1 א
(א) וְאֶל־מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל־יְהוָ֗ה אַתָּה֙ וְאַהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק׃ (ב) וְנִגַּ֨שׁ מֹשֶׁ֤ה לְבַדּוֹ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהֵ֖ם לֹ֣א יִגָּ֑שׁוּ וְהָעָ֕ם לֹ֥א יַעֲל֖וּ עִמּֽוֹ׃ (ג) וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וְאֵ֖ת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל־הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶֽׂה׃ (ד) וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ה) וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת־נַעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּֽעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לַיהוָ֖ה פָּרִֽים׃ (ו) וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּאַגָּנֹ֑ת וַחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (ז) וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע׃ (ח) וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל־הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְהוָה֙ עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ (ט) וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (י) וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר׃ (יא) וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃ (ס) (יב) וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲלֵ֥ה אֵלַ֛י הָהָ֖רָה וֶהְיֵה־שָׁ֑ם וְאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־לֻחֹ֣ת הָאֶ֗בֶן וְהַתּוֹרָה֙ וְהַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר כָּתַ֖בְתִּי לְהוֹרֹתָֽם׃ (יג) וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ מְשָׁרְת֑וֹ וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים׃ (יד) וְאֶל־הַזְּקֵנִ֤ים אָמַר֙ שְׁבוּ־לָ֣נוּ בָזֶ֔ה עַ֥ד אֲשֶׁר־נָשׁ֖וּב אֲלֵיכֶ֑ם וְהִנֵּ֨ה אַהֲרֹ֤ן וְחוּר֙ עִמָּכֶ֔ם מִי־בַ֥עַל דְּבָרִ֖ים יִגַּ֥שׁ אֲלֵהֶֽם׃ (טו) וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָהָ֑ר וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־הָהָֽר׃ (טז) וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד־יְהוָה֙ עַל־הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיִּקְרָ֧א אֶל־מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶעָנָֽן׃ (יז) וּמַרְאֵה֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה כְּאֵ֥שׁ אֹכֶ֖לֶת בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (יח) וַיָּבֹ֥א מֹשֶׁ֛ה בְּת֥וֹךְ הֶעָנָ֖ן וַיַּ֣עַל אֶל־הָהָ֑ר וַיְהִ֤י מֹשֶׁה֙ בָּהָ֔ר אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה׃ (פ)

(1) Then God said to Moses, “Come up to the LORD, with Aaron, Nadab and Abihu, and seventy elders of Israel, and bow low from afar. (2) Moses alone shall come near the LORD; but the others shall not come near, nor shall the people come up with him.” (3) Moses went and repeated to the people all the commands of the LORD and all the rules; and all the people answered with one voice, saying, “All the things that the LORD has commanded we will do!” (4) Moses then wrote down all the commands of the LORD. Early in the morning, he set up an altar at the foot of the mountain, with twelve pillars for the twelve tribes of Israel. (5) He designated some young men among the Israelites, and they offered burnt offerings and sacrificed bulls as offerings of well-being to the LORD. (6) Moses took one part of the blood and put it in basins, and the other part of the blood he dashed against the altar. (7) Then he took the record of the covenant and read it aloud to the people. And they said, “All that the LORD has spoken we will faithfully do!” (8) Moses took the blood and dashed it on the people and said, “This is the blood of the covenant that the LORD now makes with you concerning all these commands.” (9) Then Moses and Aaron, Nadab and Abihu, and seventy elders of Israel ascended; (10) and they saw the God of Israel: under God's feet there was the likeness of a pavement of sapphire, like the very sky for purity. (11) Yet God did not raise God's hand against the leaders of the Israelites; they beheld God, and they ate and drank. (12) The LORD said to Moses, “Come up to Me on the mountain and wait there, and I will give you the stone tablets with the teachings and commandments which I have inscribed to instruct them.” (13) So Moses and his attendant Joshua arose, and Moses ascended the mountain of God. (14) To the elders he had said, “Wait here for us until we return to you. You have Aaron and Hur with you; let anyone who has a legal matter approach them.” (15) When Moses had ascended the mountain, the cloud covered the mountain. (16) The Presence of the LORD abode on Mount Sinai, and the cloud hid it for six days. On the seventh day God called to Moses from the midst of the cloud. (17) Now the Presence of the LORD appeared in the sight of the Israelites as a consuming fire on the top of the mountain. (18) Moses went inside the cloud and ascended the mountain; and Moses remained on the mountain forty days and forty nights.

2 ב
(א) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. אל קצת ההר להשתחוות שם מרחוק כמו שצוו באופן שלא יתקרבו אל ראש ההר אשר שם הכבוד כי שם היה נגש משה לבדו.

Moses, Aaron, Nadav, Avihu, and seventy elders of Israel went up. To the edge of the mountain, to bow there from a distance, as had been commanded in the manner of: do not draw near to the top of the mountain, where there is The Glory, for there should be approached only by Moses alone.

3 ג
(א) ושבעים מזקני ישראל. תני, למה לא נתפרשו שמותם של זקנים, ללמדך שכל שלשה ושלשה שעמדו ב"ד על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה טור"ל שאם יאמר אדם על ב"ד של שלשה שאינם חשובים כמשה ואהרן אומרים לו שמא חשוב הוא כשאר הזקנים שלא נתפרשו, וע"ע מענין זה לפנינו בפ' שופטים בפסוק ובאת אל השופט אשר יהיה בימים ההם. .
(ר"ה כ"ה א׳)

And seventy elders of Israel. It was taught, why were the names of the elders not directly given? In order to teach you that any group of three that stands as a beit din (a court) for Israel,

4 ד
מתני׳ מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח
MISHNA: There was an incident in which two witnesses came to testify about the new moon, and they said: We saw the waning moon in the morning in the east,
5 ה
וערבית במערב א"ר יוחנן בן נורי עדי שקר הם כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן ר"ג אמר רבי דוסא בן הורכינס עדי שקר הן היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה אמר לו רבי יהושע רואה אני את דבריך שלח לו ר"ג גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביוה"כ שחל להיות בחשבונך הלך ומצאו ר"ע מיצר אמר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה ר"ג עשוי שנאמר (ויקרא כג, ד) אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו בא לו אצל ר' דוסא בן הורכינס אמר לו אם באין אנו לדון אחר בית דינו של ר"ג צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו שנאמר (שמות כד, ט) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל ר"ג ביום שחל יוה"כ להיות בחשבונו עמד ר"ג ונשקו על ראשו אמר לו בוא בשלום רבי ותלמידי רבי בחכמה ותלמידי שקבלת את דברי:
and that same day we saw the new moon in the evening in the west. Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: They are false witnesses, as it is impossible to see the new moon so soon after the last sighting of the waning moon. However, when they arrived in Yavne, Rabban Gamliel accepted them as witnesses without concern. And there was another incident in which two witnesses came and said: We saw the new moon at its anticipated time, i.e., on the night of the thirtieth day of the previous month; however, on the following night, i.e., the start of the thirty-first, which is often the determinant of a full, thirty-day month, it was not seen. And nevertheless Rabban Gamliel accepted their testimony and established the New Moon on the thirtieth day. Rabbi Dosa ben Horkinas disagreed and said: They are false witnesses; how can witnesses testify that a woman gave birth and the next day her belly is between her teeth, i.e., she is obviously still pregnant? If the new moon was already visible at its anticipated time, how could it not be seen a day later? Rabbi Yehoshua said to him: I see the logic of your statement; the New Moon must be established a day later. Upon hearing that Rabbi Yehoshua had challenged his ruling, Rabban Gamliel sent a message to him: I decree against you that you must appear before me with your staff and with your money on the day on which Yom Kippur occurs according to your calculation; according to my calculation, that day is the eleventh of Tishrei, the day after Yom Kippur. Rabbi Akiva went and found Rabbi Yehoshua distressed that the head of the Great Sanhedrin was forcing him to desecrate the day that he maintained was Yom Kippur. In an attempt to console him, Rabbi Akiva said to Rabbi Yehoshua: I can learn from a verse that everything that Rabban Gamliel did in sanctifying the month is done, i.e., it is valid. As it is stated: “These are the appointed seasons of the Lord, sacred convocations, which you shall proclaim in their season” (Leviticus 23:4). This verse indicates that whether you have proclaimed them at their proper time or whether you have declared them not at their proper time, I have only these Festivals as established by the representatives of the Jewish people. Rabbi Yehoshua then came to Rabbi Dosa ben Horkinas, who said to him: If we come to debate and question the rulings of the court of Rabban Gamliel, we must debate and question the rulings of every court that has stood from the days of Moses until now. As it is stated: “Then Moses went up, and Aaron, Nadav and Avihu, and seventy of the Elders of Israel” (Exodus 24:9). But why were the names of these seventy Elders not specified? Rather, this comes to teach that every set of three judges that stands as a court over the Jewish people has the same status as the court of Moses. Since it is not revealed who sat on that court, apparently it is enough that they were official judges in a Jewish court. When Rabbi Yehoshua heard that even Rabbi Dosa ben Horkinas maintained that they must submit to Rabban Gamliel’s decision, he took his staff and his money in his hand, and went to Yavne to Rabban Gamliel on the day on which Yom Kippur occurred according to his own calculation. Upon seeing him, Rabban Gamliel stood up and kissed him on his head. He said to him: Come in peace, my teacher and my student. You are my teacher in wisdom, as Rabbi Yehoshua was wiser than anyone else in his generation, and you are my student, as you accepted my statement, despite your disagreement.
6 ו

בא לו אצל רבי דוסא בן הורכינס כו': ת"ר למה לא נתפרשו שמותם של זקנים הללו שלא יאמר אדם פלוני כמשה ואהרן פלוני כנדב ואביהוא פלוני כאלדד ומידד

§ The mishna taught that Rabbi Yehoshua next came to Rabbi Dosa ben Horkinas, who proved to him that the court of Rabban Gamliel has the same legal status as the court of Moses. The Sages taught in a baraita: Why were the names of these seventy Elders who sat together with Moses on his court not specified? The reason is so that a person not say: Is so-and-so the judge in my time, like Moses and Aaron? Is so-and-so like Nadav and Avihu? Is so-and-so like Eldad and Medad? Therefore, the names of the other elders were not specified, so that there is no way of knowing the qualifications of the elders in the time of Moses to compare them to later judges.

7 ז

(ט) אִם כֵּן מַהוּ זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה "וְתַחַת רַגְלָיו". (שמות לא יח) "כְּתוּבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים". "יַד ה'". "עֵינֵי ה'". "אָזְנֵי ה'". וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ. הַכּל לְפִי דַּעְתָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם הוּא שֶׁאֵינָן מַכִּירִין אֶלָּא (הַנּוֹפוֹת) [הַגּוּפוֹת] וְדִבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְהַכּל כִּנּוּיִים הֵן. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב מא) "אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי". וְכִי חֶרֶב יֵשׁ לוֹ וּבְחֶרֶב הוּא הוֹרֵג אֶלָּא מָשָׁל וְהַכּל מָשָׁל. רְאָיָה לַדָּבָר שֶׁנָּבִיא אֶחָד אוֹמֵר שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (דניאל ז ט) "לְבוּשֵׁיִהּ כִּתְלַג חִוֵּר". וְאֶחָד רָאָהוּ (ישעיה סג א) "חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה". משֶׁה רַבֵּנוּ עַצְמוֹ רָאָהוּ עַל הַיָּם כְּגִבּוֹר עוֹשֶׂה מִלְחָמָה. וּבְסִינַי כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר עָטוּף. לוֹמַר שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת וְצוּרָה אֶלָּא הַכּל בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה וּבְמַחֲזֶה. וַאֲמִתַּת הַדָּבָר אֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵבִין וְלֹא יְכוֹלָה לְהַשִּׂיגוֹ וּלְחָקְרוֹ. וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב יא ז) "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא":

(9) If so, wherefore is it written in the Torah, "And there was under God's feet" (Ex. 24,10), "Written with the finger of God" (Ex. 31,18), "The hand of the Lord" (Ex. 9,3), "The eyes of the Lord" (Deut. 11, 12), "The ears of the Lord" (Num. 11,18) and more like expressions? All such terminology is in accordance with the conception of humans who cannot recognize aught but corporeal things, and the words of the Torah is like human speech, but they are all attributes; for example, it is said: "If I whet My glittering sword," (Deut. 32. 41.); Hath God a sword, or doth God slay with a sword? But it is a metaphor, so is all metaphorical. As testimony thereto, one prophet says that he saw the Holy One, blessed is God! "God's raiment was as white snow" (Dan. 7,9), and another saw God "With crimsoned garments from Bozrah" (Isa. 63,1); Moses our Master himself saw God at the Red Sea "as a hero engaged in battle," (Ex. 15.3) and upon Sinai as "a garbed minister of a congregation (Ex. 19.19.), to say: God hath neither form nor image, but all is a vision of prophecy and a mirage, the absolute truth of the matter no human mind comprehends or is able to fathom it or penetrate it. It is even this what it says in Scripture: "Canst thou find out the deep things of God? Canst thou attain unto the purposes of the Almighty?" (Job. 11,7).

8 ח
(א) ויראו אל אלהי ישראל. נִסְתַּכְּלוּ וְהֵצִיצוּ וְנִתְחַיְּבוּ מִיתָה, אֶלָּא שֶׁלֹּא רָצָה הַקָּבָּ"ה לְעַרְבֵּב שִׂמְחַת הַתּוֹרָה וְהִמְתִּין לְנָדָב וַאֲבִיהוּא עַד יוֹם חֲנֻכַּת הַמִּשְׁכָּן, וְלַזְּקֵנִים עַד וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה (במדבר י"א) – בַּקְּצִינִים שֶׁבַּמַּחֲנֶה (תנחומא):

(1) ויראו את אלהי ישראל NOW THEY SAW THE GOD OF ISRAEL — They gazed intently and failing in this they peeped in their attempt to catch a glimpse of the Supreme Being, and thereby made themselves liable to death. But it was only because God did not wish to disturb the joy caused by the Giving of the Torah, that God did not punish them instantly, but waited (postponed the punishment) for Nadab and Abihu until the day when the Tabernacle was dedicated, when they were stricken with death, and for the elders until the event of which the text relates, (Numbers 11:16) “And when the people complained …. and the fire of the Lord burned among them and destroyed בקצה המחנה” — those who were the קצינים “nobles” of the camp (Midrash Tanchuma, Beha'alotcha 16).

9 ט
(ב) כמעשה לבנת הספיר. הִיא הָיְתָה לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַשִּׁעְבּוּד, לִזְכּוֹר צָרָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים בְּמַעֲשֵׂה לְבֵנִים (ויקרא רבה):

(2) כמעשה לבנת הספיר AS IT WERE THE BRICKWORK OF SAPPHIRE — This had been before God during the period of Egyptian slavery as a symbol of Israel’s woes — for they were subjected to do brick-work (cf. Jerusalem Talmud Succah 6:3; Leviticus Rabbah 23:8).

10 י
(ג) וכעצם השמים לטהר. מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ הָיָה אוֹר וְחֶדְוָה לְפָנָיו:

(3) וכעצם השמים לטהר AND AS IT WERE AS THE BODY OF HEAVEN FOR PURITY — This implies that as soon as they (the Israelites) were delivered there was radiance and rejoicing before God.

11 יא

(ג) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כד, י). הכלל, כי כל ניצוץ ואבר ותנועה ומלאך צריכין לעבוד את הבורא ברוך הוא כי הוא יחיד ומיוחד ואין סוף והעובד אותו מקבל תענוג אין סוף מה שאי אפשר לשום נברא להשיגה. והנה נודע ששם באין סוף אין שייך מספר ומדה ומנין רק כשהשפע בא בתוך העולמות אז מוכרח האין סוף לצמצם לכל אחד כפי מדריגתו והיה כמה צמצומים אז כביכול שייך שפיר מספר ומדה אצל האין סוף בחינות האי"ן שבתוך העולמות. והנה כל הברואים צריכין להסתכל על האי"ן שלהם, דהיינו שורשם שהוא האין סוף יתברך שממנו כל חיותם על ידי התחברות היש שלהם בהאין סוף ושם מקבלים חיות חדש ומחשבות קדושות כרצונו לעבודתו וכל העולמות מחברים אותיות שלהם בשרשם האין סוף ועושים שם על ידי אותיות שלהם גם כן אותיות למעלה באור אין סוף כמו שרוצים, דהיינו העולם השרפים מה שצריך למדריגתם ועולם האופנים ועולם החיות מה שצריכין לבחינתם. והענין איך יבוא התחברות אותיות באין סוף על ידי עשייתם ודבקים באי"ן שצריכין להסתכל באי"ן תמיד שלא יהיו נפרדים. והנה בחינות האותיות לעשות באין סוף על ידי התחברות אותיות שלהם נקרא קמ"ץ דאיתא בתיקונים שהוא סוד ניצוץ המחובר ברקיע והאין סוף נקרא קמ"ץ. והנה האין סוף שאין שם שום גוון נקרא בחינות לבן שלבנונית הוא תחלה קודם כל הגוונין ונודע שכל העולמות הם בבחינת שתי הסתכלות. א', שצריכין להסתכל באי"ן שהוא השורש של כל ומהאי"ן בא ליש ברכה וכל טוב וגם צריכין להיות למטה שלא יבטלו במציאות רק העיקר צריכין תמיד להסתכל על השורש שלהם שלא יפרדו מהאי"ן חלילה ויהיה האי"ן שופע עליהם תמיד כי הוא מקור הברכות מבוע דלא פסק לעלמין ובחינה זו הוא סוד והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) שהחיות צריך תמיד להיות בחינות רצוא שהוא ההילוך לאי"ן והסתכלות בו שיהיה האי"ן נגד השורש וצריך להיות בחינות ושב למקומם ליש שלהם:

(3) Exodus 24,10. “and beneath God's feet there was something ‎resembling a brick made from sapphire.” There is an ironclad ‎rule that every “spark”, limb, movement, in this physical ‎universe as well as the activity of every angel, i.e. disembodied ‎creature of G’d, needs to be an instrument used in the service of ‎the Lord. Seeing that God is unique and solitary and eternal, ‎anyone serving God will experience satisfaction and pleasure of a ‎kind that no creature could attain by its own efforts.‎
It is axiomatic that when speaking of the ‎אין סוף‎, the essence ‎of the Creator, concepts such as time, space and quantity, do not ‎apply, seeing that these concepts define limitations, and the ‎Creator, by definition, is “unlimited” i.e. does not suffer from the ‎constraints imposed upon God's creatures by time, space and ‎quantity. These concepts become applicable only when the ‎Creator, in order not to destroy God's universe and the creatures in ‎it, must impose restraints upon God's self, known as ‎צמצום‎. These ‎restraints that the Creator imposes upon God's self vary with the ‎parts of the universe in which God desires to become manifest at ‎different times. Concepts such as time, space, quantity, are useful ‎in measuring the degree of such constraints G’d imposes upon God's self at different “times,” and in different “spaces.”‎
All living creatures are required to “gaze upon,” i.e. to relate ‎to the ‎אין‎ from within the parts of the universe that is their ‎habitat, to their roots, the cause from which all their ‎חיות‎, life-‎force, draws its animation or vitality. In other words, speaking ‎allegorically, a person must keep in contact with its Creator, much ‎like an unborn baby must remain in contact through its navel ‎with its life-giving mother. By maintaining such contact, the life ‎force of the creature keeps being renewed. This “process,” though ‎assuming different forms, is common to all creatures whether ‎mobile, inert, free-willed or “programmed” by its Creator. The ‎means by which these various creatures maintain this contact ‎with their origins are the ‎אותיות‎, “identifying letters,” for want of ‎a better word, which represent the individuality of the various ‎kinds of creatures. In the celestial regions there are “outlets,” ‎marked as appropriate for each type of creature to connect to. ‎When each one “concentrates,” i.e. sees with its mind’s eye this ‎outlet whence they “recharge” their “batteries,” they thus ensure ‎their continued existence and function in the parts of the ‎universe that has been allocated to them.‎
It is important for these creatures to establish a system ‎whereby their contact with their origin remains unbroken, so ‎that their continued existence is not endangered.
According ‎to the Kabbalists, this method or system is known as ‎קמץ‎, like the ‎vowel in the Hebrew alphabet. This method is discussed in the ‎‎Tikkuney Hazohar. According to what is explained there, the ‎אין סוף‎, infinite essence of G’d, is also known as ‎קמץ‎. This ‎אין סוף‎, ‎seeing that it has no colour, is considered in the category of ‎‎“white,” as “white” forms the basis of all other colours. Any other ‎colour may be perceived as having been superimposed on the ‎original white.