...עַל הַגְּשָׁמִים וְעַל הַבְּשׂוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת אוֹמֵר בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, וְעַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אוֹמֵר בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת:
...On rain and good news, one should say: Blessed is the One Who is good and Who does good. On bad news, one should say: Blessed is the true Judge.
חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו:ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְׁךָ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנֶךָ. דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד...
Everyone must say a blessing for the bad just as they say a blessing for the good, for the verse says (Devarim 6:5): “And you shall love the Lord your God with all your heart, with all your soul, and with all your might”. “With all your heart” means with your two inclinations, with your good inclination and with your evil inclination; “with all your soul” means even if God takes your soul; “and with all your might” means with all your money. Another explanation of “with all your might” is that with every measure that God metes out to you, thank God very much...
רמב״ם על משנה ברכות ט:ה, תרגום קאפח
אמרו כשם שהוא מברך על הטובה, ר״ל שיקבלם בשמחה ויכבוש רגשותיו ויישב דעתו כשמברך ברוך דיין האמת...וכמו שאומרים חכמים ברוב עניניהם ״כל מה דעביד משמיא לטב,״ וזה דבר מושכל אצל הנבונים אע״פ שלא הזהירה עליו תורה, לפי שהרבה דברים נחשבין לרע בתחלתם וסופם מביאים טובה גדולה, והרבה דברים נחשבים בראשיתם טוב ויהיה בסופם רע מאד. ולכן אין ראוי לנבון להצטער בבוא צרה גדולה...לפי שאינו יודע התכלית.
וגם אל יתפתה וישמח שמחה רבה כשתגיעהו טובה לפי מחשבתו, לפי שאינו יודע התכלית...האזהרה מהדבאון והצער הרי הוא מפורסם מאד בספרי הנביאים עד שאין צורך לדבר עליו.
וכל זה אם לא היה אותו אדם שרוי בטוב מראשיתו ועד אחריתו ויחשוב החושב שהוא מאושר מאד, ואותו האושר המדומה יהיה הסבה למנוע ממנו האושר האמתי ויהיה הוא הסבה לטרדו מחיי העולם הבא...ולכן יכון האדם מחשבתו ויבקש מהאל שיהיה כל מה שיקרהו בעולם הזה מטובותיו ורעותיו סבה להשגת האושר האמתי...
Rambam on Mishnah Berakhos 9:5, Qafih Translation
When (the Mishnah) says you have to bless (over the bad) in the same way you bless over the good, it means that you ought to accept (the bad) with gladness, conquer your emotions, and calm yourself when you say Barukh Dayan haEmes...as the rabbis teach, "all that Heaven does is for the good." This is something obvious to intelligent people even though the Torah didn't command it, because many things which appear bad in the beginning ultimately bring great good, and many things which first appear good are ultimately very bad. Therefore, it's not appropriate for an intelligent person to be pained when great troubles come to them...because they don't know how things will ultimately turn out.
A person also shouldn't feel exceedingly happy when something good, in their estimation, happens to them, because they don't know how it will end...the prohibition against despair and anguish is so well established in the books of the prophets that we need not mention it further here.
The sum total of this is that if a certain person is not completely good and believes that they're very happy, that imaginary happiness could be what prevents them from attaining true happiness and being thrust from life in the World to Come...Therefore a person should direct their intentions and pray to God that all that happens to them in this world, whether good or bad, should help them attain true (ultimate) happiness...
אֵין בּוֹכִין עַל הַמֵּת יֶתֶר מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים וְאֵין מַסְפִּידִין יֶתֶר מִשִּׁבְעָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁאָר הָעָם, אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַכּל לְפִי חָכְמָתָן. וְאֵין בּוֹכִיִן עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁאֵין לָנוּ גָּדוֹל מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ...וְכֵן אֵין מַסְפִּידִין יֶתֶר עַל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. אֵין לָנוּ בְּחָכְמָה גָּדוֹל מֵרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בִּלְבַד נִסְפַּד...
אַל יִתְקַשֶּׁה אָדָם עַל מֵתוֹ יֶתֶר מִדַּאי...כְּלוֹמַר יֶתֶר מִדַּאי שֶׁזֶּהוּ מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם. וְהַמְצַעֵר [עַצְמוֹ יוֹתֵר] עַל מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵי זֶה טִפֵּשׁ. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? שְׁלֹשָׁה לִבְכִי, שִׁבְעָה לְהֶסְפֵּד, שְׁלֹשִׁים יוֹם לְתִסְפֹּרֶת וְלִשְׁאָר הַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים:
One should not cry over a deceased relative longer than three days, and should not eulogize them longer than seven. This refers to the general populace, but Torah scholars (ought to be wept and eulogized) according to their wisdom. Nevertheless, we don't cry over them for longer than thirty days, because no one was greater than Moshe Rabeinu (and they grieved over him for only thirty days)...Similarly, we don't eulogize for longer than 12 months. There was no one with wisdom greater than Rabeinu haKadosh (R' Yehudah haNasi) and he was only eulogized for 12 months...
One should not grieve too much over their deceased relative...that is, (don't weep for them too much) since this is the way of the world. One who grieves too much over what is bound to happen is a fool. Rather, what ought one do? Three days for weeping, seven for lamenting, thirty days for abstaining from a haircut and the other five things.
Guide for the Perplexed, III:11-12, Friedlander translation
All the great evils which men cause to each other because of certain intentions, desires, opinions, or religious principles...originate in ignorance...If men possessed wisdom...they would not cause any injury to themselves or to others; for the knowledge of truth removes hatred and quarrels, and prevents mutual injuries...
Men frequently think that the evils in the world are more numerous than the good things...that a good thing is found only exceptionally, whilst evil things are numerous and lasting... The origin of the error is...that ignorant (men)...judge the whole universe by examining one single person. For an ignorant man believes that the whole universe only exists for him; as if nothing else required any consideration...
It is of great advantage that man should know his station, and not erroneously imagine that the whole universe exists only for him. We hold that the universe exists because the Creator wills it so; that mankind is low in rank as compared with the uppermost portion of the universe...The numerous evils to which individual persons are exposed are due to the defects existing in the persons themselves. We complain and seek relief from our own faults: we suffer from the evils which we, by our own free will, inflict on ourselves and ascribe them to God, who is far from being connected with them...
רמב״ם, איגרת אל ר׳ יפת הדיין, מהדורת שילת
...הגיעי(ני) כתבך החביב אל נפשי, ותמהתי על עניניו, שהרי אתה קובל בו עלי מפני שלא הקדמתי לשאול בשלומך מיום שנפרדנו מארץ הצבי, ולא שלחתי לך כתב. וודאי זה הענין שהזכרת בא ללמד ונמצא למד, ואתה בוגד ולא בגדו בך. ועוד, שמאחר שנפרדנו בחדשים מעטים מת אבא מריי זצ"ל, ובאו כתבי התנחומים מקצה מערב וארץ אדום, ממהלך כמה חדשים, ואתה לא שמת לבך לזאת.
גם ארעו לי צרות רבות גלויות בארץ מצרים, מחליים, והפסד ממון, ועמידת מוסרים עלי להרגני. והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה עלי מיום היותי ועד היום הזה, והיא פטירת הצדיק זצ״ל, שטבע בים הודו, ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים, והניח בת קטנה ואלמנתו אצלי. ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב, וכמעט קט הייתי אובד. ואחר כך עד היום כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי. ובמה אתנחם?!
והוא היה הבן, על ברכי גדל, והוא היה האח, והוא התלמוד, והוא שהיה נושא ונותן בשוק ומרויח ואני יושב לבטח, והבין בתלמוד במהרה, והבין בדקדוק הלשון יתר, ולא היתה לי שמחה אלא בראותו. ערבה כל שמחה, והלך לחיי עולם, והניחני נבהל בארץ נכריה. כל עת שאראה כתב ידו, או ספר מספריו, יהפך עלי לבי ויעורו יגוני. כללו של דבר: ״כי ארד אל בני אבל שאולה.״ ולולי התורה היא שעשועי, ודברי החכמות שאשכח בהן יגוני, "אז אבדתי בעניי."
ואני בכל זאת אינני קובל לא על חכם ולא על תלמיד ולא על רע ומיודע , וראוי לקבול עליך יותד מכולם, שאני והוא ואבא מרי זצ"ל ואתה ארבעתנו הלכנו בבית ה' ברגש, ולא שאלת ולא דרשת...אבל אהבתי ערוכה ושמורה...ולא אחשוב לך עוון ופשע, עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה. והאל יודע כמה צר לי וקשה בעיני דוחק הזמן שאמרת, וכל אותו הענין היטב חרה לי עליו עד מוות. ואילו היית כאן אצלי הייתי עושה עמך כראוי, ואכבד ואהנה אותך בפי כחי...
Rambam, Letter to R' Yefet haDayan, Sheilat edition
Your precious letter penetrated my heart, and I was confused by its contents because you complain that I haven't reached out to see how you were doing from the day we left Israel and that I hadn't sent you a letter. ֿWith all due respect, this is an unfair criticism. Just a few months after we departed (from Israel), my father of blessed memory died, and many letters of consolation arrived from the ends of the west and the lands of Rome, journeys of several months away, but you apparently hadn't noticed this.
In Egypt I also met with great public misfortunes. Illness and material losses came upon me. In addition, various informers plotted against my life. But the most terrible blow which befell me, a blow which caused me more grief than anything I have experienced in my life, was the death of the most perfect and righteous man, who was drowned while traveling in the Indian Ocean, along with much of my money, his money, and the money of others. For nearly a year after I received the sad news, I lay ill on my bed struggling with fever and depression, coming very close to being lost. Eight years have since passed, and I still mourn, for there is no consolation. What can possibly console me?!
After all, he was (like) a son; he grew up on my knees; he was my brother, my pupil. He was engaged in business and earned money that I might stay at home and continue my studies. He was learned in the Talmud and in the Bible and an accomplished grammarian. My one joy was to see him. Now my joy has been changed into darkness; he has gone to his eternal home, and has left me prostrated in a strange land. Whenever I come across his handwriting or one of his books, my heart grows faint within me, and my grief reawakens. In short: "I will go down into the grave unto my son mourning." Were not the Torah my delight, and did not the study of wisdom divert me from my grief, "I should have succumbed in my affliction."
As for me, in all this, I didn't complain against any scholar or student, or even a friend or an acquaintance. it would have been fitting for me to complain against you more than anyone else, because I, my brother, my father, and you went together to shul with much emotion, and you haven't asked or sought me out...but even so my love is prepared and preserved...and I don't hold you accountable for any sin or transgression, "love covers all wrongs." But God knows how much I've suffered and how difficult these past travails have been, this whole matter has troubled me to death. If you were here I would treat you properly, and honor you with all my strength...