Oops I did it again

ByGeoffrey Stern

Madlik Disruptive Torah

Don't miss an episode! Subscribe to the Madlik podcast: Spotify | Apple Podcasts | Google Podcasts

and Join Madlik on Clubhouse every Thursday at 8:00pm Eastern so you can participate in our weekly live discussion of the Parsha

ויקרא ד׳:ב׳

(ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֮ לֵאמֹר֒ נֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֤א בִשְׁגָגָה֙ מִכֹּל֙ מִצְוֺ֣ת ה' אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵעָשֶׂ֑ינָה וְעָשָׂ֕ה מֵאַחַ֖ת מֵהֵֽנָּה׃

Leviticus 4:2

(2) Speak to the Israelite people thus: When a person unwittingly incurs guilt in regard to any of יהוה’s commandments about things not to be done, and does one of them—

https://biblehub.com/hebrew/7684.htm

קהלת ה׳:ה׳

(ה) אַל־תִּתֵּ֤ן אֶת־פִּ֙יךָ֙ לַחֲטִ֣יא אֶת־בְּשָׂרֶ֔ךָ וְאַל־תֹּאמַר֙ לִפְנֵ֣י הַמַּלְאָ֔ךְ כִּ֥י שְׁגָגָ֖ה הִ֑יא לָ֣מָּה יִקְצֹ֤ף הָֽאֱלֹקִים֙ עַל־קוֹלֶ֔ךָ וְחִבֵּ֖ל אֶת־מַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃

Ecclesiastes 5:5

(5) Don’t let your mouth bring you into disfavor, and don’t plead before the messenger that it was an error, but fear God;^-c else God may be angered by your talk and destroy your possessions.

קהלת י׳:ה׳

(ה) יֵ֣שׁ רָעָ֔ה רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּשְׁגָגָ֕ה שֶׁיֹּצָ֖א מִלִּפְנֵ֥י הַשַּׁלִּֽיט׃

Ecclesiastes 10:5

(5) Here is an evil I have seen under the sun as great as an error committed by a ruler:

רמב"ן על ויקרא ד׳:ב׳:א׳

נפש כי תחטא בשגגה בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת הזכיר כאן נפש וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלקים אשר נתנה ובעבור זה גם כן הזכיר נפש ורבותינו דרשו (ת"כ כאן) נפש לרבות הגרים והעבדים ולא הזכיר בחטאת כהן המשיח "וכפר עליו ונסלח לו" כאשר הזכיר בשאר החוטאים בקהל ובנשיא ובהדיוט אולי לרוב מעלתו לא יתכפר ונסלח לו לגמרי עד שיתפלל ויתחנן לאלקיו כי מלאך ה' צבאות הוא וצריך להיותו נקי וטהר ידים ולא הזכיר כאן בפרים הנשרפים בהקטרת האמורים "ריח ניחוח" ולא "אשה לה'" והטעם בעבור היות מהם חלק בחוץ איננו לאשה לה' ובשעיר הנשיא הזכיר כפרה ולא הזכיר "אשה ריח ניחוח לה'" (במדבר כח ח) בעבור היות הקרבן שעיר ובחטאת היחיד הזכיר "לריח ניחוח לה'" ולא הזכיר "אשה" כי בידוע שהוא אשה כי הכונה כולה באשה לה' והמשכיל יבין:

Ramban on Leviticus 4:2:1

IF A SOUL SHALL SIN IN ERROR. Since the process of thinking is centered in the soul, and it is the soul which commits the error, Scripture mentions here nefesh (soul). The reason for the offerings for the erring soul is that all sins [even if committed unwittingly] produce a particular “stain” upon the soul and constitute a blemish thereon, and the soul is only worthy to be received by the countenance of its Creator when it is pure of all sin. Were it not so, then all the fools of the world would be deserving to come before Him. It is for this reason that the erring soul brings an offering, through which it becomes worthy of approaching unto G-d who gave it. It is on account of this that Scripture mentions here nefesh (soul). Our Rabbis have interpreted: “‘Nefesh’ (A soul) — this [word is used to] include proselytes and slaves” [thus teaching us that they too are under the obligation of bringing this offering, since the term nefesh is inclusive of them as well].
Now in the case of the sin-offering of the anointed priest [first discussed here in Verses 3-12], He does not say “and [the priest] shall make atonement for him, and he shall be forgiven,” as He mentions in the case of other sinners — namely, the whole congregation, the prince, and the common man. Perhaps the reason for this is that due to his great importance he cannot obtain atonement nor be forgiven completely until he prays and beseeches his G-d, for he is the messenger of the Eternal of hosts, and he must be of clean and pure hands [so that he can never be reproached with anything; hence in addition to the offering he must bring, he must also pray especially for forgiveness].
Scripture does not mention here, when speaking about the bulls which were to be entirely burnt, that the burning of those portions offered on the altar is “of a pleasing odor,” or that it is “a fire-offering unto the Eternal.” The reason for this is that since part of them is burnt outside [the camp of Israel], it is therefore not for “the fire unto the Eternal.” In the case of the goat of the prince [which he brings as his sin-offering], He mentioned “atonement” [and the priest shall make atonement for him] but did not state that it is “a fire-offering, of a pleasing odor unto the Eternal,” because the offering is a sa’ir (a goat). In the case of the sin-offering of the common person, He mentions that it is for a pleasing odor unto the Eternal, but does not mention “a fire-offering,” for it is self-understood that it is such, since the whole purpose of the fire-offering is to the Eternal. The student learned [in the mystic lore of the Cabala] will understand.

סוטה ג׳ א:ד׳

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת שֶׁנֶּאֱמַר אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ תִּשְׂטֶה כְּתִיב

Sotah 3a:4

Reish Lakish says: A man commits a transgression only if a spirit of folly [shetut] enters him, as it is stated: “If any man’s wife goes aside [tisteh]” (Numbers 5:12). The word tisteh is written with the Hebrew letter shin, affording an alternative reading of tishteh, which is related to the term for folly, the word shetut.

ברכות ל״ד ב:כ״ב

וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִין — צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם עוֹמְדִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב״. ״לָרָחוֹק״ בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר ״לַקָּרוֹב״.

Berakhot 34b:22

And the Gemara notes that this statement disagrees with the opinion of Rabbi Abbahu who holds that penitents are superior to the righteous. As Rabbi Abbahu said: In the place where penitents stand, even the full-fledged righteous do not stand, as it is stated: “Peace, peace upon him who is far and him who is near.” Peace and greeting is extended first to him who is far, the penitent, and only thereafter is peace extended to him who is near, the full-fledged righteous.

עבודה זרה נ״ד א:ג׳

אמר רמי בר חמא לא כגון שאנסוהו עובדי כוכבים והשתחוה לבהמתו דידיה מתקיף לה רבי זירא אונס רחמנא פטריה דכתיב (דברים כב, כו) ולנערה לא תעשה דבר

Avodah Zarah 54a:3

Rami bar Ḥama says: No, the baraita is referring to a case where gentiles coerced someone and he bowed to his own animal. Rabbi Zeira objects to this: The Merciful One exempts a victim of circumstances beyond his control from punishment, as it is written with regard to a betrothed young woman who is raped: “But to the maiden you shall do nothing, the maiden has no sin worthy of death, for as when a man rises against his neighbor, and slays him, so is this matter” (Deuteronomy 22:26).

נזיר כ״ג ב:ה׳-י״ג

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק גְּדוֹלָה עֲבֵירָה לִשְׁמָהּ מִמִּצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן בָּא לִשְׁמָן אֶלָּא אֵימָא כְּמִצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ דִּכְתִיב תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ מַאן נָשִׁים שֶׁבָּאֹהֶל שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁבַע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב וְגוֹ׳ וְהָא קָא מִתְהַנְיָא מִבְּעִילָה דִילֵיהּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל טוֹבָתָן שֶׁל רְשָׁעִים אֵינָהּ אֶלָּא רָעָה אֵצֶל צַדִּיקִים שֶׁנֶּאֱמַר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב וְעַד רָע בִּשְׁלָמָא רַע שַׁפִּיר אֶלָּא טוֹב אַמַּאי לָא אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ טוֹבָתוֹ רָעָה הִיא שְׁמַע מִינַּהּ: גּוּפָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן בָּא לִשְׁמָן שֶׁבִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם קׇרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק הָרָשָׁע זָכָה וְיָצְאָה מִמֶּנּוּ רוּת וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא רוּת בַּת בְּנוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב הָיְתָה אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ אֲפִילּוּ שְׂכַר שִׂיחָה נָאָה דְּאִילּוּ בְּכִירָה דִּקְרָיתֵיהּ מוֹאָב אֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָם מִלְחָמָה מִלְחָמָה הוּא דְּלָא אֲבָל צַעוֹרֵי צַעֲרִינֻּן וְאִילּוּ צְעִירָה דִּקְרָיתֵיהּ בֶּן עַמִּי אֲמַר לֵיהּ אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָם אֲפִילּוּ צַעוֹרֵי לָא תְּצַעֲרִינֻּן כְּלָל אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם לִדְבַר מִצְוָה שֶׁבִּשְׂכַר לַיְלָה אַחַת שֶׁקְּדָמַתָּה בְּכִירָה לִצְעִירָה

Nazir 23b:5-13

§ Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Greater is a transgression committed for its own sake, i.e., for the sake of Heaven, than a mitzva performed not for its own sake. The Gemara questions this comparison: But didn’t Rav Yehuda say that Rav said: A person should always occupy himself with Torah and mitzvot even not for their own sake, as it is through acts performed not for their own sake that good deeds for their own sake come about? How, then, can any transgression be considered greater than a mitzva not for the sake of Heaven? Rather, one must emend the above statement and say as follows: A transgression for the sake of Heaven is equivalent to a mitzva not for its own sake. The proof is as it is written: “Blessed above women shall Yael be, the wife of Hever the Kenite, above women in the tent she shall be blessed” (Judges 5:24), and it is taught: Who are these “women in the tent?” They are Sarah, Rebecca, Rachel, and Leah. Yael’s forbidden intercourse with Sisera for the sake of Heaven is compared to the sexual intercourse in which the Matriarchs engaged. The Gemara asks: How is it derived that Yael engaged in sexual intercourse with Sisera? As Rabbi Yoḥanan said: That wicked one, Sisera, engaged in seven acts of sexual intercourse with Yael at that time, as it is stated: “Between her feet he sunk, he fell, he lay; between her feet he sunk, he fell; where he sunk, there he fell down dead” (Judges 5:27). Each mention of falling is referring to another act of intercourse. The Gemara asks: But Yael at least enjoyed the sexual intercourse with him; why is the verse so effusive in her praise? Rabbi Yoḥanan said: All the good of the wicked, i.e., anything good received from wicked people, is nothing other than evil for the righteous, and therefore she certainly derived no pleasure from the act. The Gemara asks: From where is this principle derived? As it is stated in the verse that God warned Laban the Aramean, when he was chasing Jacob: “Guard yourself from speaking to Jacob, from good to evil” (Genesis 31:24). Granted, with regard to the warning against speaking evil, it is fine that Laban was warned not to harm Jacob. However, why shouldn’t he say anything good to Jacob? Rather, must one not conclude from this verse that even Laban’s good is bad in Jacob’s eyes? The Gemara concludes: Learn from this that it is so. § The Gemara returns to analyze in greater detail the above matter itself. Rav Yehuda said that Rav said: A person should always occupy himself with Torah and mitzvot even not for their own sake, as through these acts performed not for their own sake, good deeds for their own sake come about. The proof for this is that in reward for the forty-two offerings that the wicked Balak sacrificed (see Numbers, chapter 23), although he did not do so for the sake of Heaven but to facilitate the cursing of the Jewish people, nevertheless he merited that Ruth descended from him. Not only was he the forebear of a righteous convert, but also of King David. And this is as Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: Ruth was the daughter of the son of Eglon, king of Moab, who descended from Balak, king of Moab. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, does not deprive one of even the reward for proper speech, i.e., for speaking in a refined manner? As while there is the case of Lot’s elder daughter, who called her son Moab [mo’av], which alludes to his shameful origins, as me’av means: From father, and the Merciful One says to Moses: “Do not besiege Moab, nor contend with them in war” (Deuteronomy 2:9), which indicates: It is war that is not permitted; however, with regard to harassing, the Jews were permitted to harass them. And while there is the case of Lot’s younger daughter, who called her son Ben-Ami, son of my people, without explicitly mentioning her father. With regard to her descendants, God said to Moses: “Do not harass them, nor contend with them” (Deuteronomy 2:19), which means even as far as harassing is concerned, you may not harass them at all. Rabbi Ḥiyya bar Avin said that Rabbi Yehoshua ben Korḥa said: A person should always come first with regard to a matter of a mitzva, as in reward of the one night that the elder daughter of Lot preceded the younger for the sake of a mitzva,

אסתר ד׳:ט״ו-ט״ז

(טו) וַתֹּ֥אמֶר אֶסְתֵּ֖ר לְהָשִׁ֥יב אֶֽל־מׇרְדֳּכָֽי׃ (טז) לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כׇּל־הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַ֠י וְאַל־תֹּאכְל֨וּ וְאַל־תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם גַּם־אֲנִ֥י וְנַעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן וּבְכֵ֞ן אָב֤וֹא אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־כַדָּ֔ת וְכַאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי׃

Esther 4:15-16

(15) Then Esther sent back this answer to Mordecai: (16) “Go, assemble all the Jews who live in Shushan, and fast in my behalf; do not eat or drink for three days, night or day. I and my maidens will observe the same fast. Then I shall go to the king, though it is contrary to the law; and if I am to perish, I shall perish!”

עבירה לשמה

בעלי התוספות^[19] והמהרי"ק^[20] קובעים לפי התקדים של מעשה יעל ואסתר, כי מותר לעבור עבירה כדי להציל את כלל ישראל. בדומה להם, לדעת הראי"ה קוק עבירה לשמה הוא סעיף מתקנת "מגדר מילתא" (=לסייג את הדבר. תקנה לסייג דבר בדור) ו"הוראת שעה", על פי בית דין או נביא, שהרי יש בסמכותם לשנות הלכה באופן קבוע או זמני. ורק כאשר לאדם ברור ללא כל צל ספק, כי מטרת העבירה מקובלת על בית דין, כמו הצלת כלל ישראל, הוא יכול לעשות כן, גם מבלי להתייעץ איתם. עוד הוא קובע כי עבירה לשמה יכולה להתקיים בכל העבירות, אפילו גילוי עריות ושפיכות דמים, אבל לא בעבודה זרה.^[21] הגבלה חזקה יותר מטיל רבי יחזקאל לנדא ("הנודע ביהודה"), הקובע כי עבירה לשמה מותרת לבעל רוח קודש בלבד

כלל זה שונה מהכלל של פיקוח נפש שדוחה שבת שמופיע במשנה. בעת פיקוח נפש העבירה נדחית ואיננה קיימת, שכן השבת נדחית בפני קיום הנפש כמו גם שאר מצוות, למעט שלש עבירות מיוחדות שיש בהן דין ייהרג ואל יעבור. במצב של עבירה לשמה, העבירה ממשיכה להיות קיימת ויש לה תוצאות. למשל במקרה של אשת איש שתקיים יחסים אסורים תאסר על בעלה, אף שעשתה דבר חשוב כמו הצלת עם ישראל כבמעשה אסתר ויעל. הבדל נוסף שקיים ביניהם הוא שבפיקוח נפש, גם אם מעורב שם שיקול זר, שבת תדחה מכל מקום, ואין כאן עבירה כלל, בגלל ההיתר הכללי הקיים בדבר, לעומת זאת בעבירה לשמה, חייבת להיות כוונה לשם שמים, ואם מעורב שיקול זר, נשארת רק עבירה.