(ה) כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומניות. היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו או שהיתה שם מרחץ או חנות או רחים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו אינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי ואפילו היה מבני מבוי אחר אינם יכולים למונעו שהרי יש ביניהם אותה אומנות: הגה ורבים האומרים דבני החצר או המבוי שאינו מפולש אפילו בכי האי גוונא יכולים למחות אלא דבעל האומן אינו יכול למחות ולומר אתה פוסק חיי (בית יוסף בשם הרבה פוסקים).
אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה או מרחץ בצד מרחצו של זה יש להם למונעו ואם היה נותן עמהם מנת המלך אינם יכולים למנעו: הגה ורבים האומרים דאפ"ה אין לו רשות ליכנס למבוי שיש שם בני אומנתו דבעל האומנות יכול לעכב עליו שלא ליכנס למבוי שלו הואיל והוא מעיר אחרת אבל במבוי אחר אינו יכול למחות בו הואיל ונותן מס (טור והמגיד פ"י דשכנים וב"י בשם רש"י ותוס').
ובני העיר יכולין למחות בכל ענין ויכולין לומר אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים אע"פ שיש בהן כבר אומנות ואם לא נתן מס עד עכשיו ובא לעסוק במלאכתו ולתת מס י"א דבר אומנותו יכול לעכב עליו עד שישכיר לו בית ויהיה כבני העיר (תה"ד סי' שמ"ב) וי"א דלא מקרי נתינת מס במה שנותן מנת המלך אלא עד שיתן מס שלו למושל העיר הזאת דשייך לגבול שלהן (ב"י בשם רש"י) ואין חילוק בכל זה בין תלמיד חכם לאחר דאין חילוק אלא ברוכלין כמו שיתבאר בסמוך (טור) וי"א דאם בני העיר צריכין לתורתו אינם יכולין למחות בידו אף ע"פ שיש ת"ח אחר בעיר דקנאת סופרים תרבה חכמה (ב"י בשם הגהות אשירי) ת"ח המביא סחורה לעיר חייבין למנוע לכל אדם למכור עד שהוא ימכור שלו (טור) ואי איכא עובדי כוכבים דמזבני דליכא רווחא לת"ח מותר כל אדם למכור (טור בשם הרמ"ה) ועיין ביו"ד סי' רמ"ג.
אדם שיש לו עובד כוכבים מערופי"א יש מקומות שדנין שאסור לאחרים לירד לחיותו ולעסוק עם העובדי כוכבים ההוא ויש מקומות שאין דנין ויש מתירין לישראל אחר לילך לעכו"ם ההוא להלוות לו ולעסוק עמו ולשחודיה ליה ולאפוקי מניה דנכסי עובדי כוכבים הם כהפקר וכל הקודם זכה ויש אוסרין (כל זה במרדכי פ' לא יחפור והגהות מיימוני פ"ו דשכנים וע' לקמן סי' שע"ו) ואפילו ישראל שעושה מלאכה אצל עכו"ם ורגיל בכך אסור לישראל אחר ליכנס שם ולהוזיל המלאכה ואם רוצה לעשותו גוערין בו מיהו אם עבר ועשה אין מוציאין מידו (ב"י בשם הרשב"א) וע' לקמן סי' רכ"ז שני בני אדם הדרים ביחד והאחד רוצה להוזיל בהלוואת הרבית לעובדי כוכבים אין חבירו יכול למחות בו (רבי' ירוחם נ' כ"א ח"ו) וה"ה בכל כיוצא בזה ועיין לקמן סימן רכ"ח סעי"ח:
(ו) רוכלים המחזירים בעיירות אין בני המדינה יכולין לעכבן שתקנת עזרא היא שיהיו מחזרין כדי שיהיו הבשמים מצויין לבנות ישראל: הגה ולכן נ"ל דוקא מוכרי בשמים וכי האי גוונא אבל בשאר דברים אין חילוק בין רוכל לאחר אבל אינם קובעים מקום ויושבים בו אלא מדעת בני העיר ואם תלמיד חכם הוא קובע בכל מקום שירצה: הגה וה"ה מלמדי תינוקות דינן כתלמיד חכם (טור):
(ז) הסוחרים שמביאים סחורתם למכור בתוך העיירות בני העיר מעכבין עליהם מלמכור יד על יד כדרך חנונים ואם מכרו ביום השוק בלבד אין מונעים אותם והוא שימכרו בשוק אבל לא יחזרו על הפתחים אפי' ביום השוק ואם יש להם מלוה בעיר מוכרים כדי פרנסתם אפי' בלא יום השוק עד שיפרעו חובם וילכו להם: הגה וכן לענין הלוואת רבית לעובדי כוכבים ומזלות יכולין לעכב בידן אבל אינם יכולים לעכב בידן אם באים ביום השוק ומלוים ברבית לבני עיירות המתקבצים שם לבא בשוק (טור והגהות מיימוני פ"ו דשכנים) ואם יש להן מלו' בעיר יכולין ללות עד שישתכר כדי פרנסתו כדי שיגבה חובותיו (טור וב"י בשם תוס' והרא"ש).
י"א הא דבני העיר יכולין למחות בבני עיר אחרת היינו דוקא בדליכא פסיד' ללקוחות שמוכרין כשאר בני העיר וגם סחורתם אינה טובה יותר משל בני העיר אבל אם נותנין יותר בזול או שהוא יותר טובה שאז נהנין הלוקחין מהן אין מוכרי סחורות יכולין למחות (הרא"ש וטור בשם הר"י הלוי) ובלבד שיהיו הלוקחים ישראלים אבל בשביל עובדי כוכבים הנהנים לא (רבי ירוחם נ' ל"א ח"ו והמ"מ בפ"י משכנים) וכשמביאים סחורה אחרת שאין לבני העיר אע"פ דלא מוזלי במקח ואינה יותר טובה אינם יכולין למחות (ב"י מדברי הפוסקים) בני העיר שברחו לישוב מפני חשש סכנה אין בני הישוב יכולין לעכב בידן מלהרויח כשיעור חיותם עד שיעבור זעם וכפי מיעוט עסקן שנושאין ונותנין ישאו בעול עם הקהל ואם שייכים במס העיר לא יכולין לעכב (שם בשם המרדכי פרק לא יחפור) וכן מי שבאו להוציאו מן העיר שאין לו חזקת ישוב (ריב"ש) אין יכולים להוציאו עד שיגבה חובותיו ויכול להרויח בכדי כך כדי חיותו (ת"ה סימן ש"מ) וי"א הא דאינו צריך לתת מס רק כפי עסקיו היינו כשאינן רוצים להתיר לו הישוב אבל אם רוצים להתיר לו הישוב לגמרי צריך לתת מס כפי אחד מבני העיר מיד או ילך לדרכו (שם) ויש מי שחולק בזה (תשובת רשב"א סימן תרס"ד) בני העיר שעוסקין בסחורה בעיר אחרת אינן ברשותן לכוף אותן ליתן מס כפי רצונם אלא אומרים להם תנו כך וכך או מוחין בידן מלעסוק בעירם (רשב"א הנ"ל) בני עיר אחרת שבאין לפזר בעיר ואין מרויחין אין בני העיר יכולין למחות בהם אע"פ שמייקרים השער (מהרי"ק שורש קע"ג) וכל זה לא מיירי אלא כשבאים אחרים לעסוק בעיר שאינן דרים שם ולכן יכולים למחות בידן אע"פ שרוצים ליתן מס הואיל ולא היו שייכים במס עד הנה אבל אם רוצים לדור במקום ההוא וליתן מס ולהיות כאחד מבני העיר י"א דהרשות בידם דיוכל אדם לדור בכל מקום שירצה ואין הראשונים קנו העיר בחזקה (טור בשם הרא"ש ומרדכי פרק הנ"ל ועיין בב"י) ויש חולקין ואומרים דיכולין למחות בידם בפרט בזמן הזה שדרים תחת האומות ויש לחוש שאם יתוספו הדיורין שיבא לידי קלקול מן האומות ולכן הבא לדור הוי כרודף ולכולי עלמא אם בני העיר יכולים לסגור הדלת ולגרום עם המושלים שימחו בבאים לגור או ע"י מונע אחר הרשות בידם (מהרי"ק שורש קצ"ה).
ויש מקומות שנוהגין לעשות חרם חזקת ישוב (כ"כ המרדכי) ואז יכולין לכוף (על פי החרם) ולא מדינא ויכולין לגזור שלא לישא וליתן עם הבאים לדור בלא רשותם ואם יש רב בעיר יכול לגזור על הבא לדור אם הוא תלמידו (מרדכי פ' הנ"ל ותוס') וי"א דאין חרם חזקת ישוב חל על תלמיד חכם כי הוא יכול לדור בכל מקום שירצה (מהרי"ו סימן קנ"א והגהות המרדכי ישן) ואם התירו לא' החרם על זמן ונתנו לו רשות לדור לא אמרינן שהותר כולו ויכולין לגרשו אח"כ (מרדכי פ' חזקת) ראובן ובניו שהיו דרין בישוב אחד וטוענין חזקה שיש עמה טענה חזקתם חזקה ויכולין למחות בשמעון הבא לגור שם ואם שמעון טוען בעדים שהיה ירא למחות משום שראובן ובניו מוסרין אין חזקתן חזקה אבל אם ראובן מוסר ובניו אינם מוסרים יש לבניו חזקה דבן גזלן י"ל חזקה (מרדכי פ' חזקת) וכן דנין בחזקת ישוב כמו בחזקת קרקע לענין שאר דברים:
נהגו הקדמונים שאם א' נסע מן העיר י"ב חדש וגילה בדעתו שאין דעתו לחזור אבד חזקתו אבל אם לא גילה בדעתו בכך לא אבד חזקתו עד שלשה שנים ואם גילה שדעתו לחזור לא אבד חזקתו אפי' בג"ש (מהרי"ק שורש קצ"ב) וי"א דאפילו בסתם לא אבד חזקתו (וכן משמע מתשובת רשב"א סימן אלף קל"ג) בני העיר שהיה להם חזקת ישוב אם נתייאשו פעם אחת מן העיר ואח"כ חזרו מקצתן והשתדלו הישוב אין לאחרים עליהם כלום (מהרי"ק שורש הנ"ל) עיין סוף סי' קמ"ט מדין מי שהחזיק במצוה עם הקהל:
פתחי חושן חלק ה (גניבה ואונאה) - הערות פרק ט - השגת גבול במו"מ ועני המהפך בחררה הערה (א
(א) שו"ע הרב ה' הפקר והשגת גבול סוף סעיף יג, ובמ"מ שם ציין לדברי הרמב"ם פ"ה מה' דיעות ה' יג, ושם לא כתב הרמב"ם שהוא מדת חסידות, אלא מנה דבר זה בכלל משאו ומתנו של ת"ח, אלא שבגמרא סנהדרין (דף פא ע"א) אמרו בהא דכתיב ואת אשת רעהו לא טימא זה היורד לאומנות חבירו (עי' מהרש"א שם), ובמכות (דף כד ע"א) הכליל זה במ"ש שם בא דוד והעמידן על י"א, ובהא דלא עשה לרעהו רעה זה היורד לאומנות חבירו. ונראה שהרב כתב מדת חסידות עפ"י דברי החו"י סימן מב שכתב שיורד לאומנות חבירו מותר לכתחלה אם לא בבר מתא אחריתא (עי' להלן), ואף דהוי מילתא דתווהו ביה אינשי, בודאי הכי הוא והכי נהוג בכל תפוצות ישראל, והביא ראיה מהא דמס' מכות שכל הי"א דברים שמנה שם אין בהם נדנוד עבירה כי אם מילי דחסידות והצנועים והפרושים פורשים מזה. ועי' שו"ת בית שלמה חו"מ סימן צז. ובשו"ת חת"ס חו"מ סימן סא דחה דברי החו"י וכתב שאלו הי"א הן מהחומרות הכוללות כל התרי"ג מצוות, אלא שלא נקרא יורד לאומנותו כי אם באופן האסור עפ"י דין, אבל במקום המותר אינו בכלל יורד לאומנות חבירו כלל. ולכאורה משמע מדבריו שאף ממדת חסידות אין כאן, ולכאורה קשה מדברי הרמב"ם שמנה זה בכלל משאו ומתנו של ת"ח, משמע דאיירי באופן המותר מן הדין, ומשמע מדברי החו"י שעכ"פ מדת חסידות יש כאן. וביותר צ"ע שבחת"ס גופיה בסימן עט סוף שם השני מהפך משמע שאפילו באופן המותר יש מדת חסידות שלא לירד לאומנות חבירו, והביא ראיה מהך דמכות כדברי החו"י. ואפשר שעפי"ז סתם בשו"ע הרב לאחר שמנה האופנים האסורים והמותרים מן הדין, וסיים שמדת חסידות שלא לירד לתוך אומנות חבירו, והיינו אף באופן המותר מן הדין. וכ"כ בשו"ת בית אפרים חו"מ סימן כו בשם תשו' מהר"ם, ועי' שו"ת מים רבים חו"מ סימן טו מ"ש בדברי החו"י ובשד"ח כללים מערכת הי' אות מה, ובספר יוסף אומץ (פרנקפורט) סימן שנז כתב שאיסור גדול יש בהשגת גבול, ואפילו לירד לאומנות חבירו אסור, כמו שדרשו חז"ל לא עשה לרעהו רעה וגו', וכ"ש שלא יתור האדם לדרוש אחרי אופני מחיית חבירו כדי שיתעסק הוא בהם ועי"ז יקפח מחיית חבירו. בשו"ת צ"צ חו"מ סימן כג דן במי שהיה מוחזק בעסק משקה כל' שנה וטפלי תלוי ביה, ועתה בא אחר שיש לו פרנסות אחרות וגם אין לו בנים, ורוצה לפתוח עסק כזה, ולאחר שהעלה שמשורש הדין אינו יכול למחות בידו, דן אם כופין על לפנים משורת הדין, והביא מדברי הפוסקים שבמקום שאינו מפסיד כופין (עי' דיני אבידה פרק ב), ולכאורה מניעת פתיחת עסק אינו הפסד אלא מניעת הריוח, והביא מדברי הב"ח סימן יב דאם אינו מפסיד הו"ל מדת סדום, מיהו בנ"ד כיון שהריוח הוא ודאי לא הוי בכלל מדת סדום, דחסרון ריוח ברור לא מיקרי לא חסר, ועכ"פ יש לכופו בדברים. ראיתי חכם אחד שדן אם השגת גבול מותר בשל עכו"ם, דאפשר דכיון דילפינן מקרא דאשת רעהו או מקרא דלא עשה לרעהו רעה, הרי עכו"ם לאו רעהו הוא, אלא שדן דאפשר שהוא גרמא בנזקין שאפשר שאסור אף בעכו"ם (עי' דיני נזיקין), ועוד יש צד ע"פ דברי הרמב"ם בפ"ח מה' נזקי ממון ה"ה שאנו דנים להם כדיניהם, ומשמע דבמה שאין הם מוזהרים אין איסור לישראל כלפי עכו"ם, ועי' ש"ך סימן רכז ס"ק יד שלכן אין חובת השבה באונאת עכו"ם משום שבדיניהם אומרים פקח עיניך וראה, עי' פרק י. ועי' להלן הערה ב מדברי החת"ס אם בן נח מצווה בהשגת גבול. בשו"ת כת"ס חו"מ סימן כ האריך לדון בדין השגת גבול ופיסוק חיותיה של עבריין, ומסקנתו שבמומר לתאבון פשיטא שאסור, וכן בספק להכעיס, ומצדד לומר שאפילו ודאי להכעיס אסור (ומ"מ בנדון דידיה דאיירי בתקנת ר"ג שלא להשיג גבול בשכירות, והראשון השיג גבולו לפני כן וגרם לו הוצאות מרובות, כתב שבזה לא גזר ר"ג), ועי' שו"ת דברי חיים ח"ב חו"מ סימן מז. ועי' בדיני שכירות פרק ז שבמלמדים מותר להושיב מלמד טוב יותר ואין בזה משום יורד לאומנות חבירו, וכתב בשו"ת לבושי מרדכי חו"מ סימן יב דה"ה בכל דבר מצוה, וע"כ העלה בנ"ד במקום שלא היה שם מקוה ובא אחד ובנה משלו מקוה טהרה, אלא שגבה תשלומים גבוהים ועי"כ באו מכשולים, ובנו להם הקהל מקוה חדש והוזילו המחירים, והעלה שאין בזה טענת יורד לאומנות, כיון דמידי דמצוה הוא, ועוד שאין הצבור צריך להיות תלוי בענין זה בדעת יחיד, ומביא בשם שו"ת הב"ח שגם בארענדא כשהצבור רוצים לשכור לצורך רבים ופרנסת עניים הרשות בידם, ועי' שו"ת ד"ח ח"ב חו"מ סימן נד ונח. ועי' להלן שהבאתי מדברי הגמרא והפוסקים באיזה אופן מותר מן הדין ובאיזה אופן אסור, וכתבתי עפ"י דבריהם להלכה, אלא שמ"מ נלענ"ד שבזמננו יש לחלק קצת, דלא מסתבר כלל שאם יש בעיר חנות או אומנות שוב יהא אסור לאחר לפתוח חנות או אומנות מאותו סוג, ובפרט בעיר גדולה שיש מקום לפרנסה בריוח לכמה וכמה חנויות ואומנות, ובפרט במרכז העיר שבאים מכל המקומות שם לקנות, וביותר בעיר שמתוספים בה תושבים, וכי זכה הראשון בכל הבאים לעיר או לרחוב, ואף ממדת חסידות נראה שאין כאן לכו"ע. אמנם אפשר שמ"מ ממדת חסידות אין לו לקבוע חנות בסמוך ממש לחנותו של ראשון, ובשכונות קטנות אפשר שיש להם קצת דין אותו מבוי לענין זה (וקשה בזמננו להגדיר גדר מבוי שאמרו חז"ל), ובפרט צרכי מכולת וירקות וכדומה, ועוד נראה שאם השכונה מתפתחת, מסתבר שגם בזה מותר אף לכתחלה להוסיף חנות כשיש לשניהם כדי פרנסה. ומשמע בשו"ת חות יאיר סימן קסג שאין מחילה מועלת בהשגת גבול, ואפשר אפילו בקנין, מפני שהוא דבר שאין לו קצבה ואינו אלא סילוק תביעה, אמנם בערך ש"י סימן קנד משמע שמועיל מחילה בהשגת גבול ואפילו בדיבור בלבד, ועי' להלן בדין עני המהפך בחררה, ועי' עוד בדיני נזיקין. ובמקום שאסור לו לעסוק מן הדין, נראה שגם אסור לאחרים לקנות אצלו משום לפ"ע, וכן משמע בשו"ת הרמ"א, וגם בשו"ת מהרש"ם שהבאתי להלן הערה כד, ולא דמי לדין עני המהפך שנראה שאין על המוכר איסור, כמ"ש להלן הערה לב.
פתחי חושן חלק ה (גניבה ואונאה) - הערות פרק ט - השגת גבול במו"מ ועני המהפך בחררה הערה (ב
ועלתה בתיקו ותיקו דממונא לקולא, ועבדינן כוותיה דהוא בתרא ולא מצי ראובן מעכב עליו, או דילמא כיון דפסיק לחיותיה כאילו נוטל נשמתו ותיקו דאיסורא לחומרא.
פתחי חושן חלק ה (גניבה ואונאה) - הערות פרק ט - השגת גבול במו"מ ועני המהפך בחררה הערה (ב
ובשו"ת חת"ס חו"מ סימן עט דרך בדרכו של המהרש"ל לחלק דינים אלו לד' חלקים, ובדין יורד לאומנותו של חבירו כתב, שלכאורה נראה שכל מה שאסור מדין יורד לאומנתו אסור מדאורייתא וגזל גמור הוא, ומדייק כן מדברי המ"ב בתשובה דלעיל, וכן מדברי הרמ"א בתשובה דלעיל שדן שם בדין יורד לאומנתו בעכו"ם, ומדמחייב בן נח על כך משמע דמן התורה הוא, ואף על פי שמדברי הב"י בסימן קנו בהא דצורבא מדרבנן משמע שהוא מדרבנן, צריך לפרש שהוא בכלל הדברים שמסרן הכתוב לחכמים, וכיון שגזרו כן נעשה דין תורה וגזל דאורייתא. ובהא דיהיב סייאריה כתב החת"ס שיש בזה ג' שיטות, הא' שיטת רש"י שנראה מדבריו דלא מיירי שפירש זה מצודה לצוד דגים, אלא בדג גדול ידוע שנתן בו עיניו ללכדו, וע"י שנתן מזונו יוכל לצודו ע"י חכה או המצאה, וכיון שהוא בטוח בו ובא השני ולוכדו אסור, ולפי"ז אם כבר היו קונים בחנותו וגמר הפיסוק באופן שהיה בטוח שיקנה ממנו ובא אחד ומוליכם לחוץ, הו"ל גזל, אבל לקבוע חנות בצדו אין הוא בטוח שיבא שום אדם לחנותו, ואף על פי שאילו לא היה זה קובע אפשר שיבא, ועתה ודאי שלא יבא, מ"מ אין זה גזל, אלא שנדחק החת"ס בהמשך דברי רש"י שכתב אכל הכא מי שיבא אצלי יבוא וכו', דלא משמע כן לכאורה. שיטת הרמב"ן בחידושיו דאיירי שזה פירש מצודה, וכשבא השני ופורש מצודה לפעמים יוצאים הדגים שכבר היו במצודת הראשון ובאים לשני מתוך שרואים שם מזונות, וה"ז גזל גמור, אלא שקשה דא"כ למה הוצרכו לטעמא דפסקא לחיותו ואומנתו בכך, דכיון שהיו במצודה קנתה לו מצודתו, והו"ל גזל ממש, ותירץ דכיון שאין השני נוטל בידיו הדגים ממצודתו של ראשון אלא שיוצאים מעצמם מתוך המצודה למים, שוב נעשו כהפקר, אלא שזה גרם להם שיצאו, ואי לאו משום פסקת לחיותי גרע אפילו מלחי וקוקרי דפ' הנזקין, דהתם נוטל בידים והכא גרמא בעלמא הוא (ונדחק החת"ס לפירוש זה בלשון דמרחיקין מן הדג, עיין שם). וכתב שמה שנחלקו המקומות בדין מערופיא, אפשר שנחלקו בפירוש יהבי סייאריה כפירוש רש"י או כפירוש הרמב"ן, דמערופיא הוי קצת בטוח כעין יהבי סייאריה לפירוש רש"י, אבל לא לפירוש הרמב"ן. שיטת הר"י מיגא"ש בפירושו בהא דמצודת הדג שכל שפוסק חיותו לגמרי אסור, אבל כשאינו פוסק אלא פוחת, ה"ז כריחיים ואינו יכול לעכב, וכתב החת"ס שלשיטה זו, אפילו היה בטוח שיבא, ואפילו אומנתו בכך, כל שאינו פוסק לגמרי דמיא לריחיים, ומצדד לומר שאם פוסק לגמרי, אפילו אינו בטוח כל כך, יכול לעכב עליו. ועוד יש חידוש בשיטה זו, שלשיטת רש"י והרמב"ן נהנה השני ממעשי הראשון, ואילו לשיטת הר"י מיגאש אפילו אינו נהנה, רק מעכב שלא יבאו לראשון הוא בכלל זה ואסור, עיין שם (יש לעיין קצת שרש"י כתב לשון מזיק והתוס' כתבו לשון גוזל, והחילוק בין מזיק לגוזל היא שהגוזל נהנה אבל לא המזיק, ולדברי החת"ס צ"ע). והביא החת"ס דברי האביאסף ודברי הרמ"א בתשובה (עי' לעיל), וכתב דס"ל לאביאסף שלא אמר רב הונא שיכול לעכב אלא בריחיים שמשמיע קול, וכשיעבור וישמע קול ריחיים, ודאי שלא ימשיך לילך אצל השני, ונמצא פוסק חיותו לגמרי, וגם האביאסף מירי בחנות פתוחה ופירות לפני הפתח, שבודאי לא יעבור וילך אצל השני ופוסק חיותו לגמרי, משא"כ בשאר אומניות כגון חייט וכדומה שאין ניכר בפתח שיש כאן אומן, אין זה פוסק אלא פוחת חיותו, ובזה הלכה כרב הונא, ורב הונא בריה דר"י לא חלק עליו אלא בשאר אומנות שאינם כריחיים ודג, או במבוי מפולש שיכול לבא גם מצד השני, וכתב החת"ס שזוהי שיטה מחייבת שסמך עליה הרמ"א, ולכן כל שפוסק חיותו לגמרי ואומנתו בכך, אפילו אינו בטוח שיבא רק שנגמר הפיסוק וכדומה אסור מן הדין והוי גזלן גמור, וכמ"ש ביש"ש בשם הרוקח הוה זהיר ולא תשיג גבול רעך ולא תיקח מחייתו וכו', ואין לך גזלן כמותו וכו', ואפילו אינו נהנה מחסרונו של חבירו כלום חייב לשלם לו. והאריך עוד החת"ס שם במה שנהגו בהסכמות על ספרים לכתוב חרם ואיסור להדפיס עד סך שנים, דכיון שהוצאות הדפוס גדולות, ואינו יכול להוציא ולהרויח אלא אם ימכור הרבה וגם מחוץ לגבולות המדינה, הרי אם בא אחר ומדפיס גורם לזה הפסד גדול, והוי כפוסק חיותו (וכתב שם שבסידורים ומחזורים שיש הרבה קונים אין לאסור על אחרים להדפיס), וכן נהגו גדולי עולם בהסכמותיהם לאסור בחרם להדפיס עוד, ועוד שאפילו נאמר שאין האיסור מן הדין, מ"מ כיון שהמדפיס הראשון סומך על זה ובוטח שלא ישיגו גבולו יותר מבמערופיא או דג לפירש"י, דהתם הוי מניעת הריוח והכא הפסד ממש הוא אם לא יוציא הוצאותיו, ובפרט כשהראשון השקיע טירחה ומלאכה בהגהות ותרגומים או בקיבוץ פרושים, שבודאי דמיא למצודת הדג לפירוש רבינו מאיר, וע"כ יפה עשו הגאונים שגדרו שלא להשיג גבול בהדפסת ספרים, עיין שם ועי' בדבריו שם סימן מא ובח"ו סימן נז שהתוכח עם הגר"מ בנעט בענין זה, ועי' בפת"ש ליו"ד סימן רלו סק"א ובחו"מ סימן ב סק"ד. ועי' עוד להלן הערה כז. ובסימן סא שם דן החת"ס בנער שהיה מקצב בשר וכאשר היה הנער מחוץ לעיר השתדל אחד אצל הממונה על המכס והכניסו במקום הנער, ואי אפשר שיקצבו שניהם במקום זה, וכתב דהוי יורד לאומנות חבירו ונקרא רשע, ומ"ש החו"י סימן לו שבבר מתא דידיה מותר לכתחלה ואינו אלא מדת חסידות, האריך החת"ס להוכיח שזה אינו אלא באופן שאינו מדחהו לגמרי, אבל בנ"ד שמדחהו לגמרי, נהי שאין מוציאין אותו כיון דבר מתא הוא, אבל רשע מיקרי (עיין שם שהאריך לדון בדברי החו"י בהא דאמרינן במס' מכות בא דוד והעמידן על י"א וביניהם לא עשה לרעהו רעה ואשת חבירו לא טימא זה היורד לאומנות חבירו, אם הוא מדת חסידות או דינא ממש, ועי' לעיל הערה א), אלא שיצא החת"ס להקל בדינו של הבעה"ב נגד הנער, שהנער אינו משלם מסי הקהל, ואפשר דהוי כלא שייך בכרגא, וממילא יש לבעה"ב דין קדימה, עיין שם. ובסימן קיח שם דן החת"ס בדיין שהיה מוחזק לתת הכשר לאדון אחד המבשל סוכר לפסח ובא רב אחר והשתדל אצל האדון ודחה את הדיין, ולאחר שהאריך בכל הסוגיא הביא דברי האביאסף שבמקום שפוסק חיותיה לגמרי יכול לעכב עליו (ושם איירי בבר מתא אחריתי), ופשוט דמ"ש פסקת לחיותי אין הכונה דוקא כשנשאר בלי פרנסה, שאפילו יש לו אומניות אחרות והוא עשיר גדול, כל שפוסק חיותו מדבר זה ה"ז בכלל פסקת לחיותי, וע"ז אמרו אשת רעהו לא טימא זה היורד וכו', שאוסרה על בעלה דומיא דפוסק חיותו, עי"ש, ועי' גם בפת"ש סימן קנו סק"ג מדברי עוד אחרונים שכל שאינו מדחהו לגמרי אין בו משום יורד לאומנות חבירו
פתחי חושן חלק ה (גניבה ואונאה) - הערות פרק ט - השגת גבול במו"מ ועני המהפך בחררה הערה ובסימן
ומצאתי לנכון להעתיק מדברי החזו"א בקונטרס על עניני אמונה ובטחון (פרק ג סעיף טו) מ"ש בענין זה, וז"ל, ואמנם אומן של בני מתא דמצי לעכב משום פסקת לחיותא, אינו על צד מציאות, אלא על צד חיוב ההשתדלות, שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה, ולא יחסר לו אם יהי' כאן אומן של מתא אחריתא, ולא יותיר לו אם לא יהי', רק אם מצי מעכב נכנס זה בחוב ההשתדלות מצדו, וחוב הרחקת הנזק מצד רעהו, ואי לא מצי מעכב אין בו משום חוב השתדלות, ואין על חברו משום מזיק, אבל המטריף לחם חקו של כל יצור בטח יתן לו די מחסורו, ע"כ.
בא דוד והעמידן על אחת עשרה דכתיב (תהלים טו, א) מזמור לדוד [ה'] מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם