Foxes in Tanakh
SV
ByStacey VANKEUREN
ירמיהו כ״ב:י״ג
(יג) ה֣וֹי בֹּנֶ֤ה בֵיתוֹ֙ בְּֽלֹא־צֶ֔דֶק וַעֲלִיּוֹתָ֖יו בְּלֹ֣א מִשְׁפָּ֑ט בְּרֵעֵ֙הוּ֙ יַעֲבֹ֣ד חִנָּ֔ם וּפֹעֲל֖וֹ לֹ֥א יִתֶּן־לֽוֹ׃
Jeremiah 22:13

(13) Ha! he who builds his house with unfairness And his upper chambers with injustice, Who makes his fellow man work without pay And does not give him his wages,

Legends of the Jews 1:1:77
Nor do the other animals praise God less than the birds. Even the beasts of prey give forth adoration. The lion says: "The Lord shall go forth as a mighty man; He shall stir up jealousy like a man of war; He shall cry, yea, He shall shout aloud; He shall do mightily against his enemies." And the fox exhorts unto justice with the words: "Woe unto him that buildeth his house by unrighteousness, and his chambers by injustice; that useth his neighbor's service without wages, and giveth him not his hire."
שיר השירים ב׳:ט״ו
אֶֽחֱזוּ־לָ֙נוּ֙ שֽׁוּעָלִ֔ים שֽׁוּעָלִ֥ים קְטַנִּ֖ים מְחַבְּלִ֣ים כְּרָמִ֑ים וּכְרָמֵ֖ינוּ סְמָדַֽר׃
Song of Songs 2:15
Catch us the foxes, The little foxes That ruin the vineyards— For our vineyard is in blossom.
תהילים ס״ג:י״א
יַגִּירֻ֥הוּ עַל־יְדֵי־חָ֑רֶב מְנָ֖ת שֻׁעָלִ֣ים יִהְיֽוּ׃
Psalms 63:11

They shall be given over to the sword: they shall be a portion for foxes.

יחזקאל י״ג:ד׳-ט׳
(ד) כְּשֻׁעָלִ֖ים בָּחֳרָב֑וֹת נְבִיאֶ֥יךָ יִשְׂרָאֵ֖ל הָיֽוּ׃ (ה) לֹ֤א עֲלִיתֶם֙ בַּפְּרָצ֔וֹת וַתִּגְדְּר֥וּ גָדֵ֖ר עַל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל לַעֲמֹ֥ד בַּמִּלְחָמָ֖ה בְּי֥וֹם יְהוָֽה׃ (ו) חָ֤זוּ שָׁוְא֙ וְקֶ֣סֶם כָּזָ֔ב הָאֹֽמְרִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וַֽיהוָ֖ה לֹ֣א שְׁלָחָ֑ם וְיִֽחֲל֖וּ לְקַיֵּ֥ם דָּבָֽר׃ (ז) הֲל֤וֹא מַֽחֲזֵה־שָׁוְא֙ חֲזִיתֶ֔ם וּמִקְסַ֥ם כָּזָ֖ב אֲמַרְתֶּ֑ם וְאֹֽמְרִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וַאֲנִ֖י לֹ֥א דִבַּֽרְתִּי׃ (ס) (ח) לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה יַ֚עַן דַּבֶּרְכֶ֣ם שָׁ֔וְא וַחֲזִיתֶ֖ם כָּזָ֑ב לָכֵן֙ הִנְנִ֣י אֲלֵיכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ (ט) וְהָיְתָ֣ה יָדִ֗י אֶֽל־הַנְּבִיאִ֞ים הַחֹזִ֣ים שָׁוְא֮ וְהַקֹּסְמִ֣ים כָּזָב֒ בְּס֧וֹד עַמִּ֣י לֹֽא־יִהְי֗וּ וּבִכְתָ֤ב בֵּֽית־יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יִכָּתֵ֔בוּ וְאֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יָבֹ֑אוּ וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֥י אֲנִ֖י אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃
Ezekiel 13:4-9
(4) Your prophets, O Israel, have been like jackals among ruins. (5) You did not enter the breaches and repair the walls for the House of Israel, that they might stand up in battle in the day of the LORD. (6) They prophesied falsehood and lying divination; they said, “Declares the LORD,” when the LORD did not send them, and then they waited for their word to be fulfilled. (7) It was false visions you prophesied and lying divination you uttered, saying, “Declares the LORD,” when I had not spoken. (8) Assuredly, thus said the Lord GOD: Because you speak falsehood and prophesy lies, assuredly, I will deal with you—declares the Lord GOD. (9) My hand will be against the prophets who prophesy falsehood and utter lying divination. They shall not remain in the assembly of My people, they shall not be inscribed in the lists of the House of Israel, and they shall not come back to the land of Israel. Thus shall you know that I am the Lord GOD.
נחמיה ג׳:ל״ה
(לה) וְטוֹבִיָּ֥ה הָעַמֹּנִ֖י אֶצְל֑וֹ וַיֹּ֗אמֶר גַּ֚ם אֲשֶׁר־הֵ֣ם בּוֹנִ֔ים אִם־יַעֲלֶ֣ה שׁוּעָ֔ל וּפָרַ֖ץ חוֹמַ֥ת אַבְנֵיהֶֽם׃ (פ)
Nehemiah 3:35
(35) Tobiah the Ammonite, alongside him, said, “That stone wall they are building—if a fox climbed it he would breach it!”
ישעיהו ה׳:ז׳
(ז) כִּ֣י כֶ֜רֶם יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה נְטַ֖ע שַׁעֲשׁוּעָ֑יו וַיְקַ֤ו לְמִשְׁפָּט֙ וְהִנֵּ֣ה מִשְׂפָּ֔ח לִצְדָקָ֖ה וְהִנֵּ֥ה צְעָקָֽה׃ (ס)
Isaiah 5:7
(7) For the vineyard of the LORD of Hosts Is the House of Israel, And the seedlings he lovingly tended Are the men of Judah. And He hoped for justice, But behold, injustice; For equity, But behold, iniquity!
תהילים ס״ג:י״א
(יא) יַגִּירֻ֥הוּ עַל־יְדֵי־חָ֑רֶב מְנָ֖ת שֻׁעָלִ֣ים יִהְיֽוּ׃
Psalms 63:11
(11) May they be gutted by the sword; may they be prey to jackals.
איכה ה׳:ט״ז-י״ח
(טז) נָֽפְלָה֙ עֲטֶ֣רֶת רֹאשֵׁ֔נוּ אֽוֹי־נָ֥א לָ֖נוּ כִּ֥י חָטָֽאנוּ׃ (יז) עַל־זֶ֗ה הָיָ֤ה דָוֶה֙ לִבֵּ֔נוּ עַל־אֵ֖לֶּה חָשְׁכ֥וּ עֵינֵֽינוּ׃ (יח) עַ֤ל הַר־צִיּוֹן֙ שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ־בֽוֹ׃ (פ)
Lamentations 5:16-18
(16) The crown has fallen from our head; Woe to us that we have sinned! (17) Because of this our hearts are sick, Because of these our eyes are dimmed: (18) Because of Mount Zion, which lies desolate; Jackals prowl over it.
שמואל ב כ״ב:כ״ז
(כז) עִם־נָבָ֖ר תִּתָּבָ֑ר וְעִם־עִקֵּ֖שׁ תִּתַּפָּֽל׃
II Samuel 22:27
(27) With the pure You act in purity, And with the perverse You are wily.
פרק שירה ה׳:ט״ז

(טז) שׁוּעַל אוֹמֵר. הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ: (ירמיה פרק כב יג)

Perek Shirah 5:16

(16) El Zorro dice: "¡Ay de quien construye su casa sin justicia y sus cámaras sin equidad; del que aprovecha el servicio de su prójimo sin salario y no le paga por su trabajo!" (Jeremías 22:13).

פסחים מ״ט ב:ג׳-י״א
תניא רבי אומר עם הארץ אסור לאכול בשר (בהמה) שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף: אמר רבי אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת אמרו לו תלמידיו רבי אמור לשוחטו אמר להן זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה: אמר רבי אלעזר עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך שנאמר כי היא חייך ואורך ימיך על חייו לא חס על חיי חבירו לא כל שכן אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן עם הארץ מותר לקורעו כדג אמר רבי שמואל בר יצחק ומגבו: תניא אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור אמרו לו תלמידיו רבי אמור ככלב אמר להן זה נושך ושובר עצם וזה נושך ואינו שובר עצם: תניא היה רבי מאיר אומר כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים: תניא רבי אליעזר אומר אילמלא אנו צריכין להם למשא ומתן היו הורגין אותנו תנא רבי חייא כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל ונשותיהן יותר מהן: תנא שנה ופירש יותר מכולן
Pesachim 49b:3-11
The Gemara continues its discussion with regard to an ignoramus. It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: It is prohibited for an ignoramus to eat meat, as it is stated: “This is the law [torah] of the beast and of the fowl” (Leviticus 11:46). He expounds: Anyone who engages in Torah study is permitted to eat the meat of animals and fowl, and anyone who does not engage in Torah study is prohibited to eat the meat of animals or fowl. The Gemara proceeds to mention some sharply negative statements of the Sages in which they overstated their negative sentiments with regard to ignoramuses, although these ignoramuses were wicked in addition to being boors (ge’onim). Rabbi Elazar said: It is permitted to stab an ignoramus to death on Yom Kippur that occurs on Shabbat. His students said to him: Master, at least say that it is permitted to slaughter him. He said to them: I intentionally used the word stab, as this term, slaughtering, requires a blessing when one slaughters an animal, and that term, stabbing, does not require a blessing in any context. Rabbi Elazar said: It is prohibited to accompany an ignoramus while traveling on the road due to concern that the ignoramus might try to harm his traveling partner, as it is stated with regard to Torah: “For it is your life and the length of your days” (Deuteronomy 30:20). An ignoramus has not studied any Torah, indicating that he is not concerned about his own life; with regard to another’s life, all the more so. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yoḥanan said: It is permitted to tear open an ignoramus like a fish. Rabbi Shmuel bar Yitzḥak said: And one may cut him open from his back and thereby cause his immediate death by piercing his spinal cord rather than his stomach. It was taught in a baraita that Rabbi Akiva said: When I was an ignoramus I said: Who will give me a Torah scholar so that I will bite him like a donkey? His students said to him: Master, say that you would bite him like a dog! He said to them: I specifically used that wording, as this one, a donkey, bites and breaks bones, and that one, a dog, bites but does not break bones. It was taught in a baraita that Rabbi Meir would say: Anyone who marries off his daughter to an ignoramus is considered as though he binds her and places her before a lion. Why is this so? Just as a lion mauls its prey and eats and has no shame, so too, an ignoramus strikes his wife and then engages in sexual relations with her without appeasing her first, and has no shame. It was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: If we did not need the ignoramuses for business, they would kill us. The Gemara shifts to a discussion of an ignoramus who has some degree of sensitivity (Me’iri). Rabbi Ḥiyya taught: Anyone who engages in Torah study in the presence of an ignoramus, causing the ignoramus embarrassment and anguish over his inability to study Torah, is considered as though he had sexual relations with the ignoramus’s betrothed bride in his presence, as it is stated: “Moses commanded us the Torah, an inheritance [morasha] for the congregation of Jacob” (Deuteronomy 33:4). Do not read it as inheritance [morasha]; rather, read it as betrothed [me’orasa]. The Torah is compared to the betrothed bride of the Jewish people until one studies it and thereby consummates his marriage with it. Similarly, he said: The hatred which ignoramuses have for a Torah scholar is greater than the hatred that the nations of the world have for the Jewish people. And the wives of the ignoramuses hate Torah scholars more than the ignoramuses themselves. It was taught in the Tosefta that one who studied Torah and left his studies hates Torah scholars more than all of them.
משנה אבות ב׳:י׳
הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ. וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ:
Pirkei Avot 2:10
They said three things. Rabbi Eliezer says: The honor of your friend should be as dear to you as your own, and do not be easy to anger, and repent one day before your death. And warm yourself by the fire of the Sages, but be cautious around their coals that you should not be burned, for their bite is the bite of a fox, and their sting is the sting of a scorpion, and their hiss is the hiss of a Seraph, and all of their words are like burning coals.
מכות כ״ד ב:ב׳
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א, נא) והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה
Makkot 24b:2
The Gemara relates another incident involving those Sages. On another occasion they were ascending to Jerusalem after the destruction of the Temple. When they arrived at Mount Scopus and saw the site of the Temple, they rent their garments in mourning, in keeping with halakhic practice. When they arrived at the Temple Mount, they saw a fox that emerged from the site of the Holy of Holies. They began weeping, and Rabbi Akiva was laughing. They said to him: For what reason are you laughing? Rabbi Akiva said to them: For what reason are you weeping? They said to him: This is the place concerning which it is written: “And the non-priest who approaches shall die” (Numbers 1:51), and now foxes walk in it; and shall we not weep?
מכות כ״ד ב:ג׳
אמר להן לכך אני מצחק דכתיב (ישעיהו ח, ב) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה
Makkot 24b:3

Rabbi Akiva said to them: That is why I am laughing, as it is written, when God revealed the future to the prophet Isaiah: “And I will take to Me faithful witnesses to attest: Uriah the priest, and Zechariah the son of Jeberechiah” (Isaiah 8:2). Now what is the connection between Uriah and Zechariah? He clarifies the difficulty: Uriah prophesied during the First Temple period, and Zechariah prophesied during the Second Temple period, as he was among those who returned to Zion from Babylonia. Rather, the verse established that fulfillment of the prophecy of Zechariah is dependent on fulfillment of the prophecy of Uriah.

מכות כ״ד ב:ד׳
באוריה כתיב (מיכה ג, יב) לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב (זכריה ח, ד) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו:
Makkot 24b:4

In the prophecy of Uriah it is written: “Therefore, for your sake Zion shall be plowed as a field, and Jerusalem shall become rubble, and the Temple Mount as the high places of a forest” (Micah 3:12), where foxes are found. There is a rabbinic tradition that this was prophesied by Uriah. In the prophecy of Zechariah it is written: “There shall yet be elderly men and elderly women sitting in the streets of Jerusalem” (Zechariah 8:4). Until the prophecy of Uriah with regard to the destruction of the city was fulfilled I was afraid that the prophecy of Zechariah would not be fulfilled, as the two prophecies are linked. Now that the prophecy of Uriah was fulfilled, it is evident that the prophecy of Zechariah remains valid. The Gemara adds: The Sages said to him, employing this formulation: Akiva, you have comforted us; Akiva, you have comforted us.

מגילה ט״ז ב:ו׳
תעלא מאי בצירותיה מאחווה אלא אי איתמר הכי איתמר (בראשית מז, לא) וישתחו ישראל על ראש המטה אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר תעלא בעידניה סגיד ליה
Megillah 16b:6

The Gemara expresses astonishment at the use of this parable: Are you calling Joseph a fox? What, was he inferior to his brothers such that in relation to them you call him a fox? Rather, if such a statement was stated, it was stated as follows, not in connection with this verse, but rather in connection with a different verse. The verse states: “And Israel bowed himself upon the head of the bed” (Genesis 47:31). With regard to this, Rabbi Binyamin bar Yefet said that Rabbi Elazar said: When the fox is in its hour, bow down to it, as Jacob had to bow down before his son Joseph, who had reached greatness.

מגילה ט״ז ב:ה׳
(בראשית נ, יח) וילכו גם אחיו ויפלו לפניו אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר היינו דאמרי אינשי תעלא בעידניה סגיד ליה
Megillah 16b:5
Following Jacob’s death, it states concerning Joseph: “And his brothers even went and fell down before him” (Genesis 50:18). Rabbi Binyamin bar Yefet said that Rabbi Elazar said: This explains the folk saying that people say: When the fox is in its hour, bow down to it, i.e., if a fox is appointed king, one must bow down before and submit oneself to it.
משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים י״א:ד׳
אֵין מְנַחֲשִׁין כְּעַכּוּ''ם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט כו) "לֹא תְנַחֲשׁוּ". כֵּיצַד הוּא הַנַּחַשׁ. כְּגוֹן אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים הוֹאִיל וְנָפְלָה פִּתִּי מִפִּי אוֹ נָפַל מַקְלִי מִיָּדִי אֵינִי הוֹלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי הַיּוֹם שֶׁאִם אֵלֵךְ אֵין חֲפָצַיי נַעֲשִׂים. הוֹאִיל וְעָבַר שׁוּעָל מִימִינִי אֵינִי יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתִי הַיּוֹם שֶׁאִם אֵצֵא יִפְגָּעֵנִי אָדָם רַמַּאי. וְכֵן אֵלּוּ שֶׁשּׁוֹמְעִים צִפְצוּף הָעוֹף וְאוֹמְרִים יִהְיֶה כָּךְ וְלֹא יִהְיֶה כָּךְ. טוֹב לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי וְרַע לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי. וְכֵן אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים שְׁחֹט תַּרְנְגוֹל זֶה שֶׁקָּרָא עַרְבִית. שְׁחֹט תַּרְנְגלֶת זוֹ שֶׁקָּרְאָה כְּמוֹ תַּרְנְגוֹל. וְכֵן הַמֵּשִׂים סִימָנִים לְעַצְמוֹ אִם יֶאֱרַע לִי כָּךְ וְכָךְ אֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי וְאִם לֹא יֶאֱרַע לִי לֹא אֶעֱשֶׂה, כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל אָסוּר. וְכָל הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה מִפְּנֵי דָּבָר מִדְּבָרִים אֵלּוּ לוֹקֶה:
Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 11:4

Do not practice soothsaying as idolaters, as it is said, "Do not practice soothsaying (Leviticus 19:26)." What is meant by a soothsayer? For example, there are those who say, since my bread fell from my mouth or my staff fell from my hand, I will not go to such and such a place today, that if I go, my desires will not be realized. If a fox passes before me, I will not go past the doorway of my house today, that if I go I will meet a trickster. And then there are those that hear a chirping bird and say this will happen or this will not happen, or good will happen for this one or bad will happen for that one. And thus [also] those that say slaughter this rooster that crows like a raven, slaughter that hen that crows like a rooster. Also for one who sets up omens for himself, if this happens to me, then I will do that thing and if this does not happen to me, I will not do it, like Eliezer, servant of Abraham. And so all who do things like this, all of this is forbidden. And anyone who does something because of one of these type of things is lashed.

סוטה י׳ א:ד׳
(שופטים טו, ד) וילך שמשון וילכד שלש מאות שועלים מאי שנא שועלים אמר רבי איבו בר נגדי א"ר חייא בר אבא אמר שמשון יבא מי שחוזר לאחוריו ויפרע מפלשתים שחזרו בשבועתן
Sotah 10a:4

The verse states earlier: “And Samson went and caught three hundred foxes, and took torches, and turned tail to tail, and put a torch in the midst between every two tails” (Judges 15:4). The Gemara asks: What is different about foxes than any other animal, that he chose them for this purpose? Rabbi Aivu bar Nagdi says that Rabbi Ḥiyya bar Abba says: Samson said: Let the animal that goes in reverse when it tries to escape, i.e., the fox, come and exact punishment from the Philistines, who reneged on their oath that Abimelech swore to Abraham.

בבא מציעא פ״ה א:א׳
ובני בתירה ויונתן בן שאול רבן שמעון בן גמליאל הא דאמרן בני בתירה דאמר מר הושיבוהו בראש ומינוהו לנשיא עליהן יונתן בן שאול דקא"ל לדוד (שמואל א כג, יז) ואתה תמלוך על ישראל ואני אהיה לך למשנה
Bava Metzia 85a:1
the sons of Beteira; and Jonathan, son of Saul. The Gemara discusses each case: The incident revealing the modesty of Rabban Shimon ben Gamliel is that which we just said, as he referred to himself modestly as a fox. The sons of Beteira were exceptionally modest, as they served in the position of Nasi and yet abdicated their positions in favor of Hillel when he emigrated from Babylonia to Eretz Yisrael. As the Master said: The sons of Beteira, upon recognizing that Hillel was a superior expert in halakha, seated him at the head and appointed him Nasi over them (see Pesaḥim 66a). Jonathan, son of Saul, was extremely modest, as he said to David: “And you shall be king over Israel, and I shall be second to you” (I Samuel 23:17), despite the fact that his father, Saul, was the current king.
נודע ביהודה מהדורא קמא, יורה דעה י׳:א׳-י׳

(א) תשובה

(ב) לבאר ענין מראות הריאה שחשבו בגמרא כמה מראות להכשיר וכמה חשבו לפסול ולהטריף ולא ימלט שיש עוד מראות שלא נכללו כלל לא באלו המראות הכשירות ולא במראות הטריפות וא"כ צריך להבחין איזה מהם דוקא אם הכשרות דוקא וכל יתר המראות להטריף א"כ בחנם נחשבו המראות האסורות ולא הי' לבעלי הש"ס רק לחשוב המראות הכשירות וממילא מה שלא אמרו להכשיר הוא להטריף. וכן אם נאמר להיפוך שאלו הטריפות דוקא וכל יתר מראות להכשיר א"כ בחנם נחשבו המראות הכשירות. ויש לפנינו ב' דרכים. או אם נאמר שבאמת כל יתר המראות טריפות ולא הוצרכו לחשבן שכבר הי' ידוע לבעלי הש"ס שאלו מראות כשהמה בריאה כבר נתקלקל העור עד שהוא בכלל בשר שהרופא גוררו וכאילו אינו כלל ודבר זה הוא כלל בכל האברים שהנקב פוסל בהם שאם הבשר הוא כמו שהרופא גוררו כבר הרי הוא כניקב וכאשר מבואר בב"י בסי' נ' שאמר לו ר"ת לרא"ם פא"פ ומבואר ג"כ שם בש"ע סי' נ' סעיף ג'. ובעלי הש"ס היו בקיאים בטיב הריאה והיו יודעים שיתר המראות הוא בכלל הממסה אבל אלו המראות האסורים עדיין לא הגיע לכלל בשר שהרופא גוררו ועדיין אינו כאילו אינו ואעפ"כ טריפה מטעם שסופו לינקב אבל מראות הנותרים המה גרועים ביותר עד שהוא נתמסמס והרי כאילו כבר ניקב ולא הוצרכו לחשבו כלל דהיינו ריאה שניקבה. ולפ"ז יצא לנו חומרא להטריף ביתר המראות. אבל יש לנו ג"כ קולא מצד אחר שאפשר שמראות הכשירות אין בהם שום לקותא כלל ולא יצטרפו עם שאר ריעותא להחשיב תרתי לריעותא וכמ"ש רש"י בדף מ"ז ע"ב גבי ככבדא כשירה דקים להו דבהכי הוי לקותא ובהכי לא הוי לקותא וכן בדף מ"ו ע"ב ברש"י ד"ה מי לא תניא ודלא כט"ז ס"ק ב' ודלא כש"ך בסימן ל"ט סעיף מ"ו ס"ק ס"ו:

(ג) ויש לפנינו דרך אחרת להיפוך דאדרבה אלו טריפות דוקא וכל יתר המראות שלא חשבו בגמ' כלל המה כשרים והא דלא חשבום בגמ' להכשיר היינו משום דקים להש"ס דכל יתר המראות ליכא בהם ריעותא כלל ולא הוצרכו לחשבם להכשיר דמאין הרגלים להטריף כיון דליכא בהו ריעותא כלל אבל אלו המראות שחשבו להכשיר יש בהם לקותא קצת והי' עולה על הדעת להטריף ולמימר דלקותא זו מיחשב כניקב והוצרכו חכמי הש"ס להכשירם בהדיא משום דאף שיש להם לקותא מ"מ עדיין לא הגיע להלקותא להיות כניקב אבל מראות הטריפות קים להו דכבר גברה הלקותא עד שהוא כאילו כבר ניקב ולפ"ז יצא לנו קולא להכשיר ביתר המראות אבל יש לנו חומרא מצד אחר דגם מראה הכשירה מיחשב לקותא וא"כ אם יש מראה פסילה וחוזרת ע"י נפיחה צריך להיות חוזר למראה ריאה ממש ולא מהני מה שחוזר למראה הכשירה וכמ"ש הט"ז בסי' ל"ט בס"ק ב' וגם אם יש בהדי מראה הכשירה עוד ריעותא אחרת הוי תרתי לריעותא וכמ"ש הש"ך. כנ"ל. אבל זה עכ"פ יצא לנו שאם יש מראה מיתר המראות וחוזר ע"י נפיחה למראה המותר אף שלא חזר למראה הריאה ממש מ"מ כשר ממ"נ לשתי סברות הנ"ל:

(ד) ובגוף שתי הסברות הנ"ל כיון דספק שקול הוא ויש מקום לכל אחת מהסברות א"כ אין בידינו להכריע ולכאורה ראוי להחמיר מספק שתי חומרות הנ"ל. וכבר ראיתי בתב"ש סי' ל"ח ס"ק י"ג שהרגיש ג"כ בזה מה שחישבו בגמ' קצת מראות להכשיר וקצת להטריף ויתר המראות לא הזכירו בש"ס כלל והכריע להחמיר ע"ש. והנה הוא מסתפק בטעם אחר לא מטעמים שכתבתי לעיל רק דמספקא לי' דאיכא למימר דכולהו כשירות דמה"ת לאסור ובגמ' לא אצטריך למיחשב רק האסורים והא דחשבו קצת כשירות היינו משום דהני כשירות איכא למיטעי בהו ולומר דכלולות בהאסורים כוחלא נוטה לשחור וכו'. ונסתפק ג"כ לאידך גיסא דכולן פסולות דכל שינוי לקותא הוא ולא הוצרך בגמ' לחשוב רק הכשירות לומר דאע"ג דשינוי הוא מ"מ אורחא הוא ולא הוי לקותא והא דחשבו קצת פסולים היינו דלא תטעה לכללינהו בכלל הכשירות ול"ת כדיותא דמי לכוחלא וכו' ע"ש שהאריך וסוף דבריו מסיק להחמיר. והנה לא ידענא לספק השני שלו מקום דמה דרצה לומר דלא הוצרכו לחשוב רק קצת פסולין דלא תטעה לכללינהו בכלל הכשירות אם כן קשה מה דאמר רפרם האי ריאה דדמיא לאופתא וכו' ואיכא דאמרי בחזותא דהיינו לבנה כעץ וכן פי' רש"י והרשב"א ויתר הפוסקים. וקשה לאיזה מראה מהכשירות יש לכייל מראה לבן עד שהוצרך לפסלו. והנה א"כ אם כסברת התב"ש א"כ נדחה דבריו לפסול כולן רק אם נימא כדעת הרמב"ם ז"ל דמה דאמרו על דברי רפרם א"ד בחזותא הינו אם היא כמראה חריות של דקל. ובאמת תמה הכ"מ דהיינו ורדי והוא ירוק ככרתי ותירץ שהוא נוטה יותר למראה אמרלי"ו שהוא גע"ל וא"כ שפיר הוכרחו בגמ' לפוסלו שלא תימא שהוא בכלל ככרתי. ולסברה זו יש מקום לדברי התב"ש. אמנם לרוב הפוסקים שפירשו דהיינו לבנה כבקעת אין מקום לסברתו לפסול יותר המראות. אבל לפי הספק שכתבתי אני שפיר יש לפסול כל המראות:

(ה) אבל אומר אני שמוכח מדברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפירוש להכשיר כל שאר המראות וז"ל הרמב"ם פ"ז מהל' שחיטה ה' י"ח נמצאת כעין חריות של דקל אוסרים אותה מספק שזה קרוב למראה האסור. וכ' הכ"מ שהרמב"ם פירש א"ד בחזותא שאמרו על דברי רפרם כן. ומ"ש אוסרים אותה מספק הוא משום דאיכא פירושי אחרינא בגמ' דאיכא דאמרי בגישתא וכו' ע"ש בכ"מ. והנה אם איתא דכל יתר המראות שלא הוזכרו בגמ' כלל המה כולם לאיסור א"כ מדוע אסרה הרמב"ם רק מספק ממ"נ אם כוונת רפרם בחזותא א"כ הרי היא אסורה ואם לא הי' כוונת רפרם רק בגישתא או דשיעא א"כ לא הוזכר מראה חריות כלל בגמ' וממילא היא אסורה ככל יתר המראות שלא הוזכרו והמה אסורים. א"ו דמראות שלא הוזכרו המה מותרים ולכאורה ראיה זו היא מוכרחת מאוד. אמנם נ"ל לדחות קצת דהנה הכ"מ תמה שם על שאסר מראה חריות וז"ל הכ"מ. ומ"מ יש לתמוה דכעין חריות של דקל הוא וירד"י בלע"ז והיינו ככרתי דמכשרינן בגמ' וצ"ל דכעין חריות אינו כ"כ וירד"י כמו הכרתי אלא הוא נוטה קצת לאמרלי"ו וזהו שכתב שקרוב למראה האיסור עכ"ל הכ"מ. וא"כ איכא למימר דלכך לא אסרה הרמב"ם רק מספק שאם הי' כוונת רפרם רק לגישתא או דשיעא היה מכשיר מראה חריות דהיינו וירד"י אף שנוטה קצת לאמרלי"ו מ"מ יותר הוא מראה כרתי והוי מכשרינן אך הספק שמא כיון רפרם לחזותא:

(ו) אך אם הדבר כן א"כ עיקר חסר בדברי הרמב"ם שבאמת אם הי' מראה חריות בפ"ע לא נוטה לא לאיסור ולא להיתר היתה אסורה בודאי בלי ספק שאפילו לא כיון רפרם לחזותא כלל מ"מ אסור ככל שאר המראות רק הגורם להיות ספק איסור היינו משום שהוא נוטה למראה כרתי דהיינו מראה מותר ואם לא כיון רפרם לזה היינו מתירין מטעם שהוא קרוב למראה כרתי וא"כ כך היה לרבינו הגדול למימר נמצאת כעין חריות אוסרין מספק ואין אוסרין בודאי משום שהוא קרוב למראה המותר. א"כ דברי הרמב"ם נוטים להקל ביתר המראות. ומה גם שכבר כתבתי לכל הפוסקים שפירשו בחזותא היינו לבנה כבקעת אין מקום לסברת התב"ש לאיסור ביתר המראות רק נשאר לנו מקום לאיסור ע"פ סברתי דהיינו מה שלא חשבו בגמ' יתר המראות דהיינו משום דהוי קים להו שכבר הגיע הריעותא בהם לכלל בשר המת ונתמסמס והוי כאילו ניקב כבר משא"כ אלו קצת מראות שחשבו בגמ' עדיין לא גברה הלקותא בהם כ"כ ועדיין העור בריא קצת והי' עולה על הלב להכשיר ואסרום בגמ' בהדיא מטעם שאף שעדיין לא גברה הלקותא סופו להנקב. אבל גם זה לא יתכן שהרי מראות שחשבו בגמ' הם כנקוב כבר. וז"ל הרמב"ם בפ' הנ"ל הל' ט"ו יש שם מראות שאם נשתנה מראה האבר לאותו המראה הרע הרי הוא כניקב שאותו בשר שנשתנה מראהו למראה הזה כמת הוא חשוב וכאילו הבשר שנהפך עינו אינו מצוי וכן הוא אומר ומחית בשר חי בשאת וביום הראות בו בשר חי מכלל ששאר הבשר שנשתנה אינו חי ריאה שנשתנה מראה כו' ואם נשתנה למראה האיסור אפי' כל שהוא טריפה שהמראה האסור כנקב הוא חשוב כמ"ש עכ"ל הרמב"ם. הרי לך מפורש בדברי הרמב"ם שמראות אסורות שחשבו בריאה הוא כבשר המת וכאילו אינו מצוי וכניקב וא"כ מה הנחת שוב ליתר המראות ריעותא יותר מזה בכדי שתאמר שלא הוצרכו לחשבם לפי שכבר הם כניקב דא"כ מראות הללו מדוע הוצרכו לחשבם שג"כ כבר המה כניקב א"כ אין מקום לאסור שאר המראות. ואולם להרשב"א בתהה"א ראיתי שהמראות האסורות טעמם משום שסופו לינקב וז"ל הרשב"א בתהה"א דף ל"ב ע"ב וכבר כתבנו למעלה לכל מראות הללו מחמת לקותא הן ומחמת חשש ניקב שעתיד לינקב והלכך שיעורן במשהו כנקב. אבל הרא"ש בשם ר"י כתב על מה דהכשיר ר"ת שינוי מראה במקצת כתב וז"ל ואין נראה לר"י כיון דשחור אדום הוא אלא שלקה מה לי הרבה מה לי מעט כיון דלקוי הוא דכל לקותא חשיב כאילו ניקבה עכ"ל. הרי דגם ר"י הסכים לדעת הרמב"ם שחשוב כאילו כבר ניקבה. הרי דלדעת הרמב"ם והר"י שמראה האסור כאילו כבר ניקב מוכח דיתר המראות שלא הוזכרו בגמ' בכלל הכשירות הם ולא עוד אלא שהם יותר קלים שבהם אין לקותא כלל ואפילו בהדי ריעותא אחרת לא מצטרפי להיות נחשב תרתי לריעותא. ואפי' לדעת הט"ז שמראה האסור המתלבן ע"י נפיחה צריך להתלבן למראה הריאה ממש אבל אם שינתה למראה המותר לא מהני כיון דגם מראה המותר יש בו לקותא קצת מ"מ אם משתנה לשאר המראות שלא הוזכרו מותר שבהם מוכח שאין בהם לקותא כלל מדלא הוצרכו בש"ס לחשבם בכלל הכשירות:

(ז) אמנם אין זה מוכרח כ"כ שאף שהוכחנו שיתר המראות מותרין עדיין אפשר יש בהם לקותא כמו באלו הכשירות והא דלא חשבום משום דלא הוצרכו לחשבם כיון שכבר חשבו האסורות ממילא השאר מותרים והא דהוצרך לחשוב קצת הכשירות בזה שפיר שייך סברת התב"ש משום שלא תטעה לכללינהו בכלל האסורות דשחור יש לטעות שהוא שחור כדיו וככרתי יש למטעי שהוא בכלל ירוק האסור וככבדא הוא בכלל כבשרא ואדומה שלא תטעה דלשאר שקצים מדמינן לי' וכמ"ש בגמ'. בשלמא איפכא מ"ש התב"ש שמראות האסורות יש לטעות ולכללינהו בכלל הכשירות שפיר הקשיתי ממראה לבן שאין לכיילו בשום מראה מהכשירות אבל כל הכשירות שפיר יש לטעות בהו לאיסורא. אלא שלפ"ז שוב אין לנו הוכחה כלל שיהי' מראה כשירה נחשב שום לקותא והא דחשבינהו היינו משום שלא תכללינהו בכלל האסורות וכיון שאין לנו הוכחה שיש בהו ריעותא וברש"י אשכחן בהדיא בדף מ"ז ע"ב גבי ככבדא כשירה דקים להו לחז"ל דבהכי הוי לקותא ובהכי לא הוי לקותא משמע שאין בזה לקותא כלל. אמנם גבי ריאה שהאדימה מקצתה וכו' דף מ"ו ע"ב שאמר רבינא לרבא מ"ש מקצתה דהדרא בריא כולהו נמי הדרא בריא מדקאמר הדרא בריא משמע שלע"ע לקוי הוא רק שסופו להתרפאות:

(ח) סיומא דפסקא שאר המראות נ"ל להתיר ואף שלדברי הרשב"א שפירש

(ט) סיומא שסופו לינקב וכ"כ רש"י גבי שחור אדום כו' שסופו לירקב ולינקב, אפשר לומר דשאר המראות חמורים יותר שהם כאילו כבר ניקבו ולא הוצרכו לפרטם מ"מ כיון דלדעת הרמב"ם ור"י מוכח שהן מותרים ולדעת הפוסקים הנ"ל אין הכרח שיהיו אסורים לא שבקינן מאי דפשיטא לן אליבא דרמב"ם ור"י בשביל מה דמספקא לן לשאר פוסקים ואין הספק אליבייהו מוציא מידי ודאי לרמב"ם ור"י. ועוד שגם הוכחנו הוכחה אחרת מדברי הרמב"ם ששאר המראות מותרות מדכתב גבי חריות דאסור מספק מפני שהוא קרוב למראה האסור וכמש"ל. ומראה אסור העולה בנפיחה למראה המותר בין למראות שהוזכרו בהדיא בגמ' בין לשאר המראות שלא הוזכרו כלל מותר ג"כ. חדא שאין לנו הוכחה דמראה הכשירה היא ריעותא כלל. ועוד אפילו היה ריעותא מ"מ כיון שהכשירו ריעותא זו וכל דיני ריאה כשהיא נפוחה חזינן וכיון שהרמב"ם ורשב"א כתבו בפירוש שאם ע"י נפיחה חוזר למראה המותר כשר א"כ מי יחלוק עליהם אפילו להחמיר בלי ראיה ברורה מהש"ס. ואין להחמיר בזה כלל:

(י) ולענין תרתי לריעותא אם יש מראה המותר ועליה שאר ריעותא כיון דרש"י כתב בהדיא דבהכי לא הוי לקותא א"כ במקום הפ"מ יש להתיר ובפרט שדבר זה להחמיר בתרתי לריעותא אין לו שורש מפורש בש"ס רק מבועא וסירכא תלוים יוצא הימנה למדוה הבודקיה ובאין הפ"מ יש להחמיר כיון דבהאדימה אמרו בגמ' הדרא בריא משמע דעכ"פ לקותא היא א"כ י"ל דהה"ד בשאר המראות ולכן יש להחמיר באין הפסד מרובה. אכן במראה אודם כיון שבהדיא משמע בגמ' במראה זו דליקוי קצת מדאמר הדרא בריא א"כ יש להחמיר בתרתי לריעותא כמו כל שאר ריעותות. ובגוף הדין תרתי לריעותא נדבר עוד ממנו ברצות ה' כאשר יסכים הזמן:

Noda BiYhudah I, Yoreh Deah 10:1-10
...
אורח חיים רכ״ג:א׳-ו׳

(א) מי שילדה אשתו ומת מורישו ובנה בית חדש וקנה כלים חדשים ומה מברך. ובו ו סעיפים:
ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן: הגה ואם מתה אשתו בלדתה מברך שהחיינו דהא ליכא הטבה לאחריני וכן אם מת האב קודם שילדתו היא מברכת שהחיינו (וכן נראה לי ליישב הרשב"א סי' רמ"ה) ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו שאינה חובה אלא רשות ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות:

(ב) מת אביו מברך דיין האמת היה לו ממון שיורשו אם אין לו אחים מברך גם כן שהחיינו ואם יש לו אחים במקום שהחיינו מברך הטוב והמטיב: הגה שאין מברכין הטוב והמטיב אא"כ יש לו שותפות באותה טובה (טור):

(ג) בנה בית חדש או קנה כלים חדשים אפילו היה לו כיוצא באלו תחלה או קנה וחזר וקנה מברך על כל פעם שהחיינו ולאו דוקא חדשים דהוא הדין לישנים אם הם חדשים לו שלא היו אלו שלו מעולם ולא אמרו חדשים אלא לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן:

(ד) בשעת הקנין יש לו לברך אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם שאין הברכה אלא ע"י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן וכשילבשם מברך מלביש ערומים:

(ה) קנה כלים שמשתמשין בהם הוא ובני ביתו מברך הטוב והמטיב אם נתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שהיא טובה לו ולנותן:

(ו) על דבר שאינו חשוב כ"כ כגון חלוק או מנעלים ואנפלאות (פי' נעלים קטנים שחופים רוב הרגל) אין לברך עליהם ואם הוא עני ושמח בהם יברך: הגה ויש אומרים דאפילו עני אינו מברך על חלוק ומנעלים וכדומה וכן נוהגין (טור בשם תוספות ותרומת הדשן סי' ל"ו) . המנהג לומר למי שלובש בגד חדש תבלה ותחדש. ויש מי שכתב שאין לומר כן על מנעלים או בגדים הנעשים מעורות של בהמה דא"כ היו צריכים להמית בהמה אחרת תחלה שיחדש ממנו בגד אחר וכתיב ורחמיו על כל מעשיו (מהרי"ו בפסקיו) והנה הטעם חלוש מאוד ואינו נראה מ"מ מקפידים על זה שלא לאמרו:

Shulchan Arukh, Orach Chayim 223:1-6
...
מדרש תנחומא, ויקרא ו׳:א׳

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר, נֶפֶשׁ כִּי תֶּחְטָא. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מַהוּ שֶׁיִּכָּנֵס אָדָם לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְּלוֹ וּבַאֲפוּנְדָתוֹ. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, לֹא יִכָּנֵס אָדָם לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְּלוֹ וּבַאֲפוּנְדָתוֹ וּבָאָבָק שֶׁבְּרַגְלָיו, שֶׁלֹּא יִנְהַג קַלּוּת רֹאשׁ בּוֹ אֲפִלּוּ בְּחֻרְבָּנוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ. בָּא לְהָקִישׁ שְׁמִירַת שַׁבָּת לַמִּקְדָּשׁ. וּמָה רָאָה לְהָקִישׁ שְׁמִירַת שַׁבָּת לַמִּקְדָּשׁ. כָּךְ שָׁנָה רַבִּי חִיָּא הַגָּדוֹל, כְּשֵׁם שֶׁשְּׁמִירַת שַׁבָּת לְעוֹלָם, כָּךְ מוֹרֲאַת מִקְדָּשׁ לְעוֹלָם. וּשְׁלֹמֹה צָוַח, מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע (קהלת ג, טז), כָּךְ שְׁלֹמֹה הָיָה צוֹפֶה הֵיאַךְ הָרְשָׁעִים מְעַוְּתִין הַמִּשְׁפָּט בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. וְרָאָה שְׁלֹמֹה מָקוֹם שֶׁהָיוּ סַנְהֶדְרִין יוֹשְׁבִין וְדָנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְדִינֵי מַכּוֹת וְדִינֵי מָמוֹנוֹת וְטֻמְאוֹת וּטְהָרוֹת, שֶׁהָיוּ מְשַׁקְּצִין. בֹּא וּרְאֵה מַה כְּתִיב: וַיָּבֹאוּ כָּל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וַיֵּשְׁבוּ בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ, נֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר סַמְגַּר נְבוּ שַׂרְסְכִים רַב סָרִיס וְגוֹ' (ירמיה לט, ג). עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בּוֹ (איכה ה, יח). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה קוֹרֵא הַנִּכְנָסוֹת וְאֵינְךָ קוֹרֵא אֶת הַיּוֹצְאוֹת, מְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרֶשַׁע. אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא (שם ב, כ). הֲרֵי דָּמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה מֻשְׁלָךְ עַל הָאֲבָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה, עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ (יחזקאל כד, ז). דָּבָר אַחֵר, מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, זֶה שַׁעַר הָאֶמְצָעִי שֶׁסַּנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה יוֹשֶׁבֶת שָׁם. שָׁמָּה הָרֶשַׁע, טָבְעוּ בָּאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ (איכה ב, ט). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרֶשַׁע (קהלת ג, טז), מָקוֹם אֶחָד הָיָה לְצַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הַמְיֻחָד לַשְּׁכִינָה, וְהִרְשִׁיעוֹ מְנַשֶּׁה וְעָשָׂה צֶלֶם בְּתוֹכוֹ. דָּבָר אַחֵר, מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּרָאתִי אֶת הַנֶּפֶשׁ וְהִיא נְתוּנָה בְּיָדִי, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי (איוב יב, י). וְאַף הַמִּשְׁפָּט נָתוּן בְּיָדִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֹּאחַז בַּמִּשְׁפָּט יָדִי (דברים לב, מא). וְלֹא נָתַתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּצַד הַדִּין, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁתְּהֵא רוֹאָה מַה מְּתֻקָּן לָהּ וְלֹא תֶּחְטָא, וְהִיא חָטְאָה. שָׁמָּה הָרֶשַׁע, שֶׁהַנֶּפֶשׁ נְתוּנָה בְּצַד הַדִּין, נֶפֶשׁ כִּי תֶּחְטָא. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא (משלי יט, ב), מִי שֶׁחָטָא אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג, אֵינוֹ סִימָן יָפֶה לוֹ. כֵּיצַד, הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי חֲנֻיּוֹת, אֶחָד שֶׁל נָכְרִי וְאֶחָד שֶׁל יִשְׂרָאֵל. נִכְנַס לְאוֹתָהּ שֶׁל נָכְרִי בְּלֹא דַּעַת, לֹא טוֹב. נִכְנַס בְּמֵזִיד, נִקְרָא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּה, הָיוּ לְפָנֶיךָ שְׁתֵּי דְּרָכִים, אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה. הַקְּצָרָה מְלֵאָה צְרוֹרוֹת וְהָאֲרֻכָּה אֵין בָּהּ צְרוֹר. הִנִּיחַ הָאֲרֻכָּה וְהָלַךְ בַּקְּצָרָה בְּשַׁבָּת, עָלָיו נֶאֱמַר, וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. לֹא יֵצֵר אָדָם עַל עֲבֵרָה שֶׁעָשָׂה בְּשׁוֹגֵג, אֶלָּא שֶׁנִּפְתַּח לוֹ פֶּתַח שֶׁיֶּחְטָא וַאֲפִלּוּ בְּמֵזִיד. וְלֹא יִשְׂמַח אָדָם עַל מִצְוָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ, אֶלָּא עַל מִצְוֹת הַרְבֵּה שֶׁעֲתִידוֹת לָבוֹא לְיָדוֹ. לְפִיכָךְ אִם חָטָא בְּשׁוֹגֵג, אֵין סִימָן יָפֶה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם בְּלֹא דַּעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב. וּמַה חוֹטֵא בְּשׁוֹגֵג אֵין סִימָן טוֹב לוֹ, חוֹטֵא בְּמֵזִיד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְעָלָיו נֶאֱמַר, וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, שֶׁשׁ הִנָּה שָׂנֵא ה', עֵינַיִם רָמוֹת, לֵב חוֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, וְרַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה (שם ו, טז-יח), זֶה אַחְאָב בֶּן קוֹלָיָה וְצִדְקִיָּהוּ בֶּן מַעֲשֵׂיָה שֶׁהָיוּ חוֹטְאִים בִּירוּשָׁלַיִם. וְלֹא דַּיָּם, אֶלָּא מִשֶּׁגָּלוּ לְבָבֶל, הָיוּ מוֹסִיפִין חֵטְא. וּמֶה עָשׂוּ בִּירוּשָׁלַיִם. נְבִיאֵי שֶׁקֶר הָיוּ, וְלֹא הֵנִיחוּ אֻמְּנוּתָן בְּבָבֶל, וְהָיוּ מְסַרְסְרִין זֶה לָזֶה בַּעֲבֵרוֹת. הָיָה אַחְאָב בֶּן קוֹלָיָה נִכְנָס אֵצֶל גְּדוֹלֵי מַלְכוּת בְּבָבֶל, וְהָיָה אָמַר לָהֶם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלָחַנִי לוֹמַר דָּבָר לְאִשְׁתְּךָ. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי הִיא לְפָנֶיךָ, הִכָּנֵס. הָיָה מִתְיַחֵד עִמָּהּ וְאוֹמֵר לָהּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַעֲמִיד מִמֵּךָ נְבִיאִים, לְכִי וְשַׁמְּשִׁי עִם צִדְקִיָּה בֶּן מַעֲשֵׂיָה וְהוֹלִידִי מִמֶּנּוּ נְבִיאִים. וְהָיְתָה שׁוֹמַעַת לוֹ, וּמְשַׁלַּחַת אַחַר צִדְקִיָּה וְהוּא בָּא וּמְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ. וְצִדְקִיָּה בֶּן מַעֲשֵׂיָה אַף הוּא כָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה, הָיָה מְסַרְסֵר לְאַחְאָב, וְזוֹ אֻמְּנוּתָן שֶׁלָּהֶם. בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה הָיוּ רְשָׁעִים. הוֹצִיאוּ לָהֶם שֵׁם בְּבָבֶל, שֶׁהֵם נְבִיאִים גְּדוֹלִים. הָיְתָה אִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת רוֹאָה אֶחָד מֵהֶם, אוֹמֶרֶת לוֹ, אִם נָבִיא אַתָּה, מָה אֲנִי מְעֻבֶּרֶת זָכָר אוֹ נְקֵבָה. וְהוּא אוֹמֵר לָהּ, זָכָר. הָיָה יוֹצֵא לִשְׁכֵנוֹתֶיהָ וְאוֹמֵר: נְקֵבָה תֵּלֵד פְּלוֹנִית. אִם יָלְדָה זָכָר, אוֹמֶרֶת נִתְקַיְּמוּ דְּבָרָיו שֶׁל נָבִיא. וְאִם יָלְדָה נְקֵבָה, שְׁכֵנוֹתֶיהָ אוֹמְרוֹת לָהּ, כָּךְ אָמַר לָנוּ הַנָּבִיא, אֶלָּא שֶׁלֹּא רָצָה לֵיצֵר לָךְ. הָיוּ עוֹשִׂין כָּךְ, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לִשְׁמוֹרַת אִשְׁתּוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר. נִכְנַס צִדְקִיָּה אָמַר לָהּ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלָחַנִי אֵלַיִךְ לְכִי וְשַׁמְּשִׁי עִם אַחְאָב וְתוֹלִידִי נְבִיאִים. אָמְרָה לוֹ: אֵינִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת אֶלָּא עַל דַּעַת בַּעֲלִי, אֶלָּא יָבֹא וְנוֹדִיעֶנּוּ, שֶׁהוּא חָפֵץ בְּדָבָר זֶה הָלְכָה אֵצֶל בַּעֲלָהּ וְאָמְרָה לוֹ לִנְבוּכַדְנֶצַּר. שָׁלַח בִּשְׁבִילָם וּבָאוּ שְׁנֵיהֶם. וְאָמַר לָהֶם: כָּךְ אֲמַרְתֶּם לְאִשְׁתִּי. אָמְרוּ כֵן, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְהַעֲמִיד מִמֶּנָּה נְבִיאִים. אָמַר לָהֶם: וַהֲלֹא שָׁמַעְתִּי עַל אֱלֹהֵיכֶם שֶׁהוּא שׂוֹנֵא זִמָּה. וְעַל שֶׁפָּרַץ זִמְרִי בְּזִמָּה, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אֶלֶף נָפְלוּ בִּשְׁבִילוֹ. וְאַתֶּם אוֹמְרִים כָּךְ. שֶׁמָּא חָזַר בּוֹ. אִם אַתֶּם נְבִיאֵי שֶׁקֶר אוֹ נְבִיאֵי אֱמֶת אֵינִי יוֹדֵעַ. אֶלָּא כְּבָר בָּדַקְתִּי לַחֲנַנְיָה מִשָּׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְהִסַּקְתִּי לָהֶם אֶת הַכִּבְשָׁן שִׁבְעָה יָמִים וְנָפְלוּ לְתוֹכוֹ, וְיָצְאוּ חַיִּים וּשְׁלֵמִים. וְלָכֶם אֵינִי מַסִּיקוֹ אֶלָּא יוֹם אֶחָד וְנַשְׁלִיךְ אֶתְכֶם לְתוֹכוֹ. אִם תִּנָּצְלוּ מִן הַכִּבְשָׁן, אֲנִי יוֹדֵעַ וַדַּאי שֶׁאַתֶּם נְבִיאֵי אֱמֶת וְנַעֲשֶׂה עַל פִּיכֶם כָּל מַה שֶּׁתֹּאמְרוּ. אָמְרוּ לוֹ: חֲנַנְיָה מִשָּׁאֵל וַעֲזַרְיָה שְׁלֹשָׁה הָיוּ וְאָנוּ שְׁנַיִם, וְהַנֵּס נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה. אָמַר לָהֶם: יֵשׁ כָּאן שְׁלִישִׁי כַּיּוֹצֵא בָּכֶם אָמְרוּ, יְהוֹשֻׁעַ כֹּהֵן גָּדוֹל. וְהֵם חָשְׁבוּ בְּלִבָּם לוֹמַר, שֶׁעַל זְכוּתוֹ הֵם נִצֹּלִים. הֵבִיאוּ לִיהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן, הִשְׁלִיכוּהוּ עִמָּהֶם לְתוֹךְ הַכִּבְשָׁן. שְׁנֵיהֶם נִשְׂרְפוּ, וִיהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל נִצּוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲלֹא זֶה אוּד מוּצָל מֵאֵשׁ (זכריה ג, ב). וּמִן אַחְאָב וְצִדְקִיָּה, לֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכָל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ ה' כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאַחְאָב אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ (ירמיה כט, כב). מִי גָּרַם לִרְשָׁעִים אֵלּוּ לִישָּׂרֵף. עַל שֶׁרָצוּ בְּרַגְלֵיהֶם אַחַר הַתּוֹעֵבוֹת וַעֲבֵרוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר: וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא (משלי יט, ב). וְאַף עַל פִּי כֵן, גַּם בְּלֹא דַּעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב (שם). לְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶּחְטָא בִשְׁגָגָה, הַנֶּפֶשׁ חָטְאָה. אָמַר הַכָּתוּב, מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרֶשַׁע (קהלת ג, טז). הַנֶּפֶשׁ שֶׁנִּתְּנָה מִן הַצֶּדֶק בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם לֹא עָוֹן וְלֹא חֵטְא וְהִיא חוֹטֵאת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַכָּתוּב מַתְמִיהַּ, נֶפֶשׁ כִּי תֶּחְטָא בִּשְׁגָגָה. וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרֶשַׁע. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, אֶחָד קַרְתָּנִי וְאֶחָד בֶּן פַּלְטְרִין שֶׁחָטְאוּ שְׁנֵיהֶם עַל הַמֶּלֶךְ. הֶעֱלוּם לַבִּימָה, רָאָה שֶׁשְּׁנֵיהֶם חָטְאוּ חֵטְא אֶחָד. מֶה עָשָׂה. פָּנָה לַקַּרְתָּנִי, וּלְבֶן פַּלְטְרִין נָתַן אַפּוֹפְּסִין. אָמְרוּ לוֹ בְּנֵי פַּלְטְרִין שֶׁלּוֹ, שְׁנֵיהֶם חָטְאוּ חֵטְא אֶחָד, וְלַקַּרְתָּנִי פָּנִיתָ, וּלְבֶן פַּלְטְרִין נָתַתָּ אַפּוֹפְּסִין. אָמַר לָהֶם: לַקַּרְתָּנִי פָּנִיתִי, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ נִמּוּסֵי הַמַּלְכוּת מַה הֵם. אֲבָל בֶּן פַּלְטְרִין, בְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא עִמִּי וְיוֹדֵעַ עִסְקֵי הַמַּלְכוּת מַה הֵן וְהַחוֹטֵא אֶצְלִי אֵיזֶה דִּין יֵצֵא עָלָיו. אַף כָּךְ, הַגּוּף הוּא קַרְתָּנִי, וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה (בראשית ב, ז). וְהַנֶּפֶשׁ, בֶּן פַּלְטְרִין מִלְּמַעְלָה, וְיִפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים (שם), וּשְׁנֵיהֶם חָטְאוּ. לָמָּה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַגּוּף לִהְיוֹת בְּלֹא נֶפֶשׁ. שֶׁאִם אֵין נֶפֶשׁ, אֵין גּוּף. וְאִם אֵין גּוּף, אֵין נֶפֶשׁ חוֹטֵא. לְפִיכָךְ פָּנָה לַגּוּף, וְנָתַן לַנֶּפֶשׁ אַפּוֹפְּסִין, שֶׁנֶּאֱמַר: הַנֶּפֶשׁ הַחוֹטֵאת הִיא תָּמוּת (יחזקאל יח, ד). לְכָךְ הַכָּתוּב מַתְמִיהַּ, נֶפֶשׁ כִּי תֶּחְטָא בִּשְׁגָגָה מִכָּל מִצְוֹת ה'. מַהוּ בִּשְׁגָגָה. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַחוֹטֵא בִּשְׁגָגָה, כְּאִלּוּ עוֹבֵר עַל מִצְוֹת ה'. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְכִי תִּשְׁגּוּ וְלֹא תַּעֲשׂוּ וְגוֹ' (במדבר טו, כב). וְכֵן דָּוִד אָמַר, שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין, מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי, גַּם מִזֵּדִים חֲשׂךְ עַבְדֶּךָ וְגוֹ', וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב (תהלים יט, יג-יד), מֵחֵטְא גָּדוֹל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי. וְאִם תַּעֲשֶׂה כֵן, יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי (תהלים יט, טו). מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁכָּל הַחוֹטֵא בִּשְׁגָגָה, נִקְרָא חוֹטֵא. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, שִׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. לְפִיכָךְ כְּתִיב נֶפֶשׁ כִּי תֶּחְטָא, לְפִי שֶׁהִיא מִלְּמַעְלָה, וְלֹא כָּתוּב אָדָם. לֶעָתִיד לָבֹא, מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַנֶּפֶשׁ וְאוֹמֵר לָהּ, לָמָּה עָבַרְתָּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת. וְהִיא אוֹמֶרֶת, הַגּוּף עָבַר עַל כָּל הַמִּצְוֹת, מִיְצִיאָתִי מִמֶּנּוּ שֶׁמָּא חָטָאתִי. חוֹזֵר וְאוֹמֵר לַגּוּף, לָמָּה חַטָּאתָ. אוֹמֵר לוֹ: הַנֶּפֶשׁ הִיא הַחוֹטֵאת, מִשֶּׁיָּצְאתָה מִמֶּנִּי שֶׁמָּא חָטָאתִי. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, מְבִיאָם שְׁנֵיהֶם וְדָנָן כְּאַחַת. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהָיָה בְּתוֹכוֹ עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְרִמּוֹנִים בִּכֻּרִיּוֹת. אָמַר הַמֶּלֶךְ, אִם מוֹשִׁיב אֲנִי בֶּן אָדָם רוֹאֶה וּמְהַלֵּךְ לְשָׁמְרוֹ, הוּא אוֹכֵל לְעַצְמוֹ אֶת הַבִּכֻּרִיּוֹת. מֶה עָשָׂה. הוֹשִׁיב בּוֹ שְׁנַיִם שׁוֹמְרִים, אֶחָד סוּמָא וְאֶחָד פִּסֵּחַ. שָׁמְרוּ הַפַּרְדֵּס, וְהָיוּ יוֹשְׁבִים וְהֵם מְרִיחִים הַבִּכֻּרִיּוֹת. אָמַר הַחִגֵּר לַסּוּמָא, בִּכֻּרִיּוֹת נָאוֹת אֲנִי רוֹאֶה בַּפַּרְדֵּס, בֹּא וְהַרְכִּיבֵנִי, נָבִיא וְנֹאכְלֵם. הִרְכִּיב חִגֵּר עַל סוּמָא, הֱבִיאָן וְאָכְלוּ שְׁנֵיהֶם. לַיָּמִים בָּא הַמֶּלֶךְ בִּקֵּשׁ אֶת הַבִּכֻּרִיּוֹת לֹא מְצָאָן. אָמַר לַחִגֵּר, מִי אֲכָלָן. אָמַר לוֹ: כְּלוּם יֵשׁ לִי רַגְלַיִם. אָמַר לַסּוּמָא, אַתָּה אָכַלְתָּ אוֹתָם. אָמַר לוֹ: כְּלוּם יֵשׁ לִי עֵינַיִם. הִרְכִּיב הַמֶּלֶךְ אֶת הַחִגֵּר עַל הַסּוּמָא, אָמַר לָהֶם: כְּעִנְיָן שֶׁגְּנַבְתֶּם אֶת הַבִּכֻּרִיּוֹת וַאֲכַלְתֶּם שְׁנֵיכֶם, כָּךְ אֲנִי דָּן אֶתְכֶם. וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ עוֹשֶׂה, מֵבִיא אֶת הַנְּשָׁמָה וְזוֹרְקָהּ בַּגּוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל, וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ (תהלים נ, ד). יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל, זֶה הַנְּשָׁמָה. וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ, זֶה הַגּוּף. וְצָפָה דָּוִד הֵיאַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אֶת הַבְּרִיּוֹת. הִתְחִיל לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ וְאָמַר, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, כְּשֶׁאַתָּה דָּן אֶת בְּרִיּוֹתֶיךָ, אַל תְּדִינֵנִי כַּיּוֹצֵא בָּהֶם. אַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ, כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָּל חָי (תהלים קמג, ב). אֶלָּא צְדָקָה עֲשֵׂה עִמִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ, אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ (שם יז, טו). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל יְדֵי יֵצֶר הָרַע שֶׁשּׁוֹלֵט בָּכֶם, הֱיִיתֶם חוֹטְאִים. אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא, אֲנִי עוֹקְרוֹ מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִירוֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר (יחזקאל לו, כו).

Midrash Tanchuma, Vayikra 6:1

...