefer HaPekudim (The Book of Numbers) by the Mishna in the seventh chapter of tractate Yoma and in other places, by R’ Chanina ben Gamliel in tractate Sotah 36b, as well as by the BaHag. The theme of the two enumerations [stated] in this Book made a greater imprint on our Sages than any other of the many matters unique to this Book, e.g. the spies or the blessing of Balaam. For [these enumerations] express the main theme of this Book, the transition and transformation in the worldly affairs of God’s Nation from their living in the wilderness to when they entered the Land of Israel.
במדבר סיני. פירש הכתוב המקום אע״ג שא״צ לדבר שהרי ידוע דאוהל מועד טרם נסעו בראשונה הי׳ במדבר סיני. מכ״מ בא להודיע בזה דתכלית המנין אז וכ״ז הדבור לא הי׳ כי אם משום שהי׳ במדבר סיני. והיו נצרכים לילך כל המדבר הגדול עד בואם אל ארץ נושבת ולא הי׳ אפשר כי אם בהשראת שכינה בהפלגה יתירה והיו נמשלים באותה שעה כמו מלך ההולך בראש צבאו במדבר למלחמה. ואין מלך הולך בעצמו ובכבודו. כי אם במחנה כבודה והגונה לפ״כ. כך הי׳ נדרש להשראת שכינה בזה האופן דווקא. וכעין דאי׳ ב״ק דפ״ג ללמדך שאין שכינה שורה על פחות כו׳. אלא שם מיירי בהשראה דמנוחה בעינן רבבות אלפי ישראל. וכאן בהשראה דהילוך שהי׳ כמו מלחמה הי׳ נדרש זה הסך ובזה האופן. והנה כבר עמדו ברבה וגם הרמב״ן ז״ל על גוף המנין שנשתוו כאן ובמנין אדנים שהי׳ כמה ירחים קודם. והרבה דברים נאמרו בזה. ולדעתי באשר לא נמנו כי אם יוצאי צבא. היינו ראוים להמנות בחיל המלך למלחמת הכנענים. והי׳ במנין הראשון שש מאות אלף וג״א וחמש מאות וחמשים ונקבע ע״ז הסך השראת השכינה והי׳ ידוע דנדרש להיות במדבר זה הסך. ומאז ואילך אפי׳ נעשו עוד הרבה בני עשרים מכ״מ לא נכנסו לצבא להמנות. כי אם בהפקד ע״י מיתה או סבה אחרת שיצאו חוץ למחנה היו נצרכים למלאות זה הסך מבני עשרים אחרים. ובהיותם עומדים במקום א׳ לא חש הקב״ה לצוות למלאות הצבא עד שהגיע קרוב לעשרים יום בחודש השני שאז היו מיועדים לצאת לדרך וה׳ בראשם כמלך בראש צבאיו. ע״כ בא הצווי לחזור ולמנות ולמלאות. זה הסך. ומלכותא דרקיעא כמלכותא דארעא. שכל מלך לפי ערכו יודע כמה יהיו יוצאי צבא בחילו וכמה גדודים. ואיזה סך בכל גדוד עד שנתמלא הסך שנדרש. ומכ״מ בעת מנוחה במדינה אינו חושש במה שנעדרים ע״י מיתת כמה ב״א בכל גדוד. אך בעת שנדרש לצאת למלחמה והוא בראשם. מצוה לפקוד את כל הגדודים ולמלאות משארי בני מדינתו מספר הידוע עד שנכנס בעומק המלחמה והמלך כבר יצא בראש שוב אינו מקפיד להשלים הנעדרים במלחמה. וכך הי׳ בישראל ידוע הי׳ סך יוצאי צבא בכלל אך נחסרו בזה המשך ע״י העגל וכדומה. וגם יצאו מן המחנה כל צרוע וכל זב. ונצטוו כעת למלאות וגם לדעת ראשי כל גדוד כאשר יובא בסמוך. וכ״ז הי׳ המקום והשעה גורם מש״ה פירש הכתוב שהי׳ במדבר סיני. ובא׳ לחודש השני לא רחוק משעת היציאה לדרך. ואח״כ אע״ג שנחסר הרבה ע״י מתאוננים ומרגלים ועוד. מכ״מ כבר הופיע ה׳ בכבודו ית׳ ע״ז האופן:
In the Sinai Desert: ... Since only those that go out in the army were counted - meaning those fitting to be counted in the force of the King for war with the Canaanites. And the earlier count was 605,550 and the [requirement for] the dwelling of the Divine Presence was fixed at that amount, and it was known that it was necessary for there to be this amount in the desert. And from then on, even if there were many that turned twenty, they did not enter the army to fill this amount with [these] others who turned twenty. And since they stood in one place [since that count], the Holy One, blessed be He, did not concern Himself to command that they fill the army [for those that had died in between], until the twentieth day of the second month approached. As they were then prepared to leave on the journey with God at their head, like a king at the head of his armies. Hence the command came to count again and to fill this amount... [just like] every king knows how many are going out in the army in his force and how many units, and the amount in each unit...
וידבר אליו. שני אופני דברות היו שם. הא׳ פרשיות שבתורה מיד ולדורות. השני לצורך שעה. והראשון שהוא הדבור המובחר היה בא ממקום מצומצם מעל הכפרת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים:
וידבר אליו דברות לצורך השעה. ולא היה מצומצם ממקום קדושה עליונה זו. אלא מכל הכפורת. וע׳ להלן י״ז י״ט מש״כ :
והמלך החכם אמר בס׳ קהלת מי כהחכם ומי יודע פשר דבר. הכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישנא. אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים. אל תבהל מפניו תלך ואל תעמוד בדבר רע כי כל אשר יחפוץ יעשה. באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה. שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם. כי לכל חפץ יש עת ומשפט וגו׳. הביאור בזה הוא כי שלמה הזהיר את העם פעם בכח חכמתו פעם בכח מלכותו. ואמר ההבדל שבין אזהרות הללו מי כהחכם. כשהנני מזהיר בכח החכמה אין השומע נזהר כ״כ כמו החכם עצמו שמבין כמה נחוץ הוא. ומי יודע פשר דבר. וכן להיפך שהדבר אינו נחוץ כ״כ מי יודע שהעצה אינו רותחת אלא כמו פושרין רק החכם עצמו אבל השומע אינו יודע לחלק בין עצה לעצה ונזהר בשניהם בשוה. ואמר כלל שידעו שומעי עצת והזהרת החכם הכמת אדם תאיר פניו. בשעה שמדבר בחכמה פניו מאירות ואז יש לחוש לדבריו משא״כ ועוז בשעה שמדבר מתוך כעס וכדומה מטבעי הגוף שעזים הם על כשרון הדעת אז פניו ישנא שעל פניו ניכר איזה מדה מתגברת עליו בשעה זו וא״כ אין לחוש לדבריו כ״כ אבל כ״ז כשהוא בא בכח החכמה. אבל אני פי מלך כשאני שלמה בא בכח המלוכה אז שמור בלי שום נ״מ וחקירה. [ולא אמר תחלה אני פי חכם שאינו ד״א לומר כן משא״כ אני פי מלך]. ועל ולמעלה מזה שאני פי מלך [ומש״ה באה הנגינה במפסיק]: דברת ולמעלה מדברת היא שבועת אלהים והאי ועל וכן אלהים קאי גם על דברת גם על שבועת וכמו שהיה כתוב ועל דברת אלהים ועל שבועת אלהים ופי׳ של דברת אלהים הוא דבור הבא לצורך שעה. ושבועת אלהים הוא דבור שבתורה שבא בברית שהוא כשבועה. ופי׳ עוד קהלת דאזהרת מלך אל תבהל מפניו תלך אולי פני הכעס של המלך וכדומה תלך ויהי׳ מתחרט על צוויו. ואל תעמוד בדבר רע פי׳ כשמצוה המלך לעשות רע אל תחוש לזה. כי כל אשר יחפוץ יעשה ואמר עוד קהלת באשר דבר מלך שלטון פי׳ לא תחשוב בהמרותך על דבר מלך. כי אינך מורד במלך עצמו לא כן הדבר כי דבר מלך הוא השלטון ע״כ מי יאמר לו מה תעשה. בכחו לעשות בדבריו כרצונו. שומר מצוה וגו׳ כשאתה תשמור פקודת המצוה. לא ידע דבר רע לא יענש בשום אופן אפי׳ בעשותו דבר רע כי כך הוא מצווה ועושה אבל ועת ומשפט ידע לב חכם החכם המצוה עליו לדעת השעה לפי העת ולפי הענין כי לכל חפץ יש עת ומשפט פי׳ אע״פ שאין השכל גוזר כן מכ״מ יש עתים ומשפטים שההכרח לדלג על העצה והחכמה ועוד טעמים מפרש והולך: למדנו שיש ליזהר הרבה בדבור הבא בכח מלוכה ומכש״כ בדבור אלהים אפי׳ לשעה. ומכש״כ בשבועת אלהים שהוא התורה הנצחית וגבוה מכל דבר:
באהל מועד. משום דבסוף ספר ויקרא כתיב בהר סיני. מש״ה חזר ופירש דזה נדבר בא״מ. הרמב״ן. ויותר י״ל משום דבס׳ ויקרא היו כל הדבורים מצות קבועות לדורות. שהם במעלה עליונה מדברות שהם לשעה. כאשר יבואר להלן ז׳ פ״ט. מש״ה פי׳ הכתוב דמכ״מ גם זה נדבר בא״מ:
ועליו מטה מנשה. איכא קראי דקדמי להאי. וכתיב בהו עליו והיינו בסמוך אלא דבהו כתיב והחונים עליו מטה פלוני ונמצא בהא דמייתי להך קרא מקצר תיבת והחונים דבלא והחונים א"א למנקט קרא דלית ליה משמעותיה. אי נקטי' (על) [עליו] מטה כו'. ובמ"ו פ"ה. כתבתי דר' מייתי ליה מוסכות על הארון. י"ל דניחא ליה למנקט קרא דבמשכן לראיה על התנופה דבמשכן ואבא שאול לא נקטי' משום הארכת ל' דוסכות:
הַשֻּׁלְחָן, אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה, וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים, אָרְכָּן עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן חֲמִשָּׁה. נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן וּטְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן, נִמְצָא אָרְכּוֹ מְמַלֵּא כָּל רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַשֻּׁלְחָן אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִם מִכָּאן וּטְפָחַיִם מִכָּאן וּטְפָחַיִם רֶוַח בָּאֶמְצָע, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בֵּינֵיהֶן. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין שְׁנֵי בְזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים. אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא כד), וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה. אָמַר לָהֶן, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (במדבר ב), וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה:
As for the Table, its length is ten handbreadths and its width is five handbreadths, as the Torah states that the Table is two cubits long and one cubit wide (see Exodus 25:23), and Rabbi Yehuda holds that the cubit used as the unit of measurement for the construction of the Temple vessels was equal to five handbreadths. With regard to the shewbread, its length is ten handbreadths and its width is five handbreadths. The priest places the length of the two shewbread arrangements across the width of the Table, which leaves five handbreadths of each loaf protruding from the Table. And he folds the protruding two and a half handbreadths upward on this side of the Table, and the protruding two and a half handbreadths upward on that side of the Table. One finds, therefore, that the length of the shewbread covers the width of the Table. Similarly, since the width of each loaf is five handbreadths, the width of the two loaves filled the entire length of the Table. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Meir says: With regard to the Table, its length is twelve handbreadths and its width is six handbreadths, as the measure of a cubit used in the construction of the Temple vessels was equal to six handbreadths. Concerning the shewbread, its length is ten handbreadths and its width is five handbreadths. Rabbi Meir continues: The priest places the length of the shewbread across the width of the Table, which leaves four handbreadths of each loaf protruding from the Table. He folds the protruding two handbreadths upward on this side of the Table, and the protruding two handbreadths upward on that side of the Table. The width of the two arrangements of shewbread occupies only ten of the twelve handbreadths of the length of the Table, and this leaves a space of two handbreadths in the middle, between the two arrangements, so that the wind will blow between them and prevent the loaves from becoming moldy. Abba Shaul says: There, in the space between the two arrangements, the priests would place the two bowls of frankincense that accompany the shewbread. The Sages said to him: But isn’t it already stated: “And you shall place pure frankincense upon [al] each arrangement, that it may be for the bread as a memorial part, an offering made by fire to the Lord” (Leviticus 24:7)? The verse indicates that the frankincense is placed upon the shewbread and not next to it. Abba Shaul said to the Sages in response: Isn’t it already stated: “And next to him [alav] shall be the tribe of Manasseh” (Numbers 2:20)? Just as the preposition “alav” in this verse means that the tribe of Manasseh pitched camp next to the tribe of Ephraim and not upon it, so too, the preposition “al” means that the frankincense was placed next to the arrangements of the shewbread.
ועליו מטה מנשה. משונה הלשון כאן. ויש נ״מ במשמעות. דהחונים עליו משמע כקטן הנסמך על הגדול. וחנייתו במלוי צרכיו תלוי בדעת מי שגדול ממנו. משא״כ משמעות ועליו להיפך דעת הגדול על הקטן והוא מנהיגו. והיינו דאע״ג דאפרים היה ראש הדגל היינו משום שהנהגת המדבר היה נסיית ובזה גדול כח אפרים. אבל מכ״מ מה שנדרשו להליכות העולם היה מנשה גדול מאפרים ומזה הטעם היה במנין דפ׳ פינחס קודם מנשה לאפרים. משום דכניסתם לארץ היה יותר נוטה להליכות הטבע ובזה מנשה קודם כמש״כ בס׳ בראשית מ״ח י״ד מש״ה כתיב גם כאן ועליו. דמנשה הנהיגו לאפרים בהליכות העולם :
ובני הה״ג מ׳ חיים נ״י הוסיף דמש״ה תנן במשנה דמנחות פי״א בהא דפליגי בפי׳ ונתת על המערכת לבונה זכה דאבא שאול א׳ דבאמצע המערכות היו נותנים שני בזיכי לבונה. אמרו לו והלא כבר נאמר ונתת על המערכת. א״ל והלא כבר נאמר ועליו מטה מנשה. וכבר תמה בתוי״ט אמאי לא הביא מקרא הקודם והחונים עליו. אבל לדברינו מבואר יפה. דוהחונים עליו משמעו נסמכים עליו וטפלים לו וזה לא שייך בלבונה ומערכות. וע״כ פי׳ על המערכת ממש עליו. א״ל הא כתיב ועליו מטה מנשה והפי׳ סמוך ולשון עליו משמעו גדול ממנו בפרט אחד. כך הפי׳ ונתת על המערכת לבונה זכה. דהלבונה הי׳ במעלה עליונה מהמערכות. שהרי לבונה נקטר ומכשרת את הלחם לאכילה. וע״ע להלן י״ג י״א:
שכל את ידיו כי מנשה הבכור. הוא מיותר. שהרי ידענו מענין הפרשה כי מנשה הבכור. אבל יש בזה עומק וכונה. דבאמת לא הי׳ ליעקב לשכל את ידיו. אלא להפוך את מעמד הבנים. אבל באשר מנשה הבכור מש״ה הי׳ מכוין שיעמוד מנשה לרגל הימיני של יעקב ואפרים לרגל השמאל ורק את ידיו שכל שיהי׳ להיפך. וטעמו ש״ד שאע״ג שהקדים יעקב את אפרים לפני מנשה ומש״ה הי׳ במדבר ראש הדגל מכ״מ בפקודי דפ׳ פינחס הי׳ להיפך. ולא עוד אלא אפי׳ בפקודי דפ׳ במדבר כתוב בכל הדגלים והחונים עליו משא״כ במנשה כתיב ועליו מטה מנשה. כ״ז בא ללמדנו שלא הי׳ אפרים קודם למנשה אלא בענינים רוחנים מה שלמעלה מהליכות עולם הטבע. אבל בהליכות עולם הי׳ מנשה קודם וגדול מאפרים. מש״ה במנין הראשון בהר חורב שהי׳ שכינת עולם על ראשם וכל ההנהגה הית׳ למעלה מה״ט היה אפרים קודם. אבל בפקודי דערבות מואב בכניסתם לארץ שהי׳ כמעט בהליכות הטבע כמבואר להלן ובס׳ במדבר ודברים. מש״ה הי׳ מנשה קודם וע׳ מש״כ בס׳ במדבר בשנוי ועליו מטה מנשה. וזה הגיע משום דבהליכות הטבע מעלת הבכורה מסוגלת הרבה כמש״כ לעיל כ״ז י״ט. והנה היד משמשת את הראש והדעת. והרגל משמשת הליכות הגוף לפי טבעו ומש״ה אמרו חז״ל במליצתם ברא כרעא דאבוה. פי׳ הרגל טבע אביו שמהלך מעצמו בלי מחשבה ושכל. מש״ה רצה יעקב אשר מנשה יעמוד לרגלו הימנית. ושכל את ידיו להיות אפרים אך לידו הימנית. וע״ע בסמוך מקרא כ׳. וזהו שפי׳ הכתוב הטעם כי מנשה הבכור:
He guided his hands for Menashe was the firstborn. It is extra for we known from the parsha that Menashe was the firstborn. But this has depth and intension for truthfully, Yaakov shouldn't have guided (crossed) his hands, rather switched the positions of the boys. But since Menashe was the firstborn, he intended that Menashe should stand by Yaakov's right leg and Efrayim by his left leg. Only his hands did he guide that they should be crossed. The reason is that even though Yaakov put Efrayim before Menashe and therefore in the wilderness he was the head of his flag group (which Menashe was also a part of) still, in the counting of Parshas Pinchas, it was the opposite. Not only that, but even in the counting of Parshas Bamidbar it is written by all the (other) flags "and those that camp upon him" as opposed to with Menashe it is written, "and upon him the tribe of Menashe." All this comes to teach us that Efrayim only came before Menashe in matters of spirituality, that which is higher than the natural happenings of the world. In matters of the world, however, Menashe came before Efrayim. Therefore in the first counting at Mt. Chorev, where the Divine precence was upon their heads and the conduct was beyond nature, Efrayim came first. But in the counting in the Plains of Moav, when they were entering the Land, which was basically in a natural way (as is explained later in Bamidbar and Devarim) therefore Menashe came first. (And check out what I write in Bamidbar regarding the change of "and upon him the tribe of Menashe." The occurred because with regards to natural occurrences, the advantage of the firstborn is very impactful as I wrote earlier (27:19). Now, the hand services the head and the mind and the foot services the goings of the body according to its nature. That's why the Sages said in their way: The son is the foot of the father. Meaning: the natural mannerisms of the father that goes on its own without thought and wisdom. Therefore, Jacob desired that Menashe stand by his right leg and guided his hands so that Efrayim would be on his right hand. See more in Verse 20. That is why the verse specified "because Menashe was the firstborn."