Hannah's Song & What the Rabbis Do With It
(יט) וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֗קֶר וַיִּֽשְׁתַּחֲווּ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיָּשֻׁ֛בוּ וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־בֵּיתָ֖ם הָרָמָ֑תָה וַיֵּ֤דַע אֶלְקָנָה֙ אֶת־חַנָּ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וַיִּֽזְכְּרֶ֖הָ יְהוָֽה׃ (כ) וַיְהִי֙ לִתְקֻפ֣וֹת הַיָּמִ֔ים וַתַּ֥הַר חַנָּ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁמוּאֵ֔ל כִּ֥י מֵיְהוָ֖ה שְׁאִלְתִּֽיו׃ (כא) וַיַּ֛עַל הָאִ֥ישׁ אֶלְקָנָ֖ה וְכָל־בֵּית֑וֹ לִזְבֹּ֧חַ לַֽיהוָ֛ה אֶת־זֶ֥בַח הַיָּמִ֖ים וְאֶת־נִדְרֽוֹ׃ (כב) וְחַנָּ֖ה לֹ֣א עָלָ֑תָה כִּֽי־אָמְרָ֣ה לְאִישָׁ֗הּ עַ֣ד יִגָּמֵ֤ל הַנַּ֙עַר֙ וַהֲבִאֹתִ֗יו וְנִרְאָה֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וְיָ֥שַׁב שָׁ֖ם עַד־עוֹלָֽם׃ (כג) וַיֹּ֣אמֶר לָהּ֩ אֶלְקָנָ֨ה אִישָׁ֜הּ עֲשִׂ֧י הַטּ֣וֹב בְּעֵינַ֗יִךְ שְׁבִי֙ עַד־גָּמְלֵ֣ךְ אֹת֔וֹ אַ֛ךְ יָקֵ֥ם יְהוָ֖ה אֶת־דְּבָר֑וֹ וַתֵּ֤שֶׁב הָֽאִשָּׁה֙ וַתֵּ֣ינֶק אֶת־בְּנָ֔הּ עַד־גָּמְלָ֖הּ אֹתֽוֹ׃
(19) Early next morning they bowed low before the LORD, and they went back home to Ramah. Elkanah knew his wife Hannah and the LORD remembered her. (20) Hannah conceived, and at the turn of the year bore a son. She named him Samuel, meaning, “I asked the LORD for him.” (21) And when the man Elkanah and all his household were going up to offer to the LORD the annual sacrifice and his votive sacrifice, (22) Hannah did not go up. She said to her husband, “When the child is weaned, I will bring him. For when he has appeared before the LORD, he must remain there for good.” (23) Her husband Elkanah said to her, “Do as you think best. Stay home until you have weaned him. May the LORD fulfill His word.” So the woman stayed home and nursed her son until she weaned him.
(א) וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־יְהוָֽה׃
(1) Now the man knew his wife Eve, and she conceived and bore Cain, saying, “I have gained a male child with the help of the LORD.”
(כד) וַתַּעֲלֵ֨הוּ עִמָּ֜הּ כַּאֲשֶׁ֣ר גְּמָלַ֗תּוּ בְּפָרִ֤ים שְׁלֹשָׁה֙ וְאֵיפָ֨ה אַחַ֥ת קֶ֙מַח֙ וְנֵ֣בֶל יַ֔יִן וַתְּבִאֵ֥הוּ בֵית־יְהוָ֖ה שִׁל֑וֹ וְהַנַּ֖עַר נָֽעַר׃ (כה) וַֽיִּשְׁחֲט֖וּ אֶת־הַפָּ֑ר וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־הַנַּ֖עַר אֶל־עֵלִֽי׃ (כו) וַתֹּ֙אמֶר֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י חֵ֥י נַפְשְׁךָ֖ אֲדֹנִ֑י אֲנִ֣י הָאִשָּׁ֗ה הַנִּצֶּ֤בֶת עִמְּכָה֙ בָּזֶ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃ (כז) אֶל־הַנַּ֥עַר הַזֶּ֖ה הִתְפַּלָּ֑לְתִּי וַיִּתֵּ֨ן יְהוָ֥ה לִי֙ אֶת־שְׁאֵ֣לָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתִּי מֵעִמּֽוֹ׃ (כח) וְגַ֣ם אָנֹכִ֗י הִשְׁאִלְתִּ֙הוּ֙ לַֽיהוָ֔ה כָּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה ה֥וּא שָׁא֖וּל לַֽיהוָ֑ה וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁ֖ם לַיהוָֽה׃ (פ)
(24) When she had weaned him, she took him up with her, along with three bulls, one ephah of flour, and a jar of wine. And though the boy was still very young, she brought him to the House of the LORD at Shiloh. (25) After slaughtering the bull, they brought the boy to Eli. (26) She said, “Please, my lord! As you live, my lord, I am the woman who stood here beside you and prayed to the LORD. (27) It was this boy I prayed for; and the LORD has granted me what I asked of Him. (28) I, in turn, hereby lend him to the LORD. For as long as he lives he is lent to the LORD.” And they bowed low there before the LORD.

(א) וַתִּתְפַּלֵּ֤ל חַנָּה֙ וַתֹּאמַ֔ר עָלַ֤ץ לִבִּי֙ בַּֽיהוָ֔ה רָ֥מָה קַרְנִ֖י בַּֽיהוָ֑ה רָ֤חַב פִּי֙ עַל־א֣וֹיְבַ֔י כִּ֥י שָׂמַ֖חְתִּי בִּישׁוּעָתֶֽךָ׃ (ב) אֵין־קָד֥וֹשׁ כַּיהוָ֖ה כִּ֣י אֵ֣ין בִּלְתֶּ֑ךָ וְאֵ֥ין צ֖וּר כֵּאלֹהֵֽינוּ׃ (ג) אַל־תַּרְבּ֤וּ תְדַבְּרוּ֙ גְּבֹהָ֣ה גְבֹהָ֔ה יֵצֵ֥א עָתָ֖ק מִפִּיכֶ֑ם כִּ֣י אֵ֤ל דֵּעוֹת֙ יְהוָ֔ה ולא [וְל֥וֹ] נִתְכְּנ֖וּ עֲלִלֽוֹת׃ (ד) קֶ֥שֶׁת גִּבֹּרִ֖ים חַתִּ֑ים וְנִכְשָׁלִ֖ים אָ֥זְרוּ חָֽיִל׃ (ה) שְׂבֵעִ֤ים בַּלֶּ֙חֶם֙ נִשְׂכָּ֔רוּ וּרְעֵבִ֖ים חָדֵ֑לּוּ עַד־עֲקָרָה֙ יָלְדָ֣ה שִׁבְעָ֔ה וְרַבַּ֥ת בָּנִ֖ים אֻמְלָֽלָה׃ (ו) יְהוָ֖ה מֵמִ֣ית וּמְחַיֶּ֑ה מוֹרִ֥יד שְׁא֖וֹל וַיָּֽעַל׃ (ז) יְהוָ֖ה מוֹרִ֣ישׁ וּמַעֲשִׁ֑יר מַשְׁפִּ֖יל אַף־מְרוֹמֵֽם׃ (ח) מֵקִ֨ים מֵעָפָ֜ר דָּ֗ל מֵֽאַשְׁפֹּת֙ יָרִ֣ים אֶבְי֔וֹן לְהוֹשִׁיב֙ עִם־נְדִיבִ֔ים וְכִסֵּ֥א כָב֖וֹד יַנְחִלֵ֑ם כִּ֤י לַֽיהוָה֙ מְצֻ֣קֵי אֶ֔רֶץ וַיָּ֥שֶׁת עֲלֵיהֶ֖ם תֵּבֵֽל׃ (ט) רַגְלֵ֤י חסידו [חֲסִידָיו֙] יִשְׁמֹ֔ר וּרְשָׁעִ֖ים בַּחֹ֣שֶׁךְ יִדָּ֑מּוּ כִּֽי־לֹ֥א בְכֹ֖חַ יִגְבַּר־אִֽישׁ׃ (י) יְהוָ֞ה יֵחַ֣תּוּ מריבו [מְרִיבָ֗יו] עלו [עָלָיו֙] בַּשָּׁמַ֣יִם יַרְעֵ֔ם יְהוָ֖ה יָדִ֣ין אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִתֶּן־עֹ֣ז לְמַלְכּ֔וֹ וְיָרֵ֖ם קֶ֥רֶן מְשִׁיחֽוֹ׃ (פ) (יא) וַיֵּ֧לֶךְ אֶלְקָנָ֛ה הָרָמָ֖תָה עַל־בֵּית֑וֹ וְהַנַּ֗עַר הָיָ֤ה מְשָׁרֵת֙ אֶת־יְהוָ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י עֵלִ֥י הַכֹּהֵֽן׃

(1) And Hannah prayed: My heart exults in the LORD; I have triumphed through the LORD. I gloat over my enemies; I rejoice in Your deliverance. (2) There is no holy one like the LORD, Truly, there is none beside You; There is no rock like our God. (3) Talk no more with lofty pride, Let no arrogance cross your lips! For the LORD is an all-knowing God; By Him actions are measured. (4) The bows of the mighty are broken, And the faltering are girded with strength. (5) Men once sated must hire out for bread; Men once hungry hunger no more. While the barren woman bears seven, The mother of many is forlorn. (6) The LORD deals death and gives life, Casts down into Sheol and raises up. (7) The LORD makes poor and makes rich; He casts down, He also lifts high. (8) He raises the poor from the dust, Lifts up the needy from the dunghill, Setting them with nobles, Granting them seats of honor. For the pillars of the earth are the LORD’s; He has set the world upon them. (9) He guards the steps of His faithful, But the wicked perish in darkness— For not by strength shall man prevail. (10) The foes of the LORD shall be shattered; He will thunder against them in the heavens. The LORD will judge the ends of the earth. He will give power to His king, And triumph to His anointed one. (11) Then Elkanah [and Hannah] went home to Ramah; and the boy entered the service of the LORD under the priest Eli.

(א) אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהוָ֔ה וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר אָשִׁ֤ירָה לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃

(1) Then Moses and the Israelites sang this song to the LORD. They said: I will sing to the LORD, for He has triumphed gloriously; Horse and driver He has hurled into the sea.

(א) קודם פתיחת הארון אומרים:
אֵין כָּמוךָ בָאֱלהִים אֲדנָי. וְאֵין כְּמַעֲשיךָ:
מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עולָמִים. וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּור וָדור:
ה' מֶלֶךְ. ה' מָלָךְ. ה' יִמְלךְ לְעולָם וָעֶד:
ה' עז לְעַמּו יִתֵּן. ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּו בַשָּׁלום:

None are like You, Adonai, among the gods, and there are no deeds like Yours. Your sovereignty is everlasting; Your dominion endures through all generations. Adonai reigns, Adonai will reign forever and ever. Eternal God, You give strength to Your people; eternal God, You bless your people with peace.

(א) אַתָּה גִּבּור לְעולָם אֲדנָי. מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהושִׁיעַ:

(ב) בקיץ: מורִיד הַטָּל:

(ג) בחורף: מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמורִיד הַגָּשֶּׁם:

(ד) מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד. מְחַיֶּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים. סומֵךְ נופְלִים. וְרופֵא חולִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים. וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתו לִישֵׁנֵי עָפָר. מִי כָמוךָ בַּעַל גְּבוּרות וּמִי דומֶה לָּךְ. מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה:

(ה) בעשי”ת: מִי כָמוךָ אַב הָרַחֲמִים. זוכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים:

(ו) וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיות מֵתִים: בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְחַיֵּה הַמֵּתִים:

(1) You are mighty forever, O Lord, You revive the dead, You are mighty to save.

(2) (During the days between Passover and the eighth day of Sukkot include: You bring down dew.)

(3) (During the days between the eighth day of Sukkot and Passover include: You cause the wind to blow and the rain to descend.)

(4) You sustain the living with loving kindness, You revive the dead to life with great mercy, You support the fallen and You heal the sick; You free the captives and preserve Your faith with those asleep in the dust. Who is like You, Master of mighty deeds? Who can be compared to You, O King Who causes death and restores life, and causes Your salvation to sprout.

(5) (During the Days between Rosh Hashanah and Yom Kippur include: Who is like You, Father of mercy, Who in mercifully remembers His creatures for life.)

(6) You are faithful to restore the dead to life. Blessed are You, O Lord, Who brings life to the dead.

(א) הַ֥לְלוּ יָ֨הּ ׀ הַ֭לְלוּ עַבְדֵ֣י יְהוָ֑ה הַֽ֝לְלוּ אֶת־שֵׁ֥ם יְהוָֽה׃ (ב) יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְהוָ֣ה מְבֹרָ֑ךְ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃ (ג) מִמִּזְרַח־שֶׁ֥מֶשׁ עַד־מְבוֹא֑וֹ מְ֝הֻלָּ֗ל שֵׁ֣ם יְהוָֽה׃ (ד) רָ֖ם עַל־כָּל־גּוֹיִ֥ם ׀ יְהוָ֑ה עַ֖ל הַשָּׁמַ֣יִם כְּבוֹדֽוֹ׃ (ה) מִ֭י כַּיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הַֽמַּגְבִּיהִ֥י לָשָֽׁבֶת׃ (ו) הַֽמַּשְׁפִּילִ֥י לִרְא֑וֹת בַּשָּׁמַ֥יִם וּבָאָֽרֶץ׃ (ז) מְקִֽימִ֣י מֵעָפָ֣ר דָּ֑ל מֵֽ֝אַשְׁפֹּ֗ת יָרִ֥ים אֶבְיֽוֹן׃ (ח) לְהוֹשִׁיבִ֥י עִם־נְדִיבִ֑ים עִ֝֗ם נְדִיבֵ֥י עַמּֽוֹ׃ (ט) מֽוֹשִׁיבִ֨י ׀ עֲקֶ֬רֶת הַבַּ֗יִת אֵֽם־הַבָּנִ֥ים שְׂמֵחָ֗ה הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃

(1) Hallelujah. O servants of the LORD, give praise; praise the name of the LORD. (2) Let the name of the LORD be blessed now and forever. (3) From east to west the name of the LORD is praised. (4) The LORD is exalted above all nations; His glory is above the heavens. (5) Who is like the LORD our God, who, enthroned on high, (6) sees what is below, in heaven and on earth? (7) He raises the poor from the dust, lifts up the needy from the refuse heap (8) to set them with the great, with the great men of His people. (9) He sets the childless woman among her household as a happy mother of children. Hallelujah.

And now we shift to Hannah as a model for prayer.

https://www.myjewishlearning.com/article/hannahs-prayer/

...יָכוֹל יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ — כְּבָר מְפוֹרָשׁ עַל יְדֵי חַנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ״. יָכוֹל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל — כְּבָר מְפוֹרָשׁ עַל יְדֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה״. ״רִנָּה״ זוֹ תְּפִלָּה, ״תְּפִלָּה״ זוֹ בַּקָּשָׁה. אֵין אוֹמֵר דְּבַר בַּקָּשָׁה אַחַר ״אֱמֶת וְיַצִּיב״. אֲבָל אַחַר הַתְּפִלָּה, אֲפִילּוּ כְּסֵדֶר וִדּוּי שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמֵר. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, אִם בָּא לוֹמַר אַחַר תְּפִלָּתוֹ — אֲפִילּוּ כְּסֵדֶר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמֵר. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: כַּמָּה הִלְכְתָא גִּבָּרָווֹתָא אִיכָּא לְמִשְׁמַע מֵהָנֵי קְרָאֵי דְחַנָּה. ״וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ״ — מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ. ״רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת״ — מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל שֶׁיַּחְתּוֹךְ בִּשְׂפָתָיו. ״וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ״ — מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ. ״וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה״ — מִכָּאן שֶׁשִּׁכּוֹר אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל. ״וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן לָרוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ

Furthermore, I might have thought that one may make his voice heard in his Amida prayer; it has already been articulated by Hannah in her prayer, as it is stated: “And Hannah spoke in her heart, only her lips moved and her voice could not be heard” (I Samuel 1:13).

...

Rav Hamnuna said: How many significant halakhot can be derived from these verses of the prayer of Hannah? As it says: “And Hannah spoke in her heart, only her lips moved and her voice could not be heard, so Eli thought her to be drunk” (I Samuel 1:13).

The Gemara elaborates:

  • From that which is stated here: “And Hannah spoke in her heart,” the halakha that one who prays must focus his heart on his prayer is derived.
  • And from that which is stated here: “Only her lips moved,” the halakha that one who prays must enunciate the words with his lips, not only contemplate them in his heart, is derived.
  • From that which is written here: “And her voice could not be heard,” the halakha that one is forbidden to raise his voice in his Amida prayer as it must be recited silently.
  • From the continuation of the verse here: “So Eli thought her to be drunk,” the halakha that a drunk person is forbidden to pray. That is why he rebuked her. On the subject of Eli’s rebuke of Hannah, as it is stated: “And Eli said to her: How long will you remain drunk? Remove your wine from yourself” (I Samuel 1:14); Rabbi Elazar said: From here the halakha that one who sees in another
דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ. ״וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדוֹנִי״. אָמַר עוּלָּא וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אֲמַרָה לֵיהּ: לֹא אָדוֹן אַתָּה בְּדָבָר זֶה, וְלֹא רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ שׁוֹרָה עָלֶיךָ, שֶׁאַתָּה חוֹשְׁדֵנִי בְּדָבָר זֶה. אִיכָּא דְאָמְרִי, הָכִי אֲמַרָה לֵיהּ: לֹא אָדוֹן אַתָּה? לָאו אִיכָּא שְׁכִינָה וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ גַּבָּךְ, שֶׁדַּנְתַּנִי לְכַף חוֹבָה וְלֹא דַּנְתַּנִי לְכַף זְכוּת? מִי לָא יָדְעַתְּ דְּאִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנוֹכִי?! ״וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן לַנֶּחְשָׁד בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ. ״אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן לְשִׁכֹּור שֶׁמִּתְפַּלֵּל, כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. כְּתִיב הָכָא: ״לִפְנֵי בַּת בְּלִיַּעַל״, וּכְתִיב הָתָם: ״יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ״. מַה לְּהַלָּן עֲבוֹדָה זָרָה, אַף כָּאן עֲבוֹדָה זָרָה. ״וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן לַחוֹשֵׁד אֶת חֲבֵרוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לְפַיְּיסוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְבָרְכוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר ״וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ״. ״וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה׳ צְבָאוֹת״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, לֹא הָיָה אָדָם שֶׁקְּרָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״צְבָאוֹת״, עַד שֶׁבָּאתָה חַנָּה וּקְרָאַתּוּ ״צְבָאוֹת״. אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִכׇּל צִבְאֵי צְבָאוֹת שֶׁבָּרָאתָ בְּעוֹלָמְךָ קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ שֶׁתִּתֵּן לִי בֵּן אֶחָד? מָשָׁל לַמָּה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לַעֲבָדָיו. בָּא עָנִי אֶחָד וְעָמַד עַל הַפֶּתַח, אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי פְּרוּסָה אַחַת! וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. דָּחַק וְנִכְנַס אֵצֶל הַמֶּלֶךְ. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, מִכׇּל סְעוּדָה שֶׁעָשִׂיתָ קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ לִיתֵּן לִי פְּרוּסָה אֶחָת?! ״אִם רָאֹה תִרְאֶה״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, ״אִם רָאֹה״ — מוּטָב, וְאִם לָאו — ״תִּרְאֶה״. אֵלֵךְ וְאֶסְתַּתֵּר בִּפְנֵי אֶלְקָנָה בַּעֲלִי, וְכֵיוָן דְּמִסְתַּתַּרְנָא מַשְׁקוּ לִי מֵי סוֹטָה, וְאִי אַתָּה עוֹשֶׂה תּוֹרָתְךָ פְּלַסְתֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע״. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: אִם הָיְתָה עֲקָרָה — נִפְקֶדֶת, שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר, אִם הָיְתָה יוֹלֶדֶת בְּצַעַר יוֹלֶדֶת בְּרֶיוַח, נְקֵבוֹת יוֹלֶדֶת זְכָרִים שְׁחוֹרִים יוֹלֶדֶת לְבָנִים קְצָרִים יוֹלֶדֶת אֲרוּכִּים, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּתַנְיָא: ״וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע״ — מְלַמֵּד שֶׁאִם הָיְתָה עֲקָרָה — נִפְקֶדֶת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. אָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: אִם כֵּן, יֵלְכוּ כׇּל הָעֲקָרוֹת כּוּלָּן וְיִסְתַּתְּרוּ, וְזוֹ שֶׁלֹּא קִלְקְלָה — נִפְקֶדֶת. אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁאִם הָיְתָה יוֹלֶדֶת בְּצַעַר — יוֹלֶדֶת בְּרֶיוַח, קְצָרִים — יוֹלֶדֶת אֲרוּכִּים, שְׁחוֹרִים — יוֹלֶדֶת לְבָנִים, אֶחָד — יוֹלֶדֶת שְׁנַיִם. מַאי ״אִם רָאֹה תִרְאֶה״ — דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. ״בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ״. ״אַל תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ״. ״וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ״. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שָׁלֹשׁ אֲמָתוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? — אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שְׁלֹשָׁה בִּדְקֵי מִיתָה בָּרָאתָ בָּאִשָּׁה, וְאָמְרִי לַהּ: שְׁלֹשָׁה דִּבְקֵי מִיתָה. וְאֵלּוּ הֵן: נִדָּה, וְחַלָּה וְהַדְלָקַת הַנֵּר. כְּלוּם עָבַרְתִּי עַל אַחַת מֵהֶן?! — ״וְנָתַתָּ לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים״. מַאי ״זֶרַע אֲנָשִׁים״? אָמַר רַב: גַּבְרָא בְּגוּבְרִין. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: זֶרַע שֶׁמּוֹשֵׁחַ שְׁנֵי אֲנָשִׁים, וּמַאן אִינּוּן — שָׁאוּל וְדָוִד. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: זֶרַע שֶׁשָּׁקוּל כִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, וּמַאן אִינּוּן — מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ״. וְרַבָּנַן אָמְרִי: ״זֶרַע אֲנָשִׁים״ — זֶרַע שֶׁמּוּבְלָע בֵּין אֲנָשִׁים. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אֲמַר לֹא אָרוֹךְ וְלֹא גּוּץ, וְלֹא קָטָן וְלֹא אַלָּם, וְלֹא צָחוֹר וְלֹא גִּיחוֹר, וְלֹא חָכָם וְלֹא טִפֵּשׁ. ״אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה״, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִכָּאן שֶׁאָסוּר לֵישֵׁב בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה. ״אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁמוּאֵל מוֹרֵה הֲלָכָה לִפְנֵי רַבּוֹ הָיָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי״. מִשּׁוּם דְּ״וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר״ הֵבִיאוּ הַנַּעַר אֶל עֵלִי? אֶלָּא, אָמַר לָהֶן עֵלִי: קִרְאוּ כֹּהֵן, לֵיתֵי וְלִשְׁחוֹט. חֲזַנְהוּ שְׁמוּאֵל דַּהֲווֹ מְהַדְּרִי בָּתַר כֹּהֵן לְמִישְׁחַט, אֲמַר לְהוּ: לְמָה לְכוּ לְאַהְדּוֹרֵי בָּתַר כֹּהֵן לְמִישְׁחַט? שְׁחִיטָה בְּזָר כְּשֵׁרָה! אַיְיתוּהוּ לְקַמֵּיהּ דְּעֵלִי. אֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ: מִי כְּתִיב ״וְשָׁחַט הַכֹּהֵן״?! ״וְהִקְרִיבוּ הַכֹּהֲנִים״ כְּתִיב, מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהוּנָּה, מִכָּאן לַשְּׁחִיטָה שֶׁכְּשֵׁרָה בְּזָר. אֲמַר לֵיהּ: מֵימָר שַׁפִּיר קָא אָמְרַתְּ, מִיהוּ מוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבָּךְ אַתְּ, וְכׇל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּיב מִיתָה. אָתְיָא חַנָּה וְקָא צָוְוחָה קַמֵּיהּ: ״אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה וְגוֹ׳״. אֲמַר לַהּ: שִׁבְקִי לִי דְּאֶעֶנְשֵׁיהּ, וּבְעֵינָא רַחֲמֵי, וְיָהֵיב לָךְ רַבָּא מִינֵּיהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: ״אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי״. ״וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: עַל עִסְקֵי לִבָּהּ. אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כׇּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ בָּאִשָּׁה, לֹא בָּרָאתָ דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה: עֵינַיִם לִרְאוֹת, וְאׇזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ, חוֹטֶם לְהָרִיחַ, פֶּה לְדַבֵּר, יָדַיִם לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מְלָאכָה, רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ בָּהֶן, דַּדִּים לְהָנִיק בָּהֶן. דַּדִּים הַלָּלוּ שֶׁנָּתַתָּ עַל לִבִּי לָמָּה? לֹא לְהָנִיק בָּהֶן?! תֵּן לִי בֵּן, וְאָנִיק בָּהֶן. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: כׇּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית בְּשַׁבָּת קוֹרְעִים לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה. וְאַף עַל פִּי כֵן חוֹזְרִין וְנִפְרָעִין מִמֶּנּוּ דִּין עוֹנֶג שַׁבָּת. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לִיתֵּיב תַּעֲנִיתָא לְתַעֲנִיתָא. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: חַנָּה הֵטִיחָה דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה. שֶׁנֶּאֱמַר ״וְתִתְפַּלֵּל עַל ה׳״, מְלַמֵּד שֶׁהֵטִיחָה דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵלִיָּהוּ הֵטִיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְאֵלִיָּהוּ,

an unseemly matter, he must reprimand him, is derived. “And Hannah answered and she said no, my master, I am a woman of sorrowful spirit, and I have drunk neither wine nor liquor, but I pour out my soul before the Lord” (I Samuel 1:15).

Regarding the words: “No, my master,” Ulla, and some say Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said that she said to him, in an allusion: With regard to this matter, you are not a master, and the Divine Spirit does not rest upon you, as you falsely suspect me of this.

Some say another version of her response: She said to him, questioning: Aren’t you a master? Aren’t the Divine Presence and Divine Spirit with you that you judged me to be guilty, and you did not judge me to be innocent? Didn’t you know that I am a woman of distressed spirit?

With regard to Hannah’s explanation that “I have drunk neither wine nor liquor,” Rabbi Elazar said:

  • From here the halakha is derived that one who is suspected of something of which he is not guilty cannot suffice merely with the personal knowledge of his innocence, but must inform the one who suspects him that he is innocent and clear himself of suspicion. “Do not take your maidservant as a wicked woman [bat beliya’al] for out of the abundance of my complaint and anger have I spoken until now” (I Samuel 1:16).
  • Rabbi Elazar said: From here the halakha that when a drunk person prays it is as if he engaged in idol worship is derived as it is written here that Hannah, suspected of praying while drunk, defends herself and says: “Do not take your maidservant as a bat beliya’al”; and it is written there, with regard to a city that has been instigated to engage in idol worship: Benei beliya’al have gone out from your midst and have lured the inhabitants of their city, saying let us go and serve other gods which we have not known” (Deuteronomy 13:14).
    • By means of this verbal analogy it is derived: Just as there, in the case of the idolatrous city, the term beliya’al indicates idol worship, so too here, in the case of one who prays drunk, beliya’al indicates idol worship. The verse continues: “And Eli answered and said: May you go in peace” (I Samuel 1:17).
  • Rabbi Elazar said: From here the halakha is derived that one who suspects another of something that he has not done, he must appease him. Moreover, the one who suspected him must bless him, as Eli continued and offered Hannah a blessing, as it is stated: “And may the God of Israel grant your request that you have asked of Him” (I Samuel 1:17).
    • Incidental to this discussion of Hannah’s prayer, the Gemara explores related topics. In her prayer, Hannah said: “And she swore an oath and said, Lord of Hosts [Tzeva’ot] if You will indeed look upon the affliction of Your maidservant and remember me, and not forget Your maidservant and will give Your maidservant a male child, I will give him to the Lord all the days of his life, and there shall be no razor come upon his head” (I Samuel 1:11).
  • Rabbi Elazar said: From the day that the Holy One of Blessing created the Divine world, there was no person who called the Holy One of Blessing "Eternal of Hosts" until Hannah came and called Him "Eternal of Hosts."
    • This is the first time in the Bible that God is referred to by this name.
    • Rabbi Elazar explains that Hannah said before the Holy One of Blessing: Master of the Universe, are You not the Eternal of the Hosts, and of all of the hosts and hosts of creations that You created in Your world, is it difficult in Your eyes to grant me one son?
    • The Gemara suggests a parable: To what is this similar? ​​​​​​​
      • It is similar to a flesh and blood king who made a feast for his servants. A poor person came and stood at the door. He said to them: Give me one slice of bread! And they paid him no attention. He pushed and entered before the king. He said to him: My lord, the King, from this entire feast that you have prepared, is it so difficult in your eyes to give me a single slice of bread? As for the double language in the verse, “if you will look upon [im ra’o tireh],”
      • Rabbi Elazar said: Hannah said before the Holy One of Blessing: Master of the Universe, if You will look upon [ra’o] me now, fine, and if not, in any case You will see [tireh].
      • (RNH - the rabbis go into an elaborate analysis of Hannah's statement, making the case that no matter what, she would end up having a child.)
  • ... Rabbi Yehoshua ben Levi said: From here the halakha that it is forbidden to sit within four cubits of one who is praying is derived.
    • As the verse says: “Who stood here with you,” indicating that Eli stood alongside Hannah because she was praying. Additionally, Hannah’s emphasis in speaking to Eli, “for this youth I prayed” (I Samuel 1:27), indicates that she came to protect him from danger. ​​​​​​​

​​​​​​​

​​​​​​​The Gemara continues to deal with Hannah’s prayer. It is said: “And Hannah spoke on her heart.”

Several interpretations are offered to explain her use of the phrase “on her heart” instead of the common phrase to her heart (Maharsha).

Rabbi Elazar said in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: Hannah spoke to God concerning matters of her heart.

  • She said before Him: Master of the Universe, of all the organs You created in a woman, You have not created one in vain. Every organ fulfills its purpose; eyes to see, ears to hear, a nose to smell, a mouth to speak, hands with which to perform labor, feet with which to walk, breasts with which to nurse. If so, these breasts that You placed upon my heart, to what purpose did You place them? Was it not in order to nurse with them? Grant me a son and I will nurse with them. ​​​​​​​