וַיִּשְׁלַח֩ יָד֨וֹ הַמַּלְאָ֥ךְ ׀ יְרֽוּשָׁלִַם֮ לְשַׁחֲתָהּ֒ וַיִּנָּ֤חֶם יְהוָה֙ אֶל־הָ֣רָעָ֔ה וַ֠יֹּאמֶר לַמַּלְאָ֞ךְ הַמַּשְׁחִ֤ית בָּעָם֙ רַ֔ב עַתָּ֖ה הֶ֣רֶף יָדֶ֑ךָ וּמַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ הָיָ֔ה עִם־גֹּ֖רֶן האורנה [הָאֲרַ֥וְנָה] הַיְבֻסִֽי׃ (ס) וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל־יְהוָ֜ה בִּרְאֹת֣וֹ ׀ אֶֽת־הַמַּלְאָ֣ךְ ׀ הַמַּכֶּ֣ה בָעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ וְאָנֹכִ֣י הֶעֱוֵ֔יתִי וְאֵ֥לֶּה הַצֹּ֖אן מֶ֣ה עָשׂ֑וּ תְּהִ֨י נָ֥א יָדְךָ֛ בִּ֖י וּבְבֵ֥ית אָבִֽי׃ (פ) וַיָּבֹא־גָ֥ד אֶל־דָּוִ֖ד בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ עֲלֵה֙ הָקֵ֤ם לַֽיהוָה֙ מִזְבֵּ֔חַ בְּגֹ֖רֶן ארניה [אֲרַ֥וְנָה] הַיְבֻסִֽי׃ וַיַּ֤עַל דָּוִד֙ כִּדְבַר־גָּ֔ד כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃ וַיַּשְׁקֵ֣ף אֲרַ֗וְנָה וַיַּ֤רְא אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֶת־עֲבָדָ֔יו עֹבְרִ֖ים עָלָ֑יו וַיֵּצֵ֣א אֲרַ֔וְנָה וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ אַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃ וַיֹּ֣אמֶר אֲרַ֔וְנָה מַדּ֛וּעַ בָּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־עַבְדּ֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לִקְנ֧וֹת מֵעִמְּךָ֣ אֶת־הַגֹּ֗רֶן לִבְנ֤וֹת מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה וְתֵעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל הָעָֽם׃ וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל־דָּוִ֔ד יִקַּ֥ח וְיַ֛עַל אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הַטּ֣וֹב בעינו [בְּעֵינָ֑יו] רְאֵה֙ הַבָּקָ֣ר לָעֹלָ֔ה וְהַמֹּרִגִּ֛ים וּכְלֵ֥י הַבָּקָ֖ר לָעֵצִֽים׃ הַכֹּ֗ל נָתַ֛ן אֲרַ֥וְנָה הַמֶּ֖לֶךְ לַמֶּ֑לֶךְ (ס) וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ יִרְצֶֽךָ׃ וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־אֲרַ֗וְנָה לֹ֚א כִּֽי־קָנ֨וֹ אֶקְנֶ֤ה מֵאֽוֹתְךָ֙ בִּמְחִ֔יר וְלֹ֧א אַעֲלֶ֛ה לַיהוָ֥ה אֱלֹהַ֖י עֹל֣וֹת חִנָּ֑ם וַיִּ֨קֶן דָּוִ֤ד אֶת־הַגֹּ֙רֶן֙ וְאֶת־הַבָּקָ֔ר בְּכֶ֖סֶף שְׁקָלִ֥ים חֲמִשִּֽׁים׃ וַיִּבֶן֩ שָׁ֨ם דָּוִ֤ד מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה וַיַּ֥עַל עֹל֖וֹת וּשְׁלָמִ֑ים וַיֵּעָתֵ֤ר יְהוָה֙ לָאָ֔רֶץ וַתֵּעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃
And when the angel stretched out his hand toward Jerusalem to destroy it, the LORD repented Him of the evil, and said to the angel that destroyed the people: ‘It is enough; now stay thy hand.’ And the angel of the LORD was by the threshing-floor of Araunah the Jebusite. And David spoke unto the LORD when he saw the angel that smote the people, and said: ‘Lo, I have sinned, and I have done iniquitously; but these sheep, what have they done? let Thy hand, I pray Thee, be against me, and against my father’s house.’ And Gad came that day to David, and said unto him: ‘Go up, rear an altar unto the LORD in the threshing-floor of Araunah the Jebusite.’ And David went up according to the saying of Gad, as the LORD commanded. And Araunah looked forth, and saw the king and his servants coming on toward him; and Araunah went out, and bowed down before the king with his face to the ground. And Araunah said: ‘Wherefore is my lord the king come to his servant?’ And David said: ‘To buy the threshing-floor of thee, to build an altar unto the LORD, that the plague may be stayed from the people.’ And Aravnah said unto David: ‘Let my lord the king take and offer up what seemeth good unto him; behold the oxen for the burnt-offering, and the threshing-instruments and the furniture of the oxen for the wood.’ All this did Araunah the king give unto the king. And Araunah said unto the king: ‘The LORD thy God accept thee.’ And the king said unto Araunah: ‘Nay; but I will verily buy it of thee at a price; neither will I offer burnt-offerings unto the LORD my God which cost me nothing.’ So David bought the threshing-floor and the oxen for fifty shekels of silver. And David built there an altar unto the LORD, and offered burnt-offerings and peace-offerings. So the LORD was entreated for the land, and the plague was stayed from Israel.
היבוסי . שר מצודת ציון היה , ששמה יבוסי :
The Jebusite – he was the prince of the stronghold of Zion, whose name was Jebus.
And the angel stretched out his hand - The Holy One projected the image of an angel with a drawn sword in his hand stretched over Jerusalem. He placed it next to the threshing floor of Aravnah the Jebusite in order that David would see it there and pray, and that Gd would be entreated of him there in that place. Then when the plague stopped it would be a sign to David that this is the place of entreaty and there will be the Holy Temple, the house of prayer and service - just as Gd commanded him through the prophet Gad to build there an altar. His prayer was answered through fire which came down from the heavens to consume his offering as it says in Divre HaYamim.
Aravnah the king – He was the king of the Jebusites who dwelled in Jerusalem. Even in the days of David the Jebusites remained in Jerusalem, just as they had remained there after the conquest by Yehudah, as it is written “…but the Jebusites dwelt with the children of Judah in Jerusalem to this day.” (Yehoshua 15:63) They lived as a subject people, paying a tax of servitude to Yehudah and Benyamin in order to keep their homes, vineyards and fields. This field and threshing floor belonged to Aravnah the Jebusite and he wanted to give them to David, but he did not want to accept them except as a full purchase. Even after David conquered the stronghold, he allowed the Jebusites who had been there originally under tax and servitude to stay in the city of Jerusalem until Shlomo built the Holy Temple. These Jebusites were not one of the seven nations, but rather Phillistines descended from Avimelech as I explained in the book of Yehoshua. Therefore it was permissible to leave them settled in the land on the condition that they not cause others to sin, as it says “They shall not dwell in your land, lest they cause you to sin against Me…” (Shemot 23:33) So long as they are not sinning, meaning that they have accepted upon themselves the seven Noachide laws, it is permissible to leave them in he land. In some versions the Targum translated ‘All this Aravnah the king gave to the king’ as ‘Aravnah gave to the king that which the king asked of him.’
וַיִּתֵּ֥ן דָּוִ֛יד לְאָרְנָ֖ן בַּמָּק֑וֹם שִׁקְלֵ֣י זָהָ֔ב מִשְׁקָ֖ל שֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ וַיִּבֶן֩ שָׁ֨ם דָּוִ֤יד מִזְבֵּ֙חַ֙ לַיהוָ֔ה וַיַּ֥עַל עֹל֖וֹת וּשְׁלָמִ֑ים וַיִּקְרָא֙ אֶל־יְהוָ֔ה וַיַּֽעֲנֵ֤הוּ בָאֵשׁ֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם עַ֖ל מִזְבַּ֥ח הָעֹלָֽה׃ (פ) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ לַמַּלְאָ֔ךְ וַיָּ֥שֶׁב חַרְבּ֖וֹ אֶל־נְדָנָֽהּ׃ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא בִּרְא֤וֹת דָּוִיד֙ כִּי־עָנָ֣הוּ יְהוָ֔ה בְּגֹ֖רֶן אָרְנָ֣ן הַיְבוּסִ֑י וַיִּזְבַּ֖ח שָֽׁם׃ וּמִשְׁכַּ֣ן יְ֠הוָה אֲשֶׁר־עָשָׂ֨ה מֹשֶׁ֧ה בַמִּדְבָּ֛ר וּמִזְבַּ֥ח הָעוֹלָ֖ה בָּעֵ֣ת הַהִ֑יא בַּבָּמָ֖ה בְּגִבְעֽוֹן׃ וְלֹא־יָכֹ֥ל דָּוִ֛יד לָלֶ֥כֶת לְפָנָ֖יו לִדְרֹ֣שׁ אֱלֹהִ֑ים כִּ֣י נִבְעַ֔ת מִפְּנֵ֕י חֶ֖רֶב מַלְאַ֥ךְ יְהוָֽה׃ (ס)
So David gave to Ornan for the place six hundred shekels of gold by weight. And David built there an altar unto the LORD, and offered burnt-offerings and peace-offerings, and called upon the LORD; and He answered him from heaven by fire upon the altar of burnt-offering. And the LORD commanded the angel; and he put up his sword back into the sheath thereof. At that time, when David saw that the LORD had answered him in the threshing-floor of Ornan the Jebusite, then he sacrificed there. For the tabernacle of the LORD, which Moses made in the wilderness, and the altar of burnt-offering, were at that time in the high place at Gibeon. But David could not go before it to inquire of God; for he was terrified because of the sword of the angel of the LORD.
שקלי זהב משקל שש מאות. (ובסוף שמואל) כתיב בכסף שקלים חמשים הא כיצד נטל מכל שבט ושבט חמשים שקלים הרי שש מאות שקלים כדי שיהיה חלק לכל ישראל במזבח:
shekels of gold weighing six hundred – At the end of the book of Shmuel (II 24:24) it says “for fifty shekels of silver,” how do these two not contradict? He took fifty shekel from each tribe which made up six hundred shekel, in order that all of Israel have a portion in the altar.
רד"ק דברי הימים א פרק כא פסוק כה
(כה) ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות - ובספר שמואל אמר ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים, אמרו רז"ל גבה מכל שבט ושבט חמשים שהם שש מאות כסף ומשקלם במשקל של זהב וזהו שאמר שקלי זהב, ועוד אמרו כתוב אחד אומר באחד שבטיך וכתוב אחד אומר מכל שבטיכם בית משבט אחד והכסף מכל שבטיכם, רבי אומר משום אבא יוסי בן דוסתאי בקר ועצים ומקום מזבח בחמשים וכל הבית כלו בשש מאות, ולשון הפסוקים מוכיחים דברי רבי כי בספר שמואל אומר את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים כי הגורן והבקר היה בחמשים, והנה אומר ויתן דוד לארנון במקום שקלי זהב, ר"ל בכל המקום כי בגרן היה המזבח והשדה כלו נבנה בו הבית:
Radak Divre HaYamim I 21:25
And David gave to Ornan for the place shekels of gold weighing six hundred – In the book of Shmuel it says “And David bought the threshing-floor and the oxen for fifty shekels of silver.” (Shmuel II 24:24) The Rabbis said concerning this: he collected fifty shekel from each tribe which makes up six hundred shekels of silver. Their weight was according to a gold weight standard, which is why it says ‘shekels of gold.’ They further said: one verse says “in one of your tribes” (Devarim 12:14) and another verse says “from all your tribes” (Devarim 12:5) which teaches that the House will be in one tribe, but that the money will come from all of your tribes. Rebbe says in the name of Abba Yosi ben Dostai: the oxen, the wood and the place of the altarfor fifty shekels and all the House for six hundred. The language of the verses support Rebbe because in the book of Shmuel it says ‘the threshing-floor and the oxen for fifty shekels of silver’ because specifically the threshing-floor and the oxen cost fifty. Here it says ‘David gave to Ornan for the place shekels of gold,’ meaning for all the place because the altar was on the threshing-floor while the House was built on the field all around.
במקום . בעבור כל השדה סביב הגורן :
For the place – for all the field around the threshing-flood
מלבי"ם דברי הימים א פרק כא פסוק כה
(כה) שקלי זהב משקל שש מאות. ובשמואל א' שקנה את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים, ופי' חז"ל שכאשר ראה שירדה האש ורצה ליחד מקום זה לבית המקדש קנה כל המקום סביב, ונתן שקלי זהב. ועוד פי' שגבה חמשים שקלים מכל שבט, עי"ש:
Malbim Divre HaYamim I 21:25
shekels of gold weighing six hundred – In the first book of Shmuel it says that he bought the threshing-floor and the oxen for fifty shekels if silver. The Sages explained that when he saw the fire descend from heaven and wanted to devote this place for the building of the Holy Temple he bought all of the surroundings and gave gold shekels. They also explained that he collected fifty shekels from each tribe, see there.
מלבי"ם דברי הימים א פרק כא פסוק כח
(כח – ל) בעת ההיא. זה נמשך אל מה שיאמר בסימן כ"ב (א) שאמר זה הוא בית ה', שזה נודע לו, א] ממה שראה כי ענהו ה', הוא מה שירדה אש מן השמים ונעצרה המגפה. ב] ממה שזבח שם, שזה היה עפ"י ה', הגם שמשכן ה' ומזבח העולה היה בעת ההיא בגבעון, ולא יכול דוד ללכת כי הבטיחו המלאך והוכרח להעלות דוקא שם, ושם לא נבעת מן המלאך, הגם שהתראה שם כנ"ל פסוק כ', מכל זה ידע שהוא מקום המיועד לבית הבחירה, וע"כ ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלהים וכו':
Malbim Divre HaYamim I 21:28
at that time – This is referring to what will be said in 22:1 “This is the House of the Lord God,” which was known to him 1] from the fact that he saw answered with fire from the heavens and stopping the plague, 2] from the fact that he sacrificed there. He did this at the command of Gd even though the Tabernacle of the Lord and the altar of burnt offerings were at that time at Givon. David was unable to go there because the angel made a promise to him and he was required to make his offering specifically at the threshing-floor. There he was not terrified of the angel, even though he was visible there as it says in verse 20. From all this David knew that this was the place intended for the Chosen House, therefore “And David said, ‘This is the House of the Lord God, and this is the altar for burnt offerings for Israel.’” (Divre HaYamim I 22:1)
היש מספר לגדודיו וכתוב אחד אומר (דניאל ז) אלף אלפים ישמשוניה ורבוא רבבן קדמוהי. כיצד יתקיימו הפסוקים הללו עד שלא גלו מארצם היש מספר לגדודיו משגלו מארצם אלף אלפים ישמשוניה, כביכול נתמעטה פמליא של מעלה. רבי אומר משום אבא בן יוסי כתוב אחד אומר היש מספר לגדודיו וכתוב אחד אומר אלף אלפים ישמשוניה כיצד יתקיימו שני כתובים הללו אלף אלפים ישמשוניה זה גדוד אחד, וכמה הן גדודיו היש מספר לגדודיו. כתוב אחד אומר (תהלים קמ”ו) מונה מספר לכוכבים וגו' וכתוב אחד אומר (ישעיה ס) שאו עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם, כשהקב”ה קורא הכל עונים מה שאי אפשר לבשר ודם לקרוא שני שמות כאחד. וכה”א (שמות כ) וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. ואומר (תהלים סב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. ואומר (ירמיה כג) הלא כה דברי כאש נאם ה'. רבי אומר משום אבא יוסי בן דוסתאי כתוב אחד אומר המוציא במספר צבאם וכתוב אחד אומר מונה מספר לכוכבים. כיצד יתקיימו שני כתובים הללו מגיד שאין (אדם) שם שינוי לא השם שנקרא עכשיו נקרא לאחר זמן. וכה”א (שופטים י”ג) ויאמר אליו מלאך ה' למה זה תשאל לשמי והוא פלאי איני יודע לאיזה שם אני מתחלף.(זבחים קטז) כתוב אחד אומר (שמואל ב' כד) ויקן דוד את הגורן בכסף שקלים חמשים וכתוב אחד אומר (דברי הימים א' כא ) ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות כיצד יתקיימו שני מקראות הללו. מקום הגורן בשש מאות ומקום המזבח בחמשים. רבי אומר משום אבא יוסי בן דוסתאי כתוב אחד אומר ויקן דוד את הגורן וכתוב אחד אומר ויחן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל, שש מאות. כיצד יתקימו שני כתובים הללו. הן שנים עשר שבטים היו ולקח מכל אחד ונטל חמשים שקל מכל שבט ושבט נמצא שש מאות שקלים מכל השבטים. ר' אלעזר אומר ויקן דוד את הגורן (ואת הבקר) כמפורש בענין ומהו מפורש בענין ויתן דוד לארנן. אבל הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים בחמשים שקלים. (סנהדרין כא) כתוב אחד אומר (מלכים א' ד) ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים וכתוב אחד אומר (ד”ה ב' ט') ארבעת אלפים ארוות סוסים. כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. ארבעת אלפים טסבלאות של ארבעים אלף. (עירובין יד) כתוב א' אומר (שם ד) מחזיק בתים שלשת אלפים יכיל וכתוב א' אומר (מ”א ד) אלפים בת יכיל, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. אלפים בלח שהן ג' אלפים ביבש. מכאן אמרו חכמים (שבת לה כלים פט”ו) ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש:
… one verse says “And David bought the threshing-floor and the oxen for fifty shekels of silver,” (Shmuel II 24:24) and another verse says “And David gave to Ornan for the place shekels of gold weighing six hundred.” (Divre HaYamim I 21:25) How can both of these verses stand? The whole threshing-floor was six hundred while the place of the altar was only fifty. Rebbe says in the name of Aba Yosef be Dostai: one verse says “David purchased the threshing-floor,” while the other verse says “David gave to Ornan for the place shekels of gold weighing six hundred.” How can both of these verses stand? There were twelve tribes and he took fifty from each trobe which makes six hundred in total. R’ Elazar ben Shamuah says “and David bough the threshing-floor and the oxen,” just as is explicit there. And what is explicit there? “David gave to Ornan for the place shekels of gold weighing six hundred,” but the oxen for the offering and the threshing-tools and yokes for wood he purchased for fifty.
ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו וגו' במאה קשיטה - אמר רבי יודן בר סימון: זה אחד משלושה מקומות, שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר: "גזולים הן בידכם" ואלו הן: מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף מערת המכפלה, דכתיב (בראשית כג): וישמע אברהם אל עפרון, וישקול אברהם לעפרון. בית המקדש, דכתיב (ד"ה א כא): ויתן דוד לארנן במקום וגו'. וקבורתו של יוסף, (בראשית לג) ויקן את חלקת השדה, יעקב קנה שכם. ר' חייא רבה ור' שמעון בר ר' ור' שמעון בר חלפתא, שכחון מילין מן התרגום, ואתון להדא תגרא דערביא למלפיניה מן תמן, שמע קליה דאמר לחבריה: תלי הדין יהבא עלי. שמעון מיניה יהבא משוי, שנאמר (תהלים נה): השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך. ועוד שמע קליה דערבי, דאמר לחבריה: מה את מכסה בי? והיה רוצה לומר: מה את מעסה בי? דכתיב (מלאכי ג): ועסותם רשעים כי יהיו אפר. ועוד שמעון שאמרה איתתא לחברתא: אתון סחיא. והיא השיבה: ואני שכולה גלמודא, גלמודא אנא, נדה. שוב שמע איתתא אחרת, אומרת: אשאיל לי מבנייך. ואמרה: שאילי לי מטאטיך, שנאמר (ישעיה יד): וטאטאתיה במטאטא השמד, נאם ה' צבאות. אתון מעוררה ללויתך (איוב ג): העתידים עורר לויתן, השאילי לי כסיתתך, אפיק הדה כסיתא למרעיא, במאה קשיטה. אמר רבי אבא בר כהנא: במאה אונקיות, במאה טלאים, במאה סלעים. אמר רבי סימון: קו"ף קמיליא, סמ"ך סלעים, טי"ת טריון. יו"ד, ה"א, מה עבדית הכא? ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: אלו חליות, ודייקניתא, שדרכן להנתן בנזמים. ומי כותב את האונה? אמר רבי ברכיה: יו"ד, ה"א, כותב את האונה. ומי מעיד על האונה? י"ה מעיד על האונה, הוא יו"ד ה"א של קשיטה, הה"ד (תהלים קכב): ששם עלו שבטים, שבטי יה עדות לישראל, להודות לשם ה'. י"ה מעיד עליהם, שהן בני אבותיהן, אף כאן העיד:
“And he bought the part of the field where he had pitched his tent from the sons of Hamor, the father of Shechem, for a hundred kesitas.” (Bereshit 33:19) R’ Yudan bar Simon said: this is one of the three places about which the nations of the world cannot defraud Israel and say ‘this is stolen property in your hands.’ They are – the cave of the Machpela, the Holy Temple and the grave of Yosef. The cave of the Machpela, as it is written “And Abraham listened to Ephron, and Abraham weighed out to Ephron the silver…” (Bereshit 23:16) The Holy Temple, as it is written “And David gave to Ornan for the place shekels of gold weighing six hundred.” (Divre HaYamim I 21:25) The grave of Yosef, as it is written ““And he bought the part of the field where he had pitched his tent…” (Bereshit 33:19)
ספרי זוטא פרק יא פסוק א
no Hebrew text provided
Sifre Zuta 11:1
…fire descended from the heavens twelve times, six times as a glorification: first “And it was on the eighth day” (Vayikra 9:1), second for Gidon (Shoftim 6:21), third for Manoach (Shoftim 12:20), fourth in the days of David as it says “and He answered him with fire from heaven” (Divre HaYamim I 21:26), fifth in the days of Shlomo as it says “and the fire descended from heaven” (Divre HaYamim II 7:1), sixth on Mount Carmel (Melachim I 18:38). And six times as a disgrace: first for Nadav and Avihu (Vayikra 10:2), second for the complainers (Bamidbar 11:1), third for Korach (Bamidbar 16:35), fourth in the days of Iyov “"A tremendous fire fell from heaven” (Iyov 1:16), fifth and sixth in the time of Eliyahu when the messengers of Achazya came against him (Melachim II 1:10-12).
מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) פרשה ג
עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי. בשעה שעלו בני ישראל להוסיף על המזבח וימצאו גלגלתו של ארונה נתונה תחת המזבח ולא פסל הקדוש ברוך הוא את הקרבנות של ישראל.
Midrash Zuta – Shir HaShirim 3
“…until I brought him into my mother's house and into the chamber of her who had conceived me.” (Shir HaShirim 3:4) At the time when the Children of Israel went to add to the altar, they found the skull of Aravnah placed under the altar but the Holy One did not disqualify the offerings of Israel.
על משכבי בלילות. בשעה שעקד אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח. אחזתיו ולא ארפנו זה דוד כשתפס הגורן מיד ארונה היבוסי ומצא גלגלתו של ארונה נתונה תחת המזבח ולא פסל מקום קרבנות ישראל: ד"א אחזתיו ולא ארפנו, אמר ר' יצחק עד שלא הוקם המשכן היתה הנבואה מצויה בעובדי אלילים, משהוקם המשכן נסתלקה מהם שנאמר אחזתיו ולא ארפנו, וכתיב ונפלינו אני ועמך, א"ל הרי בלעם מתנבא, א"ל לא לטובתו מי מנה עפר יעקב, לא הביט און, מה טובו אהליך, דרך כוכב, וירד מיעקב. ד"א על משכבי בלילות א"ר אלכסנדרי על שישנתי מתורה וממצות נסמכו לי לילות ללילות, לשעבר היה מאיר לי בין לילה ללילה בין ליל מצרים לליל של בבל, אבל עכשו נסמכו לי לילות ללילות:
“On my bed at night…” (Song of Songs 3:1) at the moment when Avraham bound Yitzchak his son on top of the altar. “I held him and would not let him go…” (Song of Songs 3:4) This refers to David. When he took the threshing floor from Aravnah the Jebusite he found the skull of Aravnah placed under the altar but Gd (HaMakom) did not disqualify the offerings of Israel. Another explanation. “I held him and would not let him go…” R’ Yitzchak said: until the Tabernacle was erected prophecy was found among the idol worshipers. Once the Tabernacle was erected it was removed from them, as it says “I held him and would not let him go…” and it is written “Then I and Your people will be distinguished…” (Exodus 33:16) They said to him: but Balaam had prophecy? He replied: Not for his benefit! “Who counted the dust of Jacob…” (Bamidbar 23:10) “He does not look at evil in Jacob…” (Bamidbar 23:21) “How goodly are your tents, O Jacob…” (Bamidbar 25:4) “A star has gone forth from Jacob…” (Bamidbar 24:17) “A ruler shall come out of Jacob…” (Bamidbar 24:19) Another explanation. “On my bed at night…” (Song of Songs 3:1) Because I rested from Torah and commandments, night was joined to night for me. In the past it illuminated for me between night and night, between the night of Egypt and the night of Bavel, but now night is joined to night.
טמא לנפש. אין לי אלא טמא לנפש אנוסים או שוגגין מנין ת"ל (במדבר ט) איש איש ריבה עד כדון כר"ע. כרבי ישמעאל תני רבי ישמעאל לא טמא נפש כהרי דרך רחוקה ולא דרך רחוקה כהרי טמא נפש הצד השוה שבהן שלא עשה את הראשון יעשה את השני אף אני ארבה אנוסין או שוגגין שלא עשו את הראשון יעשו את השני. מזיד מניין א"ר זעירא והאיש לרבות את המזיד. אנן תנינן שגג או נאנס. תני ר' חייה שגג או הזיד א"ר יוסה מתניתא אמרה כן שאלו פטורין מן ההכרת ואלו חייבין בהכרת מה אית לך חייב בהכרת לא מזיד טמא לנפש. אין לי אלא טמא לנפש טמא זיבה וטמא צרעת מניין תלמוד לומר טמא מת ריבה מה תלמוד לומר טמא נפש אלא איש טמא נפש נדחה לפסח שני ואין ציבור טמא נפש נדחה לפסח שני. טמא זיבה וטמא צרעת נדחין לפסח שני. טומאת עבודה זרה עשו אותו כטומאת זיבה וטמא צרעת. ניתן לישראל לבנות הבית הבחירה. יחיד עושה פסח שני ואין צבור עושין פסח שני. ר' יודה אומר ציבור עושה פסח שני שכן מצינו בחזקיה שעשה פסח שני הדא הוא דכתיב (דברי הימים ב נ) כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה וגו'. אית תניי תני מעברין את השנה מפני הטומאה אית תניי תני אין מעברין את השנה מפני הטומאה מאן דאמר אין מעברין את השנה מפני הטומאה מה מקיים כי אכלו את הפסח בלא ככתוב. שעיברו את ניסן ואינו מעובר אלא אדר ואתייא כיי דמר ר' סימון בר' זבדי גולגולתו של ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח. כתיב (דברי הימים ב כט) ויחלו באחד לחדש הראשון לקדש וביום שמונה לחדש והלא ביום אחד היו יכולין לבער כל ע"ז שהיה שם אמר רבי אידי מפני צלמי כשדים שהיו חקוקים בששר כתיב (דברי הימים ב ל) כל לבבו הכין לדרוש האלהים ה' אלהי אבותיו. רבי סימון בר זבדי ור' שמואל בר נחמני חד אמר אפילו עשה כמה בטהרת הקדש לא יצא ידי טהרת הקדש וחורנה אמר אפילו כל מעשים טובים שעשה לא יצא די טהרת הקדש. ששה דברים עשה חזקיה מלך יהודה על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו ואלו שלשה שהודו לו כיתת נחש הנחושת והודו לו גירר עצמות אביו על מיטה של חבלים והודו לו גנז טבלה של רפואות והודו לו ואלו שלא הודו לו קיצץ דלתות ההיכל ולא הודו לו סתם את מוצא מימי גיחון ולא הודו לו עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו. היה הציבור חציין זבים וחציין טמאין רב אדא בר אהבה אמר זבין נעשין אצל טמאין כטמאין אצל טהורין אינן עושין זבין נדחין לפסח שני רב חונה אמר אין תשלומין לפסח הבא בטומאה. היה הציבור רובן טהורין ומיעוטן טמאין מתו מן הטהורין בין שחיטה לזריקה אחר מי את מהלך אחר שחיטה או אחר זריקה אין תימר אחר שחיטה אינן עושין בטומאה אין תימר אחר זריקה עושים בטומאה. היה ציבור רובן טמאין ומיעוטן טהורין ומת מן הטמאין בין שחיטה לזריקה אחר מי את מהלך אחר שחיטה או אחר זריקה אין תימר אחר שחיטה עושין בטומאה אין תימר אחר זריקה אינן עושין בטומאה:
... R’ Yudah says: the community can make second Passover. So we find that Hezekiah made second Passover, as it is written “For a multitude of the people, many from Ephraim and Manasseh…” (Divre HaYamim II 30:18) There are those who teach
that we intercalate a month into the calendar because of ritual impurity and there are those that teach that we do not do so. According to the opinion that says we do not intercalate a month into the calendar because of ritual impurity, how do we understand the verse “…for they ate the Passover sacrifice not as it is written…” (ibid.)? That they added a month of Nisan, but we only add a month of Adar. This is like the teaching of Mar R’ Simon bar Zavdi: they found the skull of Ornan the Jebusite under the altar.
כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות (שמואל א' ב' כ"א): ילמדנו רבינו עד כמה ימים מברכים על החודש למדונו רבותינו א"ר אחא בשם ר' אסי עד שיתמלא פגימתו והיינו אומר עד ארבעה עשר יום עד שהיא מתחדשת והולכת עד אותה שעה מברכים את החודש אמר הקב"ה היו זהירים מברכים אותי על כל דבר ואם הייתם זהירים בברכות אף אני בא אצליכם ומברך אתכם שנאמר בכ"מ אשר אזכיר את שמי [אבוא אליך וברכתיך] (שמות כ' כ"א) ואת מוצא אברהם מה כתיב בו עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כ"ו ה') וברכתיו וה' ברך את אברהם בכל (שם כ"ד א') ולא עוד אלא שהיה רואה במזל שאינו מוליד שנאמר ואנכי הולך ערירי (שם ט"ו ב') אמר הקדוש ברוך הוא ויפה אתה מסתכל אלא חייך אברם אינו מוליד ומה אני עושה לך אני מחליף את שמך ואתה מוליד שנאמר לא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם (שם י"ז ה') וכן שרי אינה יולדת שנאמר ותהי שרי עקרה (שם י"א ל') אבל שרה יולדת שנאמר וה' פקד את שרה (שם כ"א א') ואף חנה על שהייתה תדירה להיות עולה ומתפללת בבית המקדש ומתחננת לפני הקב"ה שמע תפילתה ופקדה מניין ממה שקרינן בענין כי פקד ה' [את] חנה: [כי פקד ה' וגו'] כך פתח ר' תנחומא בר אבא קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם (תהלים קמ"ח י"ח וי"ט) קרוב ה' לכל קוראיו יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת. אך טוב לישראל אלקים (שם ע"ג א') יכול לכל ת"ל לברי לבב (שם). טוב ה' (איכה ג' כ"ה) יכול לכל ת"ל לנפש תדרשנו (שם). אשרי אדם עוז לו בך (תהלים פ"ד ו') יכול לכל ת"ל מסילות בלבבם (שם). רצון יריאיו יעשה למה שאין הקדוש ברוך הוא מפיר תפילתו ונתן לו מה שמבקשו זה דוד שכתב בו חבר אני לכל יראוך (שם קי"ט ס"ג) בשעה שנצטער על בית המקדש כמ"ש זכור ה' לדוד את כל ענותו [וגו'] אם אבוא באוהל ביתי [וגו'] אם אתן שנת לעיני [וגו'] עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב (שם קל"ב א' עד ה') כיון שראה אותו הקדוש ברוך הוא שעומד ומצטער על בית המקדש מיד שלח אצלו גד הנביא והראה לו את מקום בית המקדש כמה שכתב ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה והקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי (שמואל ב' כ"ד י"ח) מיד הלך דוד הה"ד ויעל דוד כדבר גד אשר צוה ה' וגו' (שם שם י"ט) (וימצא) [ומצא] שם את המזבח שבו הקריב אדם הראשון ובו הקריב נח ובו הקריב אברהם [כיון] שמצא אותו התחיל מודד ואמר מכאן ועד כאן העזרה מכאן ועד כאן קדש הקדשים במה שכתב ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלקים (דהי"א כ"ב א') ומהיכן זה מזבח לעולה (שם) הוי שאין הקדוש ברוך הוא מיפר רוחם של צדיקים אלא נותן להם כל מה שהם מבקשים לקיים מה שנאמר רצון יריאיו יעשה. [דבר אחר רצון יראיו יעשה] מי היה זו חנה שנתפללה לפני הקב"ה ולא הוציאה הקדוש ברוך הוא ריקם מתפילתה אלא שמע הקדוש ברוך הוא את תפילתה ונתן לה כל מה שביקשה הימנו. ותדור נדר ותאמר ה' צבאות (שמואל א' א' י"א) מהו ה' צבאות אמר רבי יהודה בר' סימון אמרה חנה לפני הקב"ה רבונו של עולם יש צבא למעלה יש צבא למטה הצבא של מעלה אינם [לא] אוכלים ולא שותים ולא פרים ורבים ולא מתים אלא חיים לעולם והצבא שלמטה אוכלים ושותים ופרים ורבים ומתים ואיני יודעת מאיזו צבא אני אם משל מעלה או משל מטה אם מצבא של מעלה אני לא אהיה לא אוכלת ולא שותית (אלא) [ולא] מולידה ולא מתה אלא חיה לעולם כשם שהם חיים לעולם ואם מצבא של מטה אני אהא אוכלת ושותית ומולידה ומתה כשם שהם אוכלים ושותים ופרים ורבים זהו ה' צבאות. דבר אחר ה' צבאות א"ר יהודה ברבי סימון בפעמי רגלים עלתה חנה לב"המק וראתה את כל ישראל שם אמרה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כל הצבאות האילו יש לך ואין לי אחד בהם. [אם ראה תראה וגו'] (שם) אם ראה מוטב ואם לאו תראה שלא בטובתך אמרה לפניו מוטב שתראה בטובה קודם שתראה שלא בטובה אמרה אם אין אתה פוקדני אני הולכת ועושה עצמי (משחת') [מסתתרת] עם איש אחד ובעלי רואה אותי וחושדני ומוליכני אצל כהן ומשקה אותי מי המרים נמצאת אני טהורה ועליך לפקוד אותי וליתן לי בן שהכתבת בתורה ואם לא נטמאה [וגו'] ונקתה ונזרעה זרע (במדבר ה' כ"ח) הוי אם ראה תראה ראה בטובה עד שלא תראה שלא בטובה. וזכרתני ולא תשכח אמתך (שמואל שם) א"ר שמואל בר נחמן שלשה פעמים כתוב בפסוק זה אמתך אמתך אמתך כנגד שלש מצות ששנו רבותינו שהנשים זקוקים להם בנדה בחלה ובהדלקת הנר אמרה חנה רבונו של עולם לא הייתה אמתך זהירה בשלשתם מהו וזכרתני בזכרים ולא תשכח את אמתך בנקיבות הה"ד כי פקד ה' את חנה ותהר [וגו']: [דבר אחר כי פקד ה' את חנה וגו'] זה שאמר הכתוב מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה (תהלים קי"ג ט') אמר הקב"ה הושבתי את שרה עקרה בתוך הבית כמה שנאמר ותהי שרי עקרה (בראשית י"א ל') כדי לשמח אותה בבנים וכי בנים הרבה היו לה לשרה והלא לא ילדה אלא יצחק בלבד דכתב ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו (שם כ"א ב') ומהו אם הבנים שמחה אלא בשעה שילדה שרה את יצחק היו אומות העולם אומרים בנה של שפחה הוא ועושה היא עצמה כאילו היא מניקה אותו באותה השעה אמר לה שרה מה את עומדת אין השעה הזו של צניעות אלא עמדי והפריע עצמך בשביל קדושת השם עמדה שרה והפריעה עצמה והיו שני דדיה מוריקים חלב כשני זינוקים של מים כמה שכתב ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה (שם שם ז') אמר רבי פנחס הכהן בן חמא בש"ר חלקיה קמתו של אברהם הובישה ונעשת מלילות מי מלל לאברהם והיו אומות העולם מביאים את בניהם אצל שרה שתניק אותם לקיים מה שנאמר הניקה בנים שרה ויש מהם שהיו מביאים את בניהם באמת שתניק אותם ויש מהם שהיו מביאים את בניהם לבדוק אילו ואילו לא הפסידו א"ר לוי אילו שבאו באמת נתגיירו זהו שאמר הניקה בנים שרה מהו הניקה בנים שנתבנו בישראל ואילו שבאו לבדוק אותה אמרו רבותינו נתגדלו בעולם הזה פרוקופאות וכל גרים המתגיירים בעולם וכל יראי שמים שיש בעולם מן אותם שינקו מן חלב של שרה הוי אם הבנים שמחה זו שרה. דבר אחר מושיבי עקרת הבית א"ר ברכיה בשם ר' שמואל בר נחמן זו יוכבד וכי עקרה היתה הרי ילדה אהרן ומרים אלא את מוצא בשעה שגזר פרעה כל הבן הילוד היארה תשליכוהו (שמות א' כ"ב) כיון ששמע עמרם כן הוא ובית דינו באותה שעה גזרו ומנעו ישראל מפרייה ורביה והוציאו את נשיהם את נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה (מיכה ב' ט') לפיכך קורא (אותה) [את] יוכבד עקרה שנתעקרה מביתה מרים היתה אותה שעה בת שש שנים ואמרה אבא אבא פרעה היה טוב לישראל יותר ממך למה פרעה גזר בזכרים ואת בזכרים ובנקיבות פרעה גזר ספק נתקיימה גזירתו ספק לא ואתה גזרת ונתקיימה גזירתך כיון ששמע עמרם את דבריה הביא אותה לפני סנהדרין ואמרה לפניהם ואמרו לו עמרם אתה אסרת ואתה צריך להתיר את הדבר אמר להם ומה אתם אומרים לי נחזור בחשאי אמרו לו ומי מודיע לכל ישראל א"ר יהודה בר זבידא הושיבה עמרם בפוריא והיה אהרן מכאן ומרים מכאן טוענים קורקנות ומהלכים לפניה ורוח הקודש צווחת מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה ולמה עשה עמרם כן כדי שידעו ישראל ויחזירו את נשיהם וכיון שראו אמרו שירה להקב"ה ולא אמרו שירה אלא אמרו עכשיו משה הגואל נולד ואנו (נגאלנו) [נגאלים] ממצרים (הללו) [הללויה בצאת ישראל ממצרים]. דבר אחר מושיבי עקרת הבית אמר הקדוש ברוך הוא הושבתי את מרים בת תנחום עקרה בשביל לשמח אותה (בבנים מבניה) [בבניה] לעתיד לבא. אמרו רבותינו מעשה היה במרים בת תנחום בימי השמד שהיו לה שבעה בנים תפשו את הראשון אמרו לו בא (וישתחוה) [והשתחווה] לע"ז אמר להם איני כופר באלקים מיד נטלוהו ונתנוהו בתוך (הטיגנו וטיגם) [הטיגן וטגנו] אותו וכך תפשו את השני אמרו בא והשתחוה לע"ז אמר להם איני כופר בהקב"ה מיד עשו לו כאשר עשו לראשון כך עשו לשלישי ולרביעי ולכולם נשתייר הקטן שבהם אמרו בא והשתחוה לע"ז ואם לאו אנו עושים לך כמו שעשינו לאחיך אמר להם אלך ואימליך באמי הלך אצל אמו אמר לה מה [את] אומרה אשתחוה לע"ז או לאו אמרה לו אמו הא בני מה אתה מבקש שיהיו כל אחיך נתונים בחיקו של אברהם לעתיד לבא מיד הלך ולא ביקש להשתחוות לעבודה זרה מיד נטלוהו ועשו לו כשם שעשו לאחיו ונטלו את מרים אמם (והרגן) [והרגו] אותה אמר הקדוש ברוך הוא לעתיד לבא אני משמח אותה (בבנים) [בבניה] אם הבנים שמחה. דבר אחר מושיבי עקרת הבית זו חנה דכתב ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים (שמואל א' א' ב') שהיתה לעקרה בתוך הבית כדי לשמח אותה בבנים אם הבנים שמחה כי פקד ה' [את] חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות אמרה לו חנה רבונו של עולם מה עלי לעשות לומר לך שירות וזמירות הללו יה (בצאת ישראל ממצרים) ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' רמה קרני באלקים: דבר אחר כי פקד ה' את חנה זש"ה מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו (משלי כ"ז כ"א) מהו מצרף לכסף וכור לזהב אלא כשם שהצורף הזה מכניס את הכסף לאש ואת הזהב לכור ואינו משהם בהם כך הקב"ה צורף את הצדיקים (מהם) כל אחד ואחד [מהם] לפי כבודו הוי מצרף לכסף וכור לזהב מהו ואיש לפי מהללו הקדוש ברוך הוא צורף את הצדיק לפי מעלליו וכן אתה מוצא שרה צירפה הקב"ה עשרים וחמש שנים משבאת לארץ ישראל כמה שכתב ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן (בראשית י"ב ד') והיתה אותה שעה בת ששים וחמש שנים שהיה גדול הימנה עשר שנים והולידה בת תשעים שנה שהיה אברהם בן מאה שנה כשנולד יצחק שנאמר הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד (שם י"ז י"ז) הרי נמצאת למד שצירפה הקדוש ברוך הוא לפי כחה ורבקה אף היא צירפה הקב"ה לפי כחה עשרים שנה מניין שכן כתב ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל (שם כ"ה כ') וכתב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם (שם שם כ"ו) הרי נמצאת שצירף אותה הקדוש ברוך הוא עשרים שנה וחנה צירפה (אותה) הקדוש ברוך הוא אף [היא] לפי כחה וכמה צירף אותה אמרו רבותינו תשע עשרה שנה והיאך אלא עשר שנים ששהתה עמו ולא ילדה ונטל את פנינה וילדה לו עשרה בנים שכן אתה מוצא שאלקנה אומר לחנה הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים (שמואל א' א' ח') אילו בניה של פנינה ואתה נותן שמונה שנים לעיבורים ושנה אחת לעיבורו של שמואל הרי תשע עשרה שנה ואח"כ פקדה כי פקד ה' [את] חנה: [דבר אחר כי פקד ה' את חנה] א"ר אחא בשם רבי שמעון בן לקיש אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בעל פקדונות [אני] שכל שאדם מפקיד אצלי אני נותן לו למה הדבר דומה לאחד שהיה בעל הפקדונות והיו הבריות מפקידות אצלו בא אחד והפקיד אצלו (זהב) [זהובים] בא אחד והפקיד קוצים באו ליטול אותם הימנו מי שהפקיד אצלו כסף נתן לו כסף מי שהפקיד אצלו קוצים החזיר לו קוצים כך אמר הקדוש ברוך הוא בעל פקדונות אני כל מה שאדם פוקד אצלי אני נותן לו כך אתה מוצא אברהם הפקיד אצל הקב"ה נפשות דכתב ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו [וגו'] ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י"ב ה') וכי אברהם עשה נפשות א"ר אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן זימרא אם יכנסו כל באי עולם לבראות אפי' יתוש אחד אינם יכולים ואתה אומר ואת הנפש אשר עשו בחרן וכי אברהם ושרה ברא נפשות מהו שכתב ואת הנפש אלא שהיה אברהם מגייר אנשים ושרה מגיירת הנשים זהו שכתב ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו (קהלת ח' י') והיו מביאים את הבריות תחת כנפי השכינה אמר להם הקדוש ברוך הוא חייכם נפשות פקדתם אצלי נפשות אני פורע לכם וה' פקד את שרה [וגו'] ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו (בראשית כ"א א' וב') בא עמלק והפקיד אצלו קוצים כמה שכתב ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים (שמות י"ז ח') וכן אשר קרך בדרך ויזנב בך כל [וגו'] (דברים כ"ה י"ח) אמר לו הקב"ה הפקדת אצלי קוצים חייך קוצים אני פורע לך כה אמר ה' פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל [וגו'] ועתה לך והכית את עמלק (שמואל א' ט"ו ב' וג') וחנה פוקדה אצל הקדוש ברוך הוא נפשות כמה שכתב ויהי איש מן הרמתים צופים ושמו אלקנה בן ירוחם בן אליהו בן תוחו (שם א' א') אמר רבי יוחנן לשון גימטריקון הוא תחו הוא אסף א"ת ב"ש ת"א ח"ס ו"ף אמר רבי [יונה] בשם רבי ואחר כל השבח הזה כתב בו ולו שתי נשים (שם שם ב') ולמה נטל שתי נשים בשביל ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים (שם) כיון שראתה חנה שלא ילדה אמרה אומר לו שיכניס צרתי לביתי ומתוך זה יראה הקב"ה שהכנסתי צרתי לביתי ויפקוד אותי אמר לה הקדוש ברוך הוא חייך (את) חנה הפקדת אצלי נפשות [נפשות] אני משלם (לידך) [ליך] כי פקד ה' את חנה: ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות הרי חמשה ואנו מוצאים שאמרה בשירתה שילדה שבעה שנאמר שביעים בלחם נשכרו (שם ב' ה') מהו נשכרו נשתכרו (ורביעין) [ורעבים] חדלו (שם) מן (רעיבים) [רעבונם] עד עקרה ילדה שבעה (שם) זו חנה ורבת בנים אומללה (שם) זו פנינה ואם חמשה ילדה היאך אומרת ילדה שבעה רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנין רבי יהודה אומר חמשה ילדה אלא ששמואל שקול כנגד משה ואהרן שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו וגו' (תהלים צ"ט ו') רבי נחמיה אומר חמשה ילדה [אלא] שראתה שני בניו של שמואל ויהי שם בנו הבכור יואל ושם משנהו אביה (שמואל א' ח' ב') ובני בנים כבנים לכך עד עקרה ילדה שבעה [ורבנין אמרין חמשה ילדה] אלא מה כתב ויהי היום ויזבח אלקנה ונתן לפנינה אשתו ולכל בניה ולבנותיה מנות ולחנה יתן מנה אחת אפים (שם א' ד' וה') בסבר פנים יפות דבר אחר מהו אפים כנגד כל הפנים ד"א היפה שבהם ד"א אפים (פין) נתן לה כפלים למה כי את חנה אהב וה' סגר רחמה (שם) והיתה פנינה מכעסת אותה והיתה בוכה ולא אוכלת כמה שכתב וכן יעשה שנה בשנה מדי עלותה בית ה' כן תכעיסנה ותבכה ולא תאכל (שם שם ז') ויאמר לה אלקנה אישה למה תבכי (שם ח') אמר לה שרה שהיתה עקרה כך היתה יושבת ובוכה כל היום [ולמה לא תאכלי] (שם) אלא רבקה שהיתה עקרה כך היתה עושה למה ירע לבבך (שם) אלא רחל שהיתה עקרה כך היתה יושבת בינה לבין עצמה הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים (שם) אילו עשרה ראשי דורות ואילו הן ואלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון (רות ד' י"ח) כלהם עשרה. ד"א הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים אילו עשרה בנים של פנינה לא עשה אלא כשבא לפקוד את חנה היתה חנה יולדת בן אחד ופנינה קוברת שני בנים ילדה חנה ארבעה ופנינה קוברת שמונה והיתה חנה מעוברת בן חמישי ונתייראה פנינה שלא תקבור שני בניה שנשתיירו לה מה עשתה פנינה הלכה ובקשה מן חנה אמרה לה בבקשה ממך נעניתי לך יודעת אני שחטאתי לך אלא וותר לי כדי שיחיו שני בני שנשתיירו לי באותה השעה נתפללה חנה לפני הקב"ה אמרה לפניו וותר לה את שני בניה שיחיו אמר לה הקדוש ברוך הוא חייך שהיו ראויים למות אלא הואיל שנתפללת עליהם שיחיו לשמך אני קורא אותם לפיכך הוא אומר עד עקרה ילדה שבעה שנתחשבו לה שני בנים של פנינה: דבר אחר כי פקד ה' את חנה מה כתב למעלה מן העניין וכעסתה צרתה גם כעס (שמואל א' א' ו') שהיתה פנינה מכעסת [את] חנה כעס בתוך כעס ומה היתה עושה אמר רבי נחמן בר אבא היתה פנינה משכמת ואומרת לחנה אין את עומדת ומרחצת פניהם של בנייך כדי שילכו לפני הספר ובשש שעות היתה אומרת אין את עומדת ומקבלת את בנייך שבאו מבית הספר זה וכעסתה צרתה גם כעס אמר רבי תנחומא בר אבא היו יושבים לאכול והיה אלקנה נותן לכל אחד ואחד מן בניו חלקו מה היתה פנינה עושה מתכוונת להכעיס את חנה היתה אומרת לאלקנה תן לזה בני חלקו ולזה בני לא נתתה חלקו למה בעבור הרעימה (שם). (לטובה) דבר אחר בעבור הרעימה [על האלקים לטובתה] אמר (להם) [לה] הקב"ה את מתרעמת אותה עלי חייך שאין רעמים שאין אחריהם מטר (ממך) [מיד] אני (פוקדת) [פוקדה] כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות:
... “He does the will of those who fear Him…” (Tehillim 145:19) Meaning that Gd does not annul his prayers and gives him what he requests. This refers to David, of whom it is written “I am a companion to all who fear You…” (Tehillim 119:63) at the time when he was troubled over the Holy Temple, as it is written “Remember, O Lord, onto David all his affliction. That he swore to the Lord, he vowed to the Mighty One of Jacob; That I shall not come into the tent of my house, and I shall not go up on the bed that was spread for me. I shall not give sleep to my eyes nor slumber to my pupils, Until I find a place for the Lord, dwellings for the Mighty One of Jacob.” (Tehillim 132:1-5) Since the Holy One saw that he stood there, troubled over the Holy Temple, He immediately sent Gad the prophet to him and showed him the place of the Holy Temple, as it is written “And Gad came to David on that day, and said to him, ‘Go up to erect an altar to the Lord in the threshing-floor of Aravnah the Jebusite.’” (Shmuel II 24:18) David went there immediately, as it says “And David went up according to the word of Gad, as the Lord had commanded. (Shmuel II 24:19) He found there the altar where Adam, the first man, made offerings, where Noach made offerings, where Avraham made offerings. Once he found it he began to measure, saying ‘from here to here will be the Courtyard, from here to here will be the Holy of Holies’ as it says “And David said, ‘This is the House of the Lord God…” (Divre HaYamim I 22:1) And how could he declare “…and this is the altar for burnt offerings for Israel” (ibid.)? This is what is meant that the Holy One does not nullify the desire of the righteous, but rather gives them what they seek in order to fulfill “He does the will of those who fear Him…” (Tehillim 145:19)
מדרש שמואל (בובר) פרשה לא
[ד] וישלח ידו המלאך (אל) ירושלם לשחתה, ויאמר למלאך המשחית בעם רב (ש"ב =שמואל ב'= כ"ד ט"ז), אמרו אותו היום מת אבישי בן צרויה, ויאמר למלאך המשחית בעם רב, רב הוא משכונא דגבך. ויבא גד אל דוד [ביום ההוא] ויאמר לו עלה הקם [לה'] מזבח וגו', למה דוד דומה באותה שעה, לאחד שהיה מכה את בנו, ולא היה יודע בשל מה הוא מכהו, באחרונה אמר לו דע על נקמת פלוני הכיתך, כך כל אותן האוכלוסין שנפלו לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו בבנין בית המקדש, והרי דברים קל וחומר, ומה אלו [שלא] ראו בבנין בית המקדש כך, אנו על אחת כמה וכמה, לפיכך התקינו הנביאים הראשונים שיה' ישראל מתפללין שלשה פעמים בכל יום, ואומרים השב שכינתך לציון וסדר עבודתך לירושלם עירך.
Midrash Shmuel 31
“And the angel stretched out his hand toward Jerusalem to destroy it… and he said to the angel that destroyed among the people, ‘It is enough; now stay your hand.’” (Shmuel II 24:16) They said that on that very day Avishai ben Tzruriah died, ‘and he said to the angel that destroyed among the people, it is enough (rav),’ great (rav) is the collateral which you have collected. And Gad came to David on that day, and said to him, "Go up to erect an altar to the Lord..." (Shmuel II 24:18) What was David like in that moment? Like a son struck by his father who does not know why he has been beaten. In the end his father says to him ‘you should know that it is revenge for such and such that I hit you.’ So too all that multitude who died only died because David did not seek the building of the Holy Temple. This is an a fortiori argument: if those who never saw the Holy Temple were treated thusly, we all the more so. Therefor the first prophets decreed that Israel should pray three times every day, saying ‘return Your Presence to Zion and the order of Your sacrificial service to Your city Jerusalem.