I - When Fasting Was Common
a. Foundations: Rambam Fasts 1:4
וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהִתְעַנּוֹת עַל כָּל צָרָה שֶׁתָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר עַד שֶׁיְּרֻחֲמוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וּבִימֵי הַתַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ זוֹעֲקִין בִּתְפִלּוֹת וּמִתְחַנְּנִים וּמְרִיעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת בִּלְבַד. וְאִם הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ מְרִיעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָר. הַשּׁוֹפָר מְקַצֵּר וְהַחֲצוֹצְרוֹת מַאֲרִיכוֹת. שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּחֲצוֹצְרוֹת. וְאֵין תּוֹקְעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת וְשׁוֹפָר כְּאֶחָד אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים צח ו) "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'":
And it is (a rabbinic commandment) from the words of the Scribes to fast for each trouble that comes upon the community until they are granted mercy from the Heavens. And on these fast days, we yell out with prayers and supplicate and sound only the trumpets. And if they were in the Temple, they would sound trumpets and the shofar. The shofar blows short and the trumpets blow long, since the commandment of the day is with trumpets. And we only blow with the trumpets and the shofar at the same time in the Temple, as it is stated (Psalms 78:6), "With trumpets and the blast of the horn raise a shout before the Lord, the King."
b. Contemporary Example:
Half-Day Fast and Day of Prayer Tomorrow
The Orthodox Union and the Rabbinical Council of America join in the call of the Moetzes Gedolei HaTorah of Agudath Israel for a half-day fast on Thursday, March 19.
Only those who feel very well and are not in any risk category should fast until Chatzos (midday).
One and all should engage in extra Tehillim (Psalms) and intense Tefillah (prayer). May Hashem hear our prayers with mercy and compassion and eradicate this plague from our midst.
Comment: Not widely adopted, and even then, only a half a day.
c. When fasting was common: Anglo-American examples. Great London Fire (1666), Mass. Government Act (1774) National Fast Day (1863)
Great London Fire (October 10, 1666)
● Mass. Government Act (1774) - Intolerable Acts
Resolution of the House of Burgesses Designating a Day of Fasting and Prayer
Tuesday, the 24th of May, 1774.
This House being deeply impressed with Apprehension of the great Dangers to be derived to British America, from the hostile Invasion of the City of Boston, in our Sister Colony of Massachusetts Bay, whose Commerce and Harbour are on the 1st Day of June next to be stopped by an armed Force, deem it highly necessary that the said first Day of June be set apart by the Members of this House as a Day of Fasting, Humiliation, and Prayer, devoutly to implore the divine Interposition for averting the heavy Calamity, which threatens Destruction to our civil Rights, and the Evils of civil War; to give us one Heart and one Mind firmly to oppose, by all just and proper Means, every Injury to American Rights, and that the Minds of his Majesty and his Parliament may be inspired from above with Wisdom, Moderation, and Justice, to remove from the loyal People of America all Cause of Danger from a continued Pursuit of Measures pregnant with their Ruin.
Ordered, therefore, that the Members of this House do attend in their Places at the Hour of ten in the Forenoon, on the said 1st Day of June next, in Order to proceed with the Speaker and the Mace to the Church in this City for the Purposes aforesaid; and that the Reverend Mr. Price be appointed to read Prayers, and the Reverend Mr. Gwatkin to preach a Sermon suitable to the Occasion.
Ordered, that this Order be forthwith printed and published. By the House of Burgesses.
● Civil War (1863)
Proclamation Appointing a National Fast Day
Washington, D.C.
March 30, 1863
By the President of the United States of America.
A Proclamation.
Whereas, the Senate of the United States, devoutly recognizing the Supreme Authority and just Government of Almighty God, in all the affairs of men and of nations, has, by a resolution, requested the President to designate and set apart a day for National prayer and humiliation.
And whereas it is the duty of nations as well as of men, to own their dependence upon the overruling power of God, to confess their sins and transgressions, in humble sorrow, yet with assured hope that genuine repentance will lead to mercy and pardon; and to recognize the sublime truth, announced in the Holy Scriptures and proven by all history, that those nations only are blessed whose God is the Lord.
And, insomuch as we know that, by His divine law, nations like individuals are subjected to punishments and chastisements in this world, may we not justly fear that the awful calamity of civil war, which now desolates the land, may be but a punishment, inflicted upon us, for our presumptuous sins, to the needful end of our national reformation as a whole People? We have been the recipients of the choicest bounties of Heaven. We have been preserved, these many years, in peace and prosperity. We have grown in numbers, wealth and power, as no other nation has ever grown. But we have forgotten God. We have forgotten the gracious hand which preserved us in peace, and multiplied and enriched and strengthened us; and we have vainly imagined, in the deceitfulness of our hearts, that all these blessings were produced by some superior wisdom and virtue of our own. Intoxicated with unbroken success, we have become too self-sufficient to feel the necessity of redeeming and preserving grace, too proud to pray to the God that made us!
It behooves us then, to humble ourselves before the offended Power, to confess our national sins, and to pray for clemency and forgiveness.
Now, therefore, in compliance with the request, and fully concurring in the views of the Senate, I do, by this my proclamation, designate and set apart Thursday, the 30th. day of April, 1863, as a day of national humiliation, fasting and prayer. And I do hereby request all the People to abstain, on that day, from their ordinary secular pursuits, and to unite, at their several places of public worship and their respective homes, in keeping the day holy to the Lord, and devoted to the humble discharge of the religious duties proper to that solemn occasion.
All this being done, in sincerity and truth, let us then rest humbly in the hope authorized by the Divine teachings, that the united cry of the Nation will be heard on high, and answered with blessings, no less than the pardon of our national sins, and the restoration of our now divided and suffering Country, to its former happy condition of unity and peace.
In witness whereof, I have hereunto set my hand and caused the seal of the United States to be affixed.
Done at the City of Washington, this thirtieth day of March, in the year of our Lord one thousand eight hundred and sixty-three, and of the Independence of the United States the eighty seventh.
By the President: Abraham Lincoln
William H. Seward, Secretary of State.
II - Shifting Away From Fasting
a. Yahrzeit Fast: Nedarim 12a,
b. Sefer Chasidim 231, 232
מה שמתענין ביום שמת אביהן שהרי דוד התענה על שאול כי קראו אבי וצם על יהונתן ועל אבנר כי יש לצום על מיתת אדם חשוב וכתיב (בראשית לב לג) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה כי אמרו הואיל ופשענו שהנחנו הלילה הזקן לבדו ולכך אירע לו בשבילנו לכך נדרו שלא לאכול גיד הנשה ד"א דין הוא לפי שהאב והבן גוף אחד ודין שיצטערו הבנים:
כי הנה מעשה ברב סעדיה בן יוסף החכם באחד שהלך למדינת הים עם עבדו והוליך עמו ממון גדול ואשתו היתה מעוברת לימים מת האדון והניח כל הממון והלך העבד והחזיק בנכסיו ואמר העבד אני בנו כשגדל הבן שהולידה שמע שמת אביו הלך לתבוע נכסיו שהחזיק בהן העבד ונתחתן בגדולי הדור והיה ירא הבן לפתוח פיו פן יהרגוהו ונתאכסן בבית רב סעדיה והניח לפניו לאכול ולא אכל עד ששם לפניו אלו הדברים נתן לו עצה לדבר אל המלך וכן עשה שלח המלך אחר רב סעדיה לדון דין זה וצוה רב סעדיה להקיז דם זה בספל אחד ודם זה בספל אחד (ולקח עצם לעומת עצם של אבי הבן) והניחו בספל העבד ולא נבלע הדם ולקח העצם ושם אותו בספל הבן ונבלע הדם בעצם כי היו גוף אחד ולקח רב סעדיה הממון ונתנו לבנו שבא הרי ראוי לבן שיתעצב ביום מיתת אביו וכן אמר איוב כי לא סגר דלתי בטני ולא אמר בטן אמי שהכל כגוף אחד וכתיב (איוב ג א) ויקלל את יומו. וירמיה כן עשה שלעולם לשנה הבאה באותו יום לא היה שמח לכן יש להתענות ביום שמת אביו:
c. Shulchan Aruch Yoreh Deah 402:4
מצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו (כל בו בשם הר"מ וע"פ) ומתענין יום המיתה ולא יום הקבורה (מהרי"ו סי' קכ"א ומהרא"י סי' רצ"ו והאחרונים)
It is a religious duty to fast [on] the day that one's father or mother died,45 and one fasts on the day of death and not on the day of burial,
d. Taamei HaMinhagim page 483, in name of Shpoler Zaide
e. Second Example of Change - Teshuvah Hamishkal
● Orchot Chaim
אורחות חיים חלק א ליקוטים מספר הכפרות שחבר הר' אליעזר מגרמיישא ז"ל
ארבעה תשובות הן ואלו הן ...תשובת המשקל ...כלל אמרו בתשובה כפי הנאת החוטא יש לו לעשות תשובה
● Nodah BiYehuda OC I 35
והנה מה שביקש מעלתו ממני לסדר לבעל תשובה זה תשובה על עונו והזכיר שהוא אדם חלוש מאוד לא יסבול קושי התעניתים וסיגופים גם הזכיר נפלאות מהתמדת לימודו יומם ולילה ואינו שח שיחה בטילה כלל ואינו שוכב בלילה במטה כלל. הנה הקשה לשאול ממני דבר קשה שאיני רגיל להשיב לשואל ממני שאלה בדבר שלא אוכל למצוא שורש בדברי הגמ' והפוסקים כי לא מצינו בכל התלמוד מספר התעניות ימים חרוצים וקצובים לכל חטא ואשמה כפי חומר העון. הן אמת שצום כתיב בפסוק בנביאים לצורך התשובה שובו עדי בצום וגו'. אמנם הגבלת מספר התעניתים לא נתפרש לא בכתוב ולא בגמרא רק שספרי המוסר והתשובה האריכו בזה ורוב דבריהם בנוים על סברות כרסיות בלי שורש, וספר אחד נשען על חבירו בלי יסוד כלל. ומצינו בזה הרבה חומרות והרבה קולות ולכן קשה עלי להשיב בזה, וביחוד אחרי רואי שהבעל תשובה עצמו הוא צורבא מרבנן יסדר הוא לעצמו הלא כל ספרי המוסר והתשובה מצויים ביד כל אדם. אמנם אחרי אשר מעלתו מפציר בזה והאיש הוא צורבא מרבנן ואיש חלוש לכן לא אמנע מלדבר קצת בזה. והנה עונו גדול מנשוא מצד חומר העון עצמו עון אשת איש ובפרט שהתמיד בחטא זה שלש שנים רצופות והיה עמה בבית ושכיחא לי' בודאי שאין מספר לרוב פעמים שבא עליה ולא יספיקו לו שנות מתושלח למספר התעניות בתשובת המשקל לפי תשובות הרוקח שדבריו דברי קבלה ואין לדמות דבריו לדברי האחרונים. ומה שהמציא בעל קנה חכמה תקנה לשבים שדי אם יעשה תשובת המשקל על אותה עבירה שלש פעמים דבר זה אין לו יסוד ואטו מי שעבר עבירה שיש בה מלקות כ' פעמים והתרו בכל פעם מי סגי לו בג' פעמים מלקות והלא הב"ד מלקין אותו לפי מספר ההתראות ומשנה ערוכה אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת וארישא קאי שהיה שותה כל היום. ומה שלקח סמוכים שבפעם השלישית כבר נכתם עונו בנשמתו מעבר לעבר ואין מקום לחטא הרביעי לחול דבר זה אין לו שחר ואטו בנשמתו לבד פוגם והלא פוגם למעלה וכשארז"ל ותשכח אל מחוללך. ולא עוד לו יהיה כדבריו עון עצמו אינו נמחק וכל אחד רווחא שביק וכאשר שב על הראשונים חלו האחרונים, וכעין שארז"ל במס' שבועות דף כ"ז ע"ב חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא דאי משכחת רווחא חייל שאם נשאל על הראשונה חיילא שניה. ואין דרכי לעיין בספרים הללו רק קצת אני זכור מילדותי:
אלא שאומר אני כל זה אם היה התענית דבר המעכב בתשובה אבל באמת אין התענית רק דבר טפל לתשובה, ועיקר התשובה הוא עזיבת חטא וידוי דברים בלב נשבר חרטה בלב שלם התקרבות והתלהבות לאהוב את הבורא והיינו תשובה שישוב אל ה' וירחמהו, וישוב אל ה' היינו שידבק בו אבל שאר דברים תענית וסיגופים אינם עיקרים. ותדע הרי זה בלתי ספק שהתשובה מכפרת כפרה גמורה ודבר זה מפורסם בתורה ונביאים וכתובים ובשני התלמודים ובכל המדרשים והנביא אומר (יחזקאל י״ח:כ״ז) ובשוב רשע מרשעתו וגו' (שם לג) כל חטאתיו אשר חטא לא תזכרנה לו וגו'. וגם זה אין ספק בו בזמן שסנהדרין היה נוהג אם עבר על חייבי מיתות ב"ד אחר ההתראה אף אם שהו עדים ולא באו לבית דין שנים רבות ובין כך עשה זה תשובה והרבה סיגופים ותעניות לאין מספר יותר ויותר מתשובת המשקל הנזכר ברוקח ושוב אחר כל התשובה באו עדים לב"ד והעידו הא ודאי שאין הב"ד משגיחין על תשובתו ושורפין וסוקלין לפי עונש החטא, והדבר יפלא כיון שודאי שהתשובה הועילה וכבר סר עונו וחטאתו נתכפרה למה יומת ונקי וצדיק אל תהרוג כתיב. ובהדיא אמרו בריש אלו הן הלוקין חייבי מיתות עשה תשובה אין בית דין מוחלין לו. אלא ודאי גזירת הכתוב הוא שאלמלא כן בטלו עונשי תורה בכללן ואין אדם שיומת בב"ד כי יאמר חטאתי והנני שב וכיון שהקב"ה רצה ליתן עונש מיתה על קצת עונות כדי שיתיירא האדם מלעבור לכן נחוץ הוא שלא תועיל התשובה להציל ממיתת ב"ד. ואי ס"ד שתשובת המשקל הוא עיקר בתשובה א"כ ודאי שנאמר למשה מסיני כל עון ואשמה משקלה ומשקל תשובתה לפי ערכה, ומעתה למה לא יועיל תשובה להציל ממיתת ב"ד ואעפ"כ כל עונשי מיתת ב"ד לא יבוטלו דנחזי אנן אם סיגף עצמו לפי משקלו ובפרט שהרבה סיגופים יש שאין להערים כגון לישב ערום בפני הדבורים וגלגול שלג וכיוצא מהנזכר בספרי התשובה ומי שלא עשה לפי משקלו יומת בבית דין, וגם בתענית אין להערים שאם העדים יבואו תיכף לבית דין יומת שהרי עדיין לא התענה. ואין לומר דאכתי היו בטלים כל עונשי ב"ד משום דבשעת התראה הוא ספק פן יעשה תשובה והוה התראת ספק, הא ליתא דמן הסתם העדים יביאוהו תכף לב"ד, ועוד תינח למ"ד התראת ספק לא שמה התראה אבל למ"ד שמה התראה וכן קיימ"ל מאי איכא למימר, אלא ודאי שאין לסיגופים ותעניות עיקר מן התורה ועיקר התשובה הוא חרטה גמורה. וזה יכול להיות ברגע אחד ואם אתה אומר שתשובה תציל ממיתת ב"ד בטלו כל דיני מיתות ב"ד:
III - Fasting in Tanach
a. Prayer: Esther 4
לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַי וְאַל־תֹּאכְל֨וּ וְאַל־תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם גַּם־אֲנִ֥י וְנַעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן וּבְכֵ֞ן אָב֤וֹא אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־כַדָּ֔ת וְכַאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי׃
“Go, assemble all the Jews who live in Shushan, and fast in my behalf; do not eat or drink for three days, night or day. I and my maidens will observe the same fast. Then I shall go to the king, though it is contrary to the law; and if I am to perish, I shall perish!”
b. Grief: Burial of Shaul and Yonatan Samuel I 31
וַיָּק֜וּמוּ כָּל־אִ֣ישׁ חַיִל֮ וַיֵּלְכ֣וּ כָל־הַלַּיְלָה֒ וַיִּקְח֞וּ אֶת־גְּוִיַּ֣ת שָׁא֗וּל וְאֵת֙ גְּוִיֹּ֣ת בָּנָ֔יו מֵחוֹמַ֖ת בֵּ֣ית שָׁ֑ן וַיָּבֹ֣אוּ יָבֵ֔שָׁה וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖ם שָֽׁם׃
all their stalwart men set out and marched all night; they removed the bodies of Saul and his sons from the wall of Beth-shan and came to Jabesh and burned them there.
וַיִּקְחוּ֙ אֶת־עַצְמֹ֣תֵיהֶ֔ם וַיִּקְבְּר֥וּ תַֽחַת־הָאֶ֖שֶׁל בְּיָבֵ֑שָׁה וַיָּצֻ֖מוּ שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ (פ)
Then they took the bones and buried them under the tamarisk tree in Jabesh, and they fasted for seven days.
c. Repentance: Nineveh: Book of Yonah 4
וַֽיַּאֲמִ֛ינוּ אַנְשֵׁ֥י נִֽינְוֵ֖ה בֵּֽאלֹהִ֑ים וַיִּקְרְאוּ־צוֹם֙ וַיִּלְבְּשׁ֣וּ שַׂקִּ֔ים מִגְּדוֹלָ֖ם וְעַד־קְטַנָּֽם׃
The people of Nineveh believed God. They proclaimed a fast, and great and small alike put on sackcloth.
וַיִּגַּ֤ע הַדָּבָר֙ אֶל־מֶ֣לֶך נִֽינְוֵ֔ה וַיָּ֙קָם֙ מִכִּסְא֔וֹ וַיַּעֲבֵ֥ר אַדַּרְתּ֖וֹ מֵֽעָלָ֑יו וַיְכַ֣ס שַׂ֔ק וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הָאֵֽפֶר׃
When the news reached the king of Nineveh, he rose from his throne, took off his robe, put on sackcloth, and sat in ashes.
וַיַּזְעֵ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ בְּנִֽינְוֵ֔ה מִטַּ֧עַם הַמֶּ֛לֶךְ וּגְדֹלָ֖יו לֵאמֹ֑ר הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה הַבָּקָ֣ר וְהַצֹּ֗אן אַֽל־יִטְעֲמוּ֙ מְא֔וּמָה אַ֨ל־יִרְע֔וּ וּמַ֖יִם אַל־יִשְׁתּֽוּ׃
And he had the word cried through Nineveh: “By decree of the king and his nobles: No man or beast—of flock or herd—shall taste anything! They shall not graze, and they shall not drink water!
וְיִתְכַּסּ֣וּ שַׂקִּ֗ים הָֽאָדָם֙ וְהַבְּהֵמָ֔ה וְיִקְרְא֥וּ אֶל־אֱלֹהִ֖ים בְּחָזְקָ֑ה וְיָשֻׁ֗בוּ אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָֽרָעָ֔ה וּמִן־הֶחָמָ֖ס אֲשֶׁ֥ר בְּכַפֵּיהֶֽם׃
They shall be covered with sackcloth—man and beast—and shall cry mightily to God. Let everyone turn back from his evil ways and from the injustice of which he is guilty.
מִֽי־יוֹדֵ֣עַ יָשׁ֔וּב וְנִחַ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְשָׁ֛ב מֵחֲר֥וֹן אַפּ֖וֹ וְלֹ֥א נֹאבֵֽד׃
Who knows but that God may turn and relent? He may turn back from His wrath, so that we do not perish.”
d. Overlap Between Repentance and Grief: Achav - Melachim I 21
וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אַחְאָ֜ב אֶת־הַדְּבָרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ וַיִּקְרַ֣ע בְּגָדָ֔יו וַיָּֽשֶׂם־שַׂ֥ק עַל־בְּשָׂר֖וֹ וַיָּצ֑וֹם וַיִּשְׁכַּ֣ב בַּשָּׂ֔ק וַיְהַלֵּ֖ךְ אַֽט׃ (ס)
When Ahab heard these words, he rent his clothes and put sackcloth on his body. He fasted and lay in sackcloth and walked about subdued.
וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־אֵלִיָּ֥הוּ הַתִּשְׁבִּ֖י לֵאמֹֽר׃
Then the word of the LORD came to Elijah the Tishbite:
הֲֽרָאִ֔יתָ כִּֽי־נִכְנַ֥ע אַחְאָ֖ב מִלְּפָנָ֑י יַ֜עַן כִּֽי־נִכְנַ֣ע מִפָּנַ֗י לֹֽא־אבי [אָבִ֤יא] הָֽרָעָה֙ בְּיָמָ֔יו בִּימֵ֣י בְנ֔וֹ אָבִ֥יא הָרָעָ֖ה עַל־בֵּיתֽוֹ׃
“Have you seen how Ahab has humbled himself before Me? Because he has humbled himself before Me, I will not bring the disaster in his lifetime; I will bring the disaster upon his house in his son’s time.”
IV - Theories of Yom Kippur Fasting
● Negation Theories: Punish Man, reduce his material nature
a. Self-affliction – Abrabanel, Seforno (cf. shibalei haleket)
● Abrabanel
הנה התבאר שענוי הוא שם כולל לכל דבר מצער את הנפש ומפני זה צוה יתברך ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה לה' ר"ל תענו את נפשותיכם בתשובה ובחרטה ובעזיבת המעשים הרעים ובטול המחשבות הרעות כי כל זה נכלל בענוי נפש ובזה תקריבו אשה לה' כי הוא בצום כי יעשה קרבן מחלבם ודמם באותו ענוי כאלו אמר והקרבתם אשה לה' והקרבתם עצמכם אשה לה' ולזה סמך הקרבת האשה לענוי נפש.
● Seforno
(כז) אך בעשור לחדש השביעי. אף על פי שבשאר מקראי קדש ראוי לשמוח ולהתענג גם באכילה ושתיה כאמרו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו (נחמיה ח, י) מכל מקום בעשור לחדש הוא יום הכפורים להתודות ולהתאונן גבר על חטאיו ואינו יום שמחה ותענוג אבל הוא יום ענוי כאמרו ועניתם את נפשותיכם
● Shibalei HaLeket (307) on Eating on Erev Yom Kippur
רבינו ישעיה זצ"ל פירש יש לו שכר על אכילתו כאילו צוהו השם להתענות תשיעי ועשירי ונתענה. או יש לומר שמפני שאוכל יפה בערב יום הכיפורים וביום הכיפורים מתענה קשה לו עינויו יותר. ואחי ר' בנימין זצ"ל פי' כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו נתענה תשיעי ועשירי להוציא מלבן של צדוקין שמתענין גם בתשיעי לפי שלא ניתן הכתוב לידרש אלא לחכמים
B. Offering Oneself as a Sacrifice: Berachot 17a, Selichot
● Berachot 17a
רַב שֵׁשֶׁת כִּי הֲוָה יָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא, בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי לְפָנֶיךָ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אָדָם חוֹטֵא — וּמַקְרִיב קָרְבָּן. וְאֵין מַקְרִיבִין מִמֶּנּוּ, אֶלָּא חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ, וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. וְעַכְשָׁיו יָשַׁבְתִּי בְּתַעֲנִית וְנִתְמַעֵט חֶלְבִּי וְדָמִי, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט כְּאִילּוּ הִקְרַבְתִּיו לְפָנֶיךָ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְתִרְצֵנִי״.
The Gemara recounts that when Rav Sheshet would sit in observance of a fast, after he prayed he said as follows:
Master of the Universe, it is revealed before You
that when the Temple is standing, one sins and offers a sacrifice.
And although only its fat and blood were offered from that sacrifice on the altar, his transgression is atoned for him.
And now, I sat in observance of a fast and my fat and blood diminished.
May it be Your will that my fat and blood that diminished be considered as if I offered a sacrifice before You on the altar,
and may I find favor in Your eyes.
● Selichot, Erev Yom Kippur
יֵרָצֶה צוֹם עַמְּךָ
אֲשֶׁר דָּמוֹ לְךָ מַזֶּה.
חֲשֹׁב חֶלְבּוֹ כְּעַל־זֶבַח
וְקָרְבָּנוֹ אַל תִּבְזֶה.
חֲתֹם עָלָיו אוֹת־חַיִּים
וּתְפִלָּתוֹ תֶחֱזֶה.
מָחָר יִהְיֶה הָאוֹת הַזֶּה:
Accept Your people’s fast
who sprinkle their blood to You;
consider their fat as an offering,
do not disdain their sacrifice.
Set upon them the sign of life—
regard their prayer.
This sign will take place tomorrow.
C. Weakening Human Strength: Sefer HaChinuch
ספר החינוך מצוה שיג
משרשי המצוה, שהיה מחסדי השם על כל בריותיו לקבוע להם יום אחד בשנה לכפר על החטאים עם התשובה, וכמו שכתבתי בארוכה בסדר אחרי מות מצות עשה א', ולכן נצטוינו להתענות בו, לפי שהמאכל והמשתה ויתר הנאות חוש המישוש יעוררו החומר להמשך אחר התאוה והחטא, ויבטלו צורת הנפש החכמה מחפש אחר האמת שהוא עבודת האל ומוסרו הטוב והמתוק לכל בני הדעת. ואין ראוי לעבד ביום בואו לדין לפני אדוניו לבוא בנפש חשוכה ומעורבבת מתוך המאכל והמשתה, במחשבות החומר אשר היא בתוכו, שאין דנין את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה, על כן טוב לו להגביר נפשו החכמה ולהכניע החומר לפניה באותו היום הנכבד, למען תהיה ראויה ונכונה לקבל כפרתה, ולא ימנענה מסך התאוות.
It is from the roots of the commandment that it was from the kindnesses of God towards His creatures to establish one day to atone for their sins with repentance - and as I wrote at length in the Order of Achrei Mot (Sefer HaChinukh 185) in the commandment of the service for Yom Kippur. And we were therefore commanded to fast on this day; as food and drink and the rest of the sensual pleasures propel the physical matter toward desire and sin, and they cause people to negate the form of the wise soul from seeking truth - which is the service of God and His ethics [which are] good and sweet for anyone with knowledge. And it is not fitting to do [this] on the day of his coming to judgement in front of his Master; to come with a soul darkened and confused from the food and drink, with thoughts of the material which is in it. As we only judge a person according to his deeds of that time. Therefore it is good for him to strengthen his wise soul and to subdue the physical in front of it on this glorious day, so that [the soul] will be fitting and prepared to receive its atonement, and [that] the veil of desires not prevent it.
D. Rehearsal of Death: Franz Rosenzweig, The Star of Redemption
● Affirmation Theories: Man as an Angel, an Agent of Dignity: Seeing the Best Version of Ourselves
E. Angels? Pirkei DeRabbi Eliezer, Kuzari
● Rosh Yoma 8:24
כדאיתא בפירקא דרבי אליעזר (פמ"ו ע"ש) ראה סמאל שלא מצא חטא בישראל ביום הכפורים ואמר רבון העולם יש לך עם אחד כמלאכי השרת. מה מלאכי השרת יחיפי רגל אף ישראל יחיפי רגל ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין להם קפצים כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה אף ישראל כן ביום הכפורים. מה מלאכי השרת שימת שלום ביניהם אף ישראל ביום הכפורים כן. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא אף ישראל כן ביום הכפורים. ומתוך מדרש זה נהגו באשכנז הרבה בני אדם שעומדים כל היום בזקיפה.
● Kuzari - Being an Angel
The fast of this day is such as brings one near to the angels, because it is spent in humility and contrition, standing, kneeling, praising and singing. All his physical faculties are denied their natural requirements, being entirely abandoned to religious service, as if the animal element had disappeared. The fast of a pious man is such that eye, ear, and tongue share in it, that he regards nothing except that which brings him near to God
F. A Greater Shabbat: Ibn Ezra, Rambam
● Vayikra 23
שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם׃ (פ)
It shall be a sabbath of complete rest for you, and you shall practice self-denial; on the ninth day of the month at evening, from evening to evening, you shall observe this your sabbath.
● Ibn Ezra
שבת שבתון – יש אומרים: שביתה לנפש ולגוף.
ואחרים אמרו: שהוא שביתת השביתה שאין למעלה ממנה.
● Rambam, Shevitat Asor
מִצְוַת עֲשֵׂה אַחֶרֶת יֵשׁ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְהִיא לִשְׁבֹּת בּוֹ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז כט) "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ אֵי זֶה הוּא עִנּוּי שֶׁהוּא לַנֶּפֶשׁ זֶה הַצּוֹם. וְכָל הַצָּם בּוֹ קִיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה. וְכָל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בּוֹ בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג כט) "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה". מֵאַחַר שֶׁעָנַשׁ הַכָּתוּב כָּרֵת לְמִי שֶׁלֹּא נִתְעַנָּה לָמַדְנוּ שֶׁמֻּזְהָרִין אָנוּ בּוֹ עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְכָל הָאוֹכֵל אוֹ הַשּׁוֹתֶה בּוֹ בְּשׁוֹגֵג חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה:
Another positive command concerning Yom Kippur requires us to abstain from eating or drinking on that day, as it is written: "You shall afflict yourselves" (Leviticus 16:29). According to tradition, self-affliction signifies fasting. Whoever fasts on Yom Kippur fulfills a positive command, and whoever eats or drinks on it breaks a positive command and transgresses a negative command, as it is written: "Whoever will not abstain and fast on that day shall be cut off" (Leviticus 23:29). Since the verse [explicitly] punished one who did not afflict himself [with] the punishment of excision, we have [also] learned that we are warned about eating and drinking on it. And anyone who eats or drinks on it inadvertently must bring a fixed sin-offering.
וְכֵן לָמַדְנוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁאָסוּר לִרְחֹץ בּוֹ אוֹ לָסוּךְ אוֹ לִנְעל אֶת הַסַּנְדָּל אוֹ לִבְעל. וּמִצְוָה לִשְׁבֹּת מִכָּל אֵלּוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁשּׁוֹבֵת מַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז לא) (ויקרא כג לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן שַׁבָּת לְעִנְיַן (אֲכִילָה) וְשַׁבָּתוֹן לְעִנְיָנִים אֵלּוּ. וְאֵין חַיָּבִין כָּרֵת אוֹ קָרְבָּן אֶלָּא עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. אֲבָל אִם רָחַץ אוֹ סָךְ אוֹ נָעַל אוֹ בָּעַל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
We have also learned from the oral tradition that it is forbidden to wash [one's body], anoint oneself, wear shoes, or have sexual relations on it. And it is a commandment to refrain from all of these [activities] in the same manner that one refrains from eating and drinking, as it is stated (Leviticus 16:31), "a Sabbath of rest" — "a Sabbath" for the matter of (eating); "rest" for these [other] matters. But one is only liable for excision or an offering for eating and drinking. However, if one washed, anointed, put on shoes, or had sexual relations, he is given (rabbinic) lashes for rebellion.
● Rambam Moreh Nevukhim 3:43
וענין צום כפור ג"כ סבתו מבוארת, שהוא נותן דעת התשובה, והוא היום שירד בו אדון הנביאים בלוחות שניות ובשרם בסליחת חטאם הגדול, והיה היום ההוא לנצח יום תשובה ועבודה גמורה, ולזה נאסרה בו כל הנאה גשמית וכל טורח ותועלת הגוף, ר"ל המלאכות אין עושים בו רק הוידוים, ר"ל שיודה בחטאיו וישוב מהם.
The object of the Fast of Atonement is evident. The Fast creates the sense of repentance; it is the same day on which the chief of all prophets came down [from Mount Sinai] with the second tables, and announced to the people the divine pardon of their great sin; the day was therefore appointed for ever as a day devoted to repentance and true worship of God. For this reason all material enjoyment, all trouble and care for the body, are interdicted, no work may be done; the day must be spent in confession; everyone shall confess his sins and abandon them.
● Some implications of this view: Rav Aharon Lichtenstein/R. Moshe Soloveitchik on the Offer of Food to the “Ish Itti”
ראיה לדבר הביא ר' משה זצ"ל מדברי המשנה, יומא דף ס"ו, ע"ב: דתנן
"מיקירי ירושלים היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה. עשר סוכות מירושלים ועד צוק, תשעים ריס שבעה ומחצה לכל מיל. על כל סוכה וסוכה אומרים לו: הרי מזון והרי מים".
ויעויין בגמרא שם (ס"ז, ע"א)
"תנא מעולם לא הוצרך אדם לכך, אלא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו".
ולפי זה, היה מקום לומר שאף אם נחלש והוצרך לא היה מותר לו לאכול, ולא היו אומרים כך אלא לעידוד. אך יעויין ברמב"ם (פ"ג הל' עבודת יום הכיפורים הלכה ז')
"על כל סוכה וסוכה אומרין לו: הרי מזון והרי מים. אם כשל כוחו וצריך לאכול, אוכל; ומעולם לא הוצרך אדם לכך". (והשוה תוס' ישנים על אתר, ד"ה 'לא', אלא שהגרסא שם אינה ברורה, ואכמ"ל).
וכן לכאורה מוכרח מן הסוגיא עצמה, שהרי אם במקרה ויזדקק יהא אסור לו לאכול; הרי אין כאן פת בסלו, שלא נוכחות האוכל מרגיעה, אלא אפשרות האכילה. ובכן כל שיודע שאסור לו לאכול אין כאן פת בסלו, דאטו דווקא במשלח עם הארץ עסקינן. אלא שלכאורה צ"ע, הלא מגזה"כ ד"במועדו - אפילו בטומאה, במועד - אפילו בשבת" לא למדנו אלא שעבודה דוחה איסור מלאכה דיום הכיפורים אך מנין לנו שיידחה איסור אכילה. וכי יעלה על הדעת, שאם נחלש הכהן והוצרך לאכול נבלה כדי שיוכל לעבוד, שנאמר שעבודה דוחה מאכלות אסורות. והמוכח מזה, שיש לראות 'עינוי' ו'שביתה' כגוש אחד; והיות וצד השביתה שבשבת שבתון נדחה או הותר מטעם עבודה, הוא הדין לצד העינוי. ואף אם נאמר שאין עבודה דוחה איסור אכילה ביום הכיפורים - וכדמשמע מדברי התו"י שם, וכן מפורש ביומא דף פ"א, ע"א: "מה לעינוי שלא הותר מכללו תאמר במלאכה שהותרה מכללה", והיינו כפי שפי' רש"י דמלאכה הותרה אצל גבוה אך לא עינוי (ומשם באמת יש להקשות על דברי הרמב"ם הנ"ל; ואולי ראה הסוגיות כחולקות, או אולי מלאכה הותרה, וכמפורש יומא דף מ"ו ע"ב, ועינוי רק הודחה, ואכמ"ל) - אין בזה סתירה ליסוד הנ"ל. מאחר שיש להסביר שלמרות העובדה שעינוי ושביתה מהווים קיום אחיד של שבת שבתון, אך מפאת היות האיסורים נפרדים, אין ללמוד מדחיית איסור המלאכה לדחיית איסור האכילה.u
ספר יראים סימן רכז שמחה בחג המצות וראש השנה לא כתיב מנלן מהיקש דר' יונה בשבועות פ"א [י' א'] אלה תעשו לה' במועדיכם א"ר יונה הוקשו כל המועדות זה לזה ויום הכפורים אע"פ שהוא בכלל המועדים אינו בכלל שמחה דהא כתיב ביה ועניתם את נפשותיכם
V- Shabbat Shabbaton as Reaching for Human Greatness
● Shabbat as a Day to Celebrate Human Dignity
וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃
On the seventh day God finished the work that He had been doing, and He ceased on the seventh day from all the work that He had done.
Why rest when God rests? R. Adin Steinsaltz - imitatio dei
Also explains why it is attached to Exodus. Slavery = lack of dignity.
● Heinrich Heine, Princess Shabbat
But on every Friday evening,
On a sudden, in the twilight,
The enchantment weakens, ceases,
And the dog once more is human
And his father’s halls he enters
As a man, with man’s emotions,
Head and heart alike uplifted,
Clad in pure and festal raiment.
“Be ye greeted, halls beloved,
Of my high and royal father!
Lo! I kiss your holy mezuzot,
Tents of Jacob, with my mouth!”
● Fasting as a Symbol of Human Endurance
https://www.jpost.com/opinion/columnists/the-first-word-survivors-yom-kippur-september-1945
Edith Cohen recalls her hunger pangs in a sealed cattle car on the way to Auschwitz from her home in Hungary. When her food ran out she chewed on one piece of chicken skin for four days just to keep something in her mouth. She was liberated by the Russians in spring 1945, so that by the time Yom Kippur came she had regained some strength and added a little weight to her 20 kilograms. Having "fasted" often during the Holocaust, she was unperturbed by the prospect of a 25-hour fast. For her it was "a piece of cake."
● Yom Kippur as Human Greatness
Rav Hutner, Pachad Yitzchak, Chapter 1, section 2
Who Will Win this War?, Hasidic Tales of the Holocaust, Yaffa Eliach, page 101