והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה׳ אלהיכם. לעיל ס״פ שמיני כתיב ג״כ זה הלשון והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. וכן בזו הפ׳ להלן כ״ו כתיב והייתם קדושים כי קדוש אני. וכאן כתיב כי אני ה׳ אלהיכם. היינו משום דשם מיירי בקדושת אכילה ולמנוע תאות דברים האסורים. אבל כאן מיירי בקדושת פרנסה שיהא אדם מתקדש להיות דבק בה׳ להפיק רצון ע״י קרבנות ותפלה וע״ז כתיב והתקדשתם שאם תקדשו עצמכם. והייתם קדושים. יסייעו אתכם מן השמים כענין תכין לבם תקשיב אזנך. וע״ז מפרש הטעם:
כי אני ה׳ אלהיכם אני משגיח ומנהל אתכם. ע״כ רצוני בכך שתתפללו ותבקשו ממני:
ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם. כבר ביארנו דחקותי משמעו כ״פ מדות שהתורה נדרשת בהן. וקאמרה תורה שיהא סיוע מן השמים שתשמרו חקות התורה דקדוקי הפרשה:
ועשיתם אותם. תוסיפו לחדש בפלפולה. ובא המקרא הזה לכאן משום שעסק התורה מועיל לתפלה ודביקות בה׳. כדאי׳ במס׳ עבודת כוכבים ד״ג כל הלומד תורה בלילה חוט ש״ח משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי. ביאורו דתכלית חוט ש״ח הוא לתפלה לאל חיי. ובמס׳ תמיד אי׳ כל הלומד תורה בלילה שכינה כנגדו שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני אדני שאי אליו כפיך על נפש עולליך וגו׳. והיינו דלא כתיב בזה המקרא משפטי משום שלזה התועלת אין נ״מ בלמוד דינים הלכה למעשה אלא רק כח התלמוד מקדש ומעלה את האדם שתהא תפלתו מקובלת. ומש״ה אפילו למוד חקי תורה לבד מועיל לזה:
כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. חזר הכתוב ופירש דרק בתולה מעמיו יקח אשה. אע״ג שמהראוי שיהדר כה״ג ליקח דוקא אשה בתולה שהיא מצוינת בדעת אבל אם אינו מוצא לפניו זה האופן אזי יקח אשה איזה בתולה מעמיו שהרי אסור לישב בלי אשה. מש״ה רשאי לישא מעמיו מאיזה עם אפילו בת הדיוט בישראל:
מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים. האי קרא מיירי רק בקדשי מזבח. והוא משונה מקדשי הגבול בשני דברים. חדא דתרומה א״צ לומר ה״ז תרומה לה׳. אלא ה״ז תרומה וכלשון השאלתות פ׳ צו לענין חלה דבעינן לומר תהוי חלה. משא״כ בקדשי המקדש מחויב לומר ה״ז עולה לה׳ או קרבן לה׳ כדתניא בת״כ והובא בנדרים ד״י מניין שלא יאמר לה׳ עולה כו׳ ת״ל קרבן לה׳. והטעם ע״ז הוא משום שנוי השני שבין תרומה לקרבן. דתרומה יש בטבל מעורב בידי שמים ולא באו בעלים אלא לברר ולהפריש את התרומה מן החולין משא״כ קרבן מתחלה חול גמור הוא ורק בעלים מקדישים מש״ה תרומה א״צ לפרש כ״כ כמש״כ הרשב״ם ב״ב דק״ו ב׳ לענין קנין דחלוקת השותפין שא״צ הרבה משום שלא בא אלא לברר חלקו. משא״כ קרבן לא חל קדושתו עד שיאמר קרבן לה׳. ומזה הטעם נשתנה דין מעשר בהמה. דתנן בבכורות פ״ט ואומר ה״ז מעשר. ולא תנן מעשר לה׳. וכ״ז פי׳ הכתוב ולא יחללו את שם קדשי. במה שקוראים שמי על קדשים אלו. ומפרש אמאי בעינן הזכרת שם קדשו משום אשר הם מקדשים שלא היה קדוש מאליו כלל משא״כ קדשי הגבול:
מבית ישראל ומן הגר בישראל. כבר נתבאר ר״פ ויקרא ור״פ צו דעולה באה לתכלית להשיג דעת אלהים. כדכתיב בהושע ו׳ כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. ומש״ה מי שנצרך לתפלה היה מביא עולה כמו שעשה שמואל במצפה וכן שאול המלך במלחמת הפלשתים. והנה ר״פ ויקרא ביארנו מה שאמרו ז״ל ברבה אדם כי יקריב. היינו אדם שהוא אחד מאלף. שהוא מי שבא להתפלל בשביל הכלל יע״ש באורך. אבל כאן מיירי באדם שמביא בשביל עצמו. ובזה א״צ שיהא אחד מאלף. אבל מכ״מ אינו ראוי להביא עולה אלא איש מבית ישראל. היינו שיהיה בן תורה ויודע תכלית הקרבן להשיג איזה ידיעה באלהות שיבוא מזה לתפלה זכה ומקובלת משא״כ איש הדיוט אשר אין דעתו מסוגלת לכ״ז אינו ראוי להביא עולת נדבה:
ומן הגר בישראל. לא כתיב ומן הגר בתוכם כמו דכתיב בפ׳ אחרי בשלשה מקומות. אלא דייק הכתוב הגר בישראל שכבר נתגדל בקרב ישראל והשיג מעלת ידיעת אלהים:
אדם. לא נמצא בכל ת״כ בדיני או״ה שם אדם זולת כאן ובפ׳ נגעים וכבר נדרש ע״ז הרבה. אכן ברבה פ׳ זו אי׳ אדם הה״ד אדם אחד מאלף מצאתי. כתיב הבן יקיר לי אפרים ביוקר אדם עומד לי אלף נכנסין למקרא כו׳ עד אחד יוצא להוראה. מבואר שדרשו הוראת שם אדם שהוא האדם המעלה המבואר בפ׳ בראשית והוא פלא. וכי הדיוט אינו מביא נדבה. והנה בפ׳ אמור כתיב איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו וגו׳. וגם שם מדייק הכתוב מבית ישראל ומן הגר בישראל. דמשמעו שהם חשובים וראוים להמנות בישראל. וביארנו שם טעמו של דבר דתכלית הבאת העולה הוא שיהא מוכשר להשיג דעת אלהים ואם אינו ראוי לכך ה״ז כמו שמתפלל תפלת נדבה ואינו ראוי לכך. אבל שם אדם לפי המדרש משמעו מצוין ביותר. וזה ודאי תמוה. ועי׳ בזוהר פרשת תזריע מה שדרשו בדיוק זה השם בפ׳ זו ויבואר עוד לפנינו:
תָּאנָא בְּכַמָּה דַּרְגִּין אִתְקְרֵי בַּר נָשׁ: אָדָם, גֶּבֶר, אֱנוֹשׁ, אִישׁ. גָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם אָדָם. (משום) דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:כ״ז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ. וּכְתִיב (בראשית ט׳:ו׳) כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וְלָא כְּתִיב, גֶּבֶר, אֱנוֹשׁ, אִישׁ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי הָכִי, וְהָא כְּתִיב (ויקרא א׳:ב׳) אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיְיָ'. (ולא גבר, אנוש, איש) מַאן בָּעֵי לְמִקְרַב קָרְבְּנָא. מַאן דְּאִיהוּ חַטָּאָה וּכְתִיב אָדָם.
אָמַר רִבִּי יִצְחָק תָּא חֲזֵי, קִיּוּמָא דְּעָלְמָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין, הוּא קָרְבְּנָא. נַיְיחָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּמַאן אִתְחֲזֵי לְמִקְרַב קַמֵּיהּ הַאי נַיְיחָא, הֶוִי אוֹמֵר הַאי אָדָם, דְּיַקִּירָא מִכֹּלָּא. אָמַר לֵיהּ אִי הָכִי, הָא כְּתִיב, אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ וְגוֹ', וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת. אָמַר לֵיהּ, לְהַאי בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדַכָּאָה יַתִּיר מִכֹּלָּא, דְּמַאן דְּאִיהוּ בְּדַרְגָּא עִלָּאָה דְּכֻלְּהוּ, לָא לִיתִיב הָכֵי.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה', זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ירמיה לא, יט): הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם. עֲשָׂרָה נִקְרְאוּ יְקָרִים, וְאֵלּוּ הֵן: הַתּוֹרָה, וְהַנְּבוּאָה, וְהַתְּבוּנָה, וְהַדַּעַת, וְהַסִּכְלוּת, וְהָעשֶׁר, וְהַצַּדִּיקִים, וּמִיתָתָן שֶׁל חֲסִידִים, וְהַחֶסֶד, וְיִשְׂרָאֵל. הַתּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, טו): יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים. הַנְּבוּאָה מִנַּיִן (שמואל א ג, א): וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם. הַתְּבוּנָה מִנַּיִן (משלי יז, כז): יְקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה. הַדַּעַת מִנַּיִן (משלי כ, טו): וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת. הַסִּכְלוּת מִנַּיִן (קהלת י, א): יָקָר מֵחָכְמָה וּמִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט. הָעשֶׁר מִנַּיִן (משלי יב, כז): וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ. צַדִּיקִים מִנַּיִן (תהלים קלט, יז): וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל. מִיתָתָן שֶׁל חֲסִידִים מִנַּיִן (תהלים קטז, טו): יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. הַחֶסֶד מִנַּיִן (תהלים לו, ח): מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם. בְּיֹקֶר יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים לִי, בַּנֹּהַג שֶׁבָּעוֹלָם אֶלֶף בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לַמִּקְרָא, יוֹצֵא מֵהֶן מֵאָה. מֵאָה לַמִּשְׁנָה, יוֹצְאִין מֵהֶן עֲשָׂרָה. עֲשָׂרָה לַתַּלְמוּד, יוֹצֵא מֵהֶן אֶחָד. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (קהלת ז, כח): אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי, דָּבָר אַחֵר, אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי, זֶה אַבְרָהָם. (קהלת ז, כח): וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי, זוֹ שָׂרָה. דָּבָר אַחֵר, אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי, זֶה עַמְרָם. וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי, זוֹ יוֹכֶבֶד. דָּבָר אַחֵר, אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי, זֶה משֶׁה. וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי, אֵלּוּ נְשֵׁי דוֹר הַמִּדְבָּר. רַבִּי אוֹמֵר נְשֵׁי דוֹר הַמִּדְבָּר כְּשֵׁרוֹת הָיוּ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁהֵן אֲסוּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן מִיָּד נָעֲלוּ דַּלְתוֹתֵיהֶן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׂרָאֵל בְּיֹקֶר עוֹמְדִין לִי. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי יִצְחָק, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר אִלּוּ בִּקֵּשׁ פַּרְעֹה מִשְׁקַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, לֹא הָיִיתִי נוֹתֵן לוֹ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק וַהֲלוֹא בְּדָמִים נְטָלָן מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת שֶׁל כִּנִּים, מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת שֶׁל עָרוֹב, אֵין לוֹ דָּמִים, הֱוֵי בְּיֹקֶר יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים לִי.