כוסות חלביות שהודחו יחד עם כלים בשריים במדיח בשרי

תוכן עניינים

  • תשובה
  • מקורות


חשוון תשפ"ב

שאלה

הדחתי במדיח כלים בשרי את כוסות הזכוכית החלביות, יחד עם כלים בשריים מלוכלכים. מה דין הכוסות?

תשובה מאת הרבנית חניטל אופן


הדיון מתחלק לשלושה חלקים עיקריים:

המעמד ההלכתי של כלי זכוכית

האם הטעם הנפלט מכלי בשר יכול להטריף כלי חלב (נ”ט בר נ”ט)

האם שאריות הבשר שדבוקות לכלים יכולות להטריף (ביטול בשישים ופגימת הסבון)

דין כלי זכוכית

על אף קדמותה של הזכוכית, ממקורות היהדות נראה שהשימוש בה לכלי אכילה החל בתקופת בית שני. אז גזרו חז”ל עליהם טומאה (תלמוד בבלי שבת יד ע”ב), וחייבום בטבילה בקנייתם מנוכרי כדין כלי מתכת בגלל הדמיון בדרך ייצורם. אולם לעניין תכונת הבליעה שלהם נאמר באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק מא): “שלשה דברים [נאמרו] בכלי זכוכית… אינו בולע ואינו פולט”.

למעשה מצאנו בראשונים שלוש שיטות:

שיטה א

הר”ן (פסחים ח ע”ב בדפי הרי”ף ד”ה “כי”) נסמך על דברי אבות דרבי נתן לעניין בליעת איסורי אכילה ומבאר שאי-הבליעה של הזכוכית נובע מהיותה חלקה. וכן סוברים הראבי”ה (סימן תסד), הסמ”ג (לאוין קמא), הרא”ש (כל שעה סימן ח) והרשב”א (ח”א סי’ רלג) שעל פי דבריהם שכלי זכוכית לא בולעיםו, ממילא ניתן להשמש באותם כלי זכוכית לבשר ולחלב.

אי-הבליעה בחומר חלק (“שיע”) מופיעה בתלמוד הבבלי מסכת פסחים (דף עד ע”ב) לגבי לב שבושל עם הדם האגור בו – שאינו בולע. (בדף ל ע”ב ישנו דיון לגבי בליעתם של “מאני דקוניא” – כלי חרס מצופים בזיגוג).

שיטה ב

אולם הב”י מבין מתוך דברי התוס’ (פסחים עד ע”ב ד”ה “שאני לב”) מחלקים בין בליעת דם ובין בליעת שומן שדרכו לפעפע, ואף מביאים בשם ר’ תם שטענה זו נדחתה במסקנת הסוגיה. זו לא מסקנה הכרחית מדבריהם הרי התוס’ כתבו שלגבי לב לא אומרים שהוא לא בולע שמנונית איסור האם הם דוחים לגמרי את העיקרון של ‘שיע’? אולי הם מקבלים את זה ביחס לכלי זכוכית כמו שאולי משמע מהסוגיה של מאני דקוניא.

יתירה מזו, בהגהות מיימוניות (הלכות הגעלה) והמרדכי (פסחים פ”ב רמז תקעד) מביאים בשם ר’ יחיאל כי כוסות זכוכית אינם ניתנות להכשרה לפסח ע”י עירוי, משום שהזכוכית דינה כחרס, הבולע ואינו פולט (כאמור בבבלי פסחים דף ל ע”ב) – משום ששניהם מיוצרים מן החול. (הוא מחמיר בזה גם כשבלעו בצונן, משום ש”כבוש כמבושל דמי”, ושרייה במים למשך 24 שעות נחשבתמלכבישה). באשר לאמור באבות דרבי נתן שזכוכית אינה בולעת – ייתכן שאותם ראשונים לא גרסו זאת. ואכן במהד’ שכטר לאבות דר”נ מוצגות שתי נוסחאות מכתבי יד, כשרק באחת מהן מופיעה הקביעה שכלי זכוכית אינם בולעים.

שיטה ג

יש ראשונים שסוברים שכלי זכוכית אמנם בולעים, אך הם גם פולטים את בליעתם. כך משמע מבעל העיטור (שער א – הכשר הבשר דף יד טור ג) שכתב שיש להם היתר בהגעלה ג’ פעמים, כדין כלי חרס, שגם הם ניתרים בהגעלת ג’ פעמים.

מאידך, מדברי הרמב”ם (הל’ מאכלות אסורות יז, ג) ניתן לדייק שדינם של כלי זכוכית ככלי מתכות, ולכן מועילה להם הגעלה (אפילו אחת). וכן כתבו האו”ז (חלק ב – הלכות פסחים סימן רנו), שיבולי הלקט (סדר פסח סימן רז) והרא”ה (מסכת ע”ז דף עח ע”ב).

להלכה פסק השו”ע (או”ח תנא סעיף כו) שכלי זכוכית אינם בולעים ולכן אפשר להכשירם לפסח ע”י שטיפה בלבד, ואילו הרמ”א (שם) החמיר וכתב שהמנהג הוא שלא להכשירם אפילו ע”י הגעלה.

אולם חומרת הרמ”א אינה חד משמעית, שכן בדרכי משה (שם) הוא אמנם מעיד על המנהג שלא להגעיל כלי זכוכית, אולם הוא מביא שם את דעות המתירים וכותב שבדיעבד אפשר לסמוך על דעתם. בביאור דבריו נחלקו האחרים: לדעת המגן אברהם (או”ח תנא סקמ”ט) ההיתר בדיעבד הוא לסמוך על כך שהגעלה מועילה לכלי זכוכית [כדעת הרמב”ם] ולכן אם הגעילו אותם ובישלו בהם לפסח אין המאכל נאסר, ואילו הט”ז (סק”ל) הבין שההיתר בדיעבד הוא שאפילו אם לא הוגעלו אינם אוסרים את המתבשל בהם (כאשר הם נקיים), וכדעת המחבר וראשוני ספרד שדי בשטיפה. המשנה ברורה (ס”ק קנה; ובשער הציון ס”ק קצו) הכריע כדעת המג”א.

יש לציין כי מנהג אשכנז שלא להגעיל כלי זכוכית לפסח אינו מתייחס למעמד הכלי בדיעבד, שכן לאחר הפסח הכלי חוזר שוב להיתרו. ולכן הדיון בין המג”א לט”ז הוא בנוגע לדין המאכל שבושל בתוכו, שאם לא נתירו הרי שיאסר באכילה. ולכן הדיון לגביו הוא על דיעבד. ואכן המשנה ברורה (ס”ק קנו) כתב בשם החיי אדם שאם אין לו כלים אחרים לפסח יכול להכשיר בעירוי ג’ ימים, שכן אז זהו מצב של דיעבד.

לאור זאת כאשר הדיון הוא על כוסות חלביים שבושלו עם בשר, הרי שאם לא נתיר להגעילם הם ייאסרו לעולם מלשמש לייעודם. ולכן נראה בבירור שלהלכה מותר להגעילם. וכן פסק ערוך השולחן (יו”ד קכא כז) להתיר כלי זכוכית שנטרפו ע”י הגעלתם שלש פעמים, כדעת העיטור. ומאחרונים רבים משמע שדי בהגעלה פעם אחת. כך מסיק ה”מנחת יצחק” (אורח חיים ח”א סי’ פו) וה”משנה הלכות” (ח”ט סי’ קסח), שו”ת תשובות והנהגות (א תלב), שדי חמד (אסיפת דינים ה כט) בשם ספר קהל יהודה. וכן פסק הבן איש חי (שנה ראשונה צו אות יד), וכן נהגו בבבגדד ובקהילות במרוקו, וכן פסק הרב מרדכי אליהו (הלכות חגים פ”ה סעי’ נב-נח).

בעקבות כך כתב הרב מלמד בפניני הלכה (כשרות ב פרק לב כללי הכשרה) שזהו מנהג רוב ישראל להכשירם בהגעלה, (כיום בכלי זכוכית רבים אין את החשש של הרמ”א שלא יגעיל היטב משום שישנם כלי זכוכית אשר עומדים אף בחום גבוה)

לאור השיטה אשר מתירה להכשיר כלי זכוכית ע”י הגעלה, יש לציין כי בנוגע לכלי דורלקס ופיירקס, אשר מכילים גם מתכות, יש הסוברים שאף לשיטת השו”ע חובה להגעילם מעיקר הדין. ראו: ציץ אליעזר (ח, כ. ט, כו). אמנם הרב עובדיה סובר כי אין הבדל הלכתי במעמדם של כלי פיירקס וכלי זכוית רגילים, וניתן להשתמש בשני סוגי הכלים הן לבשר והן לחלב ( יבי”א או”ח ח”ד סי’ מא. יו”ד ח”ד סי’ ה. יחו”ד ח”א סי’ ו).

כלי בשר וכלי חלב [נקיים] שבושלו יחד במים

בתהליך הניקוי במדיח מותזים על כל הכלים אשר במדיח יחד מים רותחים. על מנת להכריע בדין כלי זכוכית שהיו במדיח, יש לבאר תחילה מה הדין בכלי מתכת שהיו בו. לשם דיון זה נתעלם כעת משאריות המזון והלכלוך הדבוק לכלים, שעליהם נדון בהמשך.

בתלמוד הבבלי (חולין דף קיא ע”ב) נאמר כי במידה ובישלו דגים בכלי בשרי (דגים שעלו בקערה), ניתן לאכול אותם עם מאכל חלבי (כותח). המושג העולה מסוגיה זו הינו “נותן טעם בן נותן טעם”. כלומר, הדגים לא ממש התבשלו עם הבשר אלא רק קיבלו את טעמו מפליטת דפנות הסיר, וטעם זה היוצא מן הדגים איננו אוסר את אכילתם עם מאכל חלבי.

אולם המקרה שלנו שונה, משום שאין מדובר בשתי נתינות טעם בזה אחר זה, אלא כלי החלב וכלי הבשר נותנים בו זמנית את הטעם שלהם אל תוך מאכל פרווה (המים).

הב”י מביא מחלוקת ראשונים בנידון (יורה שהתבשלו בה כלי חלב וכלי בשר כאחד):

ספר התרומה סימן סא, סמ”ג (לאוין קמ וקמא נג:), הסמ”ק (סו”ס ריג בהג”ה אות ט) ושערי דורא (סי’ נז). אוסרים. ואילו הר”ן (מא. ד”ה ראשון) בשם הרמב”ן (מהד’ ריכמן חי’ חולין קיא:), הרשב”א (תוה”א ב”ג ש”ד פו) והרא”ש (פכ”ה סי’ כט) – מתירים.

השו”ע (יו”ד צה ג) פוסק כמתירים (וכאמור, בתנאי שאין כאן שאריות בעין). והרמ”א שם מחמיר כאשר שני הכלים – החלבי והבשרי – הנם בני יומם.

נותן טעם לפגם

בסעיף הבא (ד) השו”ע מתיר באותה יורה אף אם היה שומן דבוק בכלים במידה והיה “אפר” במים. האפר מאפשר להכניס את המושג: “נותן טעם לפגם” אשר מבטל את האיסור. אמנם הש”ך (סקכ”א) והט”ז (סקט”ו) תמהו על כך, וחלקו על המחבר, אולם ניתן לומר שבמקרה של בדיעבד יהיה ניתן לסמוך על השו”ע (והמקרה הנידון הינו בדיעבד). יתירה מכך בדרכי תשובה (צה,ד) הביא את דברי יד-יהודה (בפירוש הארוך ס”ק לג; ובפירוש הקצר ס”ק לז) אשר טוען כי ה”בורית” (סבון) בודאי נותנת טעם לפגם, וכן פסק החזו”א (כ”ג סק”א). פשוט הוא שהחומרים אשר משתמשים בהם במדיח הינם חזקים עד מאד, והם בודאי נותנים טעם לפגם, וכן פסק הרב עובדיה אשר טוען כח במקרה של מדיח כל מטרת נתינת הסבון בינה לשם נתלפ”ג (יביע אומר יו”ד חלק י סימן ד)

עירוי

כאשר מדובר על עירוי מים רותחים מכלי פרווה על כלי חלב וכלי בשר כאחד, ולא על בישולם כאחד בתוך יורה גדולה, לדעת הרמ”א שם יש להתיר בדיעבד, משום שעירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה ולא חוששים לזה בנ”ט בר נ”ט.

במדיח כלים המים מורתחים במיכל תחתי ומוזרקים משם במשאבה אל הכלים. ויש צד לומר שמדובר בעירוי מכלי ראשון (כך נראה שהבין הרב עובדיה יוסף, כפי שמביא בשמו הרב יצחק יוסף בנו בספר “אוצר הדינים לאשה ולבת” סימן ל סעיף טו). . מאידך ניתן לראות את כל המדיח כולו ככלי אחד גדול שהמים מתבשלים בתוכו, ואז אין כאן עירוי אלא בישול של ממש.

יש לציין שהרמ”א מרחיב את היתרו גם כאשר ישנו שומן על הכלי, אולם הש”ך (ס”ק כ) והפמ”ג (מש”ז כ) ועוד אחרונים כתבו שהיתר זה נסמך על דעת הראשונים שעירוי אינו מבשל כלל, אבל מכיוון שאנו פוסקים להלכה שעירוי מבשל כדי קליפה, אין להתיר אלא כאשר הכלים היו נקיים לגמרי.

כמו כן, כאשר לא השתמשו בכוסות החלביים בחלב חם בתוך 24 השעות שלפני הכנסתם למדיח – אף הרמ”א (שם) מודה שאין לאסור את הכלים, משום שהוי נ”ט בר נ”ט לפגם (כמובן קפה חם עם חלב איננו נחשב כשתיה עם חלב רותח).

מעמד שאריות המזון שבמדיח הכלים

המצב הרגיל הוא שלפני הכנסת הכלים למדיח מקנחים מהם את הלכלוך הגס, אבל לכלוך דק נשאר אליהם. יש לדון האם גם שאריות אלו נפגמות על ידי הסבון, כפי שנזכר לעיל לגבי הטעם הנפלט מכלי הבשר. כמו כן יש לדון האם שאריות אלו יכולות לאסור את הכלים או שמא הן בטלות בשישים בתוך המים שבמדיח (דין ביטול בשישים נזכר בשו”ע יו”ד צב א, ודיני נותן טעם לפגם נזכרו בשו”ע יו”ד קג א-ב, וראה לעיל בסעיף על נטל”פ).

לאור העובדה שמשתמשים במדיח בחומר ניקוי חזק. בצירוף שיטתו לעיל שהמדיח נחשב לעירוי מים חמים ולא לבישול במים חמים, התיר הרב עובדיה אפילו לבני אשכנז הנוהגים כרמ”א להשתמש באותו מדיח לכלים חלביים ובשריים ביחד, כאשר מקפידים שלא להכניס שאריות מזון גדולות יחד עם הכלים (בספר “איסור והיתר” מאת ה”ר יצחק יוסף עמ’ קנב-קנג) הוא אף טוען שאין בזה משום ביטול איסור מלכתחילה משום שאין דעתי על כך ששאריות הבשר והחלב יתערבבו. שהרי אין לי כוונה ליהנות מן האיסור.

לעומת זאת ר’ משה פיינשטיין באגרות משה (או”ח ח”א נד, יו”ד ח”ב כט) התיר שימוש באותו מדיח רק בזה אחר זה, משום שהתייחס לזה כבישול ולא כעירוי, ואף החמיר להחליף רשתות משום שהן באות במגע ישיר עם הכלים ללא אמצעות וכן משום שחוששים לשאריות מזון אשר יישארו על הרשתות (יו”ד ח”ב סי’ כ”ח). אולם אף הוא סובר שבתהליך הניקוי אין לחשוש לשאריות המזון משום שהן בטלות בשישים ונפגמות מהסבון.

כאן המקום להעיר כי מדיחים שונים עובדים בשיטות שונות. יתירה מכך. המדיחים שהיו בתקופת הרב עובדיה ורמ”פ עבדו באופן אחר מאשר המדיחים כיום. במדיחים רבים כיום ישנו תא קטן שבו מניחים את הסבון, והוא נכנס לפעולה רק לאחר שטיפת הכלים.

רמ”פ (יו”ד ח”ג י) טוען כי מעמדו של המדיח איננו כסיר המונח על האש (למרות שהוא כלי ראשון). פסיקה זו וכן ההעמדה של ביטול בששים פותרת ספק נוסף אשר עולה במדיחים שונים. ישנם מדיחים בהם השטיפה הראשונה או האחרונה נעשית ללא סבון כלל. יוצא שלא ניתן לסמוך על נותן טעם לפגם, אך ניתן עדיין לסמוך על הביטול בששים, וההעמדה שאין כאן בישול על האש ממש, וממילא ניתן להעמיד את הדין על נותן טעם בן נותן טעם (שו”ע יו”ר צה ג).

לאור הנאמר יש להוסיף נתון כי חום המים במדיח מגיע רק עד כדי 70-80 מעלות. תהליך ההדחה נעשה ע”י כמה שטיפות. יוצא איפה כי כבר לאחר השטיפה הראשונה הכלים כבר נקיים, שאריות המזון בטילות ופגומות, וניתן להתייחס אל השטיפה הבאה כאל הגעלה, שכן יש כאן בפשטות תהליך של “כבולעו כך פולטו”. במידה והכלים נאסרו בחום המים של המדיח, הרי נדרשת “הגעלה” באותו חום שבו הם נאסרו, וכך זה מתממש בשטיפה האחרונה (בכל סוג של מדיח).

לעומת זאת הרב ישראל רוזן במאמר בתחומין (יא עמ’ 130) טוען כנגד שיטה זו בנתונים מציאותיים. לטענתו שאריות האוכל בעין אינן הופכות להיות נ”ט לפגם, והן נשארות בעינן. גם לעניין ביטול בשישים הוא מחמיר, משום שלפי הבנתו את המציאות יש מחזורי שטיפה המתבצעות עם כמויות מים קטנות שבהם אין ביטול בשישים.

אולם, רמ”פ חלק על עצם הנחות היסוד. בנוסף לכך נראה שמאמרו אשר נכתב לפני למעלה מעשרים שנה, מתייחס למדיחים ישנים, ובמדיחים שלנו כמות השאריות הנדבקות קטנה יותר ואינה ראויה למאכל כלל.

מעמד כוסות שבלעו רק בכלי שני

השימוש בכוסות באופן גורף הינו רק ככלי שני. ממילא מיד יורדת הדרישה המחמירה, שכן אין הן פולטות כלל טעם שהתבשל בהן (אמנם יש בזה מחלוקת ראשונים אולם הן המחבר והן הרמ”א הכריעו בדיעבד לקולא: יו”ד סח יא, קה ג).

סיכום

לאור הנ”ל ישנם כמה עקרונות הלכתיים אשר בודאי “חזי לאיצטרופי” להיתר, – אף לנוהגים כרמ”א, ואף למחמירים ודורשים הגעלה לכלי זכוכית:

  1. דעת הט”ז שאף הרמ”א לא החמיר בכלי זכוכית אלא לכתחילה, ובדיעבד פסק כראשוני ספרד שזכוכית אינה בולעת כלל.
  2. דעת הרב עובדיה יוסף שמדיח דינו כעירוי מים חמים על גבי כלים, ולא כבישול כלים בתוך סיר מים, ולכן אף הרמ”א מקל. זה לא המוקד בדברי הרב עובדיה וקשה להציג כך את דבריו
  3. אם הכוסות לא היו בני יומן, מכיוון שהן בולעות רק מנ”ט בר נ.”ט (המים שבמדיח) גם לשיטת הרמ”א אינן נאסרות ואפילו אם בושלו עם כלי בשר בני יומם.
  4. גם אם ישנם שאריות מזון במים, מסתבר שהן בטלות בשישים בכמות המים שבמדיח ונפגמות ע”י הסבון.
  5. בכלים מלוכלכים. מכיוון שחום המדיח הינו חם מאד אך איננו מגיע לחום של רתיחה, הרי אין כאן חשש בישול ביורה. ובנוסף לכך כפי שנכתב לעיל המדיח מייצר הגעלה עצמית. יש במנגנון כמה שטיפות אשר מהוות מציאות של “כבולעו כך פולטו”, שכן הן נעשות באותה מידה של חום.

מסקנה: לכתחילה ראוי להקפיד לאשכנזים ולחלק מהספרדים שלא להכניס כוסות זכוכית חלביים למדיח הכלים יחד עם כלי בשר. אולם בדיעבד אם הוכנסו, יש מקום רב שלא לחייבן בהגעלה.

הרבנית חניטל אופן בוגרת המכון התלמודי העיוני במתן, MA בתלמוד – אוניברסיטת בר-אילן, בוגרת תוכנית יועצות הלכה במדרשת 'נשמת'. מלמדת גמרא ומדרש מזה 18 שנה בבתי מדרש שונים לנשים. בוגרת תוכנית תכנית 'הלכתא' ומרצה בתכנית 'מתיבתא' במתן. משמשת כיועצת הלכה ומהווה כתובת לייעוץ הלכתי בתחומי הלכה שונים

יש לך שאלה הלכתית? https://bit.ly/ask-shayla

מקורות

וְיָדַיִם תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל גְּזוּר? שַׁמַּאי וְהִלֵּל גְּזוּר! דְּתַנְיָא: יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם גְּזַרוּ טוּמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית. שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח תִּיקֵּן כְּתוּבָּה לָאִשָּׁה, וְגָזַר טוּמְאָה עַל כְּלֵי מַתָּכוֹת. שַׁמַּאי וְהִלֵּל גָּזְרוּ טוּמְאָה עַל הַיָּדַיִם!

Among the list of items in the mishna with regard to which the disciples of Shammai and Hillel instituted decrees, were the hands of any person who did not purify himself for the sake of purity of teruma. If he came into contact with teruma, the Sages decreed it impure. The Gemara asks: And with regard to hands, was it the disciples of Shammai and Hillel who issued the decree of impurity? Shammai and Hillel themselves issued the decree. As it was taught in a baraita: Yosei ben Yo’ezer of Tzereida and Yosei ben Yoḥanan of Jerusalem decreed impurity on the land of the nations, that the land outside Eretz Yisrael transmits impurity; and they decreed impurity on glass vessels, even though glass is not listed in the Torah among the vessels that can become impure. Shimon ben Shataḥ instituted the formula of a woman’s marriage contract and also decreed special impurity on metal vessels. Shammai and Hillel decreed impurity on the hands.
שלשה דברים בכלי חרס בולע ואינו פולט ואינו מבאיש כל מה שבתוכו. שלשה דברים בכלי זכוכית אינו בולע (ואינו פולט) ומראה כל מה שבתוכו במקום חם חם במקום צונן צונן:
A clay vessel has three properties: it absorbs, it does not emit what it has absorbed, and it does not cause its contents to rot. A glass vessel has three properties: it does not absorb, (it does not emit), and it maintains the condition of whatever inside of it; what is hot stays hot, what is cold stays cold.

כי תבעי לך דשיעי מאי. כלומר מבעיא לי אי ככלי מתכות דמו וסגי להו בהגעלה או ככלי חרס דמו שאינו יוצא מידי דפיו לעולם ולענין יין נסך נמי נהי דאפילו לכלי חרס יש לו הכשר אפילו הכא איכא פלוגתא בין שאר כלים לכלי חרס ששאר כלים כל שאין מכניסן לקיום אפילו תחלת תשמישן ביד נכרי בהדחה בעלמא סגי להו אבל כלי חרס כל שתשמישו ביד נכרי אפילו אין מכניסו לקיום בעי מילוי ועירוי כמ"ש שם בפרק אין מעמידין בס"ד ומ"ה דרש מרימר דלענין יין נסך קוניא בין אוכמי בין ירוקי שרי כלומר שרינן ככלי מתכת אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"א מהלכות מאכלות אסורות דאוכמתא וחיורתא דמסקי' בפ' אין מעמידין (דף לג:) דשרו אפילו במכניסן לקיום נמי שרו לפי שכלים הללו אין בולעים כלל וכיון שלמדנו הרב ז"ל שיש כלים שאפילו מכניסן לקיום מותרין בהדחה מפני מיעוט בליעתן נראה לי להתיר כלי זכוכית אפילו במכניסן לקיום דשיע וקשים ובליעתם מעוטה מכל הכלים ומצאתי כתוב דהכי איתא באבות דר' נתן כלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין:

...דכלי זכוכית שלם לא בלע...

שו"ת הרשב"א חלק א סימן רלג
ומה ששאלת בכלי זכוכית שנשתמש בהן בחמין אם צריכין שום הכשר לפי מה שאמרו בפרק אחרון של אבות דרבי נתן תניא כלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין.
תשובה כן נראה פשוט שאין צריכין שום הכשר. חדא דשיעי טובא וכל דשיע טובא לית ביה קרטופני משמע דלא בלע. ועוד דחזיא להו דלא מדייתי.

שָׁאנֵי לֵב, דְּשִׁיעַ.
The Gemara refutes the proof: A heart is different because it is smooth and does not absorb much blood. However, generally one does not necessarily rely on the principle that as it absorbs it so it emits it.
בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵאַמֵּימָר: הָנֵי מָאנֵי דְקוּנְיָא, מַהוּ לְאִישְׁתַּמּוֹשֵׁי בְּהוּ בְּפִסְחָא? יְרוּקָּא לָא תִּיבְּעֵי לָךְ — דְּוַדַּאי אֲסִירִי. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אוּכָּמֵי וְחִיוָּרֵי, מַאי? וְהֵיכָא דְּאִית בְּהוּ קַרְטוּפָנֵי, לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּוַדַּאי אֲסִירִי. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ דְּשִׁיעִי, מַאי?
They raised a dilemma before Ameimar: Concerning certain glazed [konya] earthenware vessels, what is the halakha with regard to using them during Passover? The Gemara explains: With regard to green vessels, the dilemma need not even be raised, as they are certainly prohibited as their coating does not prevent them from absorbing the flavor of leavened bread. Let the dilemma be raised with regard to black and white vessels: What is the halakha here? And furthermore, the dilemma need not be raised when they have cracks; as the leavened bread will remain stuck in these cracks, they are certainly prohibited. Let the dilemma be raised with regard to smooth vessels: What is the halakha in that case?
אֲמַר לֵיהּ: חֲזֵינָא לְהוּ דְּמִידַיְּיתֵי, אַלְמָא בָּלְעִי, וַאֲסִירִי. וְהַתּוֹרָה הֵעִידָה עַל כְּלִי חֶרֶס שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי דּוֹפְיוֹ לְעוֹלָם.
Ameimar said to him: I saw that some of the liquid is expelled [demidayeti]? from the outside of the vessel. Apparently they absorb and are therefore prohibited, as they cannot be prepared for use on Passover through cleansing, and the Torah testified about earthenware vessels that when they absorb the flavor of a prohibited substance, they will never leave their defective status and they remain permanently prohibited. The Torah states that a person may cleanse other vessels by scouring and rinsing them, whereas it states that earthenware vessels must be broken.

שאני לב דשיע - נראה דכל שכן דמבחוץ הוא יותר שיע ונראה לריב"א דדוקא לגבי דם דסמיך אמרינן דשיע אבל לענין שמנונית דאיסורא לא דמפעפע ולא אמרינן שיע ולהכי גבי לב לא קתני שאוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד והתם טעמא לאו משום דשיע אלא איידי שהיא טרודה לפלוט לא בלעה ומיהו אור"י בשם ר"ת דהא דמסקינן שאני לב דשיע דיחויא בעלמא הוא וכרבה פסקינן בסמוך דמולייתא שריא:

הגהות מיימוניות הלכות חמץ ומצה הלכות הגעלה
אומר רבינו יחיאל דהני כוסות של זכוכית שנשתמשו בהן כל השנה אסור לשתות בהן בפסח לא על ידי עירוי ולא על ידי שכשוך והדחה משום דהוי ככלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם ואף על גב דאין משתמשין בהן בחמין אלא בצונן מ"מ יש לאסור משום דלפעמים שורין פתיתין של לחם ביין בתוכו והוי ככבוש והרי הוא כמבושל תוספות ע"ז.

הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ סְעֻדָּה מִן הָעַכּוּ''ם מִכְּלֵי מַתָּכוֹת וּכְלֵי זְכוּכִית. דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כָּל עִקָּר מַטְבִּילָן בְּמֵי מִקְוֶה וְאַחַר כָּךְ יִהְיוּ מֻתָּרִין לֶאֱכֹל בָּהֶן וְלִשְׁתּוֹת. וּדְבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי צוֹנֵן כְּגוֹן כּוֹסוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת וְקִיתוֹנִיּוֹת מְדִיחָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן מֻתָּרוֹת. וּדְבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי חַמִּין כְּגוֹן יוֹרוֹת וְקֻמְקְמוֹסִין וּמְחַמְּמֵי חַמִּין מַגְעִילָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן מֻתָּרִין. וּדְבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי הָאוּר כְּגוֹן שִׁפּוּדִין וְאַסְכְּלָאוֹת מְלַבְּנָן בָּאוּר עַד שֶׁתִּנְשַׁר קְלִפָּתָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן מֻתָּרִין:

כלי זכוכית אפי' מכניסן לקיום ואפילו משתמש בהם בחמין אין צריכים שום הכשר שאינם בולעים ובשטיפה בעלמא סגי להו. הגה ויש מחמירים ואומרים דכלי זכוכית אפי' הגעלה לא מהני להו וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו (סמ"ג ואגור) וכן כלי כסף שיש בתוכן התוך זכוכית שקורין גשמעלצ"ט אין להגעילו אבל מבחוץ אינו מזיק. (תה"ד סימן קלב):
...Glass containers, even if one put [hametz] inside for an extended amount of time, and even if they are used with hot food, do not need any kashering, because they do not absorb. Normal washing is sufficient for them. Rem"a: There are those who are stringent and say that even scouring does not work for glass objects, and such is the practice in Ashkenaz and in in these lands (Sma"k and Agur). Silver objects that have glass lining inside called "gishmaltzt" should not be scoured, but if it is on the outside, it does not damage [the kosher status of] the object (Trumat HaDeshen chapter 132).

דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תנא
(יט) וכתב באגור (סי' תשלו) דכן המנהג שלא להגעיל שום כלי זכוכית וכן המנהג שלא להשתמש בשום כלי זכוכית הישנים אפילו ע"י הגעלה אמנם הר"ן בפרק כל שעה [כתב] כדברי ראבי"ה דכלי זכוכית אינם צריכים הכשר משום דשיעי ולא בלעי וכתב ב"י דכן המנהג וכן כתב הרשב"א והרא"ש והכי נקטינן עכ"ל. ובמדינותינו אין המנהג כדבריהם ומיהו בדיעבד אין להחמיר כולי האי כנ"ל ולעיל (דמ"א אות ד סוד"ה כלי) כתבתי דאף כלי שתייה שאינן של חרס נוהגים להגעיל ואין לשנות:

וכן המנהג. אבל בדיעבד אין להחמיר (ד"מ) פי' אם הוא תשמישו בצונן אפי' בלא הגעלה כשר ואם תשמישו בחמין עכ"פ בדיעבד מהני הגעלה ונ"ל דאם עמד בו חמץ מע"ל דינו כתשמישו בחמין כמ"ש ס"ו ומכ"ש שאותן שמשימין בהן יין שרף לקיום ואין לדמותו ליי"נ עבי"ד סי' קל"ה ס"ח דכמה קולות הקילו ביי"נ משא"כ בחמץ עסכ"א:
ויש מחמירים. דס"ל דכלי זכוכית ככלי חרס הוא מ"מ פשוט שבדיעבד אין איסור כלל וכן במ"ש אח"כ לענין גשמעל"ץ דהאיסור הוא משום שנעש' מהיתוך זכוכית:
(קנה) וכן המנהג - ובדיעבד אם היה רוב תשמיש חמץ שלו בצונן ועתה נשתמש בו מצה בחמין בלא שום הכשר מותר. ואם היה רוב תשמישו בחמין או אפילו בצונן אלא שרוב הפעמים דרך להשהות משקה חמץ בתוכו מעל"ע אז אף בדיעבד אסור החמין שנשתמשו בו אא"כ הכשירו מתחלה ע"י הגעלה או ע"י מילוי ועירוי וכנ"ל בסעיף כ"א. ובהפסד מרובה יש לצדד להקל אף בזה אם היה אחר מעל"ע שהוא נותן טעם לפגם:

שער הציון סימן תנא ס"ק קצו
מגן אברהם, ואף דבט"ז משמע לכאורה דמיקל לגמרי בדיעבד, והפרי חדש דעתו לפסוק לגמרי כהמחבר, מכל מקום קשה להקל אחרי שהאליה רבה והחק יעקב ושאר אחרונים העתיקו דברי המגן אברהם לדינא, [וביותר דרבנו יואל דמחמיר לענין כלי זכוכית לאו יחידאה הוא, דמצאתי בחידושי הריטב"א בשם הרא"ה דדעתו גם כן דכלי זכוכית בולע וצריך הגעלה, אלא דכתב שם דהגעלה לא מהני להו משום דחייס שמא פקעה, (ושאר פוסקים לא הזכירו סברא זו, משמע דדעתם דצריך ליתן עליהם מים רותחים כפי מה שדרכו להשתמש בו בכל יום, דכבולעו כך פולטו, וכי היכי דלא חייס בכל יום על שימושו ברותחין כן עתה), ועל כל פנים בלי הגעלה בודאי אין להתיר:

(קנו) ובמדינות אלו - ומ"מ במקום שאין בנמצא כלי זכוכית ואין לו כוסות ושאר כלים כתב הח"א דיכול לסמוך להקל לנקותן יפה יפה ולהכשירו ע"י עירוי ג' ימים וזהו דוקא בכלי שפיהן שלהן רחב מלמעלה אבל בוטעלקע"ס שפיהן שלהן צר מלמעלה והשמרים נדבק בתחתיתן ואין יכול להכניס ידיו לתוכן לנקותן יפה וכן כל כלי שא"א להכניס ידו לתוכו אין להם תקנה להכשירן. ואפילו בכוסות במקום שנמצא לקנות חדשים אין לשנות המנהג שנהגו שלא להשתמש בהן:

ולכן התרנו הקדרות של מתכת במדינתנו שנקראין פרייסיס"א טע"פ שהן כולו ברזל אלא שמבפנים יש איזה טיח לבן ואינו ידוע אם הוא של חרס או של עופרת כי הדבר הוא בסוד אצל הבעלי מלאכות וכל הקדרות שבמדינה בין של בשר בין של חלב הכל ממין זה ובכל יום ויום יש שנשפך משל בשר לתוך של חלב וכן להיפך כידוע והיה צער גדול והפ"מ ללבנן כי בהליבון צריך בקיאות הרבה והיה ההפסד רב שעולין בדמים יקרים והרבה נתפקעו בליבונן והתרנום להגעילם ג' פעמים אחר מעל"ע דכיון דהעיטור והרשב"א והר"ש הצרפתי דעתם נוטה להקל לגמרי אף בשל חרס גמור ורק הטור והש"ע חששו לחומרא זו דאולי הירושלמי תרומות לא התיר אלא בדבר שאין לו עיקר מן התורה ובירושלמי פסחים מבואר דבכל האיסורים מותר כמ"ש ולכן נהי דחלילה לנו לעבור על דבריהם מ"מ בספק ציפוי חרס או מתכות ועצם הקדירה הוא ודאי של מתכות פשיטא שיש להקל בדין ברור כזה ולחוס על ממונם של ישראל וקצת ראיה יש שהציפוי הוא של מתכת ולא של חרס מקרא דדניאל [ב׳ פסוק מ"ג] ולא להון דבקין דנא עם דנא הא כדי פרזלא לא יתערב עם חספא אלמא דמתכות עם חרס רחוק שיתערבו ויתדבקו ביחד ולכן הדעת נוטה שהציפוי הוא של בדיל וע׳ סי׳ קכ"ב סעי' ב' ולבד זה יש ראיה להעיטור ממה שכתבנו בסי' קי"א סעיף ג׳ ע"ש היטב:

שו"ת מנחת יצחק חלק א סימן פו
...וא"כ בשאר איסורים שפיר י"ל דעכ"פ אחר הגעלה שרי בכלי זכוכית, אף אם נבלע ע"י חמין...

הרי שמנהג רוב ישראל ללכת בדרך האמצע, להפריד בין כלי זכוכית בשריים וחלביים, ולהכשיר כלים שטעו ובישלו בהם את המין השני או טרף, כדרך שנוהגים בכלי מתכות. וכך נכון להורות לכל ישראל, וכפי שיבואר להלן (הלכות ז-ט) לגבי כלי מתכות.
איתמר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח
§ It was stated: If a fish was removed from the fire and placed, still hot, in a bowl in which meat had been eaten, Rav says: It is prohibited to eat the fish with the milk dish kutaḥ, since the fish has absorbed meat from the bowl. And Shmuel says: It is permitted to eat the fish with kutaḥ.

בית יוסף יורה דעה סימן צה
קערות של בשר שרחצו אותן ביורה חולבת וכו' כתב בספר התרומה (סי' סא) אם הקערות והיורה שניהן בני יומן הכל אסור וכו'. כ"כ סמ"ג (לאוין קמ וקמא נג:) וסמ"ק (סו"ס ריג בהג"ה אות ט) ושיעורי דורא (סי' נז) והוא מדברי התוספות (קיא: סוד"ה הלכתא) בשמעתא דדגים שעלו בקערה ונתנו טעם משום דלא דמי לדגים שעלו בקערה דשאני הכא שהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה והוי טעם שני באיסור ועוד דהא כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרין ואוסרין הקערות והמחבת. וכתב הר"ן (מא. בא"ד ראשון) שהרמב"ן (מהד' ריכמן חי' חולין קיא: ד"ה כתב בעל התרומות) חלק על דברי בעל התרומה וכתב דהיינו דגים שעלו בקערה דיורה היינו קערה מים רותחים שפלטה בהם היינו דגים מחבת חולבת היינו כותח כשם שהדגים מותר לאכלן בכותח כך המים הללו מותר ליתן אותם בין בכותח בין בפליטת חלב שבמחבת ואף על פי שהסכמנו לפרש דשלשה נותני טעמים בעינן כאן נמי שלשה נותני טעמים הם הבשר בקערות קערות במים מים בחלב ולא אמרינן חלב שבמים נתערב עם טעם שני של בשר שבהן כשם שאין אומרין בדגים דטעם החלב שבכותח נבלע בדגים ויהא אוסרן וכן בדין לפי שאין בשר שבדגים או במים אוסרין עד שיתערבו עם החלב ויתנו טעם זה בזה שאין בשר בחלב אוסר לעולם אלא בנותן טעם הילכך ה"ל טעם שלישי והכל מותר ע"כ ונמשכו לדעתו הבאים אחריו הרשב"א (תוה"א ב"ג ש"ד פו.) ואחרים ז"ל ותמיהני עליהם שאני רואה דברי בעל התרומה נכונים והעלה דמסתברא כדברי בעל התרומה ז"ל. והרא"ש (פכ"ה סי' כט) כתב וקערות שנשתמשו בהן בשר שהודחו ביורה חולבת ושניהם בני יומן ה"ל נ"ט בר נ"ט והכל מותר: [בדק הבית] ולענין הלכה כיון שהאחרונים מסכימים להתיר ומסתבר טעמייהו הכי נקטינן [עד כאן]:

קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן אפילו שניהם בני יומן מותר משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהתירא והוא שיאמר ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בהן ואם היה שומן דבוק בהן צריך שיהא במים ס' כנגד ממשות שומן שעל פי הקערה: הגה ויש אוסרים אפילו אין שומן דבוק בהן (טור בשם סה"ת וסמ"ג וסמ"ק וש"ד והר"ף ותוס' ומרדכי ור"ן והגמ"יי ופסקי מהרא"י ואו"ה) אלא א"כ אחד מן הכלים אינן בני יומן מבליעת כלי ראשון ואז כל הכלים מותרים והמים נוהגין בהן איסור לכתחילה אבל אם שניהם בני יומן והדיח אותן ביחד בכלי ראשון הכל אסור והכי נוהגין ואין לשנות ודוקא שהודחו ביחד ובכלי ראשון אבל אם הודחו זה אחר זה או בכלי שני אפילו ביחד הכל שרי (בארוך כלל ל"ד) ואם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלב דינו ככלי ראשון ואוסר אם היה בן יומו אבל אם עירה מים רותחים שאינן של בשר ולא של חלב על כלים של בשר ושל חלב ביחד ואפילו שומן דבוק בהם הכל שרי דאין עירוי ככלי ראשון ממש שיעשה שהכלים שמערה עליהם יבלעו זה מזה (שם) . ואם נמצא קערה חולבת בין כלי בשר לא חיישינן שמא הודחו ביחד בדרך שנאסרים (הגהות ש"ד ואו"ה):
Plates used for meat that were washed in a dairy pot with water so hot that one's hand recoils, even if both the plates and the pot had been used within the day - all is permitted because they are "nat bar nat" - a second degree impartation of taste of permissible foods and tastes. And this is only if one can say " I am certain that there was no fat stuck to the plates or to the pot." And if there was fat stuck to them then there needs to be 60 times the volume of water to nullify the volume of the fat that is on the plates. REMA: And some forbid even if there is no fat stuck to them unless the pot or the plates had not absorbed the taste within 24 hours. Then the plates and pot are permissible and the water - we are strict before the fact. But if both the plate and the pot had both been used for 24 hours and they were both washed together with piping hot water, then all is forbidden. And this is our practice and we should not change. But this is the case only if they were washed together in a "primary pot" that was on the stove (or heating element). But if dairy and meat dishes are washed one after another or if they are washed together in a secondary vessel, then all is permissible. And if water is poured from a primary meat vessel onto a dairy vessel then its status is like a primary vessel and the dairy vessel is prohibited if it had been used for dairy within 24 hours. But if boiling water, (that was heated in a pot) that is neither dairy nor meat is poured on meat and dairy dishes together, even if there is oil stuck to them, all is permissible since the heat of pouring is not comparable to the heat of a primary vessel such that the vessels that water is poured over can swallow substances one from another. And if one finds a dairy plate among meat plates we are not concerned that they may have been washed together in a way that renders them prohibited.
יראה לי שאם נתנו אפר במים חמין שביורה קודם שהניחו הקדירות בתוכה אע"פ שהשומן דבוק בהן מותר דע"י האפר הוא נותן טעם לפגם:
It appears to me that if one places ash in the hot water in a large pot before washing dishes in the pot, even if there is grease stuck to the plates, it is permissible because the ash mixes with the grease to impart a rancid taste.
יראה לי כו'. דין זה לא נמצא בשום פוסק ולא שום א' מהאחרונים הזכירוהו גם בב"י לא הזכירו ואדרבה משמע מדברי הפוסקים דאין שום תקנה להגעיל כלי בן יומו אם לא שיש במים ס' נגד הכלי והכי מוכח נמי ממ"ש התוס' פג"ה (דף ק') סוף ד"ה בשקדם והרא"ש לשם דלפי' ר' אפרים דאמר דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב ניחא מה שצותה התורה להגעיל כלי מדין ב"י והיאך יכשירו יורה גדולה והלא אין במים ס' כנגדו והמים נאסרים כו' ולפירושו ניחא כי לא נעשו המים כולן נבילה ומעט איסור הנפלט מן היורה חוזר ונבלע בתוכו ומגעילו שנית ואותו מעט איסור בטל בס' במים עכ"ל ואם איתא הלא התורה לא באה ללמוד אלא להגעיל כל חד כדיניה ואי משום שהמים יאסרו הא איכא תקנתא דאפר וצ"ע:
דעל ידי האכר הוא נ"ט לפגם. ולפי זה אין איסור אם נפל בורית שקורין זיי"ף העשוי מחלב לתוך תבשיל שהרי הבורית יש בו אפר כשעושין אותו מחלב וצ"ע הוראה זו דלעיל סי' פ"ז כ' רמ"א דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש כו' ורגילות הוא לעכב שם בשר וחלב עכ"ל וכיון דנ"ט לפגם אין שם האיסור בשר בחלב לגמרי ועוד מצאתי בדברי רש"ל פרק כ"ה סימן צ"ד וז"ל ומצאתי בשם מהרי"ל שפעם אחת בא תינוק ואמר שנפל חתיכה של בורית העשוי מחלב לתוך הקדירה ואמר שאין להאמין לתינוק עכ"ל משמע דבודאי נפל אוסר הבורית והא בורית עשויה מאפר עם חלב ונותן טעם לפגם הוא וצ"ע למעשה:
דאין עירוי ככלי א' ממש כו'. קשה לי דהא משמע מדברי הרב בהג"ה סי' ס"ח ס"י דעירוי מבשל כדי קליפה וכ"כ בת"ח כלל ל"ג ד"ב וצ"ל דס"ל להרב דנהי דמבשל כ"כ שהתרנגולת מפליט ומבליע מ"מ הכלי שהוא קשה אינו בולע דאינו מפליט ומבליע כאחת בכלי שהוא קשה אכן לענין דינא נראה כמ"ש בהגהת ש"ד סי' נ"ז בשם מהר"ש ומביאו בת"ח שם דנאסרו דכיון דקי"ל דעירוי מבשל וכמו שיתבאר בסי' ק"ה ס"ק ד' א"כ חשיב כבישול ממש ומבליע אפילו בכלי והכי מוכח מדברי המרדכי והגה"א סוף עבודת כוכבים דאפילו למ"ד כלי שני מבליע ומפליט אין סברא לחלק בכלי שכתבו על מ"ש ה"ר חיים כהן דתרנגולים שנמלגו בכלי שני אסורים וזה לשונו ולפי דבריו היו נאסרים כל הכלים שמולגין בהם התרנגולת מחמת הדם שפולטת התרנגולת ונבלע בכלי עכ"ל א"כ כ"ש דלמאי דקי"ל דעירוי מבשל דמבשל אפי' לכלי וכ"כ מהרש"ל בספרו פכ"ה ס"ס ס"ד וז"ל היכא שעירו מים רותחים על הקערות צריכים לדקדק ולשאול אם היו שם שיורי מאכל לפי שהעירוי מפליט ומבליע כדי קליפה עכ"ל וגם הרב בת"ח שם כ' שלא נהגו להקל בזה ושיש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה ואו"ה דהתיר אפילו שומן דבוק בהן היינו משום דאזיל לטעמיה דס"ל דעירוי אינו מבשל ולא מפליט ומבליע אפי' כדי קליפה אלא בולע כדי קליפה קודם שמצננו וכמבואר בדבריו להדיא אבל למאי דקי"ל דעירוי מבשל כדי קליפה נראה כמו שכתבתי מיהו היכא דהם נקיים ודאי יש להתיר מטעם נותן טעם בר נותן טעם וכדמשמע מדברי מהרש"ל אבל היכא דהוי כלי של איסור דלא שייך ביה נותן טעם בר נותן טעם נראה דאפילו נקי אסור וצריך עיון בזה דאפשר דאפילו מבשל לא מבשל כולי האי שיפליט מן הכלי ויבליע לכלי ולפ"ז גם בכלים של בשר וחלב שאחד מהן נקי ואחד מהן אינו נקי שהנקי אסור ושאינו נקי צ"ע אי נימא כיון דהנקי נ"נ חוזר ואוסר השני כיון שמערה עליו כל פעם או נימא דעירוי לא מבשל כולי האי ויש להחמיר בשניהם במקום שאין הפסד מרובה כי נראה כיון דמבשל חשיב ממש כבישול והכי משמע בהגהת ש"ד הישנים שנדפסו בקושטנדינ"א שנת שוב"ה (סי' ל"ג) דאין חילוק ע"ש:
דינין אם נפל חלב לקדירה של בשר. ובו ט' סעיפים:
כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב רותח טועם העובד כוכבים הקדירה אם אמר שיש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת אפי' בפחות מששים ואותה חתיכה אסורה במה דברים אמורים בשקדם והוציא החתיכה קודם שתפלוט חלב שבלעה דהיינו קודם שתנוח היורה מרתיחה אבל אם לא הספיק לסלקו עד שתוכל לפלוט החלב שבלעה אע"פ שטעמו עובד כוכבים ואין בו טעם כלל אסור אא"כ יש בו ס': הגה וע"ל סימן צ"ח דאין אנו נוהגין לסמוך אטעימת עובד כוכבים ובעינן ס' בכל ענין:
An olive-worth of meat that falls into a pot of boiling milk: let a non-Jew taste the dish. If he says that there is a taste of meat in it, it is forbidden. If not, it [the milk] is permitted, even in less than sixty, and that piece [the meat] is forbidden. When is this true? When one quickly removes the piece before it exudes the milk that it absorbed, meaning before the pot rests from its boiling. But if he didn't remove it before it was able to exude the milk it absorbed, even if a non Jew tastes it and it has no taste at all, (Rama) it's forbidden unless there is sixty. See chapter 98 (Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 98) that we aren't accustomed to rely on the tasting of a non-Jew and we need sixty every time.
דין נותן טעם לפגם. ובו ז' סעיפים.
כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו ואפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו שבפני עצמו הוא מוטעם ומשובח אלא שפוגם תערובתו מותר: הגה מיהו דברים החשובים כבריה או כיוצא בה אם אינן פגומים בעצמן אע"פ שפוגמין התבשיל אינן בטלים אפילו באלף (וכן כתב הארוך כלל ל"ב):
Any forbidden thing with a rancid taste cannot render a mixture prohibited. And even a case where the item's taste is not rancid by itself, but rather tasty and enhancing, but if it is rancid in this mixture, the mixture is permitted. Rema: However, important things, like a biryah (complete organism) and other similar things, if they do not themselves have a rancid taste, even if they make the mixture taste worse, they are not nullified, even in a thousand times their volume.
פגם זה אין צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאכלו אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו ויש מי שאומר דהיינו דוקא כשנתערב איסור מועט עם היתר מרובה אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט ואפילו מחצה על מחצה אין אומרים נותן טעם לפגם מותר עד שיפגום לגמרי שאינו ראוי למאכל אדם ואם אין שם ממשו של איסור אלא טעמו בלבד אפילו איסור מרובה והיתר מועט מותר אם פוגם קצת ויש מי שחוכך (פי' מקוה להחמיר ואוסר) לומר שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו אסור עד שיפסל מלאכול אדם במה דברים אמורים שפוגם מתחילתו ועד סופו אבל אם השביח ולבסוף פוגם או פוגם ולבסוף השביח אסור: הגה י"א אף על גב דהאיסור [נ"ט] לפגם והמאכל מותר מ"מ הקדירה אסורה ואם בשלו בה אח"כ תוך מעת לעת תבשיל שהאיסור הראשון נותן בו טעם לשבח נאסר התבשיל השני אם לא היה בו ס' נגד האיסור הראשון אבל אם נערו התבשיל הראשון בכף ותחבו אח"כ הכף לתבשיל שני שהוא ג"כ פוגם לא נאסרה הקדרה וכן בדבר שאין לו טעם כלל כגון היורה שמתיכין בו הדבש אע"פ שיש שם רגלי הדבורים לא נאסרה היורה וכל כיוצא בזה (שם בארוך):
Rancid – this does not to be so disgusting that one stops eating it, just even a little disgusting [and] it does not forbid its being mixed. And there is he who says that this is really when the forbidden item mixed in is small compared to much of the permissible item, but if the forbidden item is much within a small amount of permissible item, and even when it is half and half, we do not say that “giving a rancid taste is permissible” until it makes [the mixture] totally rancid [such] that it is not fit as human food. And if there are not there any substantial pieces of the forbidden item, but rather its taste alone, even if there is a much of the forbidden item and a little of the permissible item, it is permissible if it is only a little detrimental. And there is one who hokheikh (the meaning is [this posek] hopes to be stringent, and he forbids) to say that if the forbidden item has raised the measurement of the permissible one until it is better when it is eaten in its measure than how much it worsens in missing its flavor, forbidden until [the point at which] is becomes unfit for human consumption. About what things do we speak, those that make detrimental from beginning to end, but those that [initially] improve [the flavor] and at the end make it worse, or [a food that] makes worse [initially] and at the end makes better, [these items are] forbidden. NOTE: There are those who say that even though the forbidden item gives a taste [that is] detrimental and the food is permitted, in any event the pot is forbidden, and if one cooked in it within 24 hours a food that the original forbidden item will got a positive taste, the second food is forbidden if there were not 60 parts against the first forbiddenness. But if one stirred the first mixture with a spoon, and afterwards thrust the spoon into the second mixture that it will also be detrimental to that, then the pot is not forbidden. And likewise, for a thing that does not have any taste at all, for example the cauldron in which one melts honey, even if there are bees’ legs in it, the cauldron is not forbidden and other things like this.
אפילו בכלי שני י"א שלא ימלוג ואם מלג מותר: הגה דקיימא לן כלי שני אינו מבשל אפילו היד סולדת בו (מרדכי פ' השוכר) ובדיעבד שרי אבל לכתחלה אסור (הגהת ש"ד שער י"ד) ולכן נהגו באלו המדינות שלא למלוג שום דבר רק אחר מליחה מיהו לכבוד אורחים או צורך שבת מותר להניח בכלי שני אפילו לכתחלה חתיכה מלאה קרח וכפור כדי למהר מליחתו (שם) וטוב ליזהר לכתחלה שלא להניחו רק במים שאין היד סולדת בהם ואין חלוק בין כלי חרס או כלי נחשת או שאר כלים לענין כלי שני (כן משמע לו מדברי הפוסקים):

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן כט
עוד בדבר דיש וואשער כ"ד טבת תשל"ב. מע"כ ידידי הנכבד מו"ה מר שמעון יצחק פישמאן שליט"א.
הנה ענין דיש - וואשער כתבתי הנראה לי לדינא בלא הטעם, והטעם פשוט דהא בשר וחלב שהם דברים המותרין כל אחד בפני עצמו ורק ע"י בשול נאסרו לא נאסרו אלא כדרך בשול שהוא בטעם ממש ולא בנותן טעם בר נותן טעם דהוא טעמא קלישתא ואיפסק כן בגמ' חולין דף קי"א, ואפילו בנתבשלו דגים ומים בקדרה חולבת או בקדרה של בשר בן יומו וליכא בעין מותר כדאיתא בסימן צ"ה סעיף א' וב' ורק שאנו מחמירים בצליה ובשול כדכתב הרמ"א, וא"כ בהודחו כלי בשר במים לא רק כלי ראשון אלא אפילו רותחין ממש כשליכא עליהם שומן בעין או שהיה ששים נגד שומן הדבוק ליכא איסור מלהדיח שם אף באותן המים אחר שהסיר משם כלי הבשר דהרי אין שם טעם מהבשר עצמו אלא מהבליעה שהיה בכלי הבשר שזה אינו אוסר, ורק בבת אחת כלי בשר וכלי חלב ביחד אף כשליכא שומן בעין אסור להתוספות שם /חולין דף קי"א/ ופסק כן הרמ"א מטעם שהקערות נוגעות במחבת וכן הכלים עצמן זה בזה ונפלט טעם מזה לזה קודם שנתפשט הטעם בהמים וגם דשמא נתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמן בלא אמצעית המים כדאיתא בתוס' ובר"ן שם ועיין בט"ז סק"ח, ומפורש שם ברמ"א ודוקא שהודחו ביחד ובכלי ראשון אבל אם הודחו זה אחר זה מותר דהרי לא נתערבו הטעמים בעצמן בעצמן כדכתב הט"ז דהא כל הטעם נתערב תחלה במים וכן הוא בהגר"א ס"ק י"ח שכתב דלא שייך כאן טעמים של תוס'. ונמצא שמעצם הדין אף באותן המים היו רשאין ליתן שם אחר שהוסרו כלי הבשר להדיח שם כלי החלב, דנגד הבעין הוי ריבוי מים הרבה הרבה יותר מששים, ומה שהצרכתי שהרעקס שמניחין עליהם הכלים יהיו אחרים הוא מחשש שמא ישאר על מקום שהיה מונח כלי הבשר מעט מהשומן בעין ועל מקום זה יניח אחר כך כלי החלב שיבלע הכלי מהבעין, אבל אין לחוש שמא מדפנות הדיש - וואשער יבא מעט שומן מאחר דהוא רחוק מהכלים.
אך אף שמותר מדינא ליתן גם לאותן המים לא התרתי למעשה אלא להוציא המים שהודחו בהן כלי הבשר ולהביא מים אחרים שכן ראוי לכתחלה במקומותינו שהמים באין לשם בלא טירחא גדולה, וגם בשביל חשש דאולי היו כלים מרובים בלכלוכית בשר הרבה שיש להסתפק שמא לא היה כשיעור אף שהשיעור קטן מאד, אבל לא הזכרתי זה בפירוש משום דכן הוא דרך אלו שיש להם דיש - וואשער שמחליפין המים ובפרט שזמן גדול בהרבה שעות יש לכל בעה"ב מרחיצת כלי חלב עד רחיצת כלי בשר ולא ישאירו שם המים סרוחין זמן כזה, אבל מ"מ כשאחד שואל אומר אני לו שיחליף המים, וגם מהראוי שגם ידיח במים אחרים רותחין קודם אי יש פנאי לזה. וממילא לפי מה שנתבאר אין חלוק מה שהדיש וואשער מרתיח את המים, אבל באותן המים עצמן לא ידיחו לכתחלה כלי חלב אלא יחליפו המים. וכל זה הוא לענין כלי חלב וכלי בשר אבל דיש - וואשער שהודחו כלי נכרים שהם כלי איסור אסור ואף הגעלה לא מהני משום שהם מצופין בפארצעלאי וגם קשה לנקותו, וכן א"א להגעיל מחמץ לפסח. והנני ידידו מברכו, משה פיינשטיין

נפל איסור חם לתוך היתר חם דכלי ראשון או אפי' איסור צונן לתוך היתר חם הכל אסור דתתאה גבר על העליון ומחממו עד שמפליט בתחתון ואין צריך לומר דהיתר צונן לתוך איסור חם שהכל אסור אבל אם העליון חם והתחתון צונן אינו אוסר אלא כדי קליפה אפילו אם העליון החם איסור: הגה וכל זה לא מיירי אלא בחום כלי ראשון כגון מיד שהסירה מן האש מניחו עם ההיתר אבל אם כבר מונח בכלי שני ואחר כך מניח ההיתר אצלו או עליו אינו אוסר כלל דכלי שני אינו אוסר כמו שנתבאר (כך משמע מלשון הר"ן) ואם הניחם זה אצל זה אם שניהם חמים מחום כלי ראשון הכל אסור ואם האחד צונן ההיתר צריך קליפה במקום שנגע (ארוך כלל כ"ט ד"ב והגהת ש"ד) איסור שהניחו בכלי היתר או להיפך אמרינן ביה גם כן דין תתאה גבר כמו בב' חתיכות (שם כלל ל"ו) ועיין לעיל סימן צ"ד אם חתך בשר בסכין חולבת. אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור (ג"ז שם ומרדכי פכ"ה ועיין בתשובת מהרי"ל ובפסקי מהרא"י סימן ק"ג) ובדיעבד אין לחוש (ארוך):
If a hot forbidden item fell into a hot permissible item in a “first vessel” [i.e. the vessel directly in contact with the heat source], or even if a cold forbidden item fell into a hot permissible item, everything is forbidden, for “the bottom dominates over the top” and [the “first vessel”] heats [the forbidden thing] until it emits into the bottom. And one does not [need] to mention a cold permissible item into a hot forbidden item, for the entirety is forbidden. But if the top is hot and the bottom is cold, [the forbidden food] does not make [the permissible food] forbidden except for a "peeling" [i.e. one must remove the amount of meat that can be peeled off the outside of the entire meat in one continuous piece], even if the hot top is the forbidden item. NOTE: And all this is only said with regards to the heat of a “first vessel”, for example immediately as one removed it from the fire one placed it with the permissible item. But if it were already placed in a “second vessel”, and afterwards the permissible item were placed on it, the [forbidden food] does not make [the permissible food] forbidden at all, for a “second vessel” does not make things forbidden, as is explained. And if one placed this with that, if both are hot with the heat of a “first vessel”, the entirety is forbidden. And if the permissible food is cold, the permissible food required "peeling" in the place that it touched. A forbidden food that one placed in a permissible vessel or the opposite, we say of it, too, “the bottom dominates” as with two pieces…