דין שמיטה ופרוזבול ובו ל"ח סעיפים:
אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום: הגה (רמב"ם פ"ט מה' שמטה שער מ"ה והר"ן בשם י"א) כן הוא הסכמת הפוסקים אבל י"א דאין שמטה נוהגת בזמן הזה ונרא' שעליהם סמכו במדינות אלו שאין נוהגין דין שמטה כלל בזמן הזה והמנהג היו נוהגין עדיין בזמן הרא"ש כמו שכתב בתשוב' (הטור ס"ה הביאו) שהיה צווח ככרוכיא לבטל המנהג ולא אשגחו ביה וכבר כתבו ג"כ האחרונים ז"ל (בד"מ ס"ה הביאו) טעם למנהג שאין נוהגין שמטה כמבואר בדברי מהרי"ק שורש צ"ב ומהר"ר איסרלן בת"ה סימן ד"ש ובמהרי"ל ואין לדקדק אחריהם ובחשבון שנת השמיטה נפלה מחלוקת והעיקר ששנת ש"כ ושנת שכ"ז היתה שמטה וא"כ יהי' שנת של"ד הבע"ל שמטה יה"ר שיבנ' בהמ"ק ויחזרו אז למנות שמיטין ויובלות כי יבא של"ה לפרט:
אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום: הגה (רמב"ם פ"ט מה' שמטה שער מ"ה והר"ן בשם י"א) כן הוא הסכמת הפוסקים אבל י"א דאין שמטה נוהגת בזמן הזה ונרא' שעליהם סמכו במדינות אלו שאין נוהגין דין שמטה כלל בזמן הזה והמנהג היו נוהגין עדיין בזמן הרא"ש כמו שכתב בתשוב' (הטור ס"ה הביאו) שהיה צווח ככרוכיא לבטל המנהג ולא אשגחו ביה וכבר כתבו ג"כ האחרונים ז"ל (בד"מ ס"ה הביאו) טעם למנהג שאין נוהגין שמטה כמבואר בדברי מהרי"ק שורש צ"ב ומהר"ר איסרלן בת"ה סימן ד"ש ובמהרי"ל ואין לדקדק אחריהם ובחשבון שנת השמיטה נפלה מחלוקת והעיקר ששנת ש"כ ושנת שכ"ז היתה שמטה וא"כ יהי' שנת של"ד הבע"ל שמטה יה"ר שיבנ' בהמ"ק ויחזרו אז למנות שמיטין ויובלות כי יבא של"ה לפרט:
(ב) וְזֶה֮ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כָּל־בַּ֙עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת־אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַֽיהוָֽה׃
(2) This shall be the nature of the remission: every creditor shall remit the due that he claims from his fellow; he shall not dun his fellow or kinsman, for the remission proclaimed is of the LORD.
אֶת־הַנָּכְרִ֖י תִּגֹּ֑שׂ וַאֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֶת־אָחִ֖יךָ תַּשְׁמֵ֥ט יָדֶֽךָ׃
ד אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי־בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהוָ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן־לְךָ֥ נַחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ׃
ה רַ֚ק אִם־שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃
ו כִּֽי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בֵּֽרַכְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ֞ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאַתָּה֙ לֹ֣א תַעֲבֹ֔ט וּמָֽשַׁלְתָּ֙ בְּגוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּבְךָ֖ לֹ֥א יִמְשֹֽׁלוּ׃ (ס)
You may dun the foreigner; but you must remit whatever is due you from your kinsmen. There shall be no needy among you—since the LORD your God will bless you in the land that the LORD your God is giving you as a hereditary portion— if only you heed the LORD your God and take care to keep all this Instruction that I enjoin upon you this day. For the LORD your God will bless you as He has promised you: you will extend loans to many nations, but require none yourself; you will dominate many nations, but they will not dominate you.
כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן׃ ח כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ׃ ט הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֮ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃ י נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל ׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃ יא כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ׃ (ס)
If, however, there is a needy person among you, one of your kinsmen in any of your settlements in the land that the LORD your God is giving you, do not harden your heart and shut your hand against your needy kinsman. Rather, you must open your hand and lend him sufficient for whatever he needs. Beware lest you harbor the base thought, “The seventh year, the year of remission, is approaching,” so that you are mean to your needy kinsman and give him nothing. He will cry out to the LORD against you, and you will incur guilt. Give to him readily and have no regrets when you do so, for in return the LORD your God will bless you in all your efforts and in all your undertakings. For there will never cease to be needy ones in your land, which is why I command you: open your hand to the poor and needy kinsman in your land.
אין שמיטת כספים נוהגת כו' בפרשת ראה כתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דברהשמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה' את הנכרי תגוש ואשר יהי' לך את אחיך תשמט ידיך וילפינן מדכתיב וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו כו' שבשני שמיטות הכתוב מדבר בשמיטות קרקעו' היינו יובל שאינו נוהג בו אלא השמטת קרקעות שהיו חוזרין לבעליהן ובשמיטת כספים דנשמטה ההלואה מהמלוה והוקשו להדדי לו' שבזמן שאין שמיטת קרקעות (דהוא היובל) נוהג דהיינו בזמן שאין כליושביה בא"י וכמ"ש ביובל וקראתם דרור לכל יושביה שמטת כספים ג"כ אינה נוהגת:
ומדברי סופרים שתהא כו' וטעמם כדי שלא תשתכח תורת שביעית מישראל אבל חרישה וזריעה לא אסרו בשביעית וביובל כדי שלא תשתכח שלא היו רוב הצבור יכולין לעמוד בו לאסור בעבודת קרקע ב' שנים שביעי' ויובל כ"כ התו' בפ' השולח (גיטין דף ל"ו ע"ש) דדוקא בזמן שהי' שמטה ויובל נוהג מה"ת היה מקויים בהן הברכה לגדל בשנה ששית לשלשה שנים ולע"ד הי' נראה טעם אחר והוא דכיון דקדושתן תלוי' בארץ ולא שייכא בח"ל וכיון דלא שייכים לעשות בהו דבר בח"ל גם בא"י לא תקנוהו משא"כ שמיטת כספים שהיא חובת הגוף וק"ל ועיין בפירש"י שה ע"א וגם עיין בפרישה מ"ש כאן:
המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמיטנו שביעית הרי זה נשמט אבל אם התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפי' בשביעית תנאו קיים שנמצא שחייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב: הגה וכן אם כתב בשטר לשון פקדון אינה משמטת דלהכי כתב לשון פקדון שלא ישמט (מהרי"ק שורש קפ"ג) אם נהגו לכתוב כן בשטרות ובשטר אחד לא נמצא כך לא אמרינן דהוי כאלו נכתב אע"פ שלענין שאר דברים אמרי' כן כדלעיל סי' מ"ב (ב"י בשם הרשב"א):
ונראה שעליהם סמכו וכו' ובאמת אף שהיה אמת ונכון כדברי הרז"ה וסייעתו דאמרי' דאין שמיטה נוהג בזה"ז כלל וכלל היה מהראוי ויפה לנו להחמיר בזה ולנהוג דין שמיטת כספי' כי מה מאוד מזהיר אותנו הנביא בגולה הציבי לך ציונים ולעשות זכר למצות ה' שהיה חובה עלינו בהיותנו שוכנים בקרב הארץ ובהלו נר ה' על ראשינו ואיך לא נשים זכר למצות שמטה ונשים אחרי הדלת מצוה זו בזכרונה מבלי תת לה זכר כלל. היא המצוה אשר היה ראשון בסיבת גלות הארץ וראשון מהמרי והחולי אשר גרם שקאה הארץ אותנו כמאמר הפסוק אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ובעו"ה מאז אשר חודלנו והולכנו בקרי באנו מדחי אל דחי אשר לא זכינו עלי' עוד בשלימות כי אף כי פקד ה' את עמו בבית שני מכל מקום לפי דעת הרמב"ם ורבים מפוסקים לא היה יובל נוהג מן התורה בבית שני כי לא היו כל יושבי' עליה ואף שביעית לא היה מן התורה לדעת הפוסקים כרבי דסבירא ליה שמטה ביובל תלי' והיא המצוה אשר בא בגללה נס מפורסם באומה ישראלי'. ובארץ חמדה אשר תמיד בשנת שש לשמטה היה הברכה מצוי' בגדולי ארץ על הספקה לשלשה שנים וכאשר נסמכה ליובל על ארבעה שנים והתמיד הענין תמיד במכוון בשנת שש לשמיטה לא הקדים ולא האחיר כלל עד שיכירו וידעו כל כי לא בא במקרה ולא מפאת מערכת כוכבי שמים וכסליהם אשר שמם משטרם בארץ כי המקרה לא יתמיד וכוכבי שמי' נבוכים בארץ לפי מסילתם ומעגלתם פעם שנה זו פעם שנה זו לא יסבו בלכתן להסכים תמיד אל שנה זו ולהתמיד תמיד וידעו כל העם כי ה' בקרב ישראל לברך את עמו ולקדשם במצותיו ומה עצום מצוה זו וטעם יש בה וע"י ידע איש הישראלי אשר ימינו כצל על הארץ וגרים ככל אבותיו אריסי בתי אבות ולה' הארץ ומלואה וידע כי לא שלימות אנושי לעסוק בקיבוץ הקניני' ולאסוף חמרים חמרים יצבור ולא ידע מי אוספם כי יראה כי שבתה הארץ שבת לה' ויד הכל שוה בארץ אשר עיני ה' בה תמיד והוא הרומז על עולם שכולו טוב אשר שם ינוחו כל יגיע כח מעצבם ומעבודתם להוציא לחם מהארץ עשיר ורש נפגשו קטון וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו והיא שנת שביעית שנת רצון לה' אשר ישליך אדם אלילי כספו ולא יאמר אלקינו למעשי ידינו הוא היקום והרכוש כי אז אין כסף נחשב כלום ולא יועיל הון ביום עברה. ולכך נוהג שמיטת קרקע וכספי' בשנה ההי'. שבתה נוגש עול מדהבה. ומצוה זו גרמה לישראל שלא נשתקעו יותר מדאי בעסק מו"מ ולהרבות בסחורה כאניות סוחר ולבלות בו זמן יום ולילה כהגוי' אשר ע"פ האדמה ולא כל המרבה בסחורה מחכים כי לזו צריך הלואת איש באחיו ולהיות נושה איש ברעהו מזמן לזמן וזה א"א בהחזיק מצוה הנ"ל כי בהגיע תור השמיטה ישמט הנושה ויצא נקי מכל חובו ואם כן היה חובה עלינו להחזיק במדת הסתפקות כראוי ונאות לעובד השלם מבלי לשים כל חושו וחילו וראשית אונו בהבל המדומה ותחבולות לאסוף עושר שלא כמשפט התורה כי אם להיות מתמימי דרך ההולכים בתורת ה' יבטח באלקי יעקב הוא הנותן לחם לכל בשר ובתורתו יהגה יומם ולילה עושר וכבוד אתה וכאשר היו אבותינו לא פנו אל הון רועי צאן מגז כבשים יתחממו ומחלב עתודי' ישתו וברכת ה' היא תעשיר ברצונו נותן וברצונו נוטל ושוא כל תחבולות בני אדם. ואם כן הוא מצוה זו למה לא נדבק בה בתכלית הדביקה ושמחה ואלו חכם אחד מחכמי פילסופים בעלי מדות ואנשי מוסר אמרו שיעשה האדם אותו לקנין מדות השלימות. ידעתי כי יאותו האנשים לשמוע בקולו ויאמרו ראה וחכם אף כי יצא מפי ה' בעל החכמה ותבונה עצמו וחכמינו בתורה שבע"פ מעתיקי שמועה ז"ל קבעו בו מסמרות להיות נוהג בזה"ז ג"כ והכל מרועה אחד יהיב חכמתו לחכימין. הלא ראוי על כל הירא וחרד לדבר ה' לשמוע ולשמור ולעשות עכ"פ זכר למצוה זו שהיה נוהגת אצלינו בזמן שהיינו שרוי' על אדמתינו זכרה ירושלים בימי עני' ומרודי' כל מחמדי' אשר היה מקדם עד לא נפל עמה ביד צר ראו צרים שחקו על משבתי'. וזהו אלו הדין כהרז"ה אבל באמת רבו עליו חכמי הדור וממש רובם ככולם קיימו וקבלו כפי פשוט' ומשמעות דברי הגמ' דנוהגת אף בזה"ז ואם הם דעתם מדרבנן האחרון לחכמי קדם וראש במעלה הרמב"ן ז"ל כפי שהעתיק דבריו בעה"ת בשער מ"ה ח"א דין ד' שהאריך ודעתו דשביעית בזה"ז אפי' בח"ל מהתורה לענין השמטת כספי' דלא קי"ל כרבי דתלי' ביובל רק תלי' בשמיטת האדמה כ"ז שנוהג בא"י. ולפי דעת הרמב"ם ותו' שמיטת קרקע נוהג בזה"ז בא"י ד"ת כי קדושת עזרא לא בטלה ואף שמטת כספי' נוהגת בכל מקום ד"ת ואם כן מאוד ראוי לכל איש להחמיר לעשות עכ"פ זכר למצוה זו בפרוזבול וכמש"ל לבל ישכח זכר מצוה זו מקרב ישראל:
שביעית משמטת את המלוה ואפי' מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים והמשכנתא במקום שדרכם לסלק המלוה בכל עת שיביא מעותיו שביעית משמטתה ומקום שא"י לסלקו עד סוף זמנו אין שביעית משמטתה ואם אינה משכנתא אלא שסיים לו שדה בהלואתו אינו משמט וי"א דהני מילי באתרא דלא מסלקי ליה וכל שא"י לסלקו אפי' יום א' מקרי אתרא דלא מסלקי ליה:
מי שיש לו עיסקא משל חבירו שביעית משמטת פלגא שהוא מלוה:
מי שהיה שותף עם חבירו והיו מתעסקים בסחורות ובשטרות ונשאר ביד אחד מהשותפים אין שביעית משמטתו שאין שביעית משמטת אלא מלוה:
ערב שפרע למלוה וקודם שפרע הלוה הגיע שנת השמיטה משמט:
כל דבר ששביעית משמטת גם כן משמטת שבועתו לפיכך שבועת הדיינים וכיוצא בה שאם היה מודה בו היתה שביעית משמטתו משמטת שבועתו אבל שבועת השומרים והשותפים וכיוצא בהם שאם היה מודה בו לא היתה שביעית משמטתו לפי שהם פקדון ולא מלוה אין שביעית משמטת שבועתו: הגה מי שחייב לחבירו ונשבע לשלם לו כל דבר שהשביעית משמטת פטור ג"כ לשלם מכח השבועה דלא נשבע לשלם רק כל זמן שחייב ממון (מהרי"ק שורש פ"א ותשובת רמב"ן סימן רנ"ו) וע"ל סימן ע"ג סעיף ז':
[הלוהו ותבעו] וכפר ונשבע לו והגיע שמיטה והוא בכפירתו ולאחר שעברה השמיטה הודה או באו עדים אינו משמט אבל כפר ונשבע והודה אח"כ או שבאו עדים קודם סוף שביעית ה"ז משמטת:
תבעו ממון וכפר והביא עדים וחייבוהו ב"ד וכתבו לו פסק דין הוי כגבוי ואינו משמט:
המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמיטנו שביעית הרי זה נשמט אבל אם התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפי' בשביעית תנאו קיים שנמצא שחייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב: הגה וכן אם כתב בשטר לשון פקדון אינה משמטת דלהכי כתב לשון פקדון שלא ישמט (מהרי"ק שורש קפ"ג) אם נהגו לכתוב כן בשטרות ובשטר אחד לא נמצא כך לא אמרינן דהוי כאלו נכתב אע"פ שלענין שאר דברים אמרי' כן כדלעיל סי' מ"ב (ב"י בשם הרשב"א):
המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים או פחות או יותר אין שביעית הבאה בתוך הזמן משמטתו דהשתא לא קרי ביה לא יגוש: