It's Raining Bread: A Study of the Manna

BySara Wolkenfeld

Sefaria Seminars

שמות ט״ז:א׳-ל״א

(א) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ב) וילינו [וַיִּלּוֹנוּ] כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. (ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. (ד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. (ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְהוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי תלונו [תַלִּינוּ] עָלֵינוּ. (ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְהוָה. (ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהוָה כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם. (י) וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהוָה נִרְאָה בֶּעָנָן. (יא) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (יג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה. (יד) וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ. (טו) וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה. (טז) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ. (יז) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. (יח) וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ. (יט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. (כ) וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה. (כא) וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס. (כב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה. (כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר. (כד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ. (כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. (כו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ. (כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ. (כח) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וְתוֹרֹתָי. (כט) רְאוּ כִּי יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. (ל) וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי. (לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ.

Exodus 16:1-31

(1) And they took their journey from Elim, and all the congregation of the children of Israel came unto the wilderness of Sin, which is between Elim and Sinai, on the fifteenth day of the second month after their departing out of the land of Egypt. (2) And the whole congregation of the children of Israel murmured against Moses and against Aaron in the wilderness; (3) and the children of Israel said unto them: ‘Would that we had died by the hand of the LORD in the land of Egypt, when we sat by the flesh-pots, when we did eat bread to the full; for ye have brought us forth into this wilderness, to kill this whole assembly with hunger.’ (4) Then said the LORD unto Moses: ‘Behold, I will cause to rain bread from heaven for you; and the people shall go out and gather a day’s portion every day, that I may prove them, whether they will walk in My law, or not. (5) And it shall come to pass on the sixth day that they shall prepare that which they bring in, and it shall be twice as much as they gather daily.’ (6) And Moses and Aaron said unto all the children of Israel: ‘At even, then ye shall know that the LORD hath brought you out from the land of Egypt; (7) and in the morning, then ye shall see the glory of the LORD; for that He hath heard your murmurings against the LORD; and what are we, that ye murmur against us?’ (8) And Moses said: ‘This shall be, when the LORD shall give you in the evening flesh to eat, and in the morning bread to the full; for that the LORD heareth your murmurings which ye murmur against Him; and what are we? your murmurings are not against us, but against the LORD.’ (9) And Moses said unto Aaron: ‘Say unto all the congregation of the children of Israel: Come near before the LORD; for He hath heard your murmurings.’ (10) And it came to pass, as Aaron spoke unto the whole congregation of the children of Israel, that they looked toward the wilderness, and, behold, the glory of the LORD appeared in the cloud. (11) And the LORD spoke unto Moses, saying: (12) ’I have heard the murmurings of the children of Israel. Speak unto them, saying: At dusk ye shall eat flesh, and in the morning ye shall be filled with bread; and ye shall know that I am the LORD your God.’ (13) And it came to pass at even, that the quails came up, and covered the camp; and in the morning there was a layer of dew round about the camp. (14) And when the layer of dew was gone up, behold upon the face of the wilderness a fine, scale-like thing, fine as the hoar-frost on the ground. (15) And when the children of Israel saw it, they said one to another: a‘What is it?’—for they knew not what it was. And Moses said unto them: ‘It is the bread which the LORD hath given you to eat. (16) This is the thing which the LORD hath commanded: Gather ye of it every man according to his eating; an omer a head, according to the number of your persons, shall ye take it, every man for them that are in his tent.’ (17) And the children of Israel did so, and gathered some more, some less. (18) And when they did mete it with an omer, he that gathered much had nothing over, and he that gathered little had no lack; they gathered every man according to his eating. (19) And Moses said unto them: ‘Let no man leave of it till the morning.’ (20) Notwithstanding they hearkened not unto Moses; but some of them left of it until the morning, and it bred worms, and rotted; and Moses was wroth with them. (21) And they gathered it morning by morning, every man according to his eating; and as the sun waxed hot, it melted. (22) And it came to pass that on the sixth day they gathered twice as much bread, two omers for each one; and all the rulers of the congregation came and told Moses. (23) And he said unto them: ‘This is that which the LORD hath spoken: To-morrow is a solemn rest, a holy sabbath unto the LORD. Bake that which ye will bake, and seethe that which ye will seethe; and all that remaineth over lay up for you to be kept until the morning.’ (24) And they laid it up till the morning, as Moses bade; and it did not rot, neither was there any worm therein. (25) And Moses said: ‘Eat that to-day; for to-day is a sabbath unto the LORD; to-day ye shall not find it in the field. (26) Six days ye shall gather it; but on the seventh day is the sabbath, in it there shall be none.’ (27) And it came to pass on the seventh day, that there went out some of the people to gather, and they found none. (28) And the LORD said unto Moses: ‘How long refuse ye to keep My commandments and My laws? (29) See that the LORD hath given you the sabbath; therefore He giveth you on the sixth day the bread of two days; abide ye every man in his place, let no man go out of his place on the seventh clay.’ (30) So the people rested on the seventh day. (31) And the house of Israel called the name thereof Manna; and it was like coriander seed, white; and the taste of it was like wafers made with honey.

Abarbanel

What was the trial with which God tested them when he gave them bread to eat each day? On the contrary, far from being a test, it constituted an extraordinary example of kindness!

אברבנאל

מה הניסיון שינסה אותו בתת להם לחם לאכול דבר יום ביומו, והיה ביום הששי... וזה היה חסד גדול, ולא ניסיון?

רש"י על שמות ט״ז:ד׳:ב׳

(ב) "למען אנסנו הילך בתורתי" - אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט

Rashi on Exodus 16:4:2

"In order to test them, whether they will walk with my laws..." - Whether they will keep the laws connected with it, and not leave any over and not go out on Shabbat to gather.

רמב"ן על שמות ט״ז:ד׳:ג׳

(ג) למען אנסנו הילך בתורתי - ... כי ניסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחלה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם

Ramban on Exodus 16:4:3

For it was a trial for them not to have food of their own and not to have any alternative but the manna which they had never seen or before, nor had they heard of it from their fathers, coming down daily, and they hungering for it – in spite of all of this they obediently followed the Almighty…

במדבר י״א:ה׳-ו׳

(ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. (ו) וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.

Numbers 11:5-6

(5) We remember the fish, which we were wont to eat in Egypt for nought; the cucumbers, and the melons, and the leeks, and the onions, and the garlic; (6) but now our soul is dried away; there is nothing at all; we have nought save this manna to look to.’—

רמב"ן על במדבר י״א:ו׳

() וטעם נפשנו יבשה - שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו, אבל נתאווה לו ונשא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבא לנו, והנה אין כל בלתי תוחלת המן.

Ramban on Numbers 11:6

Even the food on which we subsist is not within our power that we should feel satisfied and have our fill, but we have to yearn for it and wait for it, perhaps it will be forthcoming, and behold there is nothing but the expectation of the manna…

Seforno

To test him – when he is provided for without any suffering…

ספורנו

ד"ה למען אנסנו: כשיהיה מתפרנס שלא בצער....

רמב"ן על שמות כ׳:ט״ז

(כענין שאמרו חכמים (שמו"ר לא כ): אשרי אדם שעומד בנסיוניו, שאין לך בריה שאין הקב"ה מנסה אותה, העשיר מנסה אותו אם תהיה ידו פתוחה לעניים, העני מנסה אותו אם יוכל לקבל יסורין וכו'.

Ramban on Exodus 20:16

As the rabbis stated: Praiseworthy is a person who can stand up to all his trials, because there is no created being whom God does not test: A rich person is tested to see if he or she is generous to the poor; a poor person is tested to see if he or she can survive difficult times…

המצווה – בין מקרא להלכה, מאת רב יהודה ברנדס (בקובץ "מסע אל ההלכה"), 160-161

עיקרה של שבת זו הוא ביהמנעות מן הצורך ללקט מן. נראה שליקוט המן הוא סמל לכל הפעילות של האדם היוצא בבוקר למלאכתו...האיסור אינו חל על מלאכות ספציפיות, אלא על המכלול של "יום עבודה," במשעותו המקובלת גם היום בחברה הישראלית הכללית, ובמשמעות הנהוגה בתרבויות ובדתות אחרות שיש בהן יום שבתון שבועי.

Commandments – from Text to Law, by Rabbi Yehuda Brandes, pp.160-161

The essence of this Shabbat is in refraining from the need to gather manna. It seems that gathering manna is a symbol for all of a person’s actions in going out to work in the morning…the prohibition is not about specific activities, but has to do with the general idea of a “work day,” in its generally accepted meaning in Israeli society today, and in the sense in which it is used in other cultures and religions that also have a weekly day of rest

Cassandra Misreads the Book of Samuel & Other Untold Tales of the Prophets, by Gidon Rothstein, pp. 17-18

When they reached the dewy spread of daily victuals, Rock looked back at the camp. The first lights of dawn were breaking the black of the horizon, the pillar of fire at camp’s edge beginning its transformation into cloud…

Rock took his portion in silence and went to the corner of the tent…Closing his eyes, he brought to mind a morning cake he had once seen the Royal Baker himself prepare. Thinking hard, he bit in, delighted at the taste of honey dribbling down his throat, an almost perfect replica of the fluffy bread-cake.